מלאכת שלמה על מקוואות ט
<< · מלאכת שלמה · על מקוואות · ט · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלו חוצצין וכו': ועיין בבית יוסף טור א"ח במה שכתב שם בשם הרשב"א ז"ל:
שבראשי הבנות: אכולהו קאי והכי אמרי' בר"פ במה אשה יוצאה הר"ש והרא"ש ז"ל פי' אבל חוטין שבצואריהם אמרי' התם דאין חוצצין לפי שאין אשה חונקת עצמה בחוטין כדי שתראה בעלת בשר אלא קושרתם בריוח שיהיו רפויין כמו שפי' כבר ר"ע ז"ל:
קילקי הלב: בת"כ גרסי' הנוגע בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקלקלין ופי' רש"י ז"ל בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ז) וז"ל קלקלין הוא ערבוב שער תלוש המתקשר ונאסף בשערות שעל החזה ושעל השחי ואינם מחוברין לבשר ולהכי קרי ליה קלקלין מה קלקלין זה מקושר כנגד החזה אף הני שערות קשורין ומכונסין שם כך מצאתי בדברי רבינו האיי גאון עכ"ל ז"ל. ועיין בסמוך ראש סימן ג' בדברי הערוך:
והזקן: אקלקי נמי קאי וכן הוא בהדיא שם ברמב"ם פ' שני:
ובית הסתרים באשה: ובית השחי הוי בכלל בית הסתרים וכמו שנכתוב בסמוך ומלת באשה קאי נמי אקלקל הלב ואזקן:
וגלד שעל המכה: כך מ"מ. ולקמן בסימן ד' גרסי שבמכה:
ושרף: הערוך הביאו בערך סמ"ך אלא שכתב דהרבה כתובים בשי"ן:
וגלדי צואה שעל בשרו: בשיש זיעה מרובה בבשרו מתייבשת ונעשית גליד הר"ן ז"ל שם בסוף הלכות נדה:
והמלמולין: מן וקטפת מלילות:
טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני: מיני טיט הם אלא שזה חזק מזה. הר"ן ז"ל שם בשם הר"ש ז"ל:
בשל מריקה: פי' בערוך בלשון ראשון טיט שמערבין בו דברים אחרים לחזקו מלשון תמרוקי הנשים והוא שער של צאן:
ולא מטבילין אותם: הרמב"ם ז"ל נראה דלא גריס מלת אותם:
בפי' ר"ע ז"ל ולא מטבילין אותם אם היה על בשרו ע"כ. אמ' המלקט לא מצאתי מי שפירש כן וגם לא ידענא מאי קאמר:
עוד בפירושו ז"ל וי"מ ולא מטבילין אותם אם נטמאו מימיו וכו'. אמר המלקט פי' אם היו המים טמאים והיה בתוך אלו המים אחד מן הטיטים הללו ורוצה לטהר המים במקוה ע"י השקה לא עלתה לו אותה ההשקה אלא למים שאין בהן טיט אבל המקום שיש בו הטיט עודנו בטומאתו עומד. אבל תימה הוא בעיני כיצד אפשר שההשקה עולה למים שסביבות הטיט ולמים שבטיט לא יעלו אע"פ שנראה שכולן חבור אחד:
ולא יטבול באבק שעל רגליו: פירש בערוך שמא ישרה במים ונעשה טיט וחוצץ:
ולא יטבול את הקומקום בפחמין וכו': נראה דגרסי' ולא יטביל ופי' הרמב"ם ז"ל כלי שמחממין בו חמין ופעמים כשיש בו מים מכבין בו פחמין וקאמר שצריך שישפשף הפחמין שבתוכו ויסלקם ממקום למקום שלא ידבקו זה בזה ויחוצו וכן מסתבר דלא קאי אשחרורית הנדבק בקומקום מבחוץ שאין אדם מקפיד עליו ודרכו בכך וחשיב כדופן הכלי ואפי' בכולו אינו חוצץ. הרא"ש ז"ל:
קלקי הראש: בתוספתא פליגי תנאי דרבי אומ' קלקי הראש חוצץ ור' יוסי ב"ר יהודה אומ' אינו חוצץ. ומ"מ דוק בפי' הר"ש ז"ל ס"פ בתרא דמכלתין אם יש טעות. ופירש בערוך בערך קלקי כל איש שאינו חלק ויש לו שערות כאיש שעיר בבית השחי או בלבו מודלה ע"ג גרונו ויתמאס מן הזיעה והן מתקלקלין ונעשין כקלקי שפירשנו ציליצו ע"כ. וכתבתיו במלת קלקין דברפכ"ט דכלים:
ובית השחי: בחנם תנייה דהוי בכלל הסתרים הר"ש ז"ל. ונלע"ד דאי קלקי קאי נמי אבית השחי ניחא דתנייה לאשמועי' דאע"ג שהוא מסובך אינו חוצץ אבל שאר בית הסתרים אין דרך להסתבך כ"כ כמו בית השחי דוק אח"כ מצאתי שפי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' קלקי בית השחי וקלקי בית הסתרים באיש ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל ופסק ההלכה וכו'. אמר המלקט הכי פסקינן בנדה פ' בתרא דף ס"ז. והלכה למשה מסיני הן שיעורין חציצין ומחיצין. ורש"י ז"ל ס"ל דדוקא בשערו הוא דמפלגינן בהכי אבל בבשרו אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ עיין בהר"ן ז"ל סוף הלכות נדה להרי"ף ז"ל בדף ש"ח ע"ב בפ' שני דשבועות:
עוד בפי' ר"ע ז"ל מיעוטו כלומר וכו'. אמ' המלקט נראה שצ"ל מיעוטו אינו חוצץ כלומ' וכו':
ר' אליעזר: ביו"ד ברוב הנוסתאות:
כל המקפיד: סתמא היא:
וגליד שעל המכה: ספר אחר וגליד שבמכה כדכתיבנא לעיל סימן ב'. וביורה דעה סימן קצ"ח העלה ספר בית יוסף שמדברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל למדנו שהגרסא הנכונה היא שעל המכה ור"ל הגליד שהוא מכוון כנגד פי המכה ואינו מתפשט לא לכאן ולא לכאן ע"כ:
וצואה שתחת הצפרן: בתוספתא תניא צואה שתחת הצפרן שלא כנגד הבשר ובצק שתחת הצפרן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין. ונתן טעם לזה בית יוסף ביורה דעה סימן קצ"ח משום דבבצק באיזה מקום שימצא בצפרניה איכא למיחש שתתגנה על בעלה באמרו שבשעת לישה מטלת זוהמתה בעיסה שמאכילתו. וכתב עוד שם דלדעת הרמב"ם ז"ל האי תוספתא פליגא אמתני' דהא מתני' לא חלקה בין כנגד הבשר לשלא כנגד הבשר אלא בין בצק לצואה בלחוד הוא דמפלגא וכוותה נקטינן שהפוסקים שפסקוה סוברין דלא פליגא רק מאי דשייר במתני' פי' בתוספתא ע"כ וכתב הר"ן ז"ל שם בסוף הלכות נדה דהשתא נהיגי נשי דילן לגזוז צפרניהם בשעת טבילה ולהסיר הלכלוך משם כדי שלא תבאנה לידי ספק מהו כנגד הבשר ומהו שלא כנגד הבשר ומהו צואה ומהו טיט ובצק ע"כ. ועיין בסמ"ק סי' רצ"ג.
וצפרן המדולדלת: בתוספתא ר' יונתן בן יוסף אומר צפרן שפרשה רובה ה"ז אינה חוצצת ופסק כדבריו בי"ד סי' קצ"ח גם בש"ע סעיף כ"א והאריך בבית יוסף בטעם הדבר ע"ש אחר זמן רב בא לידי ספר הלבוש והנני מעתיק כל דבריו אשר שם סעיף כ"א וז"ל צפרן המדולדלת שפירשה מיעוט חוצצת פירשה רובה אינה חוצצת בטעם דין זה כ' הבית יוסף ז"ל שני פירושים וטעמים באחד הניח פי' חוצצת כפשוטו ואמר בה טעמא והוא זה דחשיב מקום חבורן כמקוטע וצריך לבוא שם מים והרי אין מים יכולין לבא שם מחמת שחבורו מונע המים מלבוא שם והו"ל כבית הסתרים שיש שם דבר החוצץ שמעכב בטבילה דראוי לביאת מים בעי' אבל הוא בעיני טעם חלוש ודחוק מאד ובפירוש השני שינה לשון דחוצצת ואמר דחוצצת פירושו אם יש עליו דבר אחר החוצץ בו אם פירשה הצפרן במיעוטה שייך בו חציצה ואם פירשה ברובה לא שייך בו חציצה בדבר החוצץ המונח עליו והאריך בדבריו לייפותם וכתב עליהם שהוא הנכון בעיניו ובאמת בעיני הוא דחוק מאד יותר מן הראשון לשנות פי' לשון חוצצת השנוי במשנה בכאן מכל שאר חוצצין השנויים שם על כן אענה חלקי גם אני את אשר מן השמים יורוני ואומר ודאי לישנא דחוצצת דהכא פירושו ככל החוצצין הנאמרים דהיינו שהצפרן עצמה המדולדלת אם פירשה חוצצת לבשר שתחתיה וטעמא דמילתא שכיון שפירשה אותו המקצת שפירש אע"פ שלא פירש אלא מיעוטה אין דרכו לחזור ולהתדבק בבשר שתחתיה כבראשונה רק דרך הצפרן לילך ולהתנונה עד שיפרוש כולו ואח"כ יגדל צפרן אחר מחדש במקומו ואפי' אם אינה הולכת ומתנונה מכל מקום אותו המקצת אינו חוזר ומתדבק רק צריכין לחותכו וכיון שכן מה שפירש ממנו כיון שעומד ליחתך הרי הוא כחתוך דמי וא"כ אותו הבשר שתחתיה נחשב עכשיו מיד כבשר העור החיצון של כל הגוף וצריך לבוא במים בטבילה כמו בשר החיצון של כל הגוף לפיכך כשפירשה מיעוטה חוצצת מפני שאין הדלדול מתרווח ונפתח הרבה ונשאר הצפרן מונח על הבשר שתחתיה ולא יוכלו המים לבוא תחתיה על אותו הבשר שהוא נחשב עכשיו כעור החיצון של כל הגוף ואין לך חציצה גדולה יותר מזו ובודאי שהיא מקפדת עליו ורצונה לחותכו אלא שאין דרך לחותכו מיד עד שיראו אם יתנונה להתדלדל יותר אם לא אבל אם פירש רובה ודאי מתרווח ונפתח מקום הפרישה הרבה ויבוא המים תחתיה לפיכך אינה חוצצת וזה נ"ל נכון מאד ע"כ. וע"ש עוד בסעיף כ"ב דאזיל לשיטתיה ז"ל:
לא מיטמא ולא מטמא: כך צ"ל:
קרום שעל המכה טמא ומטמא: זכר זה הדבור הנה אע"פ שאינו מכוונת החציצה לפי שזכר קרומי החבורה בחציצה. הרמב"ם ז"ל:
אלו חוצצין בכלים: בתורת כהנים פ' חמישי דפרשת זבין נפקא לן דחציצה מעכבת בכלים מקרא דכתי' וכבס בגדיו ורחץ בשרו הקיש כבוס בגדיו לרחיצת בשרו מה רחיצת גופו בנקיות אף כבוס בגדיו בנקיות הא למדנו חוצצין בכלים ע"כ. ורחיצת גופו דמעכבת בו חציצה דרשי' ליה מאומרו בשרו דלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים דאל"כ לא יהיה כל בשרו במים ואשה נמי ילפא מאיש בהקשא דאמר קרא ורחצו במים מה רחיצתו בנקיות ובמ' סאה ופרט לבית הסתרים אף אשה נמי והכי תניא בהדיא בת"כ פ' ששי דפרשת זבין:
הזפת והמור: כתב הרמב"ן ז"ל בפ' כי תשא בפסוק מר דרור ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ ושמא מתקנים אותו בענין שידבק בכלים ע"כ:
בכלי זכוכית: שבת פ"ק דף ט"ו מוקמי' מתני' דמיירי כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר ומתני' ר"מ היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד דתניא וכו' דאי לא תימ' הכי לא תהא להן טהרה במקוה הואיל וטעמא דגזור רבנן עלייהו טומאה משום דתחלת ברייתם מן החול ושוינהו ככלי חרס להוו ככלי חרס לגמרי. בטור יורה דעה סימן ר"ב כתב שם בית יוסף וז"ל ופי' רש"י ז"ל בפ"ק דשבת בכלי זכוכית שהם חלקים ואין אדם מקפיד על טיט ודבר אחר הנדבק בהן לפי שנופל מאליו והני הוא דמידבק טובא וקפיד עלייהו ואין חוצץ אלא דבר המקפיד וסמ"ג כתב דאינו נראה לר"י לומר כן אלא מפ' דכל שכן שאר דברים דחוצצים בכל הכלים אלא אפי' זפת ומור שאין חוצצין בשאר כלים שדרך לזופתם הכא בכלי זכוכית חוצצין ע"כ:
על הנקיים חוצצין ועל הבלוסין וכו': כצ"ל. בלוסין כמו אוצר בלוס לגירסת הערוך אבל לתוס' והרא"ש ז"ל גרסי' אוצר בלום במ"ם כמו בולם עצמו בשעת מריבה וכן פי' רש"י ז"ל בגיטין ס"פ האומר וכן גריס סמ"ג במל"ת סימן ש"ח:
על מטות של בעל הבית חוצץ ועל של העני אינו חוצץ על איכוף של בעל הבית חוצץ ועל של זקקים אינו חוצץ על המרדעת חוצץ רשב"ג אומר וכו': כך צ"ל:
על הבגדים וכו': ומ"מ כל הבגדים ומחקו מלת על:
משני צדדין חוצץ: הכי ס"ל לר' מאיר בתוספתא. ר' יהודה אומר משום ר' ישמעאל ע' בהר"ש ובהגהות הגר"א שם של בנאים מצד א' ושל בור גדולה מצד א' קטנה עד שתהא משני צדדין. ופי' הר"ש ז"ל ומתני' בשל בור קטנה:
ר' יוסי אומר של בנאים: כתב רש"י ז"ל שם בשבת סוף פ' אלו קשרין בדף קי"ד ר' יוסי פליג אדר' יהודה ואמר לר' ישמעאל בגד של בנאים דהיינו ת"ח וכו' ע"כ. ור"ש בן לקיש פליג התם אר' יוחנן דאיהו מפ' בנאים בלנים לשון בי בני והם כלים האוליירין הבאין ממדינת הים ומקפידין על רבב שעליהם ובחיוורי מיירי דהיינו לבוש התחתון דגלימא העליונה של אוליירין סומקי נינהו וסדין ומטפחות של אוליירין אוכמי נינהו ולא שייך קפידא רק בכלי לבן:
זה הכלל כל המקפיד וכו': וסתמא היא וכדכתבינן נמי לעיל גבי פלוגתא דר"א דבסימן ג':