מלאכת שלמה על שבת ד
<< · מלאכת שלמה · על שבת · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
במה טומנין וכו': ועי' במ"ש בנ"י ר"פ לא יחפור בשם ה"ר יונה ז"ל. ובגמרא בעינן גפת של זיתים תנן אבל של שומשמין שפיר דמי או דילמא דשומשמין תנן וכ"ש דזיתים דלא ומשמע דאסיקנא דגפת דמתני' אפי' דשומשמין כיון דלענין תחלת הטמנה מיירי ומיהו אם טמן כבר החמין בתוך קופה של מוכין ע"ג גפת של זיתים שהוא חם ביותר אסור להניח אותה קופה שם ע"ג הגפת אבל ע"ג גפת של שומשמין מותר להניחה. והרמב"ם ז"ל [בחבורו] סתם דבריו. אע"פ שכאן פי' גפת הוא פסולת שיוצא מתחת קורת בית הבד אחר שיצא ממנו השמן וכן פסולת השומשמין ע"כ. ונלע"ד דדוקא הכא גבי הטמנה איצטריך תלמודא למיבעו אי של זיתים תנן אי אפילו של שומשמין משום דמיירי בגפת שאינו מוסק אבל בגפת דתנן לעיל גבי כירה דהוי מוסק ודאי דהוי אפי' של שומשמין וכמו שכתבתי לעיל בשם רש"י והר"ן ז"ל:
ולא בחול: בגמ' ב"ב דף י"ט פריך דמ"ש הכא גבי שבת דקתני חול ולא קתני סלעים ומ"ש התם לענין הרחקה דקתני סלעים ולא קתני חול ותירץ רבא דהכא היינו טעמא דלא קתני סלעים משום דאין דרך להטמין בהן דמשברין הקדרה והתם היינו טעמא דלא קתני חול משום דמחמימי מתחמם פי' כגון גבי הטמנה דמתני' וגבי קרירי כגון כותל דהתם קריר: וכתב הר"ן ז"ל והכי נמי איתא בירושלמי תמן תנינן ומטילין אותו על החול כדי שימתין הדין חלא מירתח רתח ומצנן צנינא הדין תבן בעל פקדון כמה דאת יהיב ליה הוא יהיב לך:
בזמן שהן לחין: בגמ' בעי לחים מחמת עצמן שהן מחממין יותר מלחים מחמת משקה שנפל עליהן משיבשו או דילמא אפי' לחין מחמת משקה ודחי לה. וכתבו הפוסקים דנקטינן לקולא ואפשר דמתני' נמי דייקא הכי דקתני אבל טומנין בהן כשהן יבשין דאיכא למידק דכיון דקתני דאין טומנין בהן כשהן לחים ממילא משתמע דטומנין בהם כשהן יבשין אלא ממשנה יתירה שמעינן דטומנין בהן כשהן יבשין אע"פ שהן לחין מחמת משקה כנלע"ד דן"ק. אלא שמדברי הרמב"ם ז"ל שם בפ"ד נראה שהוא ז"ל מפר' דלחין מחמת דבר אחר מחממין טפי ואסור בכל גווני שכך כתב או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלתן לחים ואפי' מחמת עצמן ע"כ והוא הפך ממה שפירש בפי' המשנה: וכתוב בספר לבוש החור סימן רנ"ז ומוכין פי' כל דבר רך כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים כל אלו קרויין מוכין וזגין ועשבין אלו שלשתן ג"כ מוסיפין הבל כשהן לחין ע"כ והם דברי רש"י ז"ל. ופי' ה"ר יהונתן ז"ל ובברייתא תני שכל אלו שאסרנו בשביל שמוסיפין הבל אע"פ שאינם נוגעים לקדרה אלא שסודר של בגד או קופה מפסקת ביניהם אסור להטמין בהם שכ"כ הם מוסיפים הבל דלא דמי לקטום דתנן לשהות ע"ג כירה כשהיא גרופה וקטומה דהתם יש היכרא בדבר אבל בזה אין היכרא כלל ועוד דגחלים הקטומים באפר צוננת הולכים וכבים משא"כ בתוך הנזכרים במשנה ע"כ:
טומנין בכסות: בברייתא בגמ' קאמר ר' אושעיא אבל לא בכסות לחה דהיינו ממרטא דביני אטמא ולא בפירות לחים אלא בכסות יבשה ובפירות יבשים וכתבו בתוס' ז"ל נראה דר' אושעיא פליג אמתני' ע"כ:
ובפירות: כגון חטים וקטניות:
כנפי יונה: נוצה רש"י ז"ל. והה"נ כל שאר נוצות דשאר עופות:
אית דגרסי בבא דנעורת קודם בבא דנסירת וכן משמע מפי' רש"י והרמב"ם ז"ל וכן הוא בירושלמי:
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל ר' יהודה וכו' עד שמצא בגמרות ג' שלפניו: אמר המלקט נראה שצריך למחוק אותה הגימל:
עוד שם ואין הגירסאות כן אלא וכו' אמר המלקט הרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת גרסת רבו רב אלפס ז"ל: וגם הראב"ד ז"ל יישב גירסא זו בפירוש דחוק מלבד דלכל הפירושים שבגרסא זו קשה דרמץ ודאי דבר המוסיף הבל הוא ולגרסתם ז"ל רמץ דבר שאינו מוסיף הבל הפך המוחש ולדוחקים עוד רבים בחר ר"ע ז"ל בגרסת רש"י ז"ל אשר שם דף ל"ד שכתב ה"ג אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין וכן' כדכתב ר"ע ז"ל: והרא"ש והר"ן ז"ל הסכימו ג"כ לגירסת רש"י ז"ל גם הרב המגיד ועיין בבית יוסף א"ח סימן רנ"ז:
ובנעורת של פשתן דקה: אית דל"ג מלת דקה וכן ברב אלפס ובהרא"ש ז"ל ובשאר פוסקים ליתא וכן נלע"ד דאי לא תימא הכי קשה דודאי בעינן למימר לכאורה דהאי דקה קאי בין אנסורת של חרשין בין אנעורת של פשתן א"כ כי בעינן בגמ' ר' יהודה אהיכא קאי כמו שאעתיק בסמוך נמצא דבין קאי אנסורת בין אנעורת הוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה דת"ק דוקא בדקים שרי ור' יהודה דוקא בגסים שרי ותו אמאי לא בעי נמי אי קאי נמי אתרוייהו אע"ג דלא קתני דקים וגסים לשון רבים וגם לפי הפשיטות דר' יהודה קאי אנעורת של פשתן הוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה ואנן קיי"ל דאפושי במחלוקת לא מפשינן דוק. אלא שלא מצאתי שהגיה לא רש"ל ז"ל ולא הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. אח"כ מצאתי שה"ר יהוסף ז"ל מחקה וגם הגיה להקדים בבא של ובנעורת של פשתן קודם בבא של ובנסורת של חרשין:
ר' יהודה אוסר בדקה וכו': בגמ' בעינן ר' יהודה אנסורת של קרשין קאי או אנעורת של פשתן ופשטינן דאנעורת של פשתן קאי דהכי קתני בהדיא בברייתא:
טומנין בשלחין: פי' רש"י ז"ל בפרק כל כתבי דהכא מיירי בעור בהמה גסה דחזי למיזגא אבל הא דאמרי' התם דאין מטלטלין אלא עור אגב בשר מיירי בעור בהמה דקה דלא חזי למיזגא עליה ע"כ. ולפירושו הא דביצה דנותנין עור לפני הדורסן דמפ' התם טעמא משום דהתירו סופן משום תחלתן כדי שישחוט לצורך י"ט דמשמע אבל עור דעי"ט אסור לטלטל מיירי בעור בהמה דקה והא דתנן בפ' כל כתבי פורשין עור של גדי ע"ג התיבה צריך לומר לפירושו דמיירי כשיחדו לישיבה. ור"ת ז"ל מפרש דהכא מיירי ביבשים דחזי למזגא עלייהו והתם בלחים תוס' ז"ל והביאוה הם ז"ל פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ד) וגם הר"ן ז"ל פירש עורות דמתני' דוקא ביבשים כדפי' ר"ת ז"ל: ובגמ' איכא פלוגתא דתנאי ואמוראי אי דוקא של בעה"ב או אפי' של אומן דקפיד ופסק הלכה אפי' של אומן דהכי אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן כלומר בשבת היו עושין כן ומעשה רב דאי לאו דקים ליה לא הוה עביד אע"ג דאיהו ר' יוסי ס"ל דאפי' של אומן:
כיצד יעשה נוער את הכסוי והן וכו': אית דגרסי נוטל את הכסוי וכן נראה הגי' יותר נכונה וכן הגיה רש"ל ז"ל. ומלת הכסוי מצאתי מנוקד בשב"א הכ"ף וכתב שם המנקד ז"ל כדכתיב כסוי עור תחש. אך ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ג"כ כסוי. ופי' הר"ן ז"ל ות"ק לא איירי אחר שנטל הכסוי מה יעשה אם יקח התבשיל משם או יסלק הקדרה מן הקופה ומש"ה פליג ראב"ע ורבנן בתראי דר' אלעזר סבר מטה הקופה ונוטל מן התבשיל מה שצריך לו ומניחה לערב שאם יטלנה משם לא יוכל להחזירה דשמא המוכין שמכאן ומכאן יפלו ואתי לטלטולינהו הלכך תקון ליה רבנן להטות קופה על צדה ורבנן בתראי לא חיישי להכי עכ"ל ז"ל. וכן פי' ה"ר יהונתן ז"ל ג"כ דת"ק לא פירש דבריו אם יקח הקדרה כולה או יטנה על צדה ויקח ממנה הצריך לו בזוהמא ליסטרין דהיינו כף ור"א בן עזריה ורבנן בתראי בהא פליגי וכו' וראב"ע ס"ל מטה על צדה ובזוהמא ליסטרין יקח התבשיל מתוכה ותשאר הקדרה במקומה במה שישאר מן התבשיל למנחה שאם יטול את הקדרה לגמרי חיישי' שמא יפלו מן המוכין שמכאן ומכאן לתוך הגומא ואם יצטרך לחזור ולהטמין לא יוכל לטלטל המוכן בידים לתקן הגומא וחכמים ס"ל דיגביה הקדרה לגמרי ולא חיישי' שמא תתקלקל הגומא ואתי למפשע לתקן הגומא ע"כ בקיצור. ובפי' זה נתקן קצת דוחק הלשון דקתני שמא יטול ואינו יכול להחזיר דה"ל למיתני קופה מטה על צדה ונוטל שאם יטול שמא יפול ואינו יכול להחזיר: ובבית יוסף א"ח סי' רנ"ט כתוב אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפי' המשנה שהטעם מפני שתצטרך הקדרה לעשות לעצמה מקום כשמחזירה ונמצא כמי שטומן בשבת ולפי זה אפי' בדברים המותרים לטלטל אסור להחזירה אם נתקלקלה הגומא ע"כ משמע מפי' הרמב"ם ז"ל דמפ' דנוטל דר"א בן עזריה ג"כ לא קאי אתבשיל אלא אקדרה:
הג"ה לא כסהו מבע"י לא יכסנו משתחשך: כדאמרי' בפ"ק מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזירה שמא ירתיח כלומר ימצא קדרתו צונן בשליש הלילה וירתיחנה אבל בבין השמשות דשרינן להטמין אע"ג דספק לילה הוא כדתנן וטומנין את החמין התם ליכא למיגזר שמא ירתיח דסתם קדרות בבין השמשות רותחות הן מחמת שהרתיחן סמוך לחשכה ובשעה פורתא לא נצטננה: כסהו ונתגלה וכו'. כסהו מבע"י ונתגלה בלילה כשנטל קדרתו מן הטמנה כי היכי דשרי ליה לכסותו ולא גזרי' בהא שמא ירתיח לפי שכיון שהרתיחו מבע"י משעה שכסהו היה רותח הרבה עודנו מחזיק חמימותו כל היום כיון שלא עמד מגולה אלא פורתא כשלקח ממנו קצת לצורך הלילה ועוד שלא הניח הקדרה ע"ג קרקע כדאמרי' בפ' כירה שמא לא נצטנן כלל אבל אי שרי לכתחילה להטמין בחצי הלילה אם ימצאנה צוננת מה תועיל לו הטמנתו אלא ודאי מבלי ספק ירתיחנה ובברייתא תני שאם כסהו מבע"י ולא כסהו כראוי יוסיף עליו כפי מה שירצה משתחשך דהא נמי ליכא למיגזר שמא ירתיח דהא כסהו רותח: ממלא אדם קתון של מים. כלומר קיתון של מים צונן מן הבור ומטמין תחת הכר או תחת הכסת של לבדין שקורין פלטרו שאינו מתחמם כדי שלא יחמו בחום הקיץ בהבל הבית אי נמי שהיה מתיירא שמא תגע בו החמה בחצר ויכסנו בכלים כדי שלא יחמו וראשון נראה יותר ולא גזרו הטמנה כדי שלא יחם אטו הטמנה כדי שיחם ובגמ' מפרי' ל"ש מים שאין דרכן להטמינן אלא אפילו תבשיל שדרכו להטמין לא גזרינן הא אטו הא. ה"ר יהונתן ז"ל:
כסהו ונתגלה מותר לכסותו: וה"ה דמותר לגלותו בידים ולחזור לכסותו כמו שמותר ליטול הקדרה ולהחזירה והא דנקט כסהו ונתגלה משום דנתגלה מבע"י איירי דומיא דרישא לא כסהו מבע"י וקאמר דמותר לכסותו משתחשך אבל אם גלהו בידים מבע"י כדי לכסותו משתחשך אסור לכסותו משתחשך דדמיא לתחלת הטמנה תוס' ז"ל: ובבית יוסף שם סי' רנ"ז כתב בשם רוב הפוסקים. והרמב"ם ז"ל מכללם דלהכי נקט לשון נתגלה בדיעבד לדקדק דוקא נתגלה משתחשך אבל נתגלה מבע"י אפי' ממילא אסור לכסותו משתחשך והכי איתא בירושלמי וראוי לחוש לאסור ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל בסוף לשון המתחיל לא יכסנו וכו' צריך להגיה שם בדרך הטמנה:
ממלא אדם את הקתון: של צונן ונותן לתוך הכר שלא יחמו בחום הקיץ והחמה כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם כך פי' רש"י ז"ל מכלל דס"ל דאלו עביד הכי כדי שתפוג צנתו אסור והגאונים ז"ל סוברין דאפי' כדי שתפיג צנתה שרי הר"ן ז"ל: ממלא וכו' בגמ' אמרי' דאפי' דבר שדרכו להטמין כגון תבשיל נמי מותר:
כסת: גדול מכר עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט ממתני' דבפ' כ"ח דכלים מוכיחין תוס' ז"ל דכר גדול מכסת דקתני כר שעשאו סדין וסדין שעשאו כר ואילו גבי כסת קתני כסת שעשאה מטפחת ומטפחת שעשאה כסת ע"כ ולי הדיוט יש לי עוד להוכיח נמי דכר גדול מכסת ממאי דאמר ריש לקיש לברתיה בפ' השולח כריסי כרי ואי כר הוי אותו שמשימין תחת הראש מה משיב לה מכריסו וכן מצאתי שהביאו תוס' ז"ל גם ראיה זו בפ' בתרא דע"ז דף ס"ה וגם בערוך בערך כר ועוד הביאו ראיה תוס' ז"ל ממאי דאמרי' בפ' בתרא דערובין ונעשית כר לבעלה ע"כ ועוד יש לי אני הדיוט הוכחה גמורה מתוספתא דכלים ושם במסכת כלים פ' ששה עשר כתבתיה בס"ד: גם ה"ר יהוסף ז"ל הביא ראיה לזה ממה שאז"ל דאשה נעשית כר לבעלה וכן פי' בעל הערוך בערך כר וכן פי' בעל הספר עצמו בסוף מסכת מקואות ע"כ. ונקד ה"ר יהוסף ז"ל הַכֶּסֶת בשש נקודות.