מלאכת שלמה על פסחים ט
<< · מלאכת שלמה · על פסחים · ט · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
מי שהיה טמא וכו': עד סוף סי' ב' ברפ"ה דהלכות ק"פ וסי' ב' ח' ט'. ופי' הוא ז"ל במתני' דבסמוך שר' אליעזר סובר שלא מיבעיא שאם היה יום י"ד חוץ למודיעית שהוא בדרך רחוקה אלא אפי' היה תוך ירושלם וחלה או נשתבש הילוכו ולא יכול ליכנס לעזרה בשעת הקרבן אלא שהיה בסוף השעה כשהגיע לאסקופת העזרה דינו כדין מי שהיה בדרך רחוקה ור"ע סובר כי מאחר שהיה לפנים ולא יכול להגיע שדינו כדין אנוס ע"כ ונלע"ד דמשום דקתני בס"פ דלעיל דין אונן וכו' והכא לרב ששת דהלכתא כותיה באיסורי לגבי רב נחמן ועוד שרב אשי דייק ממתני' כותיה כמו שנכתוב בסמוך בס"ד וכמו כן שכן פסק שם הרמב"ם ז"ל איצטריכנן למימר דאונן קתני בהדייהו כדבעינן למימר קמן מש"ה סמך האי מתני' הכא לדין אונן דבגמ' אתמר היה בדרך רחוקה ושחטו עליו רב נחמן אמר הורצה ופטור מן השני מיחס הוא דחס רחמנא עליה ואי עביד תבוא עליו ברכה ומנא אמינא לה דתנן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני מכלל דאי בעי עביד ורב ששת אמר לא הורצה מידחא דחייה רחמנא כטמא ולא עשה כלום וזקוק לשני ומנא אמינא לה דתניא וכו' ואי ס"ד כדקא דייקת ממתני' אימא סיפא שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני מכלל דאי בעי עביד בתמיה הרי שגג והרי נאנס אלא מאי אית לך למימר בלא עשה דסיפא דמזיד קתני בהדייהו ועליה קאי ולא עשה הכא נמי ברישא אונן קתני בהדייהו ועליה קאי דאי בעי עביד כדתנן לעיל האונן וכו' שוחטין אמר רב אשי מתני' נמי דייקא דקתני אלן פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת אהייא אי לימא אשגג ונאנס שגג ונאנס בני כרת נינהו בתמיה אלא לאו אמזיד ואונן ורב נחמן אמר לעולם לא תנן אונן ברישא ולא עשה אדרך רחוקה קאי וסיפא ודאי מזיד מחסרא בה ועלה קאי ולא עשה דסיפא וחייבין בהכרת נמי עלה קאי והא דתני חייבין בלשון רבים איידי דתני פטורין תנא נמי חייבין, וכתב הר"ס ז"ל וצ"ע בפי' הרמב"ם ז"ל:
שאלו פטורין מִהִכַּרֵת ואלו חייבין בְּהִכַּרֵת: בנקודת חירק תחת הה"א ובפתח תחת הכ"ף גרסינן ולישנא דקרא נקט הכרת תכרת וגו': וכתבו תוס' ז"ל נראה לר"י דמתני' קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ והשתא איירי מתני' בטמא מת בששי דלא חזי לאורתא דאי קסבר אין שוחטין א"כ טמא דמתני' אף בטמא שרץ או בטמא מת בשביעי שלו א"כ אמאי פטור מהכרת כיון דיכול לטבול דהתניא בפ' אלו דברים יכול וכו' ומ"מ לא קשה מכאן לרב דס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דכמה תנאי אשכחן דסברי כותיה דרב דאין שוחטין והא דפריך ליה לעיל ממתני' דזב שראה שתי ראיות היינו משום דרב עלה קאי ומוקי לה בשטבל ע"כ. והקשה רש"י ז"ל ותימה לי אמאי לא אמר רב נחמן מנא אמינא לה דקתני א"כ למה נאמר דרך רחוקה אלא שאלו פטורין וכו' דמדקאמר למה נאמר ש"מ דאי בעי למעבד עביד כרב נחמן דאי כרב ששת איצטריך דאי בעי למיעבד דלא ליעביד ע"כ. ובתוס' כתוב עוד ונראה לר"י דממתני' דקתני שאלו פטורין מן ההכרת ליכא למידק כרב נחמן מדקתני פטורין מכלל דאם זרק הורצה דאיכא למימר דה"ה דאם זרק לא הורצה אלא איידי דקתני סיפא חייבין תנא רישא פטורין ואתי שפיר דרב אשי מייתי ראיה ממתני' לרב ששת ע"כ בשנוי לשון קצת. ולפי פי' רש"י ז"ל ותוספות שאלו פטורין מן ההכרת קאי אכל הני ד' דתנן במתני' אמי שהיה טמא או בדרך רחוקה וגם אשגג או נאנס וחייבין כרת קאי אמזיד ואונן דמפ' בגמ' כדכתיבנא אכן להרמב"ם ז"ל וגם לרעז"ל שתפס דרכו ופירשו מתני' כפשטה דשגג או נאנס חייבין כרת אם לא עשו פסח שני וטמא ודרך רחוקה פטורין אפי' אם לא עשו פסח שני לפי זה הא דקאמר בגמרא אלא מזיד קתני בהדייהו צריך לימר דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל שר"ל הזיד ולא עשה פסח שני אחר ששגג או נאנס בראשון חייב כרת אבל הכא נמי גבי רישא דקאמר אונן קתני בהדייהו איני יודע ליישבו לדעתו ז"ל וגם שם ביד פסק כן ולא השיגו הראב"ד ז"ל על זה מכאן רק מדרך סברא ע"ש:
משנה ב עריכה
איזו היא דרך רחוקה: ירושלמי פ' אלו דברים בפסח מייתי לה בפי' הרמב"ם ורעז"ל מן המודיעית הוא מקום רחוק מירושלם מהלך ט"ו (מיל) והוא שיעור מהלך אדם בינוני מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן ע"כ. אמר המלקט קצת קשה לי דבמסקנא דבגמ' מוכח דהוי ששה עשר מילין מהלך מהנץ החמה ועד חצות היום שהוא שעת הקרבת הקרבן: ועל מה שפי' רעז"ל שהוא שעת הקרבת הקרבן כתב הר"ס ז"נ אין לשונו מכוון דמה יש לנו לשער מהנץ החמה עד שעת הקרבת הקרבן וכי אם אינו יכול לבא בתחלת שעת הקרבת הקרבן יקרא דרך רחוקה אמנם השיעור הוא ט"ו מילין שהוא מהלך אדם בינוני מצאת היום עד שקיעת החמה שאז אינו זמן שחיטה שדם קדשי' נפסל בשקיעת החמה ומלשון הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי שכתב וז"ל מי שהיה בינו ובין ירושלם יום י"ד עם עליית השמש ט"ו מיל או יותר ה"ז דרך רחוקה היה בינו ובינה פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלם אחר חצות כשיהלך ברגלו בנחת עכ"ל. ומלשון רש"י ז"ל בגמ' משמע כמו שכתבתי. ומתחלת לשונו שכתב עד בין הערבים שהוא הקרבת הקרבן משמע שהוא מפ' כפי' הרמב"ם ז"ל ומסוף לשונו שכתב ולא הגיע לאסקופת העזרה עד סוף שעת הקרבת הקרבן משמע שהו מפ' כפי' רש"י ז"ל ע"כ:
רבי אליעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ: גמ' ואע"ג דמצי עייל ולא אמרי' ליה קום עול ואי לא עיילת מחייבת כרת והתניא ערל שלא מל ענוש כרת משום פסח דברי ר' אליעזר אלמא אמרי' ליה קום מהול ותירץ רבא דתרי תנאי אליבא דר' אליעזר דתניא וכו' ותנא דערל שלא מל פליג ואמר דלא פטר ר' אליעזר אלא בעומד חוץ למודיעית דלא מצינן למימר ליה קום עול:
א"ל ר' יוסי לפיכך נקוד על ה"א שברחוקה לומר לך לא מפני וכו': כך צ"ל ונראה דל"ג א"ל ר' יוסי רק אמר ר' יוסי וכן מצאתיו ג"כ בירוש' א"ר יוסי: וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל ופי' רש"י ז"ל לפיכך נקוד על ה"א שברחוקה וכל נקוד למעט הדבר בא דמשמע סמיוה להאי תיבה מהכא ע"כ ובברייתא קאמ' ר' יוסי הגלילי דאפי' אינו רחוק מן העזרה אלא פסיעה אחת נקרא דרך רחוקה:
משנה ג עריכה
מה בין הראשון: בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בשלש כיתות ואין השני נשחט בשלש כיתות והכא תנא ושייר דשייר נמי בקור ד' ימים דליתיה בשני כדאמרי' בגמ' ובתוספתא דלא קתני בקור דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו ובקור נוהג נמי בתמיד תוס' ז"ל:
זה וזה טעונין הלל בעשייתם: דלילה מיעט קרא משיר ולא יום ואב"א אפשר ישראל שוחטין את פסחיהם ונוטלין את לולביהם ואין אומרין הלל:
ונאכלין צלי על מצות ומרורין: לשון הרמב"ם ז"ל ברפ"ח דהק"פ וכן אכילת בשר פסח שני בלילי ט"ו לחדש אייר מצות עשה שנאמ' בו על מצות ומרורים יאכלוהו ע"כ: ומתני' דלא כאיסי בן יהודה דאיהו ס"ל בברייתא בגמ' דדוקא במצות שבגופו ממש כגון צלי הוא דשוה לפסח ראשון אבל מצה ומרורים שעל גופו לא אע"פ שהן תובה לו וכ"ש מצות שלא על גופו כלל כגון השבתת שאור:
(הגה"ה פי' דדייק אותו דלגמרי בעינן כגון צלי ורבנן ס"ל על מצות ומרורים פרט וכן לא ישאירו ממנו עד בקר פרט וכן ועצם לא ישברו בו פרט וככל חקת הפסח יעשו אותו כלל לרבות נמי מצות שעל גופו כגון מצות ומרורים וקרא דיעשו אותו מיבעי להו לאשמועינן דגם בפסח שני אין שוחטין אותו על היחיד דלהכי כתיב יעשו לשון רבים ופי' רש"י ז"ל ואיידי דכתי' יעשו כתיב אותו דאע"ג דכתיב ברישא יעשו אי לא כתב זימנא אחריתי אותו ה"א אורחיה דקרא הוא ע"כ ועיין בתוס' ז"ל שכתבו קשה לרשב"א ז"ל דתיפוק להו מככל חקת הפסח וראשון הא נפקא לן בפ' האשה דאין שוחטין אותו על היחיד מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד וי"ל דלית להו ההיא דרשא ובפסח ראשון נפקא להו משום דלא גרע מפסח שני עד כאן). ובגמ' מסקי' וילפי' מקרא דל"מ בשעת אכילת פסח שני שמותר להיות חמץ בתוך ביתו אלא אפי' בשעת שחיטתו מותר להיות לו חמץ בתוך הבית:
ודוחין את השבת: דשני כתיב ביה במועדו למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני רש"י ז"ל: ועיין בתוס' יומא פ"ה דף נ"א על זה: ובגמ' שבת אין טומאה לא מתני' דלא כר' יהודה דתניא דוחה את השבת ואין דוחה את הטומאה ר' יהודה אומר אף דוחה את הטומאה מ"ט דת"ק מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה ור' יהודה התורה חזרה עליו לעשות בטהרה לא זכה יעשה בטומאה ואיכא בגמ' תרי ברייתות דפליגין אהדדי והם תרי תנאי אליבא דר' יהודה דחד אמר דר' יהודה ס"ל דפסח שני טעון לינה וחד אמר דר' יהודה ס"ל דפסח שני אין טען לינה. וביד פ"א דהל' ק"פ סי' ד' י"ד וס"פ עשירי. וז"ל מה בין פסח ראשון לפסח שני הראשון אסור בחמץ בבל יראה ובבל ימצא ואינו נשחט על חמץ ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה וטעון הלל באכילתו ומביאין עמו חגיגה ואפשר שיבא בטומאה כגון אם נטמא רוב הקהל טומאת מת. אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית ואינו טעון הלל באכילתו ומוציאין אותו חוץ לחבורתו ואין מביאין עמו חגיגה ואינן בא בטומאה ושניהם דוחין את השבת וטעונין הלל בעשייתן ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור ואין מותירין מהן ואין שוברין בהן את העצם ע"כ: ולינה לא הזכירה אי בעי פסח שני אי לא אלא מדכתב שם בסוף דבריו ז"ל ולמה לא ישוב השני לראשון לכל הדברים מאחר שנאמר ככל חקת הפסח יעשו לפי שפירש בו מקצת חוקת הפסח ללמד שאינו שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו והן המצות שבגופו והן חוקות הפסח ע"כ משמע דלינה שהיא חוץ מגופו לא בעיא בפסח שני וא"ת ומ"ש דמי גרע ממביא קרבנו בימות החול דטעון לינה יום א' כבר תרצו תוס' ז"ל דשמא כיון דתשלמין דראשון הוא לא בעי לינה אפי' יום אחד:
משנה ד עריכה
הפסח שבא בטומאה: פ' אלו דברים בפסח דף ס"ז ובבכורות פ' כל פסולי דף ל"ג ובכריתות פ' ארבע מחוסרי כפרה (כריתות דף י':)
לא יאכלו ממנו זבין: דגבי זיבה קיימא לן דאף צבור נדחין בפ' אלו דברים עכ"ל רש"י ז"ל. ויש מי שהבין מרש"י ז"ל דאיתא התם פ' אלו דברים שר"ל דאף צבור נדחין מכל וכל ואין עושין לא ראשון ולא שני כיון שכולן או רובן זבין כדאיתא בגמ' בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ') דקאמ' כי הוו זבין מאי עבדת ליה לקרא דויעשו את הפסח במועדו אלא כיון דלא אפשר לא אפשר ולא היא אלא ה"פ דגבי זיבה קיימא לן דאף צבור נדחין בפ' אלו דברים ר"ל אע"ג דגבי טומאת מת קיימ' לן איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עושין בראשון הכל בטומאה גבי זיבה אפי' שרובן או כולן זבין נדחין כל הזבין לפסח שני אלא שכשכולן זבין נדחין הכל לפסח שני ועל זה אמרו היכא דלא אפשר לעשות פסח ראשון מפני שכולן זבין ומצורעין ובועלי נדות לא אפשר אבל לעולם עושין פסח כל הקהל הזבין וחבריו הנזכרין וכשרובן זבין ומיעוטן טהורין המיעוט הטהור עושין בפסח ראשון והרוב הזבין נדחין לפסח שני ואם רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים הזבין נדחין לפסח שני והטמאי מתים אינם עושין לא ראשון ילא שני כדאיתא התם בפ' כיצד צולין וכן נמי הא דאתמר התם היו שלישיתן טהורים ושלישיתן זבין ושלישיתן טמאי מתים דטמאי מת אינם עושין לא את הראשון ולא את השני כדאיתא התם ר"ל והשליש הטהורין עושין בראשון והזבין נדחין לפסח שני דלעולם אין הזבין נדחין לגמרי מלעשות אפי' פסח שני אלא כשהפסח בא בטומאה שרוב הצבור היו טמאי מתים בפסח ראשון אז אין שם פסח שני אפי לזבין ומצורעין ובועלי נדות המועטין ומפני שלא מצאתי גלוי לזה בשום מקום וגם שם ביד פ"ז דהלכו' ק"ס דבריו סתומין הוכרחתי להעלותן על ספר דודאי דמפני שהדבר פשוט וברור בעיני הרבנים הקודמיו ז"ל לא הוצרכו לפרשו והכי דייק לישנא דגמרא דבשתי המימרות אשר שם קאמר אותן טמאי מתים אינם עושין וכ' כלומ' אבל הטהורים כדינם והזבין כדינם כדכתיבנא והכי נמי יתפרש לשון נדחין דאיתא ברש"י ז"ל ישם פ' אלו דברים (פסחים דף ס"ז) דר"ל נדחין לפסח שני וכמשמעות פשט הלשון בכל המקומו' וכן נמצא בהדיא בספר לקח טוב להחכם החסיד הר"מ נאגר ז"ל על אותו הלשון של רש"י ז"ל אשר שם פ' אלו דברים נדחין לפסח שני בהדיא עיין עליו:
ואם אכלו פטורין מכרת: יש מוחקין מלת מכרת: וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה: ירושלמי תני ר"מ מחייב ור"ש פוטר:
ור' אליעזר פוטר: בתורת כהנים פ' צו פליג עליה ר' יהושע. והתימה על ה"ר יהוסף ז"ל שהגיה אלעזר בלי יוד:
פוטר אף על ביאת מקדש: פוטר הזבין והזבות אם נכנסו פטורין מכרת דביאת מקדש שהפסח בא בטומאה:
בסוף פי' רעז"ל דכולהו איצטריכו לחלקם למחנותיהם.
אמר המלקט הני מבואר בגמ' בפ' אלו דברים בפסח דף ס"ז והביאו רעז"ל בפ"א דמסכת כלים סי' ח' ונלע"ד דר' אליעז' ס"ל דתרתי שמעת מינה: וביד פ"ד דהלכות ביאת מקדש סי' י"ב ובפ"ז דהלכות ק"פ סי' ז' וכתב שם דטמאי מגע טומאות הרי אלו אוכלין כמו טמאי מת:
משנה ה עריכה
מה בין פסח מצרים: סוף פ"י דהל' ק"פ:
משנה ו עריכה
א"ר יהושע שמעתי וכו': עד סוף סי' ח' פ"ד דהל' ק"פ סי' ד' ה' ו' ח' וברפ"ג דהלכות תמורה ומייתי לה בזבחים ר"ש ב"ש:
אני אפרש וכו': גמרא אתמר רבה אמר קודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו דוקא במשנתנו ולא שנינו בה זמן שחיטה דהיינו חצות ואשמעי' דאפי' היה אבוד בשעת חצות אם נמצא קודם שחיטת השני הוא נקבע ונדחה הואיל ונדחה מלהקריבו לפסח ר' זירא אמר קודם חצות ולאחר חצות שנינו שעת חצות היא הקובעתו בפסח שאם נמצא קודם חצות קבעתיה חצות שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה אבל נמצא אחר חצות אפי' נמצא קודם שחיטה אין כאן קביעות ולא דיחוי כתנאי הפסח שנמצא קודם שחיטה של שני ירעה לאחר שחיטה יקרב ר' אליעז' אומ' קודם חצות ונתכפר באחר ירעה אחר חצות ונתכפר באחר יקרב זה שלמים ואע"פ שבשעת שחיטת השני הרי הוא עומד בפנינו:
ירעה עד שיסתאב: ולא יקרב הוא עצמו שלמים דאין זה מותר פסח וכן תמורתו: ובגמ' קאמר רבא בלשון שני דהאי נמצא קודם שחיטה דקתני בה וכן תמורתו. לא שנו אלא שנמצא קודם שחיטה והימר בו קודם שחיטה אבל נמצא קודם שחיטת הפסח והימר בו אחר שחיטה תמורתו קריבה היא עצמה שלמים מ"ט כי קבעה שחיטה מידי דחזי לה אבל מידי דלא חזי לה שלא הוקדש עדיין לא קבעה ולא נדחה כדי להצריכו רעיה ואביי מותיב ליה וקאי בתיובתא וללישנא קמא דבגמ' דקאמ' דהאי לא שנו דרבא קאי אסיפא דקתני דאם נמצא אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו ועלה קאמר לא שנו דתמורתו קריבה אלא שנמצא אחר שחיטה שאפי' הפסח לא נדחה אבל נמצא קודם שחיטה שהוא עצמו נדחה אע"פ שתמורתו לא נדחית בידים אינה קריבה שהרי מכח קדושה דחויה באה פריך עליה אביי מברייתא ומשני לה ולא קאי בתיובתא:
לאחר הפסח וכו': והוא הדין דמצי ר' יהושע למיתני בפסח עצמו יש פסח קרב ויש פסח שאינו קרב אלא הא רמ"ל דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה ולא אמרי' מתחלתה שלמים היא ואפי' המיר קודם שחיטה לא קבעתה זמן השחיטה בשם פסח ואין בה דיחוי אלא אף היא נקבעת בפסח ונדחית:
מתוך פי' ר"ע ז"ל שכתב לאחר הפסח כלומר ואם לאחר שחיטת השני וכו' משמע קצת שלא היה גורס בלשון המשנה לאחר שחיטת הפסח וי"ס ג"כ דליתה. גם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו אחר הפסח יביא שלמים וכן תמורתו. ובזבחים פ' בית שמאי (זבחים דף ל"ז) אמרי' דר' יוסי הגלילי יליף דתמורת הפסח אינה קריבה כלל אפי' שלמים מדכתי' גבי בכור קדש הם לשון רבים והם מיעוטא הוא דבכור ומעשר ופסח קריבין הן עצמן ואין תמורתן קריבה ולר' ישמעאל אמרי' התם דיליף ליה מדכתיב גבי פסח ואמרתם זבח פסח הוא הוא למעט ולומר הוא קרב ואין תמורתו קרבה. ומהברייתא דאותיב מינה אביי לרבא יליף נמי דאין תמורת הפסח קריבה לפני הפסח ממיעוטא דהוא אבל אחר הפסח מרבה לה דקריבה שלמים ממלת אם כבש דקרא יתרא הוא דמכתיב בתריה ואם עז ודאי מכללא הוה שמעי' דעד השתא בכשב מיירי והכא בגמ' בברייתא דריש כבש לרבות את הפסח לאליה כשהוא אומר אם כבש לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאין מחמת פסח כגון חגיגת י"ד א"נ כגון תמורתו או פסח שנתכפרו בעליו באחר לכל מצות שלמים שטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק וכשהוא אומר אם עז הפסיק הענין לימד על העז שאין טעונה אליה פי' להקריב אליה שלה למזבח וכתב רש"י ז"ל י"מ עז אין לו אליה וטעות הוא בידם שהרי ממקום שהכליות יועצות היא ניטלת ועוד מה לימד הכתוב הואיל ואין לו עכ"ל ז"ל:
משנה ז עריכה
המפריש נקבה לפסחו וכו': רעז"ל פי' דויפלו לנדבה היינו עולות וכן פי' הרמב"ם ז"ל וכן הוא בירוש' אבל רש"י ותוס' ז"ל נראה שהם ז"ל גורסין ויביא בדמיו שלמים וז"ל רש"י ז"ל ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים דקבעתיה הפרשה אע"פ שמעיקרו דחוי הוא והרי הוא כבעל מום קבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב שלמים אלא דמיו ע"כ. וז"ל תוס' ז"ל המפריש נקבה לפסח וכו' ויביא בדמי' שלמים אומר ר"ת דהא דקתני ויביא בדמי' שלמים היינו כשנשתיירה אחר הפסח כמו כולה בבא דלעיל אבל קודם הפסח יביאו בדמיה פסח וכן מחלק בהדיא בברייתא בתמורה באלו קדשים ע"כ ואיתה ברייתא בס"פ בתרא דכריתות. ותוס' פ"ק דזבחי' דף י"א כתבו דרבינו שמואל מוחק שלמים וגריס יביא בדמיה פסח דשלמים למה יביא הרי קדושים הם לפסח וש"מ יש דיחוי בדמים דקאמ' בגמ' ה"פ יש בדיחוי בדבר שאין בו אלא קדושת דמים ולא קדושת הגוף וה"נ אמרי' בתמורה בפ' אלו קדשים דתמכר ויביא בדמיה פסח. ור"ת אומ' דאין למחוק הספרים דבאלו קדשים אמרי' נשתיירה אחר הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים. ומתני' דמי שהיה טמא בכה"ג מיירי בנשתיירה אחר הפסח ופירוש של יש דיחוי בדמים הוי יש דיחוי בדבר שאין בו רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף ע"כ מתוספות מוגהות שמצאתי שם בזבחים פ"ק דף י"א. ובמשנה שבדפוס הגמ' דהכא שכתוב שם ויפלו דמיו לנדבה לשלמים נלע"ד דודאי חד מינייהו טעות הוא. אע"פ שלא הגיהו לא רש"ל ולא רב"א ז"ל. ירוש' כתיבת יד מתני' דלא כרבי ודלא כר"ש דתני קודם לפסח תהא רועה עד שתסתאב ויביא בדמיה פסח אחר הפסח תבוא שלמים ר"ש אומר קודם לפסח תמכר שלא במום אחר הפסח תבוא שלמים ע"כ. ובגמ' אמר רב הונא בריה דרב יהושע ש"מ בעלי חיים נדחין דקתני תרעה ולא תקרב שלמים היא גופה שזו היא ראייתה מתחלה שכל מותר פסח קרב שלמים (הגהה משמע מן התוס' דבפ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ה ע"ב) דבור המתחיל דמייתי דהא דאמרי' בכל דוכתא פסח שלא בזמנו שלמים הוי היינו לחומרא להטעינו שתי מתנות שהן ד' וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק דוקא. אכן גם נאכל כדין פסח ליום ולילה דקאמרי התם דע"כ האי תנא קסבר דמביאי' קדשי' לבית הפסול מדקאמ' בסמוך דסבר פסח שלא בזמנו שלמים הוי אע"ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים נאכלים לשני ימים ולילה אלמא לא חייש מן האכילה ע"כ. ותימה גדולה הוא בעיני לע"ד אם כל המשניות שמוזכר בהם שהפסח נעשה מותרו שלמים הוו דוקא כר"ש דס"ל הכי במתני' דבסמוך כמו שאכתוב שם בס"ד. ועוד קשה דהא אדרבא הכא אמרי' דאתיא דלא כר"ש מטעם אחר ולדידהו דוקא כר"ש או לכל הפחות כתנא דס"ל כר"ש בחדא ופליג עליה בחדא והא לית הלכתא כר"ש דס"ל דמבאין קדשי' לבית הפיסול. וע"ש ג"כ בדבור המתחיל שלא בזמנו והדבר קשה בעיני וצ"ע לע"ד ולא ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל רמז לדבר לא בפירושו ז"ל ולא בחבורו ז"ל). ודלא כר"ש דאמר בעלי חיים אין נדחין ומרישא נמי שמעי' לה אלא משו' דמהא שמעי' תלת נקט לה הכא וש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי דהא נקבה או זכר בן שתי שנים מתחלתו לא נראה למה שהוקדש וקאמ' ירעה ולא יקרב שלמים הוא עצמו ואיכא למ"ד גבי סוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ג) דאין דיחוי אלא הנראה ונדחה וש"מ יש דיחוי בדמים דאפי' דבר שלא קדש מתחלתו קדושת הגוף אלא לקדושת דמים דחוי מליקרב לבסוף דלא תימא אין דיחוי אלא בדבר שקדוש קדושת הגוף ונדחה מהקרבה אבל קדושת דמים לא אלימא למידחי קמ"ל. והקשו תוס' ז"ל ימכרנה כמות שהיא בלא מום כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף ותרצו דל"מ מקדיש נקבה לפסחו דפסח קרב שלמים אחר הפסח והיא ראויה לשלמים אם תחלה הוקדשה לכך. אלא אפי' מקדיש נקבה לאשמו אמרי' באלו קדשים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם ואפי' ר"ש דאמר התם תמכר שלא במום מודה הכא כדפרישית ע"כ. עוד הקשו ז"ל תימא לר"י הא כל דחוי מעיקרו הוי דיחוי בדמים ואומר ר"י דמשכחת לה דחוי מעיקרא בקדוש קדושת הגוף כגון ששחט וקבל הדם בכלי שיש בו מים דראשון ראשון דחוי הוא הלכך אפי' אם לבסוף רבה הדם ויש בו מראית דם הוי דחוי ע"כ וביד פט"ו דהל' מעשה הקרבנות סי':
המפריש את פסחו ומת וכו': גמ' ת"ר המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח דעדיין יש לו בעלים אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים ובעי בגמ' דמית האב אימת אילימא דמית קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח אמאי הא חלה אנינות עליה מעיקרא פי' רש"י ז"ל בלשון שני ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח דהא דתנן בפירקי' דלעיל דשוחטין על האונן ה"מ היכא דחיילא עליה חובת פסח ברישא והדר חל עליה אנינות. אלא דמית אחר חצות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם לשלמים אמאי הא קבעיה חצות לפסח ואידחי משלמים דהא תנן הפסח העומד בחצות ולא הקריבו ירעה ומשני רבא לעולם דמית קודם חצות ומאי יביאנו לשם פסח לשם פסח שני אם לא עשה את הראשון מפני אנינותו ורבינא אוקי לה במסקנא כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעליו אחר חצות בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דחיובא דפסח חיילא ברישא קודם דחייל עליה אנינות ומזדהר משו' חובת פסח דחיילא עליה ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשלמים דכיון דבחצות עדיין לא הופרש אין כאן קבע לפסח לידחות וקסבר תנא דידן חצות ממש קבע ולא כל שאר זמן שחיטה:
משנה ח עריכה
הפסח שנתערב בזבחים: לא שייך לפרש כאן דזבחים היינו שלמים דא"כ הוו כולן קרבין שלמי' דהא קיימא לן דמותר פסח קרב שלמים אלא אשם או עולה ובדמפ' רעז"ל והוא מועתק מרש"י ז"ל וגם יכול להתערב עס חטאת של שעיר נשיא שהוא ג"כ זכר:
ויפסיד המותר מביתו: פי' הרמב"ם ז"ל נאמר על דרך הדמיון שישוה האחד דינר והשני דינר וחצי והשלישי שני דינרין נמצאו בידיו מן השלש כבשים ד' דינרין וחצי אז יתחייב להביא שלש בהמות ב' מהם בשנים שנים דינרין ואחד בשני דינרין וחצי וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו ע"כ. וכתב עליהם הרב בעל תוספת יום טוב שאינם מובנין לו:
רש"א אם חבורת כהנים יאכלו: נראה דשפיר טפי למיגרס יֵאָכְלוּ בנקודת צירי תחת היוד וקאי אפסח ואבכור. ור"ש ס"ל בכמה דוכתי שכתבתים כבר בפ"ח דשביעית סי' ז' דמוטב להביא קדשים לבית הפסול ולמעט בזמן אכילתן מלנתקן לרעייה. ורבנן ס"ל דירעה וממתין לו עד שיומם ויביא בהמה שמינה כיפה שבהן ונימא כל היכא דאיתי' לפסח תיחול קדושתיה אהנך מעות ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח ואכיל לכל התערובות בתורת בכור בעל מום שאין נשחט באיטליז ואין נמכר באיטליז ואין נשקל בליטרא דבכור נאמר בו לא תפדה ואין לו פדיון ואינו תופס את דמיו ואינו יוצא מקדושתו לחול על המעות אלא נאכל במומו לכהן ופסח בר פדיון הוא כשאר קרבנות ואינו נאכל בלא פדיון ואם היה מכיר הפסח שנפדה היה שוחטו ומוכרו באיטליז אם ירצה ואיתא בתוס' פ' א"ל הממונה דף כ"ט ודפ התכלת דף מ"ט וביד פ"ו דהל' פסולי המוקדשין סי' י"ב י"ג:
משנה ט עריכה
חבורה שאבד פסחה וכו': עד סוף הפרק פ"ג דהל' ק"פ סי' ד' ה' ו' ז' ח' והובאה בגמ' ר"פ האיש מקדש וילפי' התם דשלוחו של אדם כמותו לענין קדשים מקרא דכתי' ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו. ועיין במ"ש שם ר"פ האיש מקדש גם במה שכתבתי בפירקין דלעיל סי' ז':
ושלו יצא לבית השריפה שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך משלו שהרי וכו': כצ"ל בפי' רעז"ל. וכתוב בספר מהר"י קולין ז"ל שרש ע"ו עיינתי במשנה פ' מי שהיה טמא ומצאתי בשני גמרות דאם אין ידוע או שנשחטו שניהם כאחת דהוא אוכל משלו והם אינם אוכלים עמו עכ"ל המשנה. אלא שבאחת מן הגמרות הועברה הקולמוס ע"ג תיבת אין כאילו נמחקה תיבת אין ונשאר והם אוכלים עמו לא ידעתי אם הוא מחלוקת נוסחאות ע"כ בקיצור ועיין עוד שם:
ופטורין מלעשות פסח שני: ירושלמי א"ר יוחנן דר' נתן היא דאמר יוצאין בזריקה בלא אכילה:
ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון שניהם ישרפו ופטורין מפסח שני: וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ואם אין ידוע איזה מהם נשחט ראשון שניהם יוצאין לבית השריפה כל זה לא מצאתיו בכל הספרי' שלפני ע"כ:
משנה י עריכה
שתי חבורות שנתערבו פסחיהם: פי' קודם שחיטה וכולה מתניתין מבוארת יפה כבר בפירוש רעז"ל אלא שצריך להגיה שם וחמשה אנשים שבכל חבורה וחבורה מתחלקין לחמשה פסחים שאם החליפו וכו'. גם סמוך לסוף הדבור צריך להגיה הרי ידי ארבעתנו מסולקות מארבע פסחינו בכל מקום שהם וכו':
מושכין: נכ"י נמשכין:
משנה יא עריכה
זה ממנה עמו אחר מן השוק: ואומר כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו ושמעון ג"כ ממנה עמו את יהודה מן השוק וראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון ושמעון בא לו וכו' כדפי' רעז"ל:
וכך הם אומרים: פי' כל אחד לחברו. וכתב החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל בתוספתא מוכח דגרסי' מֵמְנֶה ול"ג מְמַנֶה וכך מצאתי בנכ"י ע"כ. ובגמ' לימא מתני' דקתני שנים שנתערבו פסחיהם דלא כר' יהודה דבעי שיהא אחד מבני חבורה ראשונה קיים עליו דתניא ואם ימעט הבית מהיות משה מלמד שמתמעטין והולכין דואם ימעט משמע אם רצו מתמעטין ונמשכין ממנו ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים עליו דאם ימעט משמע שיש שיור דברי ר' יהודה ר' יוסי אומ' ובלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא כך בלא בעלים ואם רצו כולן לימשך ימנו עליו אחרים בתחלה אבל אבני חבורה ראשונה לא קפיד קרא ובמתני' אותם שנים שהביאו מן השוק ודאי אינם חשובין מבני חבורה הואיל ולא היו בשעת לקיחתו וא"כ מתני' דלא כר' יהודה א"ר יוחנן אפי' תימ' ר' יהודה כיון דא"ר יהודה בפירקין דלעיל אין שוחטין את הפסח על היחיד מעיקרא לאימנויי בהדיה קאי ואפי' אין שם תערובות הלכך זה הבא מן השוק ונמנה עליו בכל מקום שהוא ה"ל אחד מבני חבורה ראשונה אמ' רב אשי מתני' נמי דייקא דר' יהודה היא דקתני וכן חמש חבורות של חמשה חמשה של חמשה חמשה אין אבל של חמשה וארבעה לא פי' חמש חבורות שיש בהן אחת של ד' אנשים ואין בה כדי לתת חלק אחד לכל פסח ופסח לא שרי מתני' מ"ט לאו משו' דלא פש חד מבני חבורה גביה שאם נתחלפו פסחן של אלו לאותה חבורה שנתחדשה אח"כ שיש בה ד' מד' חבורות ומאותה של ד' לא היה בה דלר' יוסי דהוי טעמא משו' דצריך אחד מבעליו שימנה בו את אחר אבל אחבורה ראשונה לא קפיד אפי' איכא בהו חבורה של ד' נמי איכא תקנתא שימנו מן השוק אחד עמהן בכל מקום שהוא פסחן ונמצא עליו חמשה אנשים כדי לחלק אחד לכל פסח ופסח אלא שמעת מינה אבני חבורה קפיד ע"כ והכי נמי מוקי לה ר' יוחנן כר' יהודה בירושלמי: