מי השילוח/פרשת בשלח

חלק ראשוןעריכה

ויהי בשלח פרעה וכו' ויקח משה את עצמות יוסף. ענין סמיכת הפסוקים, דהנה כאשר ראה משה רבינו ע"ה כי אף אחר שיגאלו, עוד פרעה הולך אחריהם ללוותם, עלה בדעתו ספק פן עדיין לא נשלמו ישראל בתכלית השלימות ועי"ז יש עוד שייכות לפרעה עמהם, ופן הוא מחמת שהיו זמן רב במצרים לכן יש לו צד שייכות עמהם. וגם מראותו כי לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים פן ינחם העם, גם מזה הבין כי עוד לא נשלמו בתכלית הבירר. והנה איתא (אבות פ"ג מי"א) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. והענין בזה לפי שלפעמים נמצא שהש"י מעלים מעשיו ומסתיר כוונתו מבני אדם ואין האדם יודע את רצון הש"י בעסק הזה, כמו שהיה הענין כאן שהיה לפלא בעיני משה למה לא נחם ה' דרך ארץ פלשתים, והעצה לזה שאם רואה האדם שהש"י מנהיג עמו בהסתר, אז לא ירבה להתחכם רק יעסוק בפשוטי מצות ויכלול עצמו במדות היראה, וזה ויקח משה את עצמות יוסף וכו'. כי דרך הצדיק שתולה החסרון בעצמו כשיאונה לפניו דבר ספק, וזה הענין שלקח עצמות יוסף, כי לאשר תלה החסרון בעצמו, לכן החל להכניס עצמו במדת היראה כי עצמות יוסף רומז ע"ז, כי מדת יוסף הצדיק היה יראה כמו שנתבאר ע"פ (עמוס ה',ו') פן יצלח כאש בית יוסף וכו'. וזהו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו והוא מדת יוסף הצדיק ע"ה.

ויסעו מסכת ויחנו באתם בקצה המדבר. סוכות היינו בטחון ואיתם הוא תקופות, וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וכו'. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. עמוד ענן מורה על יראה, ועמוד אש מורה על בטחון, והנה נמצא בלב האדם לפעמים בטוחות גדול ותקופות רב וזה נקרא יום ואז צריך להכניס עצמו במדת היראה, ולפעמים ימצא באדם יראה יתירה וזה נקרא לילה ואז צריך לבטוח ולחזק דעתו בבטחון בהש"י, וזהו פי' בעמוד ענן יומם ועמוד אש לילה. וזה באור המשנה באבות [פ"ג מכ"א] אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה. כי חכמה הוא תקופות, כי החכמה תעוז ותחזק את לב החכם, ואעפ"כ אם אין לו יראה מהש"י ולא יבין כי ברגע קטן יוכל הש"י ליטול ממנו זאת החכמה וזה התקופות, אז אין חכמתו נחשבת לכלום, כי ידמה בנפשו שהוא תקיף נגד הש"י ואין לך שטות גדול מזה. ואם אין חכמה אין יראה, היינו מי שאין לו בטחון בהש"י, רק שהוא תמיד ביראה אף שלא בד"ת, אין זה יראה אמיתית רק יראה דמיונית כי מי שהוא באמת ירא ה' לזה יש תקופות בלבו ובטחון בהש"י. וזהו ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ופעם נאמר בתוך הים ביבשה, ים מורה על יראה והיינו תפלה, ויבשה מורה על תקופות ובטוחות, ועיקר התקופות הוא התורה שהוא תקופתם של ישראל, ובזה ידע האדם שתפלתו מקובלת אם יבא מן התפלה לד"ת וגם ידע שתורתו הוא תורת אמת אם נמצא בלבו צעקה ותפלה עם התורה שהוא עוסק כי צריך להתחבר שניהם יחד.

ללכת יומם ולילה. כתיב (תהלים ס"ח, ל"ו) נורא אלקים ממקדשיך אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות. נורא אלקים, היינו אף שבאמת יש להפחיד ולירא מפניו, אך במקום בהמ"ק אשר משם יוצאת היראה כמ"ש נורא אלקים ממקדשך, שם נותן עוז ותעצומות לעמו ישראל. וע"ז נאמר ברוך אלקים, היינו שאל יחוש האדם כי פן עי"ז יפסוק ההשפעה. ע"ז מסיים ברוך אלקים היינו שיש לו מקור חיים שהוא נובע תמיד ואינו מפסיק, ויעקב אבינו היו לו אלו הב' מדות יראה ובטחון, והוא נגד פני נשר אשר במרכבה, שמדתו רחמן על בניו ואכזר על אחרים, וזהו ללכת יומם היינו ברחמנות נגד ישראל, ולילה נגד האומות.

וישבו ויחנו לפני פי החירות. ענין כח הטומאה של ע"ז הזאת היא קליפת זנות והיתה דמות זכר ונקבה, וע"כ קראו שמה פי החירות, כי אצל האומות נראה שבמקום שיוכל להתפשט ולעשות כל תאות לבו שם הוא בן חורין, ע"כ נאמר ואמר פרעה נבוכים הם בארץ וכו'. היינו כשיגיעו לפני ע"ז הלזו יהיה נראה שהם משועבדים מאחר שהם מוגדרים מאוד בזאת התאוה. אך באמת הוא להיפך שהם משועבדים לזה הדבר, שהרי מאחר שאין לבם ברשותם אשר השכל ימשול עליהם, ורק תאותם מושלת עליהם אין לך שעבוד גדול מזה.

נכחו תחנו על הים. הנה כתוב (ברכות ס"ג.) בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה. וזה הענין נכחו תחנו על הים, היינו אף שאתם עושים מעשים כמו המצריים מ"מ מעשה ישראל הם טובים, דהנה אומה הישראלית אשר הם חלק הש"י הם דבוקים בחיים פשוטים בלי שום לבוש ויונקים ממקור חיים ההוא, וכמו שהש"י מופשט מכל מדות ומכל גוון, רק פשוט בתכלית הפשיטות, כן ישראל הם במקור חיותם אין אחיזתם בשום גוון ולבוש וכח, הן בחכמה, הן בהתנשאות או בעשירות, בלתי בה' לבדו. אבל האומות יש להם לכל אומה ואומה איזה כח וגוון אחר, אשר מזה ימשך כח חיותם ובזה הם נאחזים. כגון בבל כחם הוא בהתנשאות, ופלשתים כחם במה שכל אחד מהם יבקש תחבולה עד אשר ימצא סיבה לפרנסה, או חכמה ידוע או מלאכה אשר יהיה בטוח לבו כי יהיה לו במה להתכלכל. וענין מואב וקליפתם הוא תקופות, שהוא חזק בדעתו מכח אכילות, ושאר דברים כאלה המחזיקים ומרחיבים הדעת, וזה ענין ע"ז שלהם ששמו כמוש, היינו תבנית אדם נכמש ממראה ילדותו, כי מזה הם יראים פן ינטל מהם את זאת ההרחבה כאדם לעת זקנתו שתאות אכילתו מתמעטת ואין הרחבה בדעתו. וכן שאר האומות כל אחד לפי דרכו. והנה הש"י פיזר את ישראל לבין האומות, והוא כדי שיהיו בין הכחות ההם, והם יתבררו ויצרפו ויתלבנו באלו הכחות ולא יפנו אליהם ורק בה' ישימו בטחונם. ולעתיד כשהש"י יגאול אותם אז יתן להם כל הכחות שבררו עצמם בהם, והיינו התנשאות של בבל, וטובת עשירות שנמצא בפלשתים, והרחבה של מואב, וכן כלם יתן להם בעבור הצער שסבלו מהנסיונות שהיו להם בגלות. אך כאשר יטע הש"י אלו הטובות בין ישראל, אז יהיו מלאים קדושה וגם יהיו בלי גבול שבישראל יהיו מהש"י, כי באו"ה כל הטובות הם בשיעור וקצבה, אבל בישראל יהיו בהשגחות הש"י ממילא יהיו בלי גבול מאחר שהש"י הוא בלתי גבול. ועל ענין הזה מבואר בנבואת ישעי' כשנבא על מפלת פלשתים נאמר ורעו בכורי דלים ואביונים לבטח ירבצו והמתי ברעב שרשך (ישעיה י"ד,ל') היינו מדה במדה מצד שהם אומרים שצריך לחזור אחר סיבה לפרנסה, כדי שיהיה בטוח על חייו, ע"כ נאמר והמתי ברעב שרשך, וכשהם נופלים אז יכניס הש"י את כחם וטובתם לישראל, מחמת שהיו ביניהם בגלות ונבחנו במדה הזאת, והם לא שמו בטחונם לזה רק בהש"י, ע"כ ורעו בכורי דלים היינו ישראל שהם דלים וסומכים עצמם על הש"י ועכשיו במפלתם הם ירעו ויתפרנסו. וכענין הזה נאמר גם במפלת שאר אומות. וזה ביאר הכתוב נכחו תחנו על הים כי נמנו בכאן ארבעה כחות וקליפות של מצרים. והם מגדול וים ובעל צפון ופי החירות. ואלו הארבעה הם עיקר הכחות של מצרים, וע"ז אמר הכתוב נכחו תחנו, היינו כנגדו וכדומה להם בכחותם יהיה גם לכם כל הנאות וטובות שנמצא למצרים, ואעפ"כ תגאלו מהם ויפלו לפניכם, כי כל אלו הכחות אשר בין ישראל הם מלאים קדושה אף שהם דומים למצרים, כי גם את זה לעומת זה עשה אלקים כי גם כאן היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו, אך שהש"י מעיד עליהם שאין בלב ישראל רק אהבת הש"י.

ובני ישראל יוצאים ביד רמה. תרגומו בריש גלי היינו לא ביד רמה נגד אחרים בגאוה וגיאות רק שהם בני חורין בלי יראה ופחד משום אדם.

ה' ילחם לכם ואתם תחרשון. הענין בזה שכאן נצטוו להחריש מבלי שום פעולה ואף בתפלה לא יתפללו להש"י, ובמלחמות עמלק נמצא להפך שנאמר והיה כאשר ירים וכו', ונאמר ויהי ידיו אמונה ומתרגמינן והוה ידוהי פרישן בצלו. אך הענין בזה כי יש חילוק בין עמלק לשאר אומות, כי שאר אומות אומרים שאין הכל בידי שמים ותולין כל השפעות טובה בכחותם לאמור כחי ועוצם ידי, ולכן במלחמות ישראל נגד מצרים נצטוו להחריש, היינו להראות שהכל בידי שמים ובזה היו מנצחים, כי בישראל נמצא זאת המבינות כי הכל בידי שמים, וגם תפלה שהאדם מתפלל ג"כ אינו יכול להתפלל בלתי רצון הש"י ולכן נאמר ואתם תחרישון. אבל בעמלק שהוא נקרא ישראל מומר כדאיתא בקדושין [י"ח.] והוא תולה כל מעשיו בהש"י שאומר כל הרע שהוא עושה הוא ברצון הש"י, כי בלא רצון הש"י לא היה יכול לעשות, ונגדו הוא העצה להראות כי יראת שמים הוא בידי האדם והאדם צריך לעבודה ותפלה, וע"ז נאמר בגמ' (סנהדרין ס'.) על רבשקה שהיה ישראל מומר מפני שאמר המבלעדי ה' עשיתי, ותלה מעשיו הרעים בהש"י ונגדו היא העצה להתפלל.

ויושע ה' ביום ההוא וכו'. היינו כי אחרי ישועות גאולת מצרים היו צריכים לצמצום כי בימי הפסח יש צמצום באכילה, כי מצה רומז ע"ז לחם עוני, וכאן אחר שזכו ביום ז' של פסח לקריעת ים סוף נאמר ויושע ה' וכו', שלא היו צריכים עוד ביום ההוא לגדרים וסייגים, וזה הרמז שנכתב במשנה תורה (דברים ט"ז,ח') ששת ימים ולא נאמר שבעת.

סוס ורכבו רמה בים. סוס מורה על מהירת והתפשטות, ורוכבו מורה על ישוב הדעת שמצמצם את הסוס שלא ירוץ. והנה אומות העולם בעת שרואים חמדת עוה"ז, אין להם כח לצמצם את עצמם רק מתפשטים בכל תאות לבם, ע"כ נאמר קודם סוס ואח"כ רוכבו, שאחר שממלאים כל תאותם ואין להם כח ליותר, אז יחדלו עשות. אבל בהש"י נאמר (חבקוק ג',ח') כי תרכב על סוסך וכו'. ונאמר תחילה תרכב היינו כשהש"י יתן טובה לישראל, קודם שיבא ליד האדם, יצמצם אותה, שלא יקח עד שיראה את הנותן, ואח"כ יתן אותה בכדי שאח"כ יוכל לקחתה בכל רצון לבו. ע"כ נאמר קודם כי תרכב המורה על חשבון וישוב הדעת, ואח"כ סוסך לשון השפעת טובה במהירות.

ה' איש מלחמה ה' שמו. איתא במדרש מגלת אסתר [רבה פרשה ו',ג'] רשעים קודמין לשמן, נבל שמו, שבע בן בכרי שמו אבל הצדיקים שמן קודם להם, שמו מנוח שמו קיש וכו' ושמו מרדכי, לפי שדומין לבוראן דכתיב ושמי ה' לא נודעתי וכו'. והענין שנאמר כאן ה' שמו, דהנה הענין שנאמר בצדיקים ששמן קודם להן, הוא כי הם שולטין על לבם כי לבן ברשותן כי שמו מורה על רצון, וגם הוא בגמטריא רצון כדאיתא במדרש (בראשית רבה פרשה ל"ד,י"א), והוא שהצדיקים שולטים על רצונם מה שיפול בדעתם תחילה, יתישבו אח"כ ובאם אין נכון לפניהם לא יעשו, ורשעים הם היפך כי הן ברשות לבן, ואיתא במדרש (ילקוט בשלח רמ"א בשם מדרש אבכיר) כי השר של מצרים בא להמליץ על מצרים שירחם הש"י עליהם, בא גבריאל ונטל לבנה והניח לפני הקב"ה והראה לפניו שבזה שעבדו את ישראל, והוא כי בכל מה שהיו מצרים רעים וחטאים היה עוד ללמד איזה זכות עליהם, כי היה נמצא בלבם נטויה לטובה קצת ג"כ, ולכן גם הש"י ינהג עמם ברחמנות וישגיח קצת לטובה, אך כאשר בא גבריאל והראה הלבנה, היינו שברשעת הזאת ששעבדו את ישראל לא היה בלבם שום נטויה לטובה. ע"כ אמר הש"י ה' שמו, היינו מדה במדה כשם שאין להם שליטה על לבם כך הש"י לא ישנה רצונו ממדת הדין, וזהו ה' שמו.

מי כמוכה באלם ה' מי כמוכה נאדר בקדש וכו'. מי כמוך באלים, היינו שעצמותו ית' הוא נעלם מעין כל חי ואין אחד שישיגהו כמו שמבואר בגמ' (גיטין נ"ו:) מי כמוך באלמים, ונאדר בקודש היינו מפורש כי על כל דבר יוכר מפורש מאוד כי יש בורא, כי מכל הנבראים יתראה שיש בורא, כי על כל דבר בא בלב אדם המבקש ה' לאמור מי ברא אלה. וזה פי' האדרת והאמונה לחי העולמים, אדיר היינו מפורש ואמונה היינו בהעלם והסתר, כי הדבר שאינו בהעלם אין צריך אמונה, רק הדבר שהוא בהסתר זה צריך אמונה, והוא כי לעיני אדם אינו מפורש רק הפליאה מי ברא אלה, ואלו השנים היינו ההעלם והגילוי אינם מתאחדים רק בהש"י לבדו.

ויסע משה את ישראל. כאשר ראה משה רבינו ע"ה כי מרים הנביאה שרה את השירה, אז הבין כי בא העת ליסע ממקום הזה, כי כן הוא דרך הש"י בעת שמשפיע התחדשות ד"ת לישראל, תחילה הוא משפיע ללב הגדולים והצדיקים שבהם, ואח"כ יתפשט הדבר עד שיבא ללבות כל ישראל עד הקטן שבקטנים, עד שיבא הקדושה הזאת אף בלב הנשים ואז נשלם החידש הזה, היינו שנקבע בלבות ישראל ואז יצטרכו עוד להתחדשות ד"ת חדשים. וכן היה ענין השירה בתחילה היתה בפי משה, ואח"כ בפי כל ישראל, וכאשר נאמר ותען להם מרים אז ויסע משה וכו'. היינו שמעתה אין לכם שום עסק בזה הענין, כי כבר גמרתם מה שצרכתם, ועתה אנו צריכים להתחדשות ד"ת.

וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. היינו אחר העסק הגדול שהיה להם בים סוף שהיו אומרים שירה, וההשגה הגדולה שהיתה שם התגלות השכינה כמו שמבואר (מכילתא בשלח פרשה ג') ראתה שפחה בים וכו' ואח"ז הלכו שלשת ימים ולא השפיע להם הש"י שום התחדשות, וזה לא מצאו מים, היינו שלא מצאו שום תשוקה וחשק ונפל דעתם מאוד מזה, ויורהו ה' עץ ומתרגמינן ואלפה ה' אעא, היינו שהיה הש"י מלמד אותו עצה היינו ששלח לדעתו שזאת השביתה והנייחא בלי שום עסק, בזה נמצא אור וטובה מהש"י מאחר שזה הוא רצונו ית' גם זה היא טובה עמוקה. וזה דאיתא במדרש (תנחומא בשלח כ"ד) עשה את המר מתוק, ואל זאת הכוונה ניתן להם שם במרה מצות שבת ופרה אדומה ונצטוו על הדינין. שבת מורה היינו ראו כי הש"י נותן לכם מצוה שתעבדו אותו במה שתשבתו וא"כ למה תלינו, ופרה אדומה מורה על העתיד, כי לעתיד יהיה ה' אחד ושמו אחד ואז יתבטל העבודה ולא יהיה אז שום כעס. ודינין מורה על הסדר היינו שלא תחשבו עוד בכל פעם לדחוק את השעה לזכות לכל זה הטוב, כי כל זה צריך להיות בסדר שיהיה נקבע בלב בלי שום שינוי.

ויאמר אם שמוע תשמע וכו', והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת וכו'. איתא בזוה"ק (שמות ס':) אם שמוע תשמע דא כנסת ישראל. והישר בעיניו דא צדיק. והאזנת למצותיו דא נצח. ושמרת כל חקיו דא הוד וכו'. ולקבלא ארבעה אילין נטורי להאי רשימא קדישא מארבע מלין. נטורי דכנ"י אסתמרותא דנדה. נטורי דצדיק אסתמרותא דשפחה. נטורי דנצח אסתמרותא דבת אל נכר. נטורי דהוד אסתמרותא דזונה. אסתמרותא דבת אל נכר היינו ממה שאין לו חלק כלל בישראל, וזונה היינו שהיא חלק מישראל רק שאינו שלך ושייך לאחר, ונדה היינו שהוא שלך רק שעדיין לא הגיע זמנו, ושפחה היינו שטות ודבר שאין צורך וזהו נטורי דצדיק.

ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך. היינו שתהיה מוכן לשמוע בקולו זה קיום המצות. והישר בעיניו תעשה ישר מורה שתעשה פקודתו באהבה וחיבה, ותבין לכוון עומק דעתו ית' לעשות יותר ממה שנצטווית מחמת שישרות לבך יורוך כן שכך ישר בעיני הש"י, כגון לפנים משורת הדין ולהדר במצוה עד שליש במצוה. והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו מורה על זריזות לקיים תיכף, וחוק מורה על דבר שהוא יותר מכפי השכל, ואז כי אני ה' רופאך ותתרפא מכל.

ולא שמעו אל משה ויותרו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים וכו'. הענין שהורם תולעים ויבאש מורה שהיה בהם ענוה פסולה ובאושה, כי זאת ידעו כי לא יעזוב הש"י את ישראל, אך מדאגתם פן ירד לכל ישראל מן ולהם לא ירד, וזהו ענוה באושה כי אין האדם צריך להחזיק עצמו שהוא גרוע מכל ישראל.

ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם. ענין חטא רפידים היה שרצו בהתנשאות, אך שאז לא היה באפשרות לבוא להתנשאות כלם נגד משה, שרגא בטיהרא מאי אהני. וזאת ענין מריבת ישראל מה שכתוב על נסותם את ה' היש ה' בקרבנו ומזה החטא היה מלחמות עמלק, כי עמלק מרגיש בכל מקום שיחטיאו ישראל את המטרה אף כחוט השערה. ועי"ז בא יתרו, וזה שאמר המדרש ע"ז (שמות רבה פרשה כ"ז,ג') לץ תכה ופתי יערים, ופתי יערים זה יתרו, שנתן עצה שאף בזמן משה רבינו ע"ה יהיה נמצא התנשאות, במה שאמר לעשות שרי אלפים וכו', והגדול שבהם, יהיה מנושא על הקטן עד משה.

חלק שניעריכה

"וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" להבין עניין הנס מקריעת ים סוף למה נקרא זאת נס, הלא משה רבינו וגם כל ישראל הכירו מפורש שכמו שהשי"ת ברא את הים כן יכול לבקוע ולהוביש אותו, כי באמת כל הניסים המה רק לפני דעת האדם שהוא מורגל בהנהגת הטבע. אבל לפני מי שמכיר מפורש הכרת השי"ת למה נקרא זאת נס, ולכן עומק עניין בזה כמו שנתבאר בחלק ראשון ובחלק זה (יהושע ד"ה ויהי) שמשה רבינו בקע את הים שישראל יהיו מנושאים על כל התאוות שבעולם הזה שיוכלו להתגבר עליהם ולעבור בחרבה, כי השי"ת הכניס כל העונג בדברי תורה, וישראל יגיעו לכל הטובות על ידי שיבחרו בדברי תורה ולא על ידי ענייני עולם הזה[1].

"ויסע משה את ישראל מים סוף וגו' ולא מצאו מים" זה שאמר הכתוב (תהילים קי"ט, ל"ו) הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע. עדות הוא דבר ברור מאוד, שדוד המלך ע"ה התפלל שהש"י יטה לבו שלא יקבל רק דברים ברורים ומותרים ושייכים לחלקו, ואפילו אם הדבר מותר אך שאינו שייך לחלקו זה נקרא בצע, וכן היה העניין כאן שהצריך משה להסיעם בעל כורחם, וקבלו מעט יותר מכפי שהיה שייך לחלקם, ולכן היה ענשם מדה במדה שאבדו מעט גם שלהם, שלא מצאו מים היינו תשוקה, כמו שנתבאר על פסוק זה (בחלק ראשון).

"ויורהו ה'עץ" ומתרגמינן ואלפיה ה' אעא. בזה מורה לנו השי"ת שלא ירצה האדם לקרב להשי"ת רק גדולי דעה ותלמידי חכמים, רק אפילו גם אנשים פשוטים שנמשלים למים המרים, כשירצו לבקש השי"ת גם להם יאלף דרכי ה' ליישר ארחותם, כמו שהתפלל דוד המלך ע"ה על שלמה המלך (תהילים ע"ב) אף שהיה מלך בן מלך שיחוס על אנשים עניים בדעת, כמו שכתיב וצדקתך לבן מלך וגו' יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע, ואין עני אלא בדעת, ועל זה נאמר (שמואל ב' י"ד, י"ד) וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וזה הוא ואלפיה ה' אעא להמתיק המר ולקרב הנדחים בארץ מצרים, וללמד תועים בינה שיכלכלו דרכם במשפט וישובו אל ה' וישומו בלבם אהבתו ויראתו ולעבדו בלבב שלם. "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך" היינו שתמיד יהיו אזניך פתוחות לשמוע דברי תורה מחדש ותשמע באהבה כאלו לא שמעת מעולם וכדאיתא במדרש (רבה ויחי פצ"ז) מה דגים הללו גדלים במים כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהן, כך הם ישראל וכו'. והישר בעיניו תעשה, שלא תעשה שום דבר כחוב רק באהבה ובחיבה בישרות הלב. (כמו שנתבאר בחלק ראשון על פסוק זה). "ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא" הענין שנאמר תחילה שקראו שמו מן ואח"כ נזכר כי לא ידעו מה הוא, שהיה לו לכתוב תחילה שלא ידעו מה הוא לכן קראו שמו מן, והענין בזה שבאמת ראו מה הוא, רק שלא היה להם השגה איך יהיה להם קיום מדבר רוחני כזה, שבאמת היה להמן לבוש דק מאוד, כדאיתא בזה"ק (בשלח ס"א:) מזונא דאשתכח להו לישראל בההוא זמנא במדברא מאתר עלאה דאקרי שמים הוא, מזונא יתיר דקיקא דעייל יתיר לנפשא מכלא וכו' שהלבוש בעולם הזה שהיה להמן כמו המלאך כשיורד לעולם הזה מוכרח להתלבש בלבוש, וזה שנפלאו מאוד איך מדבר זה יהיה להם קיום בעולם, וזה שמסיים ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, שזה הוא הלחם המחיה את ישראל. שלא ישיג מאין יושפע לו מאיזה סבה, וכן לא ישיג היאך יוכל להתקיים משפע כזה, וזה הוא הקיום של ישראל שידע שלא על הלחם לבדו יחיה האדם ורק המוצא פי ה' הוא המחיה.

  1. ^ בית יעקב שמות פרשת בשלח אות מ"ג, תפארת יוסף תענית (כ"ח:) ד"ה רב.