מי השילוח/פרשת ראה

חלק ראשון

ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה. היינו כי הכל הוא מה', כי טבע האדם לזעוק ולצעוק לה' בעת צרתו מה עשה לו, ובעת שישפיע לו כל טוב טח עינו מראות כי מה' הוא ויאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה, ע"כ מראה הש"י ראה אנוכי כו' היינו כי הכל הוא מהש"י:

ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. היינו בכל מקום שהקב"ה ינחיל טובה לאדם ילבישה בלבוש הנראה כפי ראות העין הפך מהטובה (וכמו שנתבאר בפ' קרח בפסוק ואשים דברי בפיך), בכדי שעל ידי פעולות האדם שיברר את עצמו ויוציא לאור את הטוב מעומק ועי"ז יקרא יגיע כפיך:

את הברכה אשר תשמעון. היינו באם יבא טובה לאדם אז ידע בבירור שקיים רצון הש"י, ובאם יארע לו ההיפך ח"ו אז ידע כי בטח עבר על מצות הש"י אף שלא יתראה לפי ראות עיניו:

השמר לך פן תעלה עולתיך כו' כי אם במקום כו'. ענין שנכפל כאן אזהרות השמר ופן, כי עולה נקרא מקום שיעשה האדם מעשה שלא יגיע לו ממנה שום הנאה, כי עולה הוא כלה כליל לה' שלא יגיע לבעליו שום הנאה, וזאת אסור לאדם לעשות בשום דבר וענין אחר רק לה' לבדו:

כי אם אל המקום אשר יבחר כו'. בזה נלמד לאדם דרך התפלה איך להתפלל לה' כמו דאיתא בגמ' (ברכות כח:) יכין את לבו כנגד בית קדשי קדשים, היינו כשאדם ירצה להתפלל יראה מתחילה אם הדבר שרוצה להתפלל עלי' הוא רצון הש"י, זה פירוש יכון את לבו כנגד בית ק"ק, ובזה ידע כי רצון הש"י הוא אם יראה שלבו מלא תפלה ושפתותיו מלאים תנובה יבין כי מאת ה' הוא כמו שנתבאר בפ' ואתחנן () וכדרך שאמר דוד המלך ע"ה (דברי הימים א יז כה) אתה גלית את אוזן עבדיך על כן מצא עבדיך לבו להתפלל לפניך:

כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כו' בכל אות נפשיך תאכל בשר. לא נאמר שיצאו חוץ לגבולם רק שגבולם יתרחב, כי באמת משם הוי"ה היינו מצד הש"י אשר בחר בישראל אין שום גבולין רק מותר להתפשט בכל הטובות, אך משם אדנ"י היינו הכרת האדם וגבול תפיסתו מזה נצמח כל הגבולין שעד כאן מותר להתפשט ומכאן ואילך אסור, היינו כמה שימצא באדם כח עבודה כך יוכל להתפשט את עצמו בטובות. וזה פירוש כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך, כי בתחילה שהאדם נכנס בעבודה אסור להתפשט את עצמו כי כאשר יתפשט יותר מדאי יוכל ח"ו להסתלק מיראה, אך כאשר יתרבה בו כח העבודה והיראה אז מותר להתפשט יותר מעבודתו, וזה פירוש כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך, היינו שיתן בך כח עבודה כ"כ עד שיסתלקו ויסירו הגבולין מאתך עד שתוכל גם לאכול בשר ולא תצא חוץ לגבולך:

ונתן לך רחמים ורחמך. אחר שנכתב פרשת עיר הנדחת שצוה להרוג כל העיר שנראה לעין אנושי כאכזריות חימה, ע"ז נאמר ונתן לך רחמים ורחמיך שע"י שתקיים מצות ה' יבא בך מדות רחמנות שתהיה רחמן במקום שצריך להתרחם:

עשר תעשר את כל כו' ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר כו' למען תלמד ליראה כו'. מהאכילות האלו יבא יראה ללב האדם, כי דעת האדם מיושבת עליו במקומו ובמקום נכרי אין דעתו מיושבת עליו, והקב"ה יזהיר שלא יהיה חילוק והפרש בדעת האדם רק ימשך אחר רצון הש"י בכל מקום בדיעה שלימה:

שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה כו'. מהחל חרמש בקמה היינו קודם שיתחיל האדם לצאת לניצוח צריך ישוב הדעת וחשבון גדול, כי שבעה שבועות הוא מאד מזוקק כמ"ש (תהילים יב ח) מזוקק שבעתים:

ושמחת לפני ה' אלקיך כו' והאלמנה אשר בקרביך. בכל ימים טובים נאמר אשר בשעריך וכאן נאמר אשר בקרביך, כי בשבועות היינו מתן תורה ונאמר (נדרים פא.) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה:

חלק שני

ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלהיך. זה קאי על שילה ואחר כן כתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה וגו' ואחר כן כתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם אתם ובניכם ובנתיכם ועבדיכם ואמהתיכם, שאיתא בגמ' (מגילה י.) שזה קאי על ירושלים, ועל שילה לא נאמר ואמהתיכם רק אחר שכתיב והיה המקום שזה הוא ירושלים נאמר ועבדיכם ואמהתיכם. כי עבדים ואמהות מורה על הגשמיות וגופים מגושמים שגם בהם יהיה קדושה נפלאה, וזה היה רק על ידי דוד המלך ע"ה שע"י פעולותיו נזדככו אפילו הם, וזה שכתיב (שמואל ב ו כ) ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו וגו' ויאמר דוד אל מיכל לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצות אתי נגיד וגו' ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, היינו שזה הוא הכבוד וההתפארות שלי שנכתב עלי בתורה ואמהתיכם שזה הוא הנקודה שלי.

כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך כאשר דבר לך ואמרת ואכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. נראה שזה הוא הטעם למאכלי חלב בחג השבועות, כי קודם מתן תורה היו יריאים לאכול בשר כדאיתא בגמ' (פסחים מט:) עם הארץ אסור לאכול בשר כי אין לו מעלה שבכח הזה ידבר דברי תורה, אכן כאשר ניתן להם התורה זה נקרא כי ירחיב ה' את גבלך, שזה עיקר הרחבת הגבול הרחבת הדעת להבין מדרגתו שבעל נפש הוא, ועל זה נאמר בכל אות נפשך תאכל בשר.

לא תאכל כל תועבה. זה האזהרה נאמרה קודם כל מאכלות אסורות כדאיתא בגמ' (נדרים נא.) תועבה תועה אתה בה, משל למלך שבנה אוצרות בחדרים רבים צוה לבנו שילך להחדרים אבל לא אל כולם, אף שאני בניתי את כולם אבל אתה לפי שכלך הקטן אם תלך אל כולם תתעה בהם ותבלבל דעתך ותשאר שמה ולא תוכל לצאת חזרה לחוץ.

אך את זה לא תאכלו וגו' את הגמל ואת הארנבת ואת השפן וגו' ואת החזיר. זה מרמז בעניני מדות שידבק האדם באלו המדות תמיד, היינו אמונה ובטחון וגם ישוב הדעת, שמעלה גרה רומז לאמונה ובטחון ומפריס פרסה רומז לישוב הדעת, ואמונה ובטחון צריכים למדת ישוב הדעת ובלא זה אין אמונתו ובטחונו בשורש, ולכן כתובים אלו הג' שהמה אסורים. הגמל הוא פזרן שרומז לישמעאל, וארנבת רומז לחוצפה שלא בישוב העולם כמו משחק בקוביה וכנודע שיש הרבה אנדרוגינוס במין ארנבת שהוא שוכב ונשכב (), והשפן רומז לעצלות. ואף שבעצלות נדמה שיש אמונה אבל אינה בשורש שהוא רק עצלות ולכן אינו עוסק במלאכה, וזה שכתיב כי מעלה גרה המה שאלו השלשה מעלים את האמונה והבטחון לעין כל, ופרסה לא הפריסו שאין להם ישוב הדעת, טמאים הם לכם. ואת החזיר רומה על מדת כילי שהוא מדה גרועה מכל המדות ונדמה שיש לו ישוב הדעת וזה נקרא כי מפריס פרסה הוא אבל אין לו שום אמונה, ולכן כתיב בפרשת שמיני () והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם שאין לכילי שום אמונה ולכן טמא הוא.

אך את זה לא תאכלו וגו' את הגמל. הוא מבוהל שאינו מיישב עצמו אולי לא טוב המעשה שעושה רק עושה בבהלה. והארנבת שמנסה ושוקל הדבר רק פעם אחת ועושה אבל עוד אין זה טוב כי צריך האדם לשקול כל דבר היטב. והשפן הוא עצלות ומרה שחורה שאינו עומד על דעתו לעולם. והחזיר הוא שאין לו דרך ארץ בפני תלמיד חכם.