מי השילוח/פרשת נשא
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
חלק ראשון
עריכהנשא את ראש בני גרשון גם לבית אבתם. הענין שנאמר בבני גרשון גם הם משונה מבני קהת, כי נשא הוא ענין התנשאות, והנה בני קהת היו מגיעים להתנשאות לפי שהכניסו את עצמם בספקות ובנסיונות כמו שכתוב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, היינו שהיה להם סבלנות ממה שהכניסו את עצמם בספקות וגם שם נשיא שלו אליצפן בן עוזיאל, היינו שצפון בלבו כי השם יתברך הוא תקופתו שלא יטה מרצונו, וע"י שהיה מכניס את עצמו בנסיונות היה מגיע להתנשאות. אך בני גרשון שחלקם היה לירא את ה' ולהסתלק מספיקות ובכל מקום שבא לנגדם דבר שאינו ברור, היו שובתים מלעשותה והיו הולכים תמיד לבטח, לפיכך נאמר גם הם שהשם יתברך העיד, כי גם להם היה סבלנות ממה שסילקו עצמם מספקות וגם להם מגיע התנשאות. ובני מררי לא נאמר נשיא (נשא) לפי שעוסקים במצוות מעשיות ולכל ישראל יש להם השגה במצות מעשיות, וגם שם נשיא שלו היה מורה על זה כי שמו היה צויראל בן אביחיל, היינו שהיה להם מבטח עוז שלא ימוטן לפי שעשו בפשיטות בלי שום ספק.
בבני קהת ובני מררי נאמר ביד משה. כי משה מורה על חכמה מבוררת וכוונה שלם שמים ולבני קהת הי תקופות ממה שכוונתם הוא טוב, ולבני מררי היה תקופות ממה שעושים מעשים מבוררים לעין כל, אך בני גרשון שהיה להם מידות היראה והסתלקו מספקות וזה אינו מבורר פן הם שובתים במקום ששם יתברך צוה לעשות, ובכולל נאמר אח"כ על כולם ביד משה היינו שהכל היה מבורר כרצון השם יתברך.
וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. צרוע הוא כעס כי צרעת הוא בעון לשון הרע (ערכין טו ע"א), זב הוא בעל תאוה, וטמא לנפש הוא עצבות. ולכן הצרוע נשתלח משלש המחנות כי מדות כעס אין לו חלק בישראל. והזב משתלח רק ממחנה לויה וממחנה שכינה, היינו כי מדות התאוה לא יאות לתלמידי חכמים. וטמא לנפש זה אינו משתלח רק ממחנה שכינה כי גם בתלמידי חכמים נמצא לפעמים מדות העצבות כמ"ש בגמ' (תענית ד ע"ב) אוריתא הוא דמרתחי לי' ורותחא הוא עצהות ורק ממחנה שכינה משתלח כי "עוז וחדווה במקומו".
דבר אל בני ישראל וכו' כי יעשו מכל חטאות האדם כו'. ענין גזל הגר מורה על חטא שנראה בעיני בני אדם שאין תשובה מועיל כמ"ש בזוה"ק, ומלמד הכתוב כאן שאין לך דבר העומד בפני התשובה ויש להש"י עצות לבל ידח ממנו נדח וכמו שגזל הגר ג"כ נראה לעין שאין כאן שום תקנה. וכוונת רשב"י היה בספר הזוהר שמחריד את האדם כ"כ בחטא הידוע כדי שהאדם יחרד ויבעת מהש"י וישפוך שיחו לפני הש"י, כי הוא חטא גדול עד מאוד וממילא נולד להאדם שמחה גדולה כשלא יארע לו זאת.
איש איש כי תשטה אשתו. בתורה נאמר פרשת סוטה ואח"כ פ' נזיר, ובגמ' מסודר נזיר קודם סוטה. הנה סוטה מורה שהאדם יביט בחסרונו ואח"כ יזיר עצמו ויעמוד על ד"ת שצריך לו להגדיר בהם, וע"כ נכתב בתורה סוטה ואח"כ נזיר כי באמת אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם (גיטין יג ע"א), אבל חכז"ל נקראו תורת אמך היינו שהם אוהבים לאדם וחפצים בטובו סדרו לנזיר קודם סוטה היינו שהאדם יזיר עצמו בתחילה טרם שיכשל בד"ת, ויהיה די לו בזה שיתבונן בפ' סוטה הנאמר בתורה ומד"ת יבין באיזה דבר צריך לשמור ולא ע"י כשלון.