מי השילוח/פרשת תצוה

<< · מי השילוח · פרשת תצוה · >>

חלק ראשון

ואתה תצוה וכו' ויקחו אליך שמן זית זך. אליך היינו אל החכמה הנמצאת בכל נפש מישראל, וחכמות ישראל נקראו ע"ש משה רבינו ע"ה. ולזאת צוה הש"י שכל אחד מישראל יקח לו להחכמה הנמצאת בו שמן זית זך, היינו חכמה מבוררת והוא שלא יהיה נוטה לשום צד בנגיעה ואז יבין במי הש"י בוחר, ולזה נסמך תיכף ואתה הקרב וכו'.

ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל. באלו הבגדים מראה הש"י לישראל באיזה נפש הוא בוחר, כי מהבגדים יוכר ומובן היקרות הנמצא בתוך נפש אהרן הכהן. הציץ מרמז עליו כי הוא דבוק בהש"י כמצווה עליו שיהיה תמיד על מצחו, ועל הציץ היה נחקק קודש לה' היינו בעומק מחשבתו היה תמיד (דברי הימים א' כ"ח,ט') דע את אלקי אביך. והחושן מרמז עליו כי לא נמצא בלבו שנאה לשום נפש מישראל, כי היו שבטי ישראל חקוקים על לבו. ואפוד שהיה חגור בו ומרמז על בטחונו בהש"י שהוא תומכו תמיד. ומעיל מורה על גודל יראתו כי היה כלו מתכלת שמרומז על יראה. ולאשר לא נאמרו בפרשה הזאת המכנסים והציץ, מכנסים לא נאמרו כי לא היו נחשבים למלבוש, כי לא היו רק לכסות בשר ערוה היינו להגן מחמדת עוה"ז. וציץ לא נאמר, הוא ע"ד מאמר זוה"ק (במדבר קנ"ט.) מצחא דרעותא אימת איתגליא בשעתא דצלותא דשבת במנחה, ולהיות כי הציץ ניתן לאהרן לפי שהיה בו יראה גדולה, כי בכל שבט לוי נמצא יראה כמ"ש (מלאכי ב',ה') ואתנם לו מורא, וביותר בכהן גדול, ומה גם כי שמו מורה על יראה כי אהרן בגימט' רנ"ו, נגד רנ"ו כנפים שיש לחיות הקדושים, וגדפין מרמזין על יראה, ונגד היראה הגדולה ניתן לו הציץ להחיות ולענג את נפשו, כי הציץ מורה על אהבה שהש"י אוהב את ישראל, ובעת שהש"י מגלה גודל אהבתו אז כל היראות מסתלקין ונצמח גודל תקופות לישראל, ולכן קודם שנאמר עשיית המעיל לא היה יכול להאמר עשיית הציץ, כי מגודל תקופות יכול ח"ו לצמוח קלות ראש, אך אחר שנאמר עשיית המעיל שמורה על יראה יוכל להאמר עשיית הציץ, וכמאמר זוה"ק בשעתא דמנחה שהוא אחר גודל היראה מתגליא מצחא דרעותא היינו גודל תקופות.

ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קודש וכו'. הנה נגד השמונה בגדים תקנו אנשי כנסת הגדולה בברכת ק"ש שמונה דברים להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. להבין הוא נגד האבנט כי אבנט מכפר על הרהור הלב (ערכין ט"ז.) וגם לבישתו היתה על הלב ומדתו היה ג"כ ל"ב אמות. ולהשכיל הוא נגד החושן, כי האדם צריך להתבונן לדעת הש"י כי אצלו לא ימצא שום כעס על נפשות ישראל כי רגע באפו חיים ברצונו. לשמוע הוא נגד המעיל, היינו שהאדם ישמע ויטה אוזן ליסודו ושורשו כמו שדרש (בגמ') (שמות רבה פרשה מ',ג') על פסוק איפה היית ביסדי ארץ איפה שלך איך היה באדם הראשון, וע"י שהאדם יבא על יסודו מזה יבין מה שתיקן כבר בעולם ומה צריך עוד לתקן, וע"ז רומז המעיל כדאיתא בזוה"ק המעיל היא ברזא דגילגולא. ללמוד הוא נגד המצנפת כי מצנפת מכפר על גסי הרוח, (ערכין שם) היינו לקבל אמת ממי שאמרו. וללמד הוא נגד הציץ כי בהציץ נאמר והיה על מצחו תמיד לרצון, היינו שיהיה לאדם עין טובה ללמד את חבירו. לשמור נגד הכתונת כי כתונת מכפר על שפיכת דמים, [שם] והוא שישמור האדם את עצמו שלא יבא מחמתו שום היזק לחבירו ולא יוכל חבירו לחשדו וע"י שיחשדנו בחנם יענש ועי"ז גם הוא יענש מחמת שחבירו נענש על ידו. ולעשות נגד האפוד, כי אפוד רומז על סמך ועיקר סמיכה הוא במעשה המצות שיכול האדם לעמוד בתפלה ולהשען עליהם כמ"ש (תהלים ק"ד,ג') השם עבים רכובו, ועבים מורים על מצות מעשיות. [כי האדם צריך לידע כי אין מעשה בעולם שלא יהיה לו השארה לעוה"ב. תשלום.] ולקיים הוא נגד מכנסיים כי הוא לכסות בשר ערוה, וערוה נקרא מקום שעל ידו יוכל האדם להפסיד כמ"ש (בראשית מ"ב,ט') ערות הארץ, היינו שעי"ז יוכל הארץ להכבש, ובכל מקום שברא הקב"ה שיכול האדם להבנות ממנו בנין עדי עד, שם ברא מקום ההפסד שיוכל להפסיד הכל וע"י שישמור את עצמו בזה יצמח לו ממקום הזה בנין עדי עד.

ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן טור אדם וכו'. אודם הוא נגד שבט ראובן, כי אדום הוא גוון שמחה וראובן נקרא ע"ש ראיה כי בכל עניניו ודבריו רואה תמיד נכחו את ה', והש"י מאיר עיניו ומזה בא גודל השמחה לאדם כמ"ש (משלי ט"ו,ל') מאור עינים ישמח לב. פטדה הוא נגד שבט שמעון, כי בשבט שמעון נמצא עמקות גדול בד"ת, אך בטרם שיוציאו אותו לפועל יצטרכו לברורים, וכן רשב"י יען כי היה משבט שמעון כידוע היו בו ד"ת עמוקים כמו במרע"ה, ועל זה רומז פטדה כי הוא אותיות פה, וט"ת ודל"ת המה אותיות הקודמים לשם יו"ד ה"א וזה מורה לעמקות החכמה שנמצא בזה השבט שלא יוכלו להוציא ולהביא השם לפה. וברקת היא לשבט לוי, כי ברקת מרמז על יראה מלשון ברק שמגלה אורו פתאום ובזה השבט נמצא יראה מבוררת כמ"ש אצלם (מלאכי ב',ה') ואתנם לו מורא וכו'. והטור השני נופך וכו'. נופך הוא נגד שבט יהודה כי באבן הנופך רופפים כל הגוונים ונכללים בו, וכן הוא שבט יהודא שאינו תמיד במדה אחת רק כשעומד בין צדיקים גמורים הוא צדיק גמור וכשעומד בין בעלי תשובה הוא הגדול שבבעלי תשובה כמו שמצינו בגמ' (שבת נ"ו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה ומצינו נמי [מו"ק ט"ז:] שהוקם עולה של תשובה, וגם מצינו (תהלים פ"ו, א'-ב') שפעם אמר כי עני ואביון אני ופעם אמר כי חסיד אני. ספיר היא נגד שבט יששכר, כי ספיר מורה על חכמה צלולה ומבוררת כמ"ש (שמות כ"ד,י') לבנת הספיר, ובשבט יששכר נאמר (דברי הימים א' י"ב,ל"ב) יודעי בינה לעתים שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים וזה היה רק בחכמה מבוררת מאת ה', כי חלקי השעה לתתר"ף חלקים בגימ' ד' פעמים אלקים. ויהלום הוא נגד שבט זבולון כי יהלום הם אותיות י"ה הלום, כי הוא בוטח שהש"י אתו בכל הענינים שהוא, ואף שנראים שהם עניני עוה"ז, כדאיתא בגמ' (מגילה ו'.) זבולון עסק בפרקמטיא גם אז הוא דבוק בהש"י. והטור השלישי לשם וכו'. לשם הוא נגד שבט דן, כי בזה השבט נמצא תקופות וניצוח גדול ובניצוח נמצא לפעמים שיראה לעין אנושי ככעס, לזה הכתוב מעיד עליו שהוא כלי לשם השם, וכן גם החלק בארץ שנפל בגורלו מורה ע"ז שנאמר (שופטים י"ח,כ"ט) ואולם ליש שם העיר לראשונה וליש מורה על תקופות ועזוז כמ"ש (משלי ל',ל') ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל, אך אחר שנפל בגורלם נקרא (יהושע י"ט,מ"ז) לשם, שמורה שכל תקופתם הוא מחמת שהוא בטוח שהש"י יעזרו, יען כי הוא הולך בתום כמבואר בגמ' (פסחים ד'.) ההוא דאמר דון דיני, אשתכח דמדן קאתי כי היה בו תקופות אשר בטח שיזכה בדין, כי בכל עניני עוה"ז ואפילו מצות ומע"ט שהאדם עושה הוא אח"כ בספק, כגון כשאדם נותן צדקה לעני והעני ילך בכח הזה ויעשה מצוה, נקרא מסייע ידי עושה מצוה ובאם העני עשה עבירה ח"ו בזה הכח, אז יהיה הנותן מסייע ידי עוברי עבירה, ובזה השבט נמצא תקופות גדול שהוא בטוח בה' ומאחר שעשה המצוה בתמימות, למה יזמין לו הש"י מכשול בזה, בטח שיזמין לו הש"י עני כשר וילך בזה הכח ויעשה מצוה. שבו הוא נגד שבט נפתלי, כי שבו הוא מלשון שב, היינו אף בעת שהולך לעסוק בעסקי עוה"ז ונראה לעין בשר ודם כי ח"ו אין לבו לה' גם אז הוא משיב לבו וצופה לה', וגם שם הנשיא שלו מורה ע"ז כי שמו היה אחירע בן עינן היינו הולך תמיד דרך אחוריים שלא יפנה עורף, בן עינן היינו שעיניו המה תמיד להש"י. ואחלמה הוא לשבט גד, היינו קבוץ ותקופות גדול לעת שיהיה נצרך לקבץ ולכנס את ישראל יחד ע"פ רצון ה', אז מהשבט הזה יצא כל מיני תקופות לישראל כמ"ש אצלו (בראשית מ"ט,י"ט) גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. והטור הרביעי תרשיש וכו'. תרשיש הוא נגד שבט אשר, כי אשר הוא ענין הרחבה והתפשטות וגם תרשיש מורה על התפשטות כמ"ש (דניאל י',ו') וגויתו כתרשיש, וגם לשבט הזה היה הרחבה כמ"ש (בראשית מ"ט,כ') מאשר שמינה לחמו. שוהם הוא נגד שבט יוסף, שוהם הוא אהבה כמו שנתבאר ע"פ (בראשית ב', י"ב) שם הבדולח וגם ליוסף היה אהבה עזה להש"י עד כי היה בנקל לו לעזוב כל חמדת עוה"ז מחמת אהבת הש"י, כי מחמת יראה לא היה יכול לעמוד בעצמו מהמעשה כדאיתא (נדרים ל"ב:) בעידנא דיצה"ר לית מאן דמדכר ליצ"ט, רק מחמת אהבת הש"י שהראה לו דמות דיוקנו של אביו וכי יהיה שמו נחקק על אבני האפוד. וישפה הוא לשבט בנימין היינו שיש לו פה לבלוע ולקבל כל הטובות הנמצאים בעולם כמ"ש אצלו (בראשית מ"ט,כ"ז) בנימין זאב יטרף, ואף הטובות הנמצאים בין האומות יש לו כח ללקוט ולקבל, ומביט לטובות האומות ומכניסם לישראל.

ועשית מזבח מקטר קטרת. הנה כל הכלים נאמרו בפ' תרומה חוץ ממזבח הזהב מטעם דאיתא בזוה"ק (במדבר קנ"א:) כי קטורת היא קטירא דכלא, היינו שמרמז כי כל הדברים הנעשים אף בעוה"ז הכל מקושר ברצון הש"י ובלתי רצונו לא יעשה שום דבר, ומזה יכול האדם לפשוט לו לבא ח"ו לידי קלות ראש מאחר שכל הנעשה הוא בידי שמים, ע"כ לא נאמר המזבח בפ' תרומה, רק אחר שנאמרו בגדי כהונה בפ' תצוה המורים על גודל היראה ושמירה מחמדת עוה"ז כמבואר בגמ' (ערכין ט"ז.) כתונת מכפר על שפיכת דמים, וכן כלם. שהכהן פעל ע"י בגדיו בלב כל אחד מישראל יראה גדולה, ואחר שהכניס הכהן יראה בלב ישראל אז נמצא יכולת לקבל השמחה והאהבה הבאה מכח הקטורת.

כל הכלים היו של עצי שטים מצופים זהב חוץ מהכפורת ומנורה שנאמר בהם זהב טהור בלא תוך של עצי שטים. כי ידוע שהמשכן וכליו רומזים לקומת צורת האדם, ובכל האברים רשות לאדם לכוון לטובת עצמו ג"כ בפעולתו כמאמר חז"ל (פסחים ס"ח:) מעיקרא כי עביד איניש לגרמיה הוא דעביד, ולעתיד יברר הש"י שהמעשה שעשה לגרמיה היה רק כמו התחלה שלא לשמה לבא עי"ז לשמה ולהוציא אור מתוך חושך כנאמר (יואל ד',י"ח) והשקה את נחל השטים וכו', אבל הכפורת שהוא נגד הלב, והמנורה שהוא נגד עינים, בזה צריך האדם שמירה מאוד שיהיו נקיים ומבוררים בלי שום צד נגיעה מצדו לשום טובת העוה"ז, כי איתא בגמ' [ירושלמי ברכות פרק א', ה"ה] העין והלב הם תרי סרסורי עבירה, עין רואה ולב חומד. והנה באמת צריך העין להיות מופשט מכל תאות עוה"ז ורק שיהיה כלי להנפש כמו זכוכית בר ונקי שהנפש תביט דרך העין על כל דבר והנפש תברר אותו אם הוא טוב תקבלו ואם לאו לא תקבלו, אבל כשיש בהעין עצמו שום תאוה לחמדת עוה"ז, אז אין העין כלי להנפש רק היא בפני עצמו, וחומד לכל עניני עוה"ז ולא יוכל הנפש לברר הטוב מהרע, ולכן צוה הש"י באלו השנים שיהיו מבוררים, העין יהיה נקי ומופשט מחמדות ממילא גם הנפש לא יחמוד רק לדבר שהוא ברצון הש"י.

חלק שני

ואתה תצוה את בני ישראל. במדרש (רבה תצוה פל"ו,ד') בד' דברים נתאוה הקב"ה למעשה ידיו, וכו' ואלו הן ד' דברים, הקב"ה סובל עולמו וכו' וצוה לבני קהת שיסבלוהו וכו' והקב"ה משמר עולמו וכו' ואמר לישראל שישמרוהו וכו' ומאיר לעולמו וכו' ואמר לישראל ויקחו אליך שמן זית זך, ולא חשב הד' שהקב"ה זן את עולמו כמו שנחשב זאת בתנחומא (תצוה ב') ואף שבתנחומא ג"כ חסר שומר, אכן בתנחומא לא אמר מתחילה שיש ד' דברים, אבל כיון שבמדרש רבה התחיל בד' דברים למה לא חשב זן את עולמו וכמו שמצינו בגמ' (ע"ז ג':) יושב וזן את עולמו. אכן אלו השלשה הם מורגשים לכל נפש שבכל עת רואה האדם שנצרך בהם להשי"ת, סובל את עולמו האדם מרגיש שהוא רק מרצון השי"ת אשר רקע הארץ על המים ובלא השי"ת לא היה לו שום מקום, וכן שומר את עולמו ג"כ מרגיש האדם שיש כמה מקרים בעולם ואין לו שמירה רק מהש"י, וגם מה שהשי"ת מאיר לעולמו ג"כ מורגש לכל אדם, אבל מה שהשי"ת זן את עולמו זה אינו מורגש כל כך כי יוכל האדם לטעות ולומר שמזונו בא לו מכוחו ועוצם ידו, ולכן לא חשבו המדרש, ונגד אלו הד' יש ד' מיתות ב"ד, סקילה היא נגד סובל את עולמו, כי זה חטא עד שאין לו מקום בעולם, ולכן כל הנסקלין נתלין מפני שאין לו מקום בעוה"ז לכן נתלה באויר, שרפה היא נגד מאיר לעולמו, אף שיש לו מקום מ"מ אור חייו הפסיד, כי שרפה היא שרפת נשמה וגוף קיים, והרג הוא נגד שומר את עולמו, כי השמירה והגנה נסתלקת ממנו, וחנק הוא נגד זן את עולמו כי מי שמגיע לו חנק הוא מחמת חטא שחטא בקבלה שנדמה לו בקבלתו שמקבל מחמת כוחו ועוצם ידו לכן נתחייב חנק שענשו הוא שלא יהיה לו כח לקבל, ונגד אלו הד' תקנו לנו חז"ל לומר בתפלה אלו הד' אדון עוזנו צור משגבינו מגן ישענו משגב בעדינו שהשי"ת משגיח עלינו באלו הארבעה (סובל, אדון עוזנו. זן, צור משגבינו. שומר, מגן ישענו. מאיר, משגב בעדנו. נמצא בלקוטים מכ"י אחי בעל ארחות חיים זללה"ה).

שמן זית זך כתית. אלו הד' תיבות הם נגד הד' אותיות של אהרן הכהן.

ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרון לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון. הענין בזה כי השי"ת נקרא חכם הרזים בגמ' (ברכות נ"ח.), שברא נפשות רבות בדעות שונות ומכחישים אלו את אלו, וכן יש תמיד בין ישראל עצמם שבני לאה אומרים על בני רחל שהם מצמצים עצמם יותר מכפי הראוי והש"י לא צוה כן, ובני רחל אומרים על בני לאה שהם מתפשטים עצמם יותר מכפי הראוי, וכיון שהם מתנגדים אלו לאלו א"כ היאך יוכל להיות שכולם טובים, אכן אהרן הכהן נשא אותם על כתיפיו כמי שנושא משא על כתיפיו, לפי שזו המשא שייכות לו מחמת שהיה לאהרן הכהן לב טוב שמברר לכל נפש מישראל שכל אחד פועל במדתו גם למעלה מדעתו ובעתו ובזמנו מכוין לרצון הש"י ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

ועשית חושן משפט. חושן רומז שהאדם צריך שיהיה מבורר כל כך במשפט עד שאפילו קניניו לא יוכלו להזיק וכמבואר בחלק ראשון (בפרשת משפטים ד"ה ואלה) ומצד זה המשפט היה הדין שתם ישלם נזק שלם, ואם הוא מועד גם בעליו יומת, אך אין האדם יכול בדעתו לברר עצמו כל כך לזאת הוא האפוד שרומז על סמיכה, כמבואר בחלק ראשון (פרשת תצוה ד"ה ואלה ב') שהוא חיזוק ותקופות להאדם שהשי"ת מנהג עמו כפי דעת האדם, ומזה יש כל הרחמנות שהתם לא ישלם רק חצי נזק והמועד ישלם בעליו הכופר ולא יומת, רק כופר ישית עליו.

רבוע יהיה כפול זרת ארכו וזרת רחבו. הענין שהיה החושן כפול כי כל לבושי כהן גדול רומזים לתפלה, ולכן היה החושן כפול שבפנים היה לו תמיד צעקה הושיעה אדוני המלך, שאע"פ שכבר התפלל כמה תפלות בכל לבו ולא נענה, מ"מ אינו מייאש עצמו רק חוזר וצועק הושיעה אדוני המלך, ונקודת התלמיד חכם הוא שמכיר שאין לו שום כח מעצמו רק מהשי"ת אפילו כח תפלה כמו שכתיב (ישעיה כ"ו,י"ב) ה' תשפות שלום לנו, כי גם כל מעשינו פעלת לנו, והיינו שהכל בידי שמים, ונקודת המלך ישראל הוא תקופות גדול עד שכל מה שבלבבו יעשה, כי מה שעולה בלבבו הוא בטח רצון הש"י, וזה הוא מדרגה גדולה שלא נצרך לשום עצה משום נביא, כמו שכתיב (דה"ב כ"ה,ט"ז) הליועץ למלך נתנוך חדל לך ושם היה הענין עמוק בזה כמבואר בחלק ראשון (ויקרא ד"ה על כל) כי מלך כל היוצא מפיו הם דברי אלהים כמבואר בחלק ראשון (שופטים ד"ה שופטים ב').

רבוע יהיה כפול. ותרגומו עיף, עיף מורה על כלי קיבול ריק ומעופף, היינו שהחושן רומז שלב אהרן היה מלא רצון ואהבה ולא סר מלבו אף רגע לצעוק הושיעה אדוני המלך, וזה שאיתא (במסכת אבות פ"ה מ"ז) שאחת מעשרה נסים שנעשו במקדש שלא אירע קרי לכהן גדול ביום כפור, ובאמת הלא עשו הרבה השתדלות לזה כדאיתא בגמ' (יומא י"ט:) שפרחי כהונה היו מכין לפניו באצבע צרדא כדי שלא יישן, אכן אם היה לבו מתנמנם ופוסק רגע מלצעוק להשי"ת לא היה מועיל כל ההשתדלות בזה, שבמקום המקדש שהיה עיני כל ישראל אליו שהוא מורה לישראל שאין שום הויה בעולם רק השי"ת לבדו, וכן כהן הגדול שהוא מובחר נפשות ישראל ומדוגל בכח עבודתו ויום הכפורים הוא יום המדוגל בשנה שהוא נעלם ונסתר מכל מערכת ההנהגה, וכדאיתא במדרש (רבה בראשית ג',י') ויהי ערב ויהי בקר יום אחד זה יום הכפורים ואחד הוא שאינו במספר השיתוף כדאיתא בזוהר חדש (בראשית) קב"ה אקרי אחד וכו' קב"ה אקרי ראשון ובמדרש (רבה נשא פי"ג,ח') יום אחד יום ראשון אינו אומר אלא יום אחד וכשם שאמר יום אחד יאמר יום שנים יום שלשה, אלא למה אמר יום אחד שעד שהקב"ה היה יחידי בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו, ולכן איתא בגמ' (יומא כ'.) השטן בגימטריא שס"ד וביום הכפורים אין לו רשות לקטרג וכדאיתא בזה"ק (תצוה קפ"ה.) העצה בשעיר המשתלח לדחות קטרוגו, דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא בגין דקב"ה יטול עמיה גורל וכו' (וכמו שנתבאר בענין יו"כ), ולכן אם היה הכהן הגדול שוכח רגע אחת מלשית ה' לנגדו והיה חושב שיש לו איזה כח והויה בפני עצמו היה לו מכשול, שענין מכשול הזה שנקרא בתורה מקרה, היינו שנדמה לאדם שיש מקרה בעולם בלא השגחה פרטית, ומזה נדמה לאדם שיש לו כח הויה בפני עצמו, וזה הוא גיאות שהאדם מתגאה שזה שורש היצר הזה והחטא הזה שבא מגיאות שהאדם מתגאה ונדמה לו שיש לו כח השפעה, וכמו שמצינו שבמסכת סוטה נזכר כל עניני גיאות וגודל היזקם, ובגמ' (שבת ק"י:) הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו ומסתרס מאליו ומסיק שם דרמות רוחא הוא דנקיטא ליה לפי שאין לו גיאות אין לו תאוה, ועיקר העצה נגד יצר הזה הוא שפלות והכנעה מהכרת רוממות הש"י, ולכן היה נס גדול בכהן גדול שאם היה נמצא דמיון בנפשו שום כח הויה בפני עצמו היה שולט עליו הקטרוג חס ושלום וזה היה רק בדרך נס.

ויהלום. הוא נגד זבולן, כי יהלם הוא אותיות להים, כי זבולן היה חלקו בים כמו ביבשה, ואף שים הוא מקום שאין שם שום ישוב ומטריד דעת האדם מאד, אך זבולן היה לו תקיפות ובטחון בהשי"ת ולכן היה בנייחא בים כמו ביבשה, וכמו שכתיב (דה"א י"ב,ל"ג) מזבולן יוצאי צבא וגו' ולעדור בלא לב ולב, ותקופות בטחונו היה כענין שבט יהודה, אך זה היה החילוק כי יהודה יוכל מתקופות בטחונו להלחם בים כמו ביבשה ומראה תקופתו גם בפועל וזבולן רק בדעתו יש לו נייחא ובטחון ותקופות.

פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון. פעמון רומז על יראה וספק מלשון ותפעם רוחו, ורמון מורה על תקופות כדאיתא בגמ' (עירובין י"ט.) שמלאים מצות כרמון, ואלו השנים עוברים תמיד על ישראל ומתחלפים פעם יש לו יראה ופעם יש לו תקופות כמבואר בפרשת בראשית (על פסוק אלה תולדות השמים), ולכן כתיב ופעמוני זהב בתוכם, שאף שיהיה להאדם תקופות עצום מ"מ יהיה בהתקופות יראה עצומה באמצע, ובאלו השנים יבוא אהרן אל הקדש כדכתיב והיה על אהרן לשרת.

ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חתם קדש לה' וגו' והיה על מצח אהרן וגו' ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. והנה הציץ והמכנסים כתובים יחד להורות בזה שאף שאהרן הכהן היה הנבחר מכל ישראל שהשי"ת חתם עצמו על מצחו קדש לה', היינו שמחשבתו היה מקושר תמיד ברצון השי"ת, מ"מ מצד עצמו בא האזהרה ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה להשמר מכל תאוה אפילו החמורה שבחמורות, ואף שנדמה שלנפש יקר כזה לא צריך האזהרה כי לא יעלה זאת על מחשבתו, אכן מ"מ מצד עצמו צריך האדם להשתדל תמיד בשמירה וזהירות וכמו שכתוב (משלי ג') ואל בנתך אל תשען, וכדאיתא (אבות פ"ב,מ"ה) ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, וזה הוא לימוד שאפילו הנפש היקר מאוד שהוא מבורר בשורש מכל מקום צריך מצדו תמיד שמירה וזהירות.