מי השילוח/פרשת עקב

חלק ראשון

עריכה

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. אין והיה אלא לשון שמחה כדאיתא (בראשית רבה פרשה מב ג), עקב היינו לסוף והוא כי לעתיד יגלה הש"י לעין כל וכל נפש מישראל יבין כי לא היה שום חקה בלי טעם. כי לעת עתה כל הסבלנות של ישראל שסובלין מקיום המצות, הוא מפני שאינם מבינים עומק הטובה הנמצא בהם ודומין בעיניהם כחוקה בלי טעם ולכן סובלין מהם, אך כאשר יתברר כי הכל היה במשפט למען יוטב להם לישראל ואינם בלי טעם, אז ימלא שחוק פינו ונהיה בשמחה:

והיה עקב. איתא במדרש הלכה (דברים רבה פרשה ג א) אדם מישראל שיש לו מנורה של פרקים מהו לטלטלה בשבת, כך שנו רבותינו המרכיב קני מנורה כו', עד כאדם שהוא בונה בשבת. והנה מאי ענין הלכה זאת לכאן, הענין בזה כי באמת נאסר טילטול מנורה בשבת משום חשש בנין, כי פן בעת טילטולו את המנורה הקנים הרפים יתחזקו מעט ע"י טילטולו ויהיה בונה, כי מאחר שלא ניתן שיעור על מלאכת הבונה נאסר בכל שהוא ואי אפשר לדקדק. ואם יאמר האדם כי הקב"ה בא ח"ו בטרוניה עם בריותיו שנתן להם מצות שלא יוכלו לעמוד בהם, ע"ז סמך המדרש תיכף והיכן שמרו ישראל את השבת בתחילה כשניתן להם באלוש שנאמר וישבתו העם ביום השביעי, שמא תאמר לרעתך ניתן לך את השבת לא ניתן לך אלא לטובתך, להראות כי אף קיום המצות הוא ביד ה' כי יתן כח באדם שיוכל לקיימם. כי בשכל אנושי אי אפשר להשיג איך שמרו ישראל שבת הראשונה בכל דקדוקיה בלא הרגל תיכף בפעם הראשון וכל ישראל לא עברו אף על דקדוק קטן ואעפ"כ הכתוב מעיד על כל ישראל שלא עברו, ובזה ראיה כי הש"י יגמור עלינו ויכונן כל מעשינו לטובה, וזה והיה עקב תשמעון כי לסוף יראה הש"י כי כל ישראל הלכו אחר רצונו הקדוש:

שגר אלפיך. היינו מקום שהאדם עושה בלי דעת כלאחר ידו גם לזה יסכים הקב"ה לטוב:

כי תאמר בלבבך רבים הגוים כו' לא תירא מהם כו'. והנה איך יתכן להזהיר על דבר הנעשה מעצמו בלי רצון האדם לצוות על זה לא תירא והלא הלב מתירא, אך כי מפעולות האדם יוכר את תוך לבו וע"י המצות יתברר עומק לב האדם, כגון אדם שלא ימשול על חברו אף שיכול למשול עליו מזה ראיה שהוא ירא ה', ובאם יהדר במצות עד שליש כמאמר חז"ל (בבא קמא ט:, ) אז ראיה שהוא אוהב ה' והוא מעומק לבו ולא על הגוון. וגם כאן הזהיר הש"י להסיר דמיון מלב ישראל כי באמת נמצא בלב ישראל תקופות אך צריכים להסיר הדמיון מלבם, כי באמת הש"י לא יחפוץ ביראת הדמיון כמ"ש (ישעיהו מה יט) לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני, תוהו היינו יראה של דמיון. וצריך האדם לדעת כי יש מנהיג בעולם, ורוצה שבריותיו יהיו בישוב הדעת. ומה שהזהיר כאן לא תירא היינו שלא יראו מגוון, כמו שיתבאר בפסוק כי תראה סוס ורכב עם רב כו' ():

השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמור מצותיו כו' פן תאכל ושבעת ובתים תבנה כו' ואמרת כחי ועוצם ידי כו' וזכרת את ה' כי הוא הנותן לך כח כו'. ובפרשת ואתחנן נאמר היפך בזה הענין, כי שם נאמר והיה כי יביאך כו' לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית כרמים וזתים אשר לא כו' השמר לך פן תשכח כו' את ה' אלקיך תירא אותי תעבוד כו'. כי שם מורה כאשר יראה האדם שנשפע לו טובה מה' וידמה לו כי ההשפעה ישפיע לו מבלי עבודה, ופן יחשוב עי"ז שאינו צריך לעבודה ויראה, ע"ז נאמר שם את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד כו', וענין שבכאן הוא בהיפך כאשר יבנה האדם בתים ויזרע שדות ויצליח ידמה לו שכחו ועוצם ידו פעל זאת, ע"ז נאמר לו וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כו', כי לולא רצון הש"י אין מעשה האדם כלום. ודבר זהו הוא גם בענינים גדולים כאשר יבא לאדם השפעה מבלי עבודה וידמה לו כי אינו צריך לעבודת ה', ע"ז נאמר את ה' אלקיך תירא שאין הש"י נותן בחנם כי לא ישפיע לך אלא ע"י תפלה ועבודה הנמצא בך עי"ז ישפיע לך. ובאם יאמר האדם לאמור כי יעבוד את ה' בעצמו ובכחו בלי סיעת הש"י ע"ז נאמר וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח, היינו שכח העבודה והתפלה אינו רק מהש"י כמ"ש (תהילים י יז) תכין לבם תקשיב אזניך, כי בטח הזמין לך הש"י מצוה שלא מדעתך ומצוה גוררת מצוה ועי"ז נמצא בך כח עבודה בקביעות בלבך, וע"י שנקבע בלבך עבודה ישפיע לך טובה:

אל תאמר בצדקתי כו', וברשעת הגוים. לא בצדקתך כו' כי אם מרשעת הגוים. מהתחלת הדבור נראה שגם לא מרשעת הגוים ולבסוף כתיב כי מרשעת הגוים. והנה כי באמת בחר ה' בישראל אף בלי מעשיהם, כמ"ש (מלאכי א ב) הלא אח עשו ליעקב ואהב את יעקב, וגם במצרים היה קטרוג גם על ישראל כדאיתא במדרש (זוהר ח"ב קע:) הללו עובדי ע"ז והללו ע"ז, ועכ"ז בחר ה' בישראל כי הם חלק אלקי ממעל בעומקם ובשרשם, כמ"ש  (דברים לב ט) כי חלק ה' עמו, וכמו שמצינו שצוה הש"י לאבד שבעה אומות שנראה כאכזריות ח"ו, ומצינו שהקב"ה שונא את האומות מפני שהם אכזרים, ונראה מזה כי זה הדבר עצמו שבין האומות הוא רע, הוא טוב לישראל כי הש"י מעיד על הכל כי ברצונו הוא, וזה פירוש כי ברשעת הגוים מפני זה הדבר עצמו שהם נקראים אצלי רעים ורשעים בזה עצמו אתם נקראים עושה רצוני, וראיה מזה שלא בצדקתכם ולא ברשעת הגוים ה' מביא אתכם שמה ורק מפני שבלי שום דבר יחפוץ בכם שאף שאתם עושים מעשים כמוהם ג"כ חפץ בכם ה', וכן ברשעת הגוים הוא לשון דהא והוא נתינת טעם לדבר לפי שאתם חלקו ועי"ז כל מה שאתם עושים יסכים ויוטב בעיניו:

ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. איתא בגמ' (ברכות לג:) וכי יראה מילתא זוטרתא היא אין לגבי משה מילתא זוטרתא, משל למי שמבקשין ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול. והנה מדברי הגמ' אינו מובן למה נמשלה היראה לכלי גדול או קטן, אך באמת יראה נמשלה ללחם שהוא מחיה את האדם, ונראה כאשר יתואר העני בעניותו יתואר שאין לו אף ככר לחם, וכאשר יתואר העשיר בעשרו לא יתואר שיש לו לחם כי זאת הוא דבר הצריך לכל אדם ורק יתואר כי יש לו כמה תענוגים שלא יהיה לכל אדם. וזה פירוש הגמ' כלי גדול ויש לו דומה עליו בכלי קטן, כי האדם השלם בכל לא יתואר כלל במעלות היראה כי זאת הוא המעלה הראשונה שיצרך האדם להגיע אליה כמ"ש (תהילים קיא י) ראשית חכמה יראת ה', אך כאשר יתואר האדם לפחיתות אז יתואר שאף יראה אין לו ואז אצלו ככלי גדול, כי זאת הוא עיקר כמו הלחם שהוא עיקר מחיית האדם:

ואהבת את ה' אלקיך ושמרת וכו' ואשר עשה לדתן ואבירם. ולא הזכיר את קרח, לפי שכאן הוא פרשת אהבה ולקרח היה באמת אהבת הש"י ולפי דעתו היתה כוונתו לש"ש, אבל הם לא כוונו אלא לכבוד עצמם. וגם כי הפרשה הזאת תדבר באהבת ת"ח ושיהיה אדם מוסכם לתת כל ממונו לת"ח ברצון הש"י שזה נקרא שנת השמיטה שהאדם מחויב להפקיר כל רכושו לכבוד ה', וכמו שבזמן נמצא שנת שמיטה כן מצינו בנפש הוא נפש ת"ח, וזה דאיתא במדרש (ויקרא רבה פרשה א א) גבורי כח עושי רצונו לשמוע בקול דברו בשומרי שביעית הכתוב מדבר, ולקרח היה כח הזה רק שטען שהוא הת"ח האמיתי שבדורו, וזה יקרא אתנן זונה שנותן במקום שאינו צריך, משא"כ דתן ואבירם שלא היו כלל במדריגה הזאת, ורק היו בחוצפה נגד הש"י וזה נקרא מחיר כלב, ולכן בפסוק () וכל היקום אשר ברגליהם לא נזכר קרח לפי שהוא היה נקי מזה ורק הם לא היו נקיים:

והיה אם שמוע תשמעו כו'. התחיל בלשון רבים ואח"כ נכתב בלשון יחיד ונתתי עשב בשדך כו', זש"ה (תהילים קלד ג) יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ, כי בקבלת עול תורה היו כל ישראל בשוה כי כלם רוצים לעבוד את ה', אך הציון שד"ת עושים בלב האדם היינו שיקבעו בלבו בזה יש חילוקים ואין דעת אחד דומה לחבירו, וכן הוא הקבלת שכר כפי ההכנסה והציון. לכן תחילה נאמר לשון רבים היינו בקבלת עול תורה כי הכל מקבלים עליהם בשוה, ואח"כ איירי מקיבל שכר שהיא כפי הרשימה הנקבעת בלב כתיב לשון יחיד כי בזה אין אחד דומה לחבירו, וע"ז כתיב (תהילים קלד ) וראה בטוב ירושלים, כי ירושלים רומז על יראה וכפי היראה והצימצום שאדם מצמצם את עצמו בעבור כבוד הש"י כן יקבל שכר וכן ישפיע לו הש"י הרווחה:

כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם לכם נתתי. היינו כל דבר שיוכל האדם לקבל טובה בלי עקשות היינו שדורך עליה מלמעלה ויתבונן בה אם הוא ברצון הש"י, ובאם לאו יקל בידו לעזוב אותה, זה ינחיל הש"י לאדם בבירור, וכמו שנתבאר בסימני בהמות ועופות בפ' שמיני ():

חלק שני

עריכה

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו'. זה שאמר הכתוב (תהילים צב) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. עליון רומז על אשר נעלם מתפיסת האדם משפטי ה' ורק שהאדם רואה בתפיסתו שיד השי"ת על העליונה, אבל לעתיד לעולם שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיהו יב א) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. וזהו והיה עקב תשמעון, שבסוף יראו הכל את המשפטים האלה ובינו שהכל במשפט ויודו לשמו.

כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא. איתא בגמ' (ברכות לג.) גדולה דעת שנתנה בין שתי אותיות וכו' גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות וכו'. ונראה שנוכל לומר שגדולה אכילת ישראל וכל דבר נצרך סייעתא שיהיה כשר לאכילת ישראל ושיבוא הדבר לתוך הקרבים של ישראל, שהקרבים גם כן נכתב בין שתי אותיות שכתיב כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא. ובקרבך נקרא קרבים כמו שכתיב (תהילים קג) וכל קרבי את שם קדשו ודרשינן בגמ' (ברכות י.) על הקרבים, וזה דאיתא בגמ' (תענית יא:) כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש.

המוציא לך מים מצור החלמיש. כתיב (ישעיהו נא א) הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם. כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וגו'. בזה מורה השי"ת לישראל שלא יתייאשו מישועה, הביטו אל צור חוצבתם הוא אברהם אבינו שאחד קראתיו היינו שנולד שיהיה בטבע עקר וכן מקבת בור נקרתם הוא שרה שאיתא במדרש (רבה לך פרשה מז ב) עיקר מטרון לא הוה לה, וכיון שהם בטבע לא היו ראוים להוליד לא היה בהם שום כוח תפלה כלל מצדם, ומכל מקום ואברכהו שנתקיים אצלו הברכה (בראשית כב יז) כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך, מזה יאמין האדם כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה מאחר שכבר היתה בנויה מהשי"ת ועל זה יש כח תפלה יותר שיש טענה מה תעשה לשמך הגדול המחולל. וזה קל וחומר מאברהם ושרה שלא היה ראוים כלל להוליד וברכם ה', וזה קל וחומר דלא הוה הוה דהוא לא כל שכן, וזה שכתיב (ישעיה שם) וישם מדברה כעדן, שעדן הוא היפוך מחורבה שלא יחשבו ישראל שאבד סברם שמצור שנחצבו ממנו יבינו שיש תקוה שישובו בנים לגבולם. וזה המוציא לך מים מצור החלמיש שחלמיש הוא הקשה מכל אבנים שאין בו לחלוחית כלל, ומשם מוציא השי"ת מים שהוא היפוך מתפיסת אדם לגמרי.

וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. זה הוא עיקר לזכור את הנותן בכל דבר, וכמו שמצינו שכתיב במעשרות (דברים כו יג) לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, ואיתא על זה בגמ' (ברכות מ:) לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואפילו בדברי תורה אם אין האדם זוכר נותן התורה אין חכמתו נחשבת לכלום. ולכן הציב השי"ת שהאדם לא יוכל לחיות בלא מאכל כדי שיהא חסר ויוצרך השתדלות רב ויזכור את המשפיע, וזה הוא מעלת ישראל שזוכרים תמיד במשפיע הטובה ועל ידי זה מקבל הפנימיות מהמאכל, כי באמת בכל דבר יש סגולה פרטית כמו יין שמשמח הלב כמו שכתיב (תהילים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש וכו', ותמרים מסיר הדאגה כדאיתא בגמ' (ברכות לו.) שקמחא דשערי קשה לקוקיאני, וכן מה שיש חמשת מיני דגן יש בזה עומק שדוקא במינים אלה יקבל האדם כח וחיזוק, וכן מה שאמרו שיעור כזית, ששמין מורה על () ראשית חכמה יראת ה', שעל זה הוא כל הענינים שלא יאמר האדם כחי ועצם ידי, רק יזכור שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם, שעיקר החיות הוא המוצא פי ה' שנמצא בעומק בכל דבר. ועל זה מברך האדם שיושפע לו כח וגברוה ממה שקיבל לתוכו שיוכל לעבוד בכח זה את השי"ת כמו שכתיב (משלי ט טו) כי בי ירבו ימיך וגו'.

ובתבערה ובמסה ובקברת התאוה מקצפים הייתם את ה'. מורה לנו הכתוב שלא יהיה לאדם תקופות לומר זכיתי לבי, רק ישמור דרכיו בכל רגע. וביותר על אלו הג' דברים ישמור נפשו היינו מתבערה הוא המרה שחורה הנצמח מכעס, ומסה הוא ספק בטחון הנצמח מחסרון אמונה, וקברת התאווה כמשמעו. מאלו הג' צריך האדם להשמר מאד שחלילה לא יקציף בזה את ה'.

ממרים הייתם עם ה'. היינו שאף שהייתם ממרים מכל מקום הייתם עם ה' שהייתם מדובקים ברצון השי"ת.

ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. זה נאמר נגד דעת בני אדם כאשר יתאספו באגודה ללמוד דברי תורה כדכתיב (הושע יד ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ואח"כ בצאתו אל השוק סר הכל מלבו ויאמר מה בצע לי בזה יען שלא אזכור אח"כ, ע"ז נאמר ומלתם לשון (דברים כג כו) וקטפת מלילות בידך, שתשנה ותשלש הרבה פעמים עד שיקבע בלבבך וכמו שכתיב אבנים שחקו מים (איוב יד יט) שדברי תורה ישחקו לבך שהוא כאבן, וזה ומלתם את ערלת לבבכם שימלול הדברי תורה הרבה פעמים עד שיקבעו בלבו.

בפרשה הזה יש צ"ג שמות הויה נגד צ"ג כלים שהוציאו מלשכת הגלים בכל יום (תמיד פ"ג ל.) ועיין ירושלמי (חגיגה פרק ג' משנה ח' כ')