מי השילוח/פרשת ויקהל
חלק ראשון עריכה
ויקהל משה וכו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת וכו' קחו מאיתכם תרומה לה'. העניין הוא שנאמר שבת כאן קודם מלאכת המשכן, כי בבנין המשכן נתחברו כל ישראל בליבם מבלי שום התגאות אחד על חברו, כי בתחילה עשו כל חכם לב במלאכת המשכן כל אחד את עבודתו והראה לו כי עשו המלאכה נפלאה למאוד, ואח"כ כאשר ראו החיבור שנתחבר יחד כל העבודה כל היריעות והקרשים, ראו כי כל אחד שייך לחברו כאילו עשאם אדם אחד, והבינו כי כל מה שעשו לא היה בשכלם רק בסיעת הש"י ביד כל העושה במשכן, שיהיה אח"כ שלימות צורת הבניין, ואיך יוכל להתגאות אחד על חבירו מאחר שלא עשה כלום בשכלו רק בסיעת ה'. וכן בגמ' מגילה [ט.] במעשה דתלמי שכינס ע"ב זקנים והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו כמה שינויים, ומה כל אחד בליבו שעשה וכיון לחכמה עמוקה, אך כאשר ראו כי כולם כיוונו לדעה אחת אז הבינו כי היה בסיעת ה'. ולזה נאמר פרשת שבת אצל מלאכת המשכן, כי עיקר התחברותם הייתה מצות השבת, כי שבת היא תוך כל המצות הנמצא בם כוונה לש"ש וזה הכוונה נקראת שבת, וגם במלאכת המשכן שכל עבודתם הייתה לכבוד שמיים כדי שתשרה שכינה בישראל, ובזה נתחברו ליבם כי השכינה לא הייתה שורה אף כשנחסר יתד אחד, ולכן לא היו יכולים להתגאות אחד על חברו כלל, אף עושה הארון נגד עושה היתדות החצר כמאמר הגמ' [סוטה מ'.] מה אכפת לך, מיני ומיניה יתקלס עלאה, וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל.
ראו קרא ה' בשם בצלאל וכו' איתא במדרש [שוחר טוב פר' כ"א] ניתן ההוד למשה וההדר ליהושע. העניין הוא כי הדר נקרא מה שהוא תפארת לעושיה,היינו שהמעשה שעשה זה נושא חן בעיני כל אדם והכל מפארים מעשיו שכוונתו נראה לכל שהיה לשם שמיים. והוד נקרא לו תפארת מן האדם, היינו שאינו מקבל העושה את המעשה תפארת מן הרואים, כי הוא על הלבוש נגד השכל, רק התפארת לו מן האדם היינו צורת האדם שהוא יורד לעומקה של תוך הדיבר אבל על הלבוש אין לו תפארת [1]. וזהו ניתן למשה היינו שמעיו לא היו רק בעומק לש"ש, אבל על הלבוש לא היה לו שום תפארת כדאיתא (בגמ') [מדרש תנחומא ויקהל ג] שהיו מרננים עליו שהיה ממנה את קרוביו לנשיאות ולכל דבר, כמו שטענו עליו עדת קרח לא שהוא מצוה כן מפי הש"י, ובאמת שלא היה מקום ח"ו לחושדו בזה כי הכל היה מצד הש"י וגם כאן במה שמינה את בצלאל במלאכת המשכן היה מפיו ית', שהרי הש"י נתן לבצלאל חכמה ובינה יותר מכולם שהיו עובדים במשכן, וזה שאמר משה ראו קרא ה' בשם בצלאל, אף שהש"י לא אמר למשה בלבד ראה קראתי בשם בצלאל, אך שמרע"ה רצה לנקות עצמו ע"כ אמר ראו היינו תסתכלו בעין טובה תראו שרצון הש"י שיהיה בצלאל עיקר במלאכת המשכן, היינו שתיקחו היריעה שעשה בצלאל נגד היריעה שעשו אחרים ראו שלזו יש חן ותפארת יותר מכולם, אף ששני היריעות שווים במלאכתם וזה ודאי ראיה שרצון הש"י בו י ותר מכולם, וזהו לשון ראו היינו לשון הבנה שתבינו שבבצלאל בחר ה'. ההדר מפורש ובהתגלות, מ"מ מי שהסתכל בעין טובה היה רואה ההוד היינו המעמקים שלו בולט ממנו. וזה עניין מסווה גימטרי"א של אלוקיך (ליקוטי להאריז"ל פר' כי תשא). היינו שם ה"ו"י"ה מורה על הוד, אלוקיך מורה על הדר, היינו אף שלא נראה על משה ההדר מפורש, על כל זה היה נכלל בו שניהם ההוד וההדר, ומי שהיה מסתכל בו בעין טובה היה רואה שכל מעשיו היו לשם שמיים.
מרבים העם להביא מדי העבודה וכו' להבין התפארות נדבות ישראל כל כך הרבה פעמים, מה הוא החידוש, כי מי הוא שיחדול ליתן את כל הון ביתו המצוות הש"י בפרט לבנין המשכן, אך באמת שאין האדם יודע ומבין את שורש ליבו אם הוא נדיב באמת, והבחינה לזה אם אדם נתבע פעם אחת לנדבה למצווה חדשה אז יכול ליתן הרבה, אך לאחר שהורגל בצווה זו אז קופץ את ידו מליתן, מזה נשצע שאין זה נדיב בשורשו לא היה פוסק ממנו הנדיבות, וכאן רצה הש"י רק נדבות אמיתיות משורש נקודות לבם מחמת שהוא למעשה בנין עדי עד, וצריך שיהיה קדושת הנדיבות ג"כ קיים, ועשה בעיני כל אחד מישראל אם נדבה זו כאילו הוא מורגל בה ולא יהיה כדבר חדש, ועכ"ז התנדבו פעם אחר פעם בנדיבות ליבם משורש נקודות לבם אז היה נדיבתם מבוררוזהו מרבים העם להביא וכו' היינו שהיו מביאים בכל פעם, וע"כ מפאר הכתוב נדיבותם.[2]
חלק שני עריכה
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. כשרואין בני אדם דבר נחמד ויפה רוצה כל אחד לחטוף אותה ולהמשיכה אליו, לכן כאן כשרצה השי"ת להנחיל לישראל טובה ולהראותם יקרות קדושתו, הקהילם משה שיתאחדו ויזכו כולם להיקרות הזה וזכות הרבים גדול מזכות היחיד ויזכה כל אחד ואחד עבור כולם יען כי התקבלו ונקהלו כולם כאיש אחד.
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'. ובסוף הפרשה הזו הוא, וכל היתדות למשכן ולחצר סביב נחשת, כי שבת מורה האדם צריך לסלק נגיעותיותיו ולשבות מכל דבר בלתי שיברר מתחילה בכמה בירורים אם הוא רצון השי"ת וכל זה הוא בהתחלה, אבל באדם שהוא קדוש ושלם בכל הבירורים שנמשך אחר רצון השי"ת שמשפיע לו, על זה נאמר וכל היתדות למשכן ולחצר סביב נחשות, נחושת מורה על תקופות שאדם הנשלם צריך להיות תקיף בדעתו שלא יעזוב שום רצון לריק, כי כשיבוא לו רצון בטח הוא רצון השי"ת כמבואר בחלק הראשון (קדושים פסוק איש אמו ואביו תיראו).
ששת ימים תֵעָשה מלאכה. כתיב לשון התפעל תֵעָשה ולא נאמר תַעֲשה להורות ששגם בששת ימי החול בלי רצון השי"ת לא יעשה דבר.
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' ששת ימים תעשה מלאכה וגו', ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל. ענין סדר הפרשיות הללו כי במלאכת המשכן כתיב אשר נתון ה' חכמה ותבונה בהמה, היינו שהמלאכה נעשית למעלה משכלם, ומצד העושים במלאכה נעשה רק כמעשה קוף שנגמרת המלאכה רק מצד השי"ת למעלה מדעתם כלל כונו ידיהם, כמו שכתיב (תהילים עח, עב) ובתבונת כפיו ינחם, שהתבונה הנמצאית בידיהם היה רק מצד השי"ת שעשו כפי רצון השי"ת בלי דעת וחשבון כלל, אכן הם בתפיסתם נדמה להם לכל אחד מעושי המלאכה כי הפליא לעשות מהשתדלותו וחכמת לבבו אכן כאשר הרבו ישראל להביא נדבות וכל אחד מהעושים כיון לעשות כרצון השי"ת, אז השיגו כל אחד שאין לו שום התנשאות בעשיתו ובחכמתו, וכדאיתא בזה"ק (פקודי רכ"ב:) בשעתא דכולהו אומנין שארו למעבד אומנותא ההוא עובדא ממש דשראן איהי אשתלימת מגרמה אינון שראן ואיהי אשלימת עבידתא, ולכן כתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ונרמז בכאן קהל ועדה וישראל, היינו שעשה קהלה ברעש גדול שנקהלו קהילה אחת קטן וגדול שם הוא, להראות שיכירו שאין שום דגל התנשאות בין העושין במלאכת המשכן, כי הכל נעשה למעלה מדעתם וחשבונם, ולכן כתיב ששת ימים תעשה מלאכה לשון התפעל כי הבינו כולם שהכל מהשי"ת ואין להם להחזיק טובה לעצמם, ולכן נאמר אחר כן ראו קרא ה' בשם בצלאל שהשי"ת יראה לבב ומתנשא לכל לראש, ואף שאדם יראה לעייים שאין שום התנשאות, אכן סוד ליראיו אחר שהכיר שמצד עצמו אין לו התפארות בשורש, הראה השי"ת שיש לו התנשאות מזה שהוא יגע במלאכה, ושהשי"ת מצדו בירר זאת שכתיב וימלא אותו רוח א-לוקים , ולכן כתיב אחר כן ויעש בצלאל את הארון שנקראת המלאכה על שמו.