מיני תרגומא על התורה/שמות/לב

<< · מיני תרגומא על התורה · שמות · לב · >>

כא

ז״ל הרמב״ן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה כמה יסורים סבלת שייסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה לשון רש״י ואיננה נכון בעיני כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור ואולי אמר לו כן להגדיל אשמתו עכ״ל וז״ל המזרחי עד שלא תביא עליהם חטא זה פירוש בעוד שלא הבאת עליהם החטא הזה מה יסורין קבלת עד שמחמת הייסורין ההן הבאת אותו עליהם. הרמב״ן ז״ל טען ואמר ואיננו נכון בעיני שאין החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור ואני שמעתי ולא אבין כי גם רש״י ז״ל לא אמר אלא שהיה לו לסבול ייסורין לא שיהרג עכ״ל: צא ולמד כי נוסחא מוטעת נזדמנה לו להמזרחי וגם יש לתמוה טובא האיך יעלה על הדעת שהחטא הגדול הזה מכשול ותקלה לרבים עד סוף כל הדורות יעבור ואל יהרג ולכן האמת עד לעצמו הנוסחא שלפני בדפוס ווילמרשדארף שנת תע״ז לפ״ק היא נכונה. ובסנהדרין דף ז׳. איתא דקרא ובוצע ברך נאץ ה׳ נאמר כנגד מעשה העגל (שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו והורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל. רש״י) שנאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ראה חור שזבוח לפניו (שהרגו את חור על שלא עשה להם. רש״י) אמר אי לא שמענא להו השתא עבדי לי כדעבדו בחור ומיקיים בי אם יהרג במקדש כהן ונביא מוטב דליעבדו לעגל איפשר הויא להו תקנתא בתשובה. עד כאן תוכן הסוגיא. ויש לכוין בזה דגם לשיטת אהרן דאם יהרגו אותו לא יהיה להם תקנתא אבל בייסורין ליכא למימר הכי ולכך אמר לו משה כמה יסורין סבלת דבזה גם לשיטתך הוי לך לסבול יסורין עכ״פ עד שלא תביא עליהם חטא זה. ועיין בתוס׳ כתובות דף ל״ג: ד״ה אלמלא נגדוהו וכו׳ דבעבודת כוכבים אף יסורין שחמורין ממיתה ייסר ואל יעבור ותבין הכל באר היטב:

כה

כתב הרמב״ן וטעם וירא משה את העם לומר כי אע״פ שהתנצל אהרן שלא פשע בהם ראה משה בלבו את העם כי פרוע הוא כי גוי אובד עצות המה וכו׳ ואמר זה מפני שהיו הם חושבי׳ שהעגל מורה להם הדרך והנה הם כאלו אין להם עצה ולא ידעו הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון כי מהם חשבוהו לטובה כפי סברתם ומהם לרעה גמורה וכל אחד מהם פונה לדרכו ואמר לשמצה בקמיהם כי אפי׳ אותם אשר אין מחשבותם רעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודבה והנה כל העם פרוע עצה ומוסר וכו׳ ואמר זה כנגד אהרן לומר כי לכלם חטא וזה כדעת אונקלוס שתרגם לשמצה בקמיהם לְאַפָקָא. [אבל בכל החומשין שלפנינו איתא לַאֲסָבוּתְהוֹן] שׁוּם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן ולפי שאמר לדריהון נראה שרצה לפרש כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל כי יאמרו לא לחנם עשו את העגל אבותינו ועבדהו רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים ומצאו בעבודתו תועלת להם ואף אנחנו נעשה כן כי טוב לנו לעבדו כאשר היה הדבר בירבעם שאמר רב לכם מעלות ירושלים הנה (אלה) אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (מלכים א׳ י״ב) ראה משה כי לדורות יפשעו בו ושמצה ענין דבה רעה הוא לדברי אונקלוס והוא לשון מורגל בדברי רבותינו (פסחים ג׳:) שמץ פסול וכו׳ עכ״ל בפירוש התרגום: ואגב ראיתי מפני הצורך שבו להעתיק בענין זה עוד דברי הרמב״ן וז״ל שימו איש חרבו על ירכו היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לבית דין על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם על דרך מה שאמרו רבותינו (סנהדרין מ״ה: ובכמה דוכתא) שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל והנה זה הוראת שעה לקדש השם שלא היתה בהם התראה כי מי התרה בהם אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו ועל דעת האומר עדים והתראה בידי אדם כמ״ש רש״י נאמר שצוה אותם לחגור חרבם לתפוש אותם ולהביאם לב״ד לפני משה או סנהדרין ואשר מצאוהו בעדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי עבודת כוכבים או שהיתה מיתתם בסייף כעיר הנדחת והנה כל בני לוי היו לה׳ ומתרים בעם שלא ישתחוו לו ולא יזבחו לו כי אהרן לא צוה לחוג בלתי לה׳ לבדו כאשר פירשתי והנכון כדברי האומר זבח וקטר בסייף גפף ונשק במיתה שמח לבו בהדרוקן כדאיתא במסכת יומא (ס״ו:) והנה הכל מעשה שעה כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות וטעם והרגו איש את אחיו ולא תחמלו ולא תחסו על אח וריע וקרוב עכ״ל. ובגמרא דיומא ס״ו: שאלה אשה את ר׳ אליעזר מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה (רש״י שמעשה העגל שווין עבודתיו שוות לאיסור מפני מה אין מיתתן שוה שהיו בו שלש מיתות. מיתת סייף שימו איש חרבו. מיתת מגפה ויגוף ה׳ את העם. מיתת הדרוקן דכתיב ויזר על פני המים. ואמרינן בעבודת כוכבים מ״ד. לא נתכוון משה אלא לבודקן כסוטות בלצבות בטן). אמר לה וכו׳ איתמר רב ולוי חד אמר זבח וקטר (הן עבודות שחייבין עליהן לעבודת כוכבים מיתה כדתנן בסנהדרין ס׳: שהן בסקילה וכאן בסייף שעדיין לא נתפרשו להן ארבע מיתות ב״ד ונידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף כדאמרינן בסנהדרין. רש״י) בסייף. גיפף ונישק (אין בהם מיתת ב״ד כדתנן בד׳ מיתות ס׳: אלא בידי שמים נידונו במגפה רש״י) שמח לבו בהדרוקן וחד אמר עדי׳ והתראה בסייף עדים בלא התרא׳ במיתה. לא עדים ולא התראה בהדרוקן. וז״ל המהרש״א בחידושי אגדות זבח וקטר בסייף פי׳ רש״י שהן בסקילה וכאן בסייף שעדיין לא נתפרשו להן ד׳ מיתות ונדונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף כו׳ ע״ש וכן יש לפרש למאן דאמר עדים והתראה בסייף ולא בסקילה מהאי טעמא והוא דחוק כיון דהיה זה אחר מתן תורה ולא היו בני נח גם אם לא נתפרשו לו ד׳ מיתות היה לו לשאול באיזה מיתה ידונו כמו ששאל גבי מקושש דכתיב ויניחהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו אבל בחומש פי׳ רש״י בענין אחר עדים והתראה בסייף כמשפט עיר הנדחת שהן מרובין כו׳ ע״ש עכ״ל המהרש״א: הנה בגוף קושית המהרש״א יש לומר דודאי אין כוונת רש״י שהיה להם עדיין דין בני נח אחר מתן תורה. וגדולה מזו כתב רש״י עצמו ביבמות מ״ו. ד״ה באבותינו שמלו דכשיצאו ממצרים יצאו מכלל בני נח ע״ש הרי דאפילו קודם מתן תורה ס״ל לרש״י דיצאו מכלל בני נח ומכ״ש אחר כן. אלא ברור דכוונת רש״י דכל עוד שלא נתחדש דין ד׳ מיתות ולא נתפרש דישראל העובד עבודת כוכבים נידון בסקילה מסתמא אוקמינהו אמילתא קמייתא ונידון ישראל במיתת בני נח כלומר כמו בן נח העובד עבודת כוכבים מיתתו בסייף כן וודאי הדין לישראל דמהיכא תיתי נימא דישראל חמור במיתתו ואילולי שחדשה תורה אח״כ לישראל העובד עבודת כוככים דין סקילה הוה אמינא וודאי דאין להחמיר מסתמא והא ראיה דמצינו בן נח נידון בעד אחד ודיין אחד ושלא בהתראה כדאיתא בסנהדרין נ״ז: משא״כ בישראל הרי דבן נח דלא הקפידה ולא חס רחמנא עליו כ״כ אפ״ה נידון בקלה בסייף מכ״ש ישראל (דהקפיד וחס רחמנא עליו שלא להורגו כי אם בשני עדים והתראה וסנהדרין של כ״ג) שלא להחמיר במיתתו ולפיכך ברור שלא היה משה צריך לשאול באיזה מיתה ידונו משום דמסתמא אוקמי׳ אקמייתא כל זמן שלא נתחדש מיתתם. אבל גבי מקושש דמבואר ב״ב קי״ט. ובסנהדרין ע״ח: שהיה יודע משה שהמקושש במיתה משום שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזה מיתה נהרג משום דחמירא שבת כעבודת כוכבים מספקא ליה אי מיתתו בסקילה כמבואר שם בתוס׳ ולפיכך הוכרח משה לשאול: ואי קשיא לי הא קשיא לי דלמ״ד עדים והתראה בסייף וכו׳ דע״כ נמי ס״ל כמ״ש רש״י דכאן בסייף שעדיין לא נתפרשו ד׳ מיתות ב״ד ונידונו במיתת בני נח. וא״כ אמאי אמר עדים בלא התראה במיתה בידי שמים הא קיי״ל דבן נח נהרג שלא בהתראה. וגם למה אמר בעדים והתראה בסייף הלא אפי׳ בעד ושלא בהתראה נידון בסייף (ודוחק גדול לומר דדין עדים והתראה לישראל נאמר כבר בסיני קודם מעשה העגל. אבל דין ד׳ מיתות ב״ד נאמר אח״כ. וע׳ סנהדרין מ״א. דבי רבי ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים שהתרו בו ועדיין הוא מקושש ומזה ילפינן התראה מן התורה. איברא למיתת סייף ילפי׳ התראה וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. ומדברי הרמב״ן ז״ל שהעתקתי למעלה משמע שכבר ידעו מדין התראה. וחכם לב יקח לעצמו דברים המתיישבים. ואני הואיל שיוצא קצת מסדר החיבור הזה. אפי׳ במקום שאמרו להאריך אקצר]. ואען ואומר בסיומא דהא מילתא דרש״י בפירוש הגמ׳ לא רצה לפרש דנידונו בסייף כעיר הנדחת משום דגמרא דילן בעירובין נ״ה: אמר רבא דגלי מדבר כיון דכתיב בהו על פי ה׳ יחנו כמאן דקביעי דמי ונידונין כעיר ממש אם כן הוה להו שלשת אלפי איש מעוטים שחטאו וה״ל למידן בסקילה לכך מוכרח רש״י לפרש בפירוש הגמרא שעדיין לא נתפרשו וכו׳ ונדונין במיתת בני נח. ובזה דעת חכמי׳ ורוחם נוח. שיש לומר דלמ״ד זבח וקיטר בסייף וכו׳ ולא בירר דבריו לחלק בהתראה ועדים ובין שלא בהתראה ועדים. ע״כ לפרש דס״ל להך מ״ד דלא היו צריכין התראה. משום שבדיני מיתות כל כמה שלא נתחדש להם נשאר׳ כבתחילה בלא התראה. אמנם מ״ד עדים והתראה בסייף וכו׳ ע״כ דפליג וס״ל כקושית המהרש״א דאחר מתן תורה יצאו לגמרי והא דנידונין בסייף היינו כפירוש רש״י בחומש כעיר הנדחת וס״ל דדגלי מדבר היו דינם כיושבי צריפין כמשמעות רב חסדא בעירובין נ״ה: אבל לאידך מ״ד זיבח וקיטר אי אפשר לומר כך והוכרח רש״י לפרש דנידונו בסייף כב״נ:

לה

ז״ל הרמב״ן ואמר עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו אבל היו מן העושים אותו כלומר מן הנקהלים על אהרן והמביאים לו הזהב ובעבור שאמר (שנעשו צ״ל) שנענשו על מעשה העגל לא על עבודתו והם לא עשאוהו פי׳ שעשה אהרן להם במצותם ואונקלוס תרגם עַל דִּי אִשְׁתַּעְבָּדוּ לְעֶגְלָא דִּי עֲבַד אַהֲרֹן ירצ׳ לומר כי (והמנשקי׳ צ״ל) המנשקים המגפפים וחפצים בו הם שהיו במגפה ואונקלוס לא יתן (כתרגומו צ״ל) בתרגומו מעשה אחד לשנים וכן כל אשר עושים שם הוא היה עושה [בראשית ל״ט כ״ב] תרגם כָּל דִּי עָבְדִין תַּמָּן עַל מֵימְרֵיהּ הֲוָה מִתְעֲבֵד וכו׳ עכ״ל. ופירוש לפירוש׳ במ״ש הרמב״ן ״פי׳ ״שעשה ״אהרן ״להם ״במצותם ר״ל שהכתוב בעצמו מפרש אשר עשה אהרן. אבל אונקלוס ממאן לפרש כך אלא ס״ל כדעת האומר [ביומא ס״ו:] גיפף ונישק במיתה בידי שמים. אבל לא רצה לפרש כפשוטו די עבדו עגלא משום דהכתוב מפרש אחריו אשר עשה אהרן ואם אהרן עשאו הם לא עשו וזהו הכוונה שכתב הרמב״ן ״לא ״יתן ״בתרגומו ״מעשה ״אחד ״לשנים: