פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על איוב יד


המשך המענה השביעית מענה איוב

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אדם", האדם שהוא פחות וגרוע מצד שני קצות חייו, כי מצד קצהו הראשון הוא "ילוד אשה", נולד מטפה טמאה וניזון מדם הנדות עובר במעבר השתן מקום טומאה וגיעול, ומצד קצהו האחרון הוא "קצר ימים", והבריח המבריח בין שני הקצות, שהוא במשך ימי חייו הוא "שבע רוגז", כי רעותיו רבו מן טובותיו, כפי שבאר לדעתו בסי' ג':


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כציץ", מלבד זה אין לו חוזק וקיום, בין מצד עצמו, כי "כציץ יצא וימל", כמו שהציץ בעת שפורח ויצא פרחו אז ימל ויכרת, כנודע בטבע הצמחים שעת הוצאת הפרח הוא קץ ימי חיי הצמח, כי מאז יתחיל להבלות, וכן האדם אחר שיוליד ויוציא זרעו אחר שיפרח כציץ באמצע ימי חייו שהם ימי העמידה יתחילו ימי הירידה ימי זקנה ושיבה, בין מצד זמנו כי "יברח כצל ולא יעמד" רגע על מצב אחד כי הולך ומתקרב תמיד אל המות:


ביאור המילות

"ויברח כצל". הצל מציין תמיד את הזמן שנמשך אחר תנועת השמש כמו הצל, וכשילך השמש למערב יברח הצל מן העולם עם בריחת השמש, (תהלות (ק"ב י"ב, ק"ט כ"ג, קמ"ד ד', קהלת ז' ב', ח' י"ג):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אף", אם "אף על זה" האדם השפל בתכלית השפלות "פקחת עיניך" להשגיח עליו בתכלית ההשגחה, עד "שאותו תביא במשפט עמך", שזה מורה תכלית ההשגחה לא לבד על המין כי גם על כל איש מאישיו, ולא לבד השגחה כללית רק השגחה פרטיית לבקר כל פרטי מעשיו, עד שתביא אותי שאני איש פרטי במשפט על מעשי הפרטיים, אם כן הלא ראוי לך לותר נגדו מצד שני השקפות,

  • א) שראוי לך לחשב, הלא.


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי יתן טהור מטמא לא אחד", איך אפשר שטהור היוצא מטמא לא יהיה אחד עם הטמא, הלא הענף מתדמה תמיד אל שרשו, והצמח מתדמה אל זרעו שצמח ממנו, וא"כ האדם שנולד מטמא כי הוא ילוד אשה מזרע ודם הנדה שהוא דבר טמא, איך יוכל להפך טבעו שלא יהיה אחד עם פחיתות שורש מולדתו ומקבת בור נקרתו, והוא א"כ עלול לטומאה מלידה ומבטן ומהריון, זאת שנית הלא.


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם חרוצים ימיו", אחר שכל עניניו חרוצים ומוגבלים, בין ימי חייו הם חרוצים וקצובים בגזרה עליונה, ר"ל כל מעשה ימיו חרוצים, מה שיעשה ושיעשה עמו יום יום הכל מסודר וחרוץ מאתך, וגם "מספר חדשיו (חרוצים) אתך", כמה חדשים יחיה, שהכל לפי הגזרה וההכרח, בין כמות ימי חייו בין איכותם ופעולותיו, וא"כ הלא "חקיו עשית ולא יעבר" אתה עשית כל חקיו ששמת חקים וסדרים לכל פעולותיו, והחק הזה לא יעבר, שא"א שישתנה ע"י בחירתו, ככל הנמצאים אשר גבל פעולותיהם חק נתן ולא יעבור, וא"כ אינו חפשי במעשיו וא"א לבקש מאתו עליהם דין וחשבון, וא"כ כשאתה רוצה להביאו במשפט על מעשיו כאילו הוא חפשי בבחירתו, הלא א"כ ראוי, כי.


ביאור המילות

"חרוצים", קצובים וגזורים:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שעה מעליו, ויחדל" החק שהגבלת לו, ראוי שתשעה מעליו ולא תכריח את מעשיו ע"י ידיעתך הקדומה, והחק הקצוב לפעולותיו יחדל עד שיהיה בחירי במעשיו, "עד ירצה כשכיר יומו", עד שירצה ברצונו ובבחירתו למלאת דבר יומו והעבודה שלו, כשכיר העובד ברצון בעבור השכר, לא כן עתה שאין לו רצון ובחירה והוא מוכרח במעשיו ע"י החקים שגבלת לו:


ביאור המילות

"ויחדל". מוסב על החק שהוא טבע האדם ותכונתו אשר חרץ, ומלת ירצה מענין רצון:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי יש לעץ תקוה", עתה שב להתוכח על סוף דברי צופר, שאמר שעקר השכר של הצדיקים הוא אחר המות, שאז יש לו תקוה על חיים טובים מחיי העוה"ז ונעימות נצח, כמ"ש ובטחת כי יש תקוה וחפרת לבטח תשכב, משיב שבאמת תקוה כזאת לצמוח שנית אחרי בלותו יש להעץ, אבל לא לבן אדם, שבמותו אבדה תקוה ולא יחיה שנית, הנה "העץ יש לו תקוה" על זאת בשני אופנים,

  • א) עץ שנכרת מן שרשו בעודו רענן והשורש עדן חי ורטוב, "אם יכרת ועוד יחליף" וישוב לצמוח שנית משרשו ויגדל העץ שנית בלא שום עזר מדבר אחר, יען כי "ויונקתו לא תחדל", אחר שעדן יניקתו קיימת ומשרשיו יפרה:


ביאור המילות

"יחליף". מענין חליפים ותמורה, שכן פי' תמיד כשבא בהפעיל, ר"ל שיגדל עץ אחר תחתיו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם", האופן השני אם לא נכרת, רק שנפסק כח העץ ויניקתו ע"י הזקנה, באופן "שיזקין בארץ שרשו" אשר מתחת שהוא בעומק הארץ נעשה זקן, ונחלש כח יניקתו, "וגזעו" שלמעלה מן השורש אשר הוא "בעפר" שלמעלה מן הארץ "ימות" לגמרי ונתיבש, שאז לא ישוב לצמוח מעצמו אחר כי תם ליחו וחדלה יניקתו, בכ"ז יוכל לחיות שנית ע"י עזר המים, אחר שרק הגזע מת אבל השורש עדן חי בארץ רק שנחלש מזוקן, או.


ביאור המילות

"שרשו, גזעו". השורש הוא מתחת לקרקע והגזע הוא מלמעלה, וכן אמרו חז"ל מן הגזע שלו, מן השרשים של בעה"ב. והעפר הוא מלמעלה על הארץ, ושם מקום הגזע, והארץ מציין עומק הארץ ששם טמונים השרשים, ובשרשים אשר יזקן שרשו, כי אם מת השורש אין לו תקנה, ועמ"ש ישעיה (י"א א'):

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מריח מים יפריח", הגם שלא יבאו עליו מים רבים, רק שיריח ריח המים, בזה יחיו שרשיו שנית ע"י ליחות המים, "ועשה קציר" ובדים ופארות "כאילו נטע" מחדש:


ביאור המילות

"ועשה קציר". בא לרוב נגד השורש: והם הענפים שגדלו מן השורש אחר שנקצץ האילן, וכן לקמן (י"ח ח', כ"ט י"ט), ור"ל הקציר דומה כנטיעה:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וגבר", אבל האדם אין לו תקוה בשני האופנים האלה, בין באופן הראשון אם יכרת בעודו גבר, שימות בימי עלומיו לא ע"י חולשת הזקנה רק ע"י סבה אחרת, אינו דומה כעץ הנכרת בעודו בריא אולם שלא יחלש עי"ז, אבל "הגבר אשר ימות" בגבורתו, "יחלש" ע"י המות ולא יצמח שנית לשוב לחיות, וכן באופן השני, אם מת מתוך חולשת הזקנה, שאפסו כחותיו עד "שיגוע אדם" דרך גויעה מאפיסת הכחות, אז "ואיו" כי לא נשאר ממנו דבר קיים:


ביאור המילות

"גבר". שם לאדם הגבור וכשהוא במבחר שניו ובגבורתו, ונגד זה אמר "ויחלש", הפך העץ שלא יחלש כחו על ידי הקצצה כי כחו עדן חזק בשרשו.

"ויגוע", היא המיתה מתוך חולשה, כנ"ל ג' על מבטן יצאתי ואגוע:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אזלו", וגם לא ישוב לצמוח ולחיות ע"י עזר המים, כמו העץ שנחלש מזוקן, כי לא לבד שלא יפרח מריח מים, כי גם אם "אזלו מים מני ים. וגם נהר יחרב ויבש", אם ישפכו על גוף המת כל מי הים וכל מי הנהרות עד שיחרבו הנהרות מרוב שפיכת המים על גוף המת, כ"ז לא יועיל:


ביאור המילות

"ונהר יחרב ויבש". כי כל הנחלים הולכים אל הים ומשם הם שבים ללכת אל הנחלים, ואם אזלו מים מן הים יחרבו הנהרות, ויבוש מוסיף על חרב שהוא היבושת לגמרי, כמ"ש בכ"מ:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואיש שכב ולא יקום", ר"ל כי לא עץ שכב ויבש שיועיל לו המים, רק איש שכב, והוא לא יקום ע"י מים, "עד בלתי שמים לא יקיצו", ר"ל כן הוא טבע זה העולם שתחת שמים אלה, שגוף המת לא יחיה עוד, וכל עוד שלא תשתנה הטבע הזאת הכללית, כל עוד שלא יבראו שמים חדשים וטבע אחרת ולא יהיה עוד שמים שהם עתה טבע הזאת במציאות לא יקיצו המתים משנתם:


ביאור המילות

"לא יקיצו ולא יעורו". ההתעררות קלה מן היקיצה, ואמר תמיד העירה והקיצה כמ"ש חבקוק ב', ומוסיף שגם לא יעורו:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי יתן", מסיים דבריו, נגד מ"ש צופר וחפרת לבטח תשכב ומצהרים יקום חלד, שאחר המות ישוב ויחיה בחיים חדשים, משיב ע"ז הלואי "שבשאול" רק "תצפנני" לפי שעה, כי "תסתירני" שם "עד תשוב אפך, ותשית לי חק" וגבול כמה שנים אהיה קבור בשאול ובקבר, ואח"כ "תזכרני" להוציא אותי מן הקבר ולהחיותני, כמו שאמרת כי מצהרים יקום חלד, אבל זה דבר שא"א, כי.


ביאור המילות

"תצפנני, תסתירני". הצפון אינו במקום סתר רק שעומד מן הצד עד שאין העין רואהו, הפך צפה, כמו צפוי הוא אלי חרב, והסתר מסתיר לגמרי, ולכן הוסיף שעכ"פ תסתירני (עיק ירמיה ט"ו י"ז).

"חק", כמו חק נתן, גבול וקצב כמה יהיה בשאול:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


" אם ימות גבר היחיה", הכי אפשר שיחיה אח"כ, וא"כ איך תאמר אלי לפי שטתך כי "כל ימי צבאי איחל עד בא חליפתי", שכל ימי חיי בעוה"ז איחל אל החיים שאחר המות, ששם יבאו חיים אחרים חליפת החיים האלה שיפסקו בעת המות, שאז.


ביאור המילות

"חליפתי". שאחלוף מן העולם, ויותר נכון מענין חליפין ותמורה, ימליץ כאילו אז יחליף שמלותיו הקודמים ויתהוה בריאה אחרת תמורתו כמו הפורחים שהיו תחלה רימה ותולעה ויתעטפו במעטפה ואח"כ יתחדשו להיות בעלי כנף, ואז תכסף למעשה ידיך החדש. וע"ז תפס במליצה ותטפול על עוני, כאלו במעטפה הלז (פערפאפט) יטיח על עוניו של גוף הקודם:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תקרא ואנכי אענך", שהגם שבחיים האלה בעוה"ז אינו רוצה לענות אותי על צעקתי שאני צועק על שנתיסרתי בחנם, בחיים האחרים שיבואו חליפת חיים אלה אז תקרא אתה אלי ותחייני ותשיב לי טובה תחת יסורי, כאלו אז "למעשי ידיך תכסוף", הגם שעתה לא תפנה אל מעשה ידיך ותיסרני בחנם, אז תשוב לכסוף את מעשה ידיך ולפנות אלי בהשגחתך, איך תאמר כזאת, הלא השכל מורה להפך:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי עתה צעדי תספר", הלא עתה אתה אורב על צעדי ומבקש עלי מוקש להפילני בחנם, "ולא תשמר על חטאתי", לא תמתין כלל עד שאחטא, כי יסרתני קודם שחטאתי כמי ששונא את חברו ואורב עליו להפילו בעלילה כל שהוא בלי חטא ועון, וא"כ איך אקוה שאח"כ תשוב לי לאוהב כ"כ עד שיהיה.


ביאור המילות

"תשמור" תמתין, כמו ואביו שמר את הדבר:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חתום בצרור פשעי", שתצרור את פשעי בצרור ותחתום עליו מלמעלה בל יפתח הצרור ולא יתגלה פשעי, "ותטפול על עוני" בטיט, למען יהיה מכוסה, כאילו שם תתהפך מאויב לאוהב עד שעל כל פשעים תכסה אהבה, ותחת שעתה תיסרני בלא חטא אח"כ תכסה גם על הפשעים ועונות הכבדים:


ביאור המילות

"חתום בצרור", כמו כצרור אבן במרגמה, הפשע צבורה כמו צרור עון אפרים, וחתום על הצרור מלמעלה, והפשע הוא המרד בפועל, והעון מצייר עוות השכל, שזה בל"ז נסתר מכל ברי' וה' טופל עליו וטוח בטיט בל יראה לשום נברא:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואולם", האמת שהגם שבכל הדברים הטבעיים לא יפסד דבר מן המציאות, כי "ההר הנופל" אל העמק לא יפסד ע"י נפילתו כי "יבול" ויצמח שנית ויתהוה מן העפר הר אחר, (ורבים מהטבעיים הסכימו שההרים צומחים), וגם "צור" (הנופל) רק "יעתק ממקומו" אל מקום אחר, אבל לא יפסד ענינו, כי יהיה כמו שהיה:


ביאור המילות

"יבול". ישא יבול ותנובה, ובא מנע"ו כמו בול הרים ישאו (לקמן מ"ב), או מן הכפלים כמו בשדה בלילו יקצורו, שכולם משתתפים עם יבול מנחי פ"י בדרך הכפולים ונחי פ"י ונחי העי"ן שמשתתפים לרוב, כמו שכן שטת רש"י ור' מנחם בן סרוק וכל קדמוני הלשון, כמו שבארתי במק"א:

(יח-יט) "צור, אבנים". הצור הוא הקשה ואין המים שוחקים אותו, אבל האבנים רכים. שחקו כמו ושחקת ממנה הדק.

"ספיחיה", היא הצמח הצומח מאליו, והושאל אל האבנים שהם ספיחי הארץ, שהעפר של הארץ יתדבק ויתקשה ויהוו ממנו אבנים, וע"י שחיקת המים ישובו להיות עפר כבתחלה:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אבנים", וגם "אבנים" (אשר) "שחקו מים", שהמים שחקו אותם לאבק ונשתנה צורתם, גם הם לא נאבד ענינים, כי "תשטף ספיחיה עפר ארץ", כי האבנים הם ספיחים של הארץ, שחלקי חומר של הארץ ורגביה יתדבקו ונתקשו וממנו גדלו האבנים, וא"כ במה ששבו האבנים לעפר ארץ, שבו אל ענינם הקודם, שהיו תחלה עפר של הארץ, והם ספיח וגידול של הארץ, ולכן תשטף עפר ארץ ע"י המים את הספיחים שלה ושבו אל "הארץ" כמו שהיה תחלה ואין כאן אבדה מן המציאות, אבל "תקות האנוש האבדת", שהאיש המת בטל מציאותו לגמרי ואין לו תקוה:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תתקפהו", מוסב על התקוה, התקוה שלו היא תתקפהו לנצח, ר"ל שהאדם בימי עלומיו אז התקוה תאזרהו עז, תצייר לפניו את עולמו והצלחתו כאלו יתקף בה לנצח ויצליח לעולם, וכן "יהלך" בתהלוכות התקוה, יקוה על חיי אושר והצלחה לעולם, אבל בעת אשר "משנה פניו" בעת הזקנה שתואר פניו מתחיל להשתנות ושיבה זרקה בו אז לא תכירהו עוד התקוה אהובתו, ואז "ותשלחהו" מאתה, והתקוה תתרחק ממנו:


ביאור המילות

"תתקפהו". נסתר לנקבה, ומוסב על התקוה, תתן לו תוקף. משנה פניו, מציין עת הזקנה שישנה צורתו, ואז לא תכירהו תקוה ותשלחהו מאתם:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יכבדו", כי גם על הצלחת בניו לא יקוה עוד, כי אם יכבדו בניו לא ידע, כי המתים אינם יודעים מאומה:


ביאור המילות

"ויצערו". מענין מצער, כמו צעיר אני ונבזה, והוא הפך של יכבדו, ונכלל בו ג"כ ענין צער:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אך בשרו עליו יכאב", ומה שיכאב בשרו בקבר אינו על צער בניו שאינו יודע מהם, רק עליו על צער עצמו יכאב בשרו, וכן מה שתאבל "נפשו, עליו תאבל" לא על בניו, כי אינו יודע מאומה: