מכתב השמיניות, 1943

מכתב השמיניות נכתב בשנת 1943 על ידי קבוצה של חניכי המחנות העולים והצופים. התלמידים מחו על כך שצו הגיוס לנוער שפורסם על ידי מוסדות היישוב באותה שנה כולל רק את בני הנוער העובדים בני ה-17, ופוטר למעשה את בני הנוער הלומדים בני אותו גיל משירות. הכותבים קראו לתלמידי כיתות הי"ב לזנוח את הלימודים לבגרויות ואת ספסלי בית הספר ולהתגייס לבניית היישוב או לשירותי הבטחון. המכתב עורר תגובות קשות של הורים ומחנכים, ובפועל - רק כ-20 מחניכי המחנות העולים אכן זנחו את לימודיהם והתגייסו לפלמ"ח.

מכתב לתלמידי השמיניות

	מי יודע, אולי ברגע זה הם הורגים את אבי, אמי או את מישהו אחר במשפחתי. ואני יושב כאן בשקט ? אם יבוא מישהו וישאל: איפה היית, מה עשית כש'הם' הרגו את אביך, אמך, ואחיותיך בכל הגיטאות, לא יהא מענה בפי. נכון! ארורה היד היהודית שאינה אוחזת רובה בשעה זו!

(מתוך מכתב מפליטים ציונים בתורכסטאן)

קבוצת תלמידים של המחלקות השמיניות, קמנו והפסקנו את הלימודים, ויתרנו על תעודת בגרות, ויצאנו - להתגייסות. מצפוננו והכרתנו לא נתנו לנו יותר לחכות ולדחות את התגייסותנו. הידיעות המגיעות אלינו יום יום מן הגולה, התביעות הקוראות לנו יום יום מעל דפי העיתון לגיוס – אינן נותנות מרגוע. חלפו ימי העצרת של הישוב – למה שכך האבל, ולמה פג הזעם, ולא חדלה החרב החותכת את בשרנו ולא פסק הטבח הגדול של עם? איך חיים אנו את השנה הזאת, שנת תש"ג, השנה האיומה ביותר בתולדותינו כאשר רוצחים את עמנו אברים אברים – וכלימה לא תכסה את פנינו, כי לא שיננו במאומה את אורח חיינו הרגיל? הנוער הארץ-ישראלי, בן טיפוחיו של העם העברי, אשר בו שיקע את שארית מאמציו ותקוותיו – האם כה יאכזב? האם כה יהיה זר לעצמו, למולדתו, לעמו? ...

האומנם לא נתבייש לשקר לעצמנו כי רק זהו המעשה אשר בידנו לעשות עכשיו - להמשיך לשבת על ספסל הלימודים, ולעסוק בהכנת תעודת הבגרות? האם לא מחללים אנו את התרבות הזאת שאנו עוסקים בה? האם לא לחרפה תהיינה לנו תעודות הבגרות הללו? האם אין אנו אומרים, כי האשם ברצח הוא לא רק הרוצח, אלא גם זה העומד מנגד ואינו מציל - ואנחנו עצמנו נעמוד מנגד?

והלא יש בידנו לעזור, במלאכת ההגנה ובמלאכת ההצלה. הן כה דלים כוחות ישראל האחרונים, כדי להגן, להציל ולבנות פה את המקלט לנשארים - האפשר עוד לותר עלינו, האפשר לדחות עוד את גיוסנו? כה כבדים ורבים התפקידים: הגדודים העברים בצבא, ההגנה העצמאית המגוייסת, הצלת היהודים והעלתם לארץ, הקמת מפעלי התיישבות חדשים לקליטתם - הכל מחכה ומשווע לידיים עובדות ומגינות, לנפש מתמסרת - ומעטים, מעטים ההולכים. האם לא נקראנו לבוא? על כל הקירות מתנוסס צו הגיוס הקורא את כולנו, נערים ונערות מבני 17 ומעלה לאפיקי ההתגייסות השונים. לנו מצפה היישוב, לנו מצפה הצבא, לנו ורק לנו מצפה ההגנה המגוייסת - לנו מצפים רבבות רבבות מבני עמנו הנשחטים והנרמסים יום יום ! ולמה אין הנוער זז? ולמה הוא ממשיך בשגרת חייו הרגילה?

אמנם לא הנוער לבדו אשם בשאננות הזאת, אשמים גם המוסדות הלאומיים שלנו, אשר הסדירו 'הסדר מיוחד' לתלמידי בית הספר בתוך צו הגיוס הזה, הסדר המפלה את הנוער הלומד מהנוער העובד, הפוטר את הנוער הלומד מגיוס ממשי ומלא ומאפשר לו לצאת ידי חובה על ידי חודשי עבודה אחדים במשק. יהיו מה שיהיו נימוקי המוסדות בהסדר המיוחד הזה - אם נימוקי 'רחמים' כלפי הנוער בעל האמצעים דווקא, אם נימוקי משכורת למורים ולפרופיסורים באוניברסיטאות - צדק אין בו. מה הזכות המוסרית לתבוע מנער עובד בן 17 לעזוב את מקום עבודתו וללכת לגיוס מלא, לסכנות מום ולסכנות מות, ובאותו הזמן לאפשר לחברו בגיל זה להמשיך את לימודיו במחלקה השמינית ואחר כך גם באוניברסיטה? האם נדרוש מנוער עובד שיתן את נפשו בגללנו, ואנחנו נשב ונלמד? מה יש להתפלא שבכלל ניטל היסוד המוסרי של צו הגיוס לנוער וגם הנוער הלומד וגם הנוער העובד בהמוניהם נשארים אדישים ?

בכל כוחנו עלינו לתבוע מהמוסדות לבטל את ההסדר המיוחד לנוער הלומד, כי רק זאת הדרך להפר את השאננות המשחררת, ולגייס מאות ואלפים של נוער לומד ועובד למלחמות העם.

אולם האם נסתפק בתביעה הזאת בלבד? אם אמנם דולק בלבנו זיק המצפון האנושי והלאומי, אם אמנם חי דם ישראל בדמנו - הן לא נוכל להרגיע את עצמנו בתביעה רק מאחרים, ובאותו זמן נישאר לשבת על ספסל הלימודים. הן קודם כל נבטל את ההסדר המיוחד הזה כלפי עצמנו !

חדורי הכרה זאת קמנו, קבוצת תלמידים ראשונה, הפסקנו את הלימודים, הלכנו למשק אשדות-יעקוב, כדי להתרכז יחד ולהתגייס בצוותא לתפקידי התגוננות. הננו עובדים במשק החקלאי, במלאכה ובחרושת, הננו מאמנים את עצמנו, והננו עומדים בימים אלה להתגייס גיוס מלא לשירותי הבטחון. הננו שלמים בהרגשתנו, כי העמדנו את עצמינו במקום הנחוץ, כי בכל מאמצינו הגופניים והנפשיים אננו מכינים את עצמנו לעמוד בכל תפקיד - להגן ולבנות, לעלות ולכבוש, להערות את כל יכלתנו.

הננו קוראים לכם: הצטרפו אלינו! אל תדחו יותר את גיוסכם והפסיקו את הלימודים מיד! אל נסתפק בעזרה למשק לחודשים אחדים בלבד לפי ההסדר המיוחד לנוער הלומד – נתבע את גיוסנו המלא לשירותי הביטחון! נתבע כולנו יחד ממוסדות החינוך והישוב הפסקה כללית ומיידית של הלימודים במחלקות השמיניות ויהי אשר יהי גורל תעודות הבגרות שלנו! נקום עכשיו, ללא דחיות, ונמלא את חובתנו האישית, הלאומית! נהיה ראויים ל'תעודת בגרות' אשר ההיסטוריה העברית המרה תעניק לנו! בואו, בואו הכול!

אשדות יעקוב, שבט תש"ג

קבוצת המתגייסים מבין תלמידי השמיניות