מי השילוח/פרשת ואתחנן

חלק ראשון

ואתחנן אל ה' בעת ההוא. הענין שסיפר להם מרע"ה לישראל אלו הדברים, כי אף לפי ראות העין נראה שתפלתו לא הועילה כלום, אעפי"כ הבין להם שלא יחשבו שתפלתו היתה למגן. כי באמת אף בהתנהגות ארץ ישראל גם שם אני הרב שלכם, וכן בכל הדורות, והראה להם כי פעל בתפלתו. וכן משמע מלשון ואתחנן שהוא מלשון התפעל, היינו שנעשה מלא תחנונים והיתה תפלתו שגורה בפיו וזה ראיה כי הש"י שלח לו אתערותא להתפלל, וא"כ בטח לא חזרה ריקם, וזה רומז בעת ההוא, היינו אף אחר שנשבע הקב"ה שלא יכניס אותי לא"י, אעפ"כ לא מנעתי את עצמי מתפלה כמו דאיתא (ברכות י א) בחזקיה מלך יהודה שאמר לישעי' בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא וכו', שאין לך דבר שעומד בפני הרחמים ולמדו שם הגמ' שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר היינו שלא יהיה לאדם שום מניעה מלהתפלל, ולא יתרשל אף שנראה לו כי יצא הגזירה מה'. כי קיר הוא מקור החיים ואעפ"י שידמה לאדם שאין לו ישועה ממקור אעפ"כ לא ימנע את עצמו מן הרחמים:

אתה החילות. היינו שמשה טען נגד הש"י אתה שלחת לי רצון להתפלל, ופתחת לי פתח, והש"י השיב לו לרב לך היינו כי כל האתערותא שלחתי לך בכדי שילמדו ממך ישראל לדורות איך להתפלל לה' ולא ימנעו את עצמם. ועתה רב לך די לך, כי יוכלו ללמוד מזה די צרכם:

ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה' כו'. פירוש אף שהאבות ג"כ קיימו כל התורה, ולמדו אותה לבניהם כדאיתא במדרש (), אך קודם שנצטוו מפי מרע"ה היו אינם מצווים ועושים, ועכשיו חידש להם מרע"ה שיהיו מצווים ועושים שזה גדול מאינו מצווה ועושה:

ראה למדתי אתכם כו' כאשר ציוני ה' כו'. כאשר ראה מרע"ה שהוא לא יכנס לא"י והם יכנסו ירא פן יקטן בעיניהם קדושת א"י באמרם אלו היה בה קדושה גדולה היה מרע"ה נכנס, ע"ז אמר להם כאשר ציונו ה' אלקי היינו ה' שהוא אוהב אותי מאוד, ובאם נכנסתי גם אני, היה מצוה גם אותי על אלו הד"ת ג"כ:

ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. ואיתא בגמ' ע"ז (שבת עה.) זהו סוד העיבור, וכפי אשר יעברו ישראל השנים כן יקום גם עפ"י מערכת הזמן הקור והחום, וכאשר יראו אומות העולם כי כאשר יעברו ויקבעו ישראל כן יקום ולא כפי שכלם וחשבונם, אז יבינו כי ישראל יונקים ממקור למעלה משכלם:

כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. היינו בכל הקריאות צריך האדם להיות דבוק בהש"י, כי קריאה היינו חשק ותשוקה לדבר וע"ז אמר דהע"ה (תהילים קלא) שיר המעלות ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני כו' אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי, גמול הוא תינוק הנעתק משדי אמו, וכמו שהתינוק בעת שירצה ליקח איזה דבר מחזיר ראשו ומביט לאמו אם לא תלך ממנו, כן צריך כל נפש מישראל להביט לה' ושלא ישוקע בתאוה וחמדה שלא ישכח ח"ו בה' רק לחשוב דרכיו, וכמו דאיתא בגמ' (ביצה יא.) יונה כל דמדדה ורואה את קינה כו' וכנסת ישראל נמשלה ליונה (שבת קל.) :

ועשיתם כו' תמונת כל אשר צווך ה' אלקיך. היינו שלא יחזיק האדם באיזה גוון אף ממצות אשר צוה ה' כדאיתא בזוה"ק (), וזה פירוש תבנית זכר היינו גוון ממצות עשה ותבנית נקבה היינו גוון ממצות לא תעשה:

וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים כו'. ונסמך לזה פרשת ערי מקלט אז יבדיל משה. הענין בזה כי איתא במדרש (דברים רבה פרשה ב כח) כי מרע"ה המליך את הקב"ה אף בחללא דעלמא כי אין עוד אף בחללא דעלמא, ולפיכך נסמך לזה פרשת ערי מקלט כי זה היה חלק מרע"ה שהכיר כי אף באוירא דעלמא שולט הש"י ולא נעשה שום דבר בלי רצונו, ועשה הצלה וסנגוריה על העושה מעשה בשוגג כי איך היה ביכולת הגרזן לבקוע דרך האויר ולהרוג את האדם אם לא ברצון הש"י, וכן בכל הדברים שיבא לאדם שלא מדעת:

לא את אבותינו כרת כו' כי אתנו כו'. כי הש"י יחפוץ שיצא מבוקשו מבין החיים שיעבדו אותו כי אותן שהלכו לחיי עוה"ב כבר השלימו מה שהיו צריכין:

שמע ישראל ה' אלקינו כו' ואהבת את ה' אלקיך כו' והיה כי יביאך כו'. הענין המשכת הפסוקים הללו, כי האדם צריך לברר את עצמו בכל עניניו בחמשה דברים. שמע ישראל היינו שהאדם יראה כי הכל מיד הש"י והוא אחד, ואהבת היינו שיוכל האדם לעזוב כל חמדת עוה"ז בשביל אהבת הש"י, והיה כי יביאך היינו עבודה שהאדם צריך לעבוד את ה' בכל נפשו כמ"ש () אותו תעבוד, ואף שיהיה לאדם כל טוב, כמ"ש שם ובתים מלאים כל טוב כו' לא ישכח מלעבוד את ה'. לא תנסון את ה' הוא אחר שבירר האדם את עצמו באלו הג' בירורין אז כשישפיע לו הקב"ה טובה לא יהיה ביראה ובספק פן אין זה לטובתו כמו שנאמר () ומשלם לשונאו על פניו להאבידו, וזה שנאמר (שמות יז ו) כאשר נסיתם במסה ושם נאמר היש ה' בקרבינו אם אין, ורק שיהיו בטוחים כי הש"י נותן בטובת עינו מאוד. לא תחנם היינו שלא יעלה חן שונאי ה' בעיניכם, וזה שמבואר בעירובין (עירובין כא.) עד שבא זכריה בן עדו ופרשו נמצא כל העולם כלו אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה, שלשת אלפים נגד הג' פסוקים הראשונים. שמע, ואהבת, והיה כי יביאך, ומאתים נגד לא תנסון ולא תחנם, ועל אלו הד"ת עמד זכריה בן עדו אחרי שאביו עדו הנביא נכשל תחילה כאשר אכל אצל הנביא השקר (מלכים א יג יט), כי באמת היה לו מקום לסמוך שיאכל אצלו, כי כאשר היה נזהר שלא יאכל אז לא היה בו שום חשק לאכילה כי היה לבו נקי וכאשר נזהר לא היה תאב. אך כאשר שלח אליו הנביא שיאכל אצלו אז תיכף נצמח בו תשוקה לאכילה ומזה היה לו ראי' כי מה' הוא הדבר, כי כאשר יסכימו שני דעות ביחד אז הוא רצון ה' בבירור וכמו שירמיה סמך עצמו ע"ז כמו שנתבאר על פסוק אלקי מסכה כו' (). אך היה צריך להבין כי כל חשקו היה מחמת שהנביא שקר עורר בו ואז עי"ז נתחדש הלכה שאין מקבלין הלכה אלא ממכירין ולכן עמד בנו על אלו ד"ת:

ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאוד. ובפרשת שמע לא נאמר ובכל מאודיכם, כי מאודך היינו מאד מאד למסור את נפשו על קדושת שמו ית', היינו למסור נפשו אף בחיי עוה"ב, וזהו רק קודם שיתברר לאדם חלקו השייך לו בשורשו, כי לכל נפש שייך מצוה מיוחדת שעל ידה יגיע לעוה"ב כפי המצוה וכפי אשר יקיימה וזה עיקר לכל נפש. וקודם שנתברר לאדם חלקו צריך לעבוד את ה' בזה האופן שלא ימצא אצלו דבר שלא יוכל למסרה על קדוש ה', אך אחר שיבורר לאדם חלקו לא יחפוץ הש"י מן האדם שיעבוד אותו בזה האופן, כי לא ירצה הש"י ליקח מן האדם מה שסיגל, וגם האדם מצדו אף שאינו מחויב למסור נפשו רק על הג' דברים הידועים (רמב"ם ), אבל על המצוה הידוע לו שזאת שייכת לו בשורשו מחויב למסור נפשו עליה כמו שמצינו בדניאל (דניאל ) שמסר נפשו על התפלה אף שלא היה מחויב עפ"י דין, וכן מרדכי (אסתר )שלא רצה לכרוע להמן שהיה דבר קטן. רק שהבינו שזה שייך להם בשורשם כמו שיתבאר על פסוק כי יקרא קן צפור ():

והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. איתא בגמ' (פסחים נה:) אנשי ירחו היו כורכין את שמע שהיו מחברים ואמרים היום על לבבך. כי יריחו רומז על ריח וגם נקרא עיר התמרים היינו שהבינו לעומק. כי תמר הוא אחת משבעת המינים והם הבינו כי לאחרית יקבע ד"ת בלב ישראל כרצון הש"י וע"ז אומרים היום על לבבך היינו שד"ת אינם רק היום על הלב אבל מחר יהיו נקבעים בתוך הלב. וחכמים לא הסכימו לזה לפי שאין בכח האדם לקרב הישועה בלתי רצון הש"י, ולפיכך היתה זאת באנשי יריחו כי יריחו מורה על ריח כנ"ל היינו שמריח מרחוק את הישועה, וגם נקראת (דברים לד ג) עיר התמרים ותמרים היא הסוף שבשבעת המינים, והיינו שהיו מביטים לאחרית הדבר:

שמור תשמרון את מצות ה' אלקיכם ועדותיו וחקיו אשר צוך. הענין שנאמר תחילה לשון רבים שמור תשמרון ואח"כ לשון יחיד אשר צוך, והענין בזה כי התרי"ג מצות נתן ה' לישראל והם שוים לכל נפש לקיימם מבלי שום שינוי לנפש אחת מחבירו. אך עדותיו היינו טעמי המצות, כל אחד ואחד מרגיש טעם בהמצוה טעם מיוחד שאין חבירו מרגיש בו, לא כפי הבנת חבירו, וכמו שמצינו בגמ' (פסחים נג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו, כי בתחילה היה נראה שהאחד חולק על חבירו, אך באמת לא נחלקו כי שניהם לדבר אחד נתכוונו ולא יחלוק אחד על מדותיו של חבירו כי יבין שחבירו לא יוכל להשמר רק באופן אחר לא כפי שמירתו, וע"ז נאמר () להדוף את כל אויביך מפניך, וזה קאי על בעלי מחלוקת מישראל. ולא שיאבדם ח"ו, רק ידחה אותם מפניך שלא יטרידו אותך מעבודתך:

כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות כו' אשר צוה ה' אלקינו אתכם. היינו שישאל מפני מה בחר ה' אלקים בנו בגודל אהבתו, לכן תשיב לו עבדים היינו, היינו שהיינו מדוכים ודרך הש"י לשכון את דכא ושפל רוח כמ"ש (ישעיהו נז טו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, וכאשר הש"י יחל להושיע יושיע בגודל תקופתו:

וצדקה תהיה לנו, תרגומו וזכותא תהא לנא. זכותא היינו שהש"י מעיד על מעשינו כי הם זכים מעומק הלב. כי גוי הנותן סלע לצדקה ע"מ שיחיה בנו הרי זה רשע, ובישראל הרי זה צדיק גמור (ר"ה ד., בבא בתרא ). והוא מפני שהקב"ה מעיד על מעמקי לבנו שהם מזוככים כרצונו:

חלק שני

מה כתיב למעלה ואת יהושע צויתי בעת ההוא וגו' לא תיראום. והענין הוא כדאיתא (ברכות ל:) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, כמו שצריך לומר ק"ש קודם שמנה עשרה כדי למסור דעתו לדעת המקום ולסלק כל הנגיעה והתשוקה והרצון של האדם, ואח"כ יתפלל על דעת המקום אם ניחא לפניו שיתפלל על דבר זה. כן עשה משה רבינו שהיה מסלק את נגיעותיו והיה מצוה את יהושע בעין טובה שהוא ימשול ויכבוש את הארץ ואח"כ התפלל.

ואתחנן אל ה' וגו'. תיבת ואתחנן רומז כי אין לבריה כלום אצל ובוראו ורק מצד חנינה, כמו שכתיב (שמות לג יט) וחנתי את אשר אחן, וזה כולל כל זה הפרשה וכמו שכתיב (דברים ז ו) בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה, היינו כמו מי שזכה בגורל בהון רב אשר לא עמל בו וכמו שכתיב () ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, שלא יאמר האדם שמצדו בא לו זאת, רק ידע שרק השי"ת נתן לו זכות כזה, וישראל עלו במחשבה עוד קודם שהיה פעולות אדם. וזה הכלל נקרא ואתחנן.

אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. איתא בגמ' (סוטה יד.) וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך, אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל וכו'. היינו שעיקר כוונתו היה שיהיה לו אור קדושת ארץ ישראל כדאיתא בגמ' (כתובות קי:) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכו' כדאיתא בזה"ק (ח"ב עט.) ומשה לא קאמר אלהיך אלא לאינון דהוו זמינין למיעאל לארעא קדישא ולקבלא אפי שכינתא ומה דלא אמר אלהינו משום דהא משה לא זכה למיעאל לארעא וכו'. וזה שאיתא בגמ' (ברכות מח:) משה תקן לישראל ברכת הזן וכו' יהושע תקן להם ברכת הארץ, ובברכת הזן כתיב לשון נסתר ובטובו הגדול וכו' וברכת הארץ שתקן יהושע הוא בלשון נוכח, לפי שהדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. כי בארץ ישראל מפורש שהשי"ת נמצא בכל פרט אף בעניני עוה"ז וכמו שנתבאר בחלק ראשון (בפרשת תבא על פסוק הגדתי היום וגו'), ולכן נתאוה משה ליכנס לארץ ואמר לו הקב"ה רב לך רב טוב צפון לך כדמסיים שם בגמ' (סוטה יד.) מעלה אני עליך כאלו עשיתם וכו'.

ונשב בגיא מול בית פעור, ועתה ישראל שמע אל החקים וגו' למען תחיו ובאתם וירשתם וגו'. זה שאמר הכתוב (ישעיהו נג יב) ואת פושעים נמנה, שכלל משה עצמו עם ישראל בענין בעל פעור מחמת שהוא לא קנא קנאת ה' כפנחס, אכן אחר כל זה כתיב ועתה ישראל שמורה על תשובה כדאיתא במדרש (רבה נח פרשה לח יד) ואין עתה אלא תשובה, ועתה ישראל שמע אל החקים והכל מחל לך כפירוש רש"י ז"ל ולמען תחיו וירשתם את הארץ ויזכו להלוך לפני ה' בארצות החיים, כמו שכתיב () ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.

ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי.  היינו שאמר להם משה ראו כי בטובת עין ומעומק לבבי אני חפץ ללמד אתכם להנאתכם ולטובתכם, כאשר צוני ה' אלהי שבטח הוא חפץ בטובת בריותיו ומלמדם לטוב להם כמו שכתיב (דברים י יג) אשר אנכי מצוך הים לטוב לך, וכתיב (תהילים פט ג) עולם חסד יבנה, כן ראו שאני גם כן לומד אתכם לטובתכם למען תחיון והארכתם ימים לטוב לכם..

או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרבה גוי וגו'. שישראל הם כל כך חביבים לפני השי"ת שאף שיעשו מעשים כמו העכו"ם מכל מקום מעשה ישראל המה טובים, כמו שנבתאר בחלק ראשון (פרשת בשלח על הפסוק נכחו תחנו וגו') וכמו שמשה רבינו לא רצה לקבל את מראות הצבאות עד שהשי"ת השיב לו שבישראל נמצא בזה קדושה עצומה, וזה נקרא גוי מקרב גוי שמעשה ישראל המה טובים, וכדאיתא במדרש (שוחר טוב קז) כך היו ישראל נתונים בתוך מצרים כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה וכשם שהרועה נותן יד בתוך מעיה ושומטה כך עשה הקב"ה שנאמר לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי.

ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך ארץ זבת חלב ודבש. בזה מורה לנו התורה שבאם כונת האדם בשמירת התורה רק למען להיטיב לו בזה העולם לא יפול עליו לבו כיון שרק לגרמיה הוא דעביד, רק ידע האדם שגם בזה קיים מצות השי"ת שחפץ להיטיב לברואיו, כמו שהשי"ת משבח את ארץ ישראל כמו שכתיב כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. ומזה נדע כי גם זה כבודו, אכן האדם צריך להתחזק לעבוד את השי"ת באהבה ויראה שלימה ולא יהיו כעבדים המשמין את הרב על מנת לקבל פרס ומכל שכן לתועלת עולם עובר, אכן על העבר אם עבד האדם את השי"ת והתפלל רק למען טובת עולם הזה בזה גם כן עשה רצון השי"ת.

לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים. איתא ע"ז בגמ' (חולין פט.) כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה עשה אזניך כאפרכסת, לא מרבכם מכל העמים וגו' אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני () ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן אמרו () ונחנו מה וכו', אבל העכו"ם אינן כן וכו' לנבוכדנצר אמר () אעלה על במתי עב. ובאמת וכי לא ידע אברהם שהוא הגדול שבאבות, וכי לא ידע משה שהוא רבן של כל הנביאים? אך על זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כח יא) חכם בעיניו איש עשיר ודל מבין יחקרנו, היינו שכל העכו"ם בעוה"ז נקראים עשירים לפי שנדמה להם שכוחם ועוצם ידם עשה להם את כל והם חכמים בעיניהם, אבל ישראל נקראים בעולם הזה דלים לפי שמכירים שלה' הארץ ומלואה, והם יבינו זאת בראותם שאומה אחת משופעת בטובה אחת אך טובה אחרת יחסר לה ואומה אחרת הוא להיפך שיש לה הטובה החסרה לאומה הראשונה, מזה מבינים ישראל שהכל מהשי"ת. ולכן מדה במדה חושק השי"ת בהם שכל מה שמשפיע להם טובה יתקרא הטובה על שם ישראל שהם סגלו זאת בעבודתם, וזה חידש רבי אליעזר שזה הוא החשק שחושק השי"ת בנו, ולכן איתא עשה אזניך כאפרכסת.