מי השילוח/פרשת אמור


פרשת אמור

עריכה

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. כהן נקרא העובד ה' ורואה כי כל המעשים הנעשים בעולם אינם במקר' רק בהשגחה מאת הש"י ויודע כי רצון הש"י הוא רק להיטב לבריות. ולאדם כזה יוכל לבוא תרעומות כי יראה איזה מעשה ממדות דינו של הקב"ה. כי האדם שנגמר בדעתו כי העולם מקרה היא לא יכול לבא כ"כ לידי תרעומות כאשר יראה דבר הנהגה נגד רצונו כי יאמר מקרה הוא. אך האדם היודע כי הכל נעשה בידי שמים לזה יוכל לבוא תערומות. ועי"ז מזהיר הקב"ה לכהנים היינו לעובדי ה' לנפש לא יטמא בעמיו היינו שלא יהי' להם תרעומות על מדות דינו של הקב"ה כי טמא לנפש היינו תרעומות על הקב"ה כי עיקר תרעומות המצוי בעולם נגד מדות הדין. הוא על ההפסד וההעדר הנמצא בעולם כמבואר בזוה"ק לכן צוה הש"י אמור אל הכהנים ואמירה היא בלחישה היינו ללחוש לעובדי ה' שלא יהי' להם תרעומות גם על מדות הדין כי תמיד כוונת הש"י אך להיטב אף שינהג במדות הדין גם אז כוונתו בעומק להיטב:

אמור אל הכהנים, כי איתא במדרש תנחומא משל למלך שאמר לטבח שלו בבקשה ממך שלא תראה את המת כל ימיך שלא תטמא פלטרין שלי, כי טבח הוא האיש הממונה על הכנת שמחה למלך, ועי"ז הזהיר אותו המלך מאחר שעבודתך הוא להוסיף לי שמחה ראה שלא תגרום עצבות כי ראיות המת הוא היפך משמחה, וזה אמור אל הכהנים שיראו שלא יגרמו ההיפך מאחר שנבחרו להוריד השפעות שמחה ולעשות נחת רוח להקב"ה בעבודתם:

אמור אל הכהנים כו' לנפש לא יטמא בעמיו, כי הכהן נבחר שעל ידו יתוקנו וירצו כל מעשי ישראל לפני הקב"ה ולכן הזהיר על טומאת מת כי מת מורה על היפך מזה כמו שנמצא באדם נפש רוח ונשמה ושלימות לחיות הנפש אינו רק כשיתחבר אל הרוח והנשמה לכן בלילה כשיתפרדו הרוח והנשמה ישאר הנפש בלי שום כח פעולה ולזה מברכין בבוקר ברכת זוקף כפופים, כי כשיתחברו הרוח והנשמה להנפש והגוף וזקפו גם את הנפש ואת הגוף שהי' כפופים מבלי פעולה, וכמו שימצא באדם כן הוא בכלל ישראל שהכהן הוא הראש לכלל ישראל והוא כמו המחשבה לנפש האדם כן הוא לכלל, ואחריו כל ישראל במדרגות שונים זה למעלה מזה כאברי אדם המתחילין מהראש וישתלשלו עד לאברי המעשה ובעת שהאדם ער אז הראש הוא המנהיג את כל אבריו כמאמר הבעש"ט במקום שמחשבה של אדם מחשבת שם הוא האדם שלו, אך כשאדם ישן אין חילוק בין הראש לשאר האברים, לכן הזהיר שלא יטמא למת לפי שהוא ממונה ויש בכחו לתקן אל המעשים שיעשו ישראל, ומת מורה על ההיפך כי לא ימצא בו שום כח פעולה לתקן את אשר עוות בחייו, והכהן מיוחד לתקן מעשי ישראל לבלתי ידח מהם נדח:

ובארצכם לא תעשו, היינו שלא להתלוצץ על בריותיו של הקב"ה כמו דיליף הגמ' מזה שסירס אסור והוא דאסור להתלוצץ, כדאיתא במסכת חגיגה שאלו את בן זומא מאי לסרוסי כלבא ואמר כל שבארצכם לא תעשו, ובתולה שעיברה מאי לכהן גדול מאי למיחש לדשמואל, ואמר לדשמואל לא שכיחא, כי אלו השאלות שאלו אותו מפני שראו שלא ירד בשלום כמאמר הגמ' הציץ ונפגע והבינו שהשיג השגה בלתי שלימה וטעה באיזה דבר ושאלו לו שאלה הראשונה פן היה נקל בעיניו להתלוצץ על בריותיו של הקב"ה וזה ששאלו לאותו מאי לסרוסי כלבא כי כלב הוא הבריה השפלה שבעולם ושאלו אותו מאי לסרוסי הוא באם נקל בעיניו ביטל הויתו והשיב להם שאסור כי כל שבארצכם לא תעשו היינו שאסור להתלוצץ עליו שהוא ברי' מהש"י, ואח"כ שאלו אותו פן הי' טעותו להיפך פן הי' בהשגתו כח הנבראים יותר ממה שמצינו בהם וזה ששאלו לו ובתולה שעיברה מאי לכ"ג, כי כ"ג הוא הגדול שבנבראים ופן השיג את כח הויתו ביותר ממה שמצוי בו, והשיב להם לדשמואל לא שכיחא היינו שלא ישיג אותו ביתרון הוי' ממה שמצוי בו ולא יחמיר נגדו יותר מהראוי ולדשמואל לא שכיחא לפיכך מותרת לו, ובאמת עיקר טעותו הי' מה שהשיג הבדל גדול בין מים התחתונים למים העליונים רק כשלש אצבעות ואמרו לו עדין בין זומא מבחוץ והוא שהשיג הבדל גדול בין חשק רע ובין חשק טוב:

שור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה', ובזוהר הקדוש מפרש הטעם בכדי שיעבור עליו שבת אחד, ומטעם זה הי' ראוי להרצות תכף אחר שבת אף שנולד בערב שבת ולמה הקפידה התורה על שבעת ימים שלמים, כי הנה הש"י ברא ששה טובות בעולם גדולה וגבורה כו' ובכל יום מששת ימי המעשה נכלל לטובה אחת מאלו הטובות כידוע. ושבת הוא היסוד והעיקר לכל הטובות כי שבת מורה על כבוד שמים ומשבת יתפשט קדושה לכל ששת ימי המעשה וטובות ששת הימים נכללים בשבת, ועי"ז הקפידה התורה על שבעת ימים כי האדם צריך להקריב ולפני הקב"ה סבר שלם כגון הקרבן אחר שעברו עליו ששת ימי המעשה היינו שנכלל בהם כל הטובות וגם יום השבת היינו להמליך את הקב"ה על כל הטובות אשר סיגל בששת ימי המעשה ואז יקרבו לה', ובאם לא עברו עליו ששת ימי המעשה אז לא קבל כל הטובות מאת הש"י ואיך יקרב לפני ה' דבר שאינו שלם, ואף כי עבר עליו שבת לא נמצא בו שלימות הבריאה אך כאשר עברו עליו ששת ימי המעשה וגם יום השבת היינו שסיגל כל הטובות והמליך לבוראו עליהם אז ירצה לקרבן ולכן כתיב וביום השמיני תתנו לי:

ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. תרגום יונתן בן עוזיאל היכמא דאבונין רחמא כן תהון רחמין בארעא תורא או רכילא יתה וית ברה לא תכסון ביומא חד, וכדאיתא בזוה"ק אי עביד בר נש עובדא דאכזריות הכי אתער בהי' יומא כו', ופירוש שם שהוא ללמד את בני ישראל מדות רחמנות, והנה במסכת מגילה איתא ההוא דנחית לקמי' דרבא ואמר אתה חסת על קן צפור כו' אמר רבה כמה ידע ההיא צורבא מרבנן לרצוי' למרי' א"ל אביי והא משתקין אותו תנן (מגילה ד') לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזרות, אך באמת להבין הטעם של אותו ואת בנו הוא כדמתרגם יונתן בן עוזיאל וכדאיתא בזוה"ק שהוא ללמד את בני ישראל מדות הרחמנות, כי כל המצות נקראין בזוה"ק עיטין דאורייתא היינו עצות ללמוד את בני ישראל מדות טובות, אך במס' מגילה איירי בתפלה שאדם מתפלל להש"י ואמר אתה חסת משתקין אותו כי בתפלה אסור להזכיר שום מדה מהשגות האדם בהש"י כי תפלה הוא שהש"י יאיר עיני האדם במקום שאין ידו מגעת, ובמדות הוא בכח האדם להשיג איזה תפיסה, ותפלה היא רק להש"י שלא יתואר בשום מדה כמו שמוזכר בפסיקתא, בכל קראנו אליו ולא למדותיו וכשאדם מתפלל ומזכיר איזה מדה נראה כמתפלל ח"ו להמדה שתושיע לו והמדה אין לה מצד עצמה רק ממה שמדד לה הש"י כי עי"ז נקראת מדה, והתפלה הוא לעצמותו יתברך אשר לית מחשבה תפיסא בי':

והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. עומר בגימ' יקר כדאיתא בכתבי הארי"י ז"ל והוא כי בליל ראשון של פסח נפתח אור גדול ויקר לישראל וכל טלוב הש"י לעיניהם ואח"כ נסתם, ולכן בליל שני נשאר צעקה בלב כל אחד ואחד שצועקים להש"י מה יקר חסדך אלקים ורוצים שהש"י יחזור להם הארת פניו, וע"ז אמר שלמה המלך ע"ה בנבואתו אני אוהבי אהב היינו שאפתח לכם הארת פני וזה נגד פסח שאז נפתח אהבת הש"י לישראל, ומשחרי ימצאונני היינו אחר שישתדלו וישחרו לטוב הש"י אז יקבע בלבם הארה שלימה מבלי הפסק וזהו בחג השבועות כי הנו"ן יתירה של ימצאונני יורה על נ' שערי בינה הנמצאים בתורה ובשבועות יקבע בלב כל אדם שימשך אחר רצון הש"י והוא ע"י מצות ספירת העומר כי העומר הי' בא מן השעורים היינו שידקדקו ברצון הש"י שלא יטו אף כחוט השערה ועל ידי זה יזכו לבינה ולהארת הש"י שיהי' להם בקביעות, כי בפסח לא השיגו רק הארה לפי שעה ותיכף נסתם כי ראו את יקרת אור הש"י כי טוב הוא ולא הי' יכולים להמשך אחר רצונו, ועי"ז נאמר ראתה שפחה בים כי כל ישראל הי' כשפחה תחת עול הש"י שלא הי' יכולים להשלים רצונם לרצון הש"י, ובשבועות היינו מתן תורה היינו שהש"י קובע בינה בלב כל אדם שיבינו בנפשם רצון הש"י, וזה הבינה נקראת ירח וירח מורה על בינה בלב כי שמש מורה על חכמה לעיני האדם והמה התרי"ג מצות שידע האדם על פי כללי המצות איך להתנהג בכל דבר אם הוא אסור או מותר, וירח מורה על בינה בלב האדם לקדש עצמו אף במותר לו, שיהי' לו גבול ותחום במיעיו להבדיל שעד כאן הוא ברצון הש"י ומכאן ואילך אינו ברצון הש"י, וזה הבינה יצטרך לאדם בכל עניניו, וזה מה דאיתא בגמ' או"ה מונין לחמה וישראל מונין ללבנה כי שמש הוא חכמה שיש בכח האדם להשיגה, אבל לבנה מורה על החיים שהיא למעלה מהשכל כי ירח היא מלשון ריח שישראל יריחו בכל דבר את שורשו מחיי עולם הבא אף שהירח הוא תחת השמש אך כדאיתא בזו"הק אין לסיהרא עלאה קא מנינין, שהשמש היא מקבלת אור מסיהרא עילאה, ולשמש עילאה לא זכה להשיג רק משה רבינו ע"ה:

וספרתם לכם ממחרת השבת. ענין ספירה היא ביען כי זה הזמן מפסח עד שבועות צריך שמירה כמ"ש שבועות חוקות קציר ישמור לנו (ירמיה ה'), ואיתא בגמ' ישמור לנו מרוחות רעות ומטללים רעים, לכן צוה לנו הש"י לספור ולצפה מיום ליום על זמן מתן תורתינו ונהי' שומרי מצוה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע ועי"ז אנו זוכין להנצל:

חג הסכות שבעת ימים לה' כו' ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם כו'. הסוכה והארבעה מינים הם נגד עשרה עומקים שבספר יצירה עומק ששה קצות. ועומק טוב והפוכו. ועומק ראשית. ועומק אחרית, פרי עץ הדר הוא נגד עומק טוב לפי שיש בו טעם וריח היינו טובה קיימת לעולם הבא ואוכל פירות בעו"הז, כפות תמרים הוא נגד עומק אחרית כדאיתא בגמ' לתת לכם אחרית ותקוה אלו דקלים, וגם כי תמרים הוא מין האחרון שבשבעת המינים ורומז על אחרית ותקוה, ענף עץ עבות הוא נגד עומק ראשית לפי שיש בו ריח היינו שהאדם מריח לעומקו ויסודו על מה נברא בעולם, ערבי נחל הוא נגד עומק רע כי אין בה לא טעם ולא ריח והענין בזה כדאיתא בגמ' כל המוסר נפשו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו (בבא קמא דף ס"א), ונראה שמזה המעשה לא יגיע להאדם שום הנאה לא בעוה"ז ולא בעו"הב, אך בהאגודה מהצורך גם ערבה להמצא כי אגודה רומז על שלימות האדם ובשלימות האדם צריך להמצא גם הכח הזה שיוכל למסור נפשו למות אף שלא יגיע לו הנאה אף לעו"הב ובאם ימצא באדם זה הכח אז ישיג גם שאר העומקים בשלימות, ועי"ז יקרא עומק לפי שגם בהרע ימצא טוב והיא שלעתיד יחזור הש"י לכל מי שהפסיד במסירות נפשו על דברי תורה:

ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני העשרונים יהי' החלה האחת. הנה ישראל נקראים חלתו של הקב"ה כי מקיימים כבוד הש"י בעולם הזה כלחם המקיים כח האדם, ועי"ז יתן להם הש"י קיום בשתי עולמות כי באדם כתיב וייצר בשני יודין והוא שיש לו קיום, בשני עולמות, וזה רומזין השני עשרונים:

ביום השבת ביום השבת יעריכנו, הטעם שנכתב על ביום השבת הראשון קדמא ואזלא ועל ביום השבת השני מונח רביע, כי לחם הפנים מורה על אהבת הש"י לישראל כמאמר הגמ' ראו חיבתכם לפני המקום, ומזה נצמח גודל תקופות לישראל, ועי"ז צוה הש"י להקריב עם הלחם שני כבשים, כי שבת הוא הפנימיות לששת ימי המעשה כמאמר הגמ' מארבע ועד שבת, קמא שבתא משבת ועד ג' בתר שבתא, ועי"ז צוה הש"י להקריב שני כבשים היינו לתת הודאה על העבר ולצעוק על להבא, ומהלחם יבא תקופות לישראל על זמן העבר, שבטח יגמור הש"י בעדם לטוב, ועי"ז נכתב הטעם על ביום השבת הראשון קדמא ואזלא היינו מה שקדם ואזל והש"י יעזור שיהי' לטוב, ועל ביום השבת השני כתיב מונח רביע היינו שעל כל זה צריך האדם לצעוק על להבא ולהניח ולישב דעתו עד מקום שכחו מגיע שלא יטה מרצון הש"י, ובאם האדם יקבל עליו על להבא שמחשב כל דבריו עד מקום שידו מגעת מבלי להטות מרצון הש"י אז הש"י יעזרו על העבר שלא עשה שום דבר רק ברצון הש"י:

ויצא בן אשה ישראלית כו' ויקב בן האשה כו', מאמר זוה"ק נקוב מה דהוה סתום כמד"א ויקוב חור בדלתו, כי רצה לפתוח העומק הצפון לעתיד כי הש"י יצרף מעשי ישראל שלא הי' בהם שום חטא, וממילא גם הוא ישראל גמור כמאמר הגמ' נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר לבא בישראל רק שמקרי פסול, והוא רצה לפתוח שלעתיד יצרף הקב"ה שלא ישאר מחטאי ישראל שום רושם והוא ככל ישראל, וכמאמר זוה"ק נטל ה' דבשמא קדישא וליט בה בגין לאגנה על אמי' כי ה' אחרונה רומז על עשי' והוא שהש"י חפץ שהאדם יקיים מצותיו, והוא רצה לפתוח כי הש"י יכול להושיע אף בלא פעולות האדם, וגם מאמר הגמ' מפרשה של מעלה יצא, וכי דרכו של מלך לאכול פת צוננת היינו כי בעוה"ז כל ההשפעות שהאדם מקבל מהקב"ה הוא מקבל בזמן דרך שבת ובעולם דרך מקום המקדש ובנפש דרך האבות תוכלל ישראל, והוא אמר כי הש"י יכול להושיע בכל מקום וכל זמן ולכל נפש בפני עצמו:
גם מאמר הגמ' מפרשה של מעלה יצא, בא ליטע אהלו במחנה דן, ע"ז נכתב פרשת המקלל להראות עד היכן צריך האדם להרחיק עצמו מכל מיני תרעומות, שהמקלל לפי שנתרחק ממחנה ישראל ויצא מב"ד של משה מחויב ועמד וגידף אף שתחילת כוונתו הי' לש"ש שרצה שיהי' נטוע במחנה ישראל לפי שהי' איש ישראלי מצד אמו עי"ז היה לו כוונה טובה רק התרעומות שהי' לו אחר נתרחק הי' מצד שהי' איש מצרי כי איש ישראל אחר שלבו דבוק בהש"י וכוונתו לש"ש אף אם הש"י ידחה אותו מאיזה טובה בזה עצמו יקרא עובד ה' במה שמרחיק עצמו על פי רצון הש"י ויזכה לטובה גדולה כגון בעל מום מזרע אהרן בזה עצמו הי' זוכה לטובה גדולה במה שהרחיק עצמו מהעבודה, אך מי שאין שורשו וגזעו מישראל באם ירוחק מטובה אז לא יוכל עצור רוחו ויבעט כמו דאיתא בגמ' כי לעתיד יתן להם מצות סוכה והקב"ה יוציא חמה מנרתיקה וכל אחד בועט בסוכתו ויוצא ופריך ישראל כמי פטורין ומשני בעוטא לא מבעטי, אף כי כוונתם יהיה לקיים מצות הש"י אך באם ימניעם יבעטו, ולכן יהי' הבחינה במצות סוכה, כי מצות סוכה הוא לא מדירת קבע ושב בדירת עראי היינו שימשך האדם אחר רצון הש"י כפי רצונו יתברך ולא יתרעם באם הקב"ה ימנעו אף מלעשות מצותיו שמאחר שזה רצון הש"י יקיים גם עתה מצותיו במה שפירש עצמו, ומי שמבעט כאשר ימנע מן המצוה, מוכח שגם קודם כשרצה לקיים מצות ה' גם אז לא היה כוונתו לש"ש, וזה צוה הש"י כאן הוצא את המקלל היינו הגם שרצונו לקבוע אהלו במחנה ישראל גם אז לא הי' כוונתו לש"ש:
ונסמוך לזה פרשת מכה נפש אדם ומכה בהמה, כי כן דרך הש"י אחרי שצוה לרגום את המקלל שהי' נראה כמידות הדין וגם בזיונו שהי' לו, אח"ז צוה להזהר בכבוד הבריות אף בכבוד בשר ודם כאשר נאמר האזהרה אף על נפש בהמה, ולזה נאמר ואיש כי יתן מום בעמיתו כן ינתן בו היינו משפט אחד יהי' לכם אף מי שהי' לו תרעומות של שקר אף על אדם כי ינתן בו היינו שיתראה לעין כי הוא בעצמו יש לו זה המום:
וע"יז נסמך לפ' סוכה פ' מנורה היינו שהש"י יאיר עיני האדם ויראה כי הש"י הוא המנהיג, גם פרשת לחם הפנים שרומז על אהבת הש"י לישראל היינו ראו חבתכם שכל מה שהש"י עושה הוא רק לטובת ישראל, אך מי שאין שורשו וגזעו מישראל מוכרח להוציא תרועומות על הש"י ולא יוכל לעצור רוחו רק להוציאו על שפתות כמו שמבואר בפ' מקלל, ובישראל לא נמצא שום תרועומות כי יודעים שהכל לטובתם:
בהסדרה הזאת יש ה' פרשיות עד פרשות המועדות, והם נגד ה' מיני תרעומות שיוכל להמצא בלב האדם על מדותיו של הקב"ה, הפרשה הראשונה הוא מנפשות מת, הוא נגד תרעומות שיש בלב האדם על המיתה וההעדר המצוי בעולם, ופרשה השנית היא מבעל מום שיוכל להמצא בלבו תרעומות על מדותיו של הקב"ה אחר אשר התנטע בגזע אהרן והי' ראוי להקריב לה' ולעבוד אותו, למה ברא בו מום שימנע אותו מזה הקדושה כי קדושת כהן העובד אין לשער כמו שנראה שצוה לנו הש"י אכילת מצות כמה קדושה יש בזה האכילה, וכל שכן אכילת קדשי שמים, כמו שמצינו בגמ' שצווחה העזרה יכנס וימלא כריסו מקדשי שמים נראה מזה איך יקר הוא בעיני ה' אכילת קדשים, וכ"ש הכהן העובד כמה קדושה ימצא בו בעבודתו לה', ולזה כאשר ימצא מום בכהן יוכל להמצא בו תרעומות כי אחרי גם אכילת קדשים הותרה לו, אך מעבודת הש"י הוא מרוחק, ופרשה השלישית היא מכהן שנטמא כי בטח הכהן שהי' מוכן לעבוד את ה' הי' משמר עצמו קודם לכן וזיכך את לבו כפי יכולתו שלא יארע לו שום תקלה אף במחשבתו, וכ"ש מטומאת הגוף, ואח"כ אירע לו דבר שירוחק על ידה מעבודת הש"י ומאכילת קדשים וגדלה צעקתו מדוע לא עזר לו הש"י שלא יהי' מרוחק מעבודתו, ופרשה הרביעית הוא ממומי קרבן שיש צדקה בלב בעליו מדוע ינחיל לו הש"י טוב ורכוש כזה שלא יוכל להקריבו אליו, ופרש' החמישית הוא מזבח תודה שנאמר בה ביום ההוא יאכל היינו שהאדם מחויב לתת הודאה על לשעבר ולצעוק על להבא של יבטח על יום מחר רק שיהיה תמיד בתפלה וביראה ועל ידי זה נאסר להותיר ממנו ליום שני וימצא צעקה בלבבות בני האדם מדוע לא יתן להם הש"י מבטח עוז שיוכלו לעשות כל דבריהם בבטחון שהש"י יעזרם, וע"ז אמר דוד המלך ע"ה במזמור שיר ליום השבת היינו לעתיד ליום שכלו שבת טוב להודות לה' היינו שהקב"ה יורה בינה לישראל ויבינם כי כל הדברים לא הי' רק למען יוטב לאדם וע"ז נאמר ולזמר לשמך עליון כי במקום שהש"י ינהג למעלה משכל האדם אז יקרא עליון, ונגד החמשה פרישות נתן להם לישראל חמשה פרשות מועדות והם תקופות לאדם והרחבות דעתו לבל ימצא בו שום תרעומות, וניתן להם נגד פרש' ראשונה פרשת פסח כי פסח הוא התחלת הארה שהש"י הוא הנותן חיים לישראל, ושבועות הוא נגד פרשת בעל מום כי במתן תורה נתרפאו כל בעלי מומין ושבועות יורה כי הש"י ירפא הכל שיהיה לטוב, וראש השנה הוא נגד פרשת טמא, כי טמא הוא עצבות כמבואר, וע"ז הוא בר"ה מצות תקיעות שופר שלא יבא לאדם שמועה שיגיע לו ממנה עצבות. ויום הכפורים הוא נגד מומי הקרבן, כי בעת שישראל עוזבים כל טובות והנאות עוה"ז כדי לקיים רצון הש"י אז יבא כח וחיזוק לכל הטובות והרכוש שלהם, ונגד תורה היינו שהאם צריך להיות תמיד ביראה, נגד זה ניתן להם מצות סוכה היינו שהש"י יגין על האדם ויקיף אותו וחג הסוכות נקרא זמן שמחתנו היינו שהש"י יתן שמחה להאדם בהבטחתו שלא יעזוב אותו


פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.