- אל הוועדה לזכויות האדם של ארגון האומות המאוחדות
- אנו, 18 משפחות יהודיות דתיות מגרוזיה, מבקשים אתכם שתעזרו לנו לצאת לישראל. כל אחד מאתנו, אשר הוזמן על ידי קרוב-משפחה בישראל, קיבל במוסדות המוסמכים של ברית המועצות את הטפסים הנחוצים ומילא אותם. כל אחד קיבל הבטחות בעל-פה, כי לא יונחו מכשולים בדרך ליציאתו. כל אחד, בהמתינו כל יום לקבלת הרשיון, מכר את רכושו והתפטר מעבודתו. אולם חלפו חודשים ארוכים, ואצל רבים - שנים, ואילו היציאה לא הותרה עד כה. שלחנו מאת מכתבים ומברקים – הם נעלמו, כדמעות בחולות המדבר: אנו שומעים סירובים קצרים בעל-פה, ואין אנו רואים תשובות בכתב, איש אינו מסביר דבר, גורלנו אינו מטריד איש.
- אבל אנו מחכים, משום שאנו מאמינים.
- אנו, 18 משפחות יהודיות דתיות מגרוזיה, מוצאים לנכון להסביר מדוע אנו רוצים לצאת לישראל.
- ידוע לכל כיצד מתגשמת בצדק הלכה למעשה המדיניות הלאומית בברית-המועצות, שיסודותיה התיאורטיים הונחו עוד על ידי מייסד המדינה ו.אי. לנין. זה זמן רב מאד אין בארץ פרעות נגד יהודים, אין תחום מושב ואין "נומרוס קלאוזוס". היהודים יכולים להלך בחוצות, בלא לחשוש לחייהם, להשתקע בכל מקום שירצו, למלא כל משרה, לרבות כהונת מיניסטר, כפי שמעידה הדוגמה של ו. דימשיץ, סגן יו"ר מועצת המיניסטרים של ברית המועצות. בסובייט העליון יושב אפילו ציר יהודי – א. צ'אקובסקי, העורך הראשי של "ליטרטטורנאיה גאזטה"...
- מכאן שלא אפליה גזעית מאלצת אותנו לעזוב את הארץ. ואם כך, אולי דתית? אולם בארץ מותרים בתי-כנסת, ואף אין אוסרים עלינו להתפלל בבית. אלא שתפילותינו קשורות לישראל; משום שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, שכן אנחנו, יהודים דתיים, סבורים שאין לך יהודי בלי אמונה, כשם שאין אמונה בלי מסורת. מהי איפוא אמונתנו ומסורתנו?
- ימים רבים צרו הלגיונות הרומיים על ירושלים. אולם חרף אימי המצור הידועים יפה, - רעב, מחסור במים, מחלות ועוד ועוד, - לא נטשו היהודים את אמונתם ולא נכנעו. אלא שגם לכח אנוש ישנו גבול משלו – ולבסוף פרצו הברברים אל עיר הקודש. כך, לפני אלפי שנים, חרב בית המקדש, ויחד עמו – המדינה היהודית. אולם האומה נשארה: אף כי היהודים שיכלו להחזיק נשק בידיהם, לא נכנעו בפני האויב והמיתו איש את רעהו, שרדו פצועים שותתי-דם, שרדו זקנים, נשים וטף.
- ומי שלא יכול להימלט, הומת בו במקום.
- ומי שיכול, הלך למדבר, ומי שנשאר בחיים, עשה דרכו אל ארצות נכר, כדי להאמין, להתפלל, לחכות.
- מעתה חייבים היו לחפש פרנסתם בארצות נכר, אצל משנאים. מוכי עלבונות, מוכתמים בזוהמת עלילות, בזויים ונרדפים, הביאו את פת לחמם וגידלו את ילדיהם בדם ובזיעה.
- ידיהם היו מיובלות, נפשותיהם זבו דם. אך העיקר שלא נספתה האומה – ואיזו אומה.
- היהודים נתנו לעולם אמונה ומהפכנים, הוגי-דעות ומלומדים, אנשי-עושר וחכמים, גאונים בעלי לב של תינוק וילדים בעלי עיניים של זקנים. אין ענף של דעת, אין תחום בספרות ובאמנות, שבו לא הרימו היהודים את תרומתם. אין ארץ שנתנה מקלט ליהודים, שלא שילמו לה בפרי עמלם. אך מה קיבלו היהודים בתמורה?
- כאשר הכל חיו בטוב, ציפו היהודים בפחד שמא ישתנו הזמנים. וכאשר הורע לכולם, ידעו היהודים: הגיעה שעת מותם. ואז הסתתרו או ברחו מן הארץ.
- ומי שנמלט, היה מתחיל הכל מבראשית.
- ומי שלא יכול להמלט – נספה.
- ומי שהטיב להסתתר, זכה בימים אחרים.
- מי לא רדף את היהודים? בשיסוי נגדם התאחדו הכל!
- די היה שגנרלים לא-יוצלחים יפסידו במלחמה, ומיד חיפשו ומצאו את האשמים בתבוסה – בין היהודים. די היה שהרפתקן פוליטי לא יקיים את שפעת ההבטחות שנתן, ומיד נמצאה הסיבה – היהודים. הם הומתו במרתפי האינקוויזיציה בספרד ובמחנות הריכוז הפאשיסטיים של גרמניה. האנטישמים נפנפו כבדחליל בפרשת דרייפוס בצרפת הנאורה, ובפרשת בייליס – ברוסיה הנבערת מדעת...
- והיהודים נאלצו לסבול הכל.
- לאמיתו של דבר הם יכלו לחיות בשלווה, כאחרים; די היה רק שימירו את דתם. ואמנם כך עשו אחדים – מוגי-לב מצויים בכל מקום. אך מיליונים רבים העדיפו חיי ענות – ופעמים מוות – על פני השמד.
- אפילו נודדים היו בלי קורת-גג על פני האדמה – אצל אלוהים נמצא מקום לכולם.
- אפילו עפרם מפוזר על פני תבל כולה – זכרם חי וקיים.
- בעורקינו – דמם שלהם. דמעותינו דמעותיהם.
- נתקיימה הנבואה: עם ישראל קם מאפרו. לא שכחנו את ירושלים וידינו ימינינו נחוצות לה.
- 18 משפחות אנחנו, שחתמו על המכתב הזה. אולם יטעה מי שיחשוב, כי רק שמונה-עשרה אנו: מספר החתימות יכול היה להיות גדול מזה בהרבה.
- אומרים, כי בעולם 12 מיליון יהודים בסך-הכל. אך יטעה מי שיחשוב, כי אנו רק 12 מיליון. כי לצידם של המתפללים על ישראל – מאות מיליונים; אלה שלא זכו, אלה שמתו מות עינויים, אלה שאינם עוד. שכם אחד אתנו צועדים גם הם, בלתי-מנוצחים וחיים לנצח; אלה שהעניקו לנו את מסורות המאבק והאמונה.
- הנה מדוע אנו רוצים לצאת לישראל...
- על ארגון האומות המאוחדות הוטלה על ידי ההיסטוריה שליחות גדולה – לחשוב על בני-אדם ולעזור להם. משום כך אנו דורשים, כי הוועדה לזכויות האדם של האו"ם תנקוט כל אמצעי שבידה ותוך הזמן הקצר ביותר תשיג אצל ממשלת ברית-המועצות היתר ליציאתנו. אין להבין כיצד אפשר בסוף המאה העשרים לאסור על בני אדם לחיות במקום בו הם רוצים לחיות. מוזר כיצד אפשר לשכוח את הקריאות הנמלצות בדבר זכות האומות להגדרה עצמית – וכמובן, גם בדבר זכותם של בני-אדם שמהם מורכבות האומות.
- אנחנו נחכה חדשים ושנים- ואם יהיה צורך כל חיינו, אך לא נוותר על אמונתנו ותקוותנו.
- אנו מאמינים: תפילותינו הגיעו אל האלוהים.
- אנו יודעים: קריאותינו יגיעו אל בני-האדם.
- שכן אין אנו דורשים הרבה – רק שיניחו לנו לצאת אל ארץ אבותינו.
|
