מיני תרגומא על התורה/שמות/כד

<< · מיני תרגומא על התורה · שמות · כד · >>

ה

וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי תרגם אונקלוס וּשְׁלַח יָת בּוּכְרֵי וז״ל הרמב״ן נערי בני ישראל הם הבכורות כדברי אונקלוס (וכ״כ רש״י) כי הם המעלים עולות ושלמים ולא ידעתי למה יכנה הבכורות בלשון נערי אולי בעבור שהזכיר הזקנים שהם אצילי בני ישראל קרא הבכורות נערים כי הם נערים כנגדם ירמוז כי לא בעבור מעלתם בחכמה שלחם כי לא היו זקנים רק מפני הבכורה כי הם המקודשים לקרבנות וכו׳ ע״ש ועיין בזבחים דף קט״ז: יתיב רב הונא בר רב קטינא קמיה דרב חסדא וקא קרי וישלח את נערי בני ישראל א״ל הכי אמר רב אסי קרבו ופסקו וכתב רש״י זהו פירושו יתיב ר״ח וקאמר להאי קרא וישלח את נערי בני ישראל ומפרש דאלו הבכורות א״ל וכו׳ לישנא אחרינא הכי אמר רב אסי ופסקו צריך להפסיק כאן נגינת טעם באתנחתא ולא יקרא בטעם פשטא כמו שאנו קורין וכו׳ שלא שלחם אלא לעמוד על קרבנם אבל ויעלו עולות אות׳ שכשרים להעלות דהיינו נדב ואביהוא וכו׳ ע״ש נמצא דפליג על אונקלוס. אמנם משנתינו דף קי״ב: דתנן עד שלא הוקם המשכן עבודה בבכורות ס״ל וודאי כאונקלוס:

ו

וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת הם כלים עשוים כדמות כלי המזבח ולכך אמר כי חצי הדם שהיה דעתו ליתן על העם (שהם צ״ל) שם בכלים ההם והחצי האחר זרק על המזבח מן המזרקות שקבל אותו בהם כדרך הקרבנות. ור״א אומר כי באגנות ישמש בעבור שניהם וכן דעת אונקלוס שתרגם בְּמִזְרְקַיָא עכ״ל הרמב״ן. וז״ל רש״י ויקח משה חצי הדם מי חלקו מלאך בא וחלקו. באגנות. שתי אגנות אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים להזות אותם על העם ומכאן למדו רבותינו שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והזאת דמים שאין הזאה בלא טבילה: עוד בפסוק ח׳ כתב רש״י ויזרוק ענין הזאה ותרגומו וּזְרַק עַל מַדְבְּחָא לְכַפָּרָא עַל עַמָא עכ״ל. וכתב מזרחי ויזרוק ענין הזאה מלשון וזרקתי עליכם מים טהורים אבל לפי התרגום פירוש על העם בעבור העם לא על העם ממש כמו שדרשו רז״ל עכ״ל. והנה מלשון המזרחי וגם מבלעדו נראה דאונקלוס פליג אדרש רבותינו שכתב רש״י לעיל בפסוק ז׳ מכאן למדו רבותינו שנכנסו אבותינו וכו׳. והוא דוחק. ותו דמבואר בכללי רש״י סי׳ ד׳ דכל מקום שכתב רש״י ותרגומו אז מביא ראיה לפירושו שכן הוא ע״ש. והנה כאן שכתב רש״י ויזרוק ענין הזאה ותרגומו וזרק על מדבחא לכפרא על עמא ק״ק שהרי התרגום סותר זה שכתב בתחילת הענין הזאה על העם דהיינו כדרש רבותינו (וראיתי על מה שכתב רש״י בשם התרגום לכפרא על עמא כתב השפתי חכמים אות קטן ה׳ ולא על העם ממש משום דכתיב זרק על המזבח עכ״ל ולא ידעתי כוונתו וכי מה ענין זרק על המזבח דכתיב לעיל בפסוק ו׳ וחצי הדם זרק על המזבח. לענין דמסיק רש״י והתרגום בפסוק ח׳ דהוא חצי הדם אשר שם באגנות): וכדי לברר על ככה. נלינה נא בעומקה של הלכ׳. בכריתות דף ח׳. במשנה ר׳ אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרוק עליו הדם (דבעי איתויי קרבן כדמפרש לקמן רש״י) גמרא: ות״ק מאי טעמא לא תני גר כי קתני מדעם דמשרי למיכל בקדשים גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל וכו׳ תנו רבנן גר מעוכב לאכול בקדשים (דאפילו לרבנן סבירא להו כר״א בן יעקב דאמר לאישתרויי הוא דמייתי והא דלא תני ליה משום דלא מקרי מחוסר כפרה רש״י) עד שיביא קינו וכו׳ כל הקינין שבתורה אחד חטאת ואחד עולה כאן שתיהן עולות [כדאמרינן לקמן דף ט׳: בגמרא מדור המדבר. רש״י] הביא חובתו מן הבהמה (עולה אחת יצא. רש״י) יצא עולה ושלמים יצא. (לאו דוקא אלא משום דבעי מיתני מנחה ושלמים לא יצא. רש״י) מנחה ושלמים לא יצא לא אמרו קן אלא להקל מאי שנא מנחה ושלמים דלא יצא דכתיב כאשר (תעשה צ״ל) תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים אף גר עולה ושלמים א״כ חובתו אחת מן הבהמה לא תיסגי עליה בגוויה (עד דמייתי שלמים. רש״י) להא כתיב כאשר (תעשה צ״ל) תעשו כן יעשה אמר רב פפא יש לומר לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כ״ש וכו׳ ועוף היכ׳ איתרבי דת״ר כאשר (תעשה צ״ל) תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים אף הוא עולה ושלמי׳ שנאמ׳ ככם כגר (הנך ג׳ תיבות ״שנאמר ״ככם ״כגר צריכין ביאור טובא דהא כבר כתיב כאשר תעשו כן יעשה מה אתם וכו׳ כמו דקאמר ג״כ הש״ס לעיל מ״ש מנחה ושלמים וכו׳) מניין לרבות את העוף ת״ל אשה ריח ניחוח לה׳ איזהו דבר שכולו לה׳ הוי אומר עולת העוף יכול שאני מרבה אפילו מנחה ת״ל כן. תניא אידך (יעשה וצ״ל) ועשה אשה ריח ניחוח לה׳ שומע אני כל שעולה לאישים אפילו מנחה ת״ל כאשר (תעשה וצ״ל) תעשו כן יעשה מה אתם מיני דמים אף הם מיני דמים אי מה אתם עולה ושלמים אף הם עולה ושלמים ת״ל ככם כגר יהיה לכם הקשתיו (במקצת ולא כל קרבנותיכם ומיהו עולה מסתברא דמכשרא דכולה כליל. רש״י) ולא (לדבר אחר. בילקוט ליתא) לקרבנותיכם רבי אומר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים (מפרש לקמן. רש״י) וכו׳ אמר מר מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא כו׳ בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים (בשעת יציאתן מלו. רש״י) אי נמי מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך (דם פסח ומילה. רש״י) ואומר לך בדמיך חיי וגו׳ הרצאה דמים (זריקת דמים על המזבח. רש״י) דכתיב וישלח את נערי בני ישראל אלא טבילה מנלן דכתיב ויקח משה (חצי צ״ל) את הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה ע״כ הסוגיא עם כמה תיקונים שתקנתי בס״ד בגליון הש״ס דפוס פ״פ דמיין אשר חנני השם. הנה מבואר דר״א בן יעקב דאמר גר מחוסר כפרה עד שיקריב קרבנו משמע דגר מיהו הוי וכשר לקהל כמו ישראל גמור (רק דאסור לאכול בקדשים) אף בלא נזרק הדם עליו כלומר שלא הביא קרבנו ות״ק דמשנה דלא תני גר ס״ל כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה בקהל וכל כמה דלא מייתי קרבנו לאו גר הוה וילפו לה מקרא כאשר תעשו כן יעשה. אבל רבי אליעזר ב״י סבירא ליה לקרא לענין אכילת גר בקדשים דהיינו שאסור לאכול בקדשים עד שהביא קרבנו. ועל ענין זה אמר קרא כאשר תעשו כן יעשה אם רוצה לאכול קדשים ולכאורה צריך אני לומר כן גם לכל התנאים דשנינו ביבמות דף מ״ו. תנו רבנן גר שמל ולא טבל רבי אליעזר אומר הרי זה גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו (בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני השכינה. רש״י) טבל ולא מל רבי יהושע אומר הרי זה גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו (נשותיהם שטבלו כדמפרש לקמן דאם לא טבלו במה נכנסו תחת כנפי השכינה. רש״י) חכמים אומרים טבל ולא מל מל ולא טבל אין גר עד שימול ויטבול ומסיק הש״ס בטבל ולא מל כ״ע (דהיינו ר״א ורבי יהושע) לא פליגי דמהני כי פליגי במל ולא טבל ר׳ אליעזר יליף מאבות ור״י באבות נמי טבילה הוה מנא ליה הא אילימא מדכתיב לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם ומה במקום שאין טעון כיבוס (כגון בעל קרי בעלמא דכתיב ורחץ במים וטמא עד הערב ולא כתיב וכבס בגדיו. רש״י) טעון טבילה מקום שטעון כיבוס (כגון בקבול תורה דכתיב וכבסו שמלותם. רש״י) אינו דין שטעון טבילה ודילמא נקיות בעלמא (ההוא כיבוס לאו משו׳ טומאה הוה דליטעון טבילה מק״ו אלא שהיו בגדיהם לבנים והגונים לקבל פני שכינה. רש״י) אלא מהכא ויקח משה את הדם ויזרוק על העם (הזאה הוא. רש״י) וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. ע״כ: הנה לא נזכר במחלקותם כלום מן הרצאת דמים ודוחק לומר דמיירי רק בגר בזמן הזה ומוטב לומר דס״ל כר״א בן יעקב דבלא קרבן נמי הוי גר וקרא דכן יעשה היינו ברוצה לאכול קדשי׳ וסוגיות אלו דאתי לידן אודיע פליאה עצומה כי ז״ל הרמב״ם ריש פי״ב מהלכות אסורי ביאה בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית מילה וטבילה וקרבן. מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו מל אותן משה רבינו שכולם וכו׳ וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם. וקרבן שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות על ידי כל ישראל הקריבום עכ״ל. וכ״כ הסמ״ג ל״ת קט״ז אות באות. לא די לנו זה הצער שלא כתב קרא דמייתי הש״ס בשני הסוגיות הנ״ל ויזרוק משה וכו׳ וגמירי אין הזאה וכו׳ אלא גם הילפותא שכתב וקדשתם היום ומחר וכו׳ הא כבר איפרכא בגמרא ודילמא נקיות בעלמא ואפי׳ לפי הסלקא דעתא שבגמרא לא יליף מקרא וכבסו שמלותם בלחוד אלא בצרוף הק״ו דווקא [מבעלי קרי] מה במקו׳ שאין טעון כיבוס וכו׳ ומהכרח לומר שלא היה גירסת הרמב״ם וסמ״ג כך אלא היה גרסתם כגמרא בכריתות וביבמות ממש כמו שכתבו וקדשתם וכו׳ המורם מן האמור הך ברייתא דתניא גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קינו וכו׳ מיתוקמא כר׳ אליעזר בן יעקב וכל הני תנאי דלעיל דאי כרבנן דהיינו ת״ק דמשנה קשה מאי אריא דמעוכב לאכול בקדשים עד שיבא קינו וכו׳ הא אפילו גר בעלמא דהיינו שיהיה ראוי לכנוס לקהל לא מיקרי עד שיביא קינו: ולפום קושטא דמילתא דנא לא זכיתי להבין פי׳ רש״י שכתב דאפי׳ לתנן סבירא להו כראב״י וכו׳ והא דלא תני ליה משום דלא מיקרי וכו׳ דא״כ מאי דוחקא ליה לש״ס לעיל בסמוך לומר ות״ק וכו׳ כי קתני וכו׳ גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל וכו׳ ולמה לא אמר משום דלא מיקרי מחוסר כפרה וצריך ישוב. ודוחק גדול לומר דראב״י ות״ק לא פליגי בשום דין רק אם יש למנותו גר בכלל מחוסרי כפרה דא״כ מאי בינייהו ומאי נפקותא מזה בשלמא אי פליגי ת״ק דס״ל דאינו גר כלל וראב״י פליג דאינו אסור רק באכילת קדשים אף במה דתני נזיר היינו איידי דתני גר אבל אי אמרינן דלא נפיק ממילתא דראב״י כלום לא גר איצטריך ופשיטא מילתא דנזיר. עוד נכון לומר דגם איידי דחוק למאוד והודיע מילתא דנזיר דקרבנו מתיר ליינו דהיינו אחר מעשה יחידי כחכמים דפליגי על ר״א כמבואר בנזיר דף מ״ו. ע״ש. נמצא פשטן של דברים לפי מה דקיי״ל משנת ראב״י קב ונקי ואפילו נגד ת״ק בכל מקום (עיין עירובין דף מ״ב: בתו׳ והרא״ש וכן מבואר להדיא שם דף ס״ב: ובשאר דוכתי וכן כתב הרב המגיד דהלכתא כוותי׳ אפי׳ נגד ת״ק ור״א הביאותיו לעיל בפסוק שארה כסותה ועונתה) מעתה כשמל וטבל (כדקיי״ל כרבי יוסי ביבמות דף מ״ו. דפסק ר׳ יוחנן כוותיה לעולם אינו גר עד שימול) ויטבול הרי זה גר גמור למיעל בקהל. אבל הרמב״ם בפרק י״ג מהלכות איסורי ביאה הנ״ל דין ד׳ כתב וכן לדורות כשירצה העובד כוכבים ומזלות להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן עכ״ל. וכ״כ הסמ״ג הרי שפסק כרבנן נגד ראב״י וטעמא בעי (ואולי לזה דקדק הרמב״ם בלישנא ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה ולא סגי׳ ליה לומר להכנס לברית בלחוד משום דלכנוס לברית ולמיעל לקהל וודאי דבמילה וטבילה סגיא אלא דהוא צריך להסתופף ולקבל עליו עול תורה ובכן כשיקריב שלמים ולאכול ממנו כמצות התורה אינו רשאי כי אם בהרצאת דמים ודוחק). וכן מטין דברי הרמב״ם פ״א מהלכות מחוסרי כפרה שכתב ארבעה הן הנקראין מחוסרי כפרה הזבה והיולדת והזב והמצורע ולמה נקראו מחוסרי כפרה שכל אחד מהן אע״פ שטהר מטומאתו וטבל והעריב שמשו עדיין הוא חסר ולא גמרה טהרתו כדי לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו וקודם שיביא כפרתו אסור הוא לאכול בקדשים כמו שביארנו בפסולי המוקדשין גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו אע״פ שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים עכ״ל נמצא למידין שפסק כת״ק ור״א בן יעקב שקרבנו עכבו להיות גר גמור והיינו משום שאינו גר עד שימול ויטבול והרצאה דמים. ונעלם ממני טעם מספיק שלא פסק כראב״י דמשנתו קב ונקי אלא דאפשר לומר משום דסתמא דתלמודא בכריתות דף ט׳. דקאמר אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר (או) אשר בתוככם (לדורתיכם כצ״ל) משמע דכרבנן קיי״ל דלראב״י וודאי דשפיר מקבלין גרים בזמן הזה דליכא קדשים ואין צריך קרבן. אמנם דחיקא טובא דהא סתמא דש״ס קאי אמילתא דאמר רבי כאבותיכם וכו׳ והרצאת דמים וכו׳ וזה שדייק הש״ס אלא מעתה האידנא וכו׳. והוי יודע שז״ל הרב מברטנורא, ראב״י אומר גר מחוסר כפרה ות״ק סבר גר כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים ואין קרבן מעכבו אלא מלבא בקהל הלכך לא חשיב ליה בכלל מחוסרי כפרה עכ״ל. וכן אי׳ בפירוש המשניות להרמב״ם בקצת יתר ביאור וסיים ואין הלכה כראב״י ע״ש. ולדעתם כדפירושו בגמרא ות״ק מ״ט לא תני גר כי קתני מדעם דמשרי למיכל בקדשים גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל כלומר הקרבן שמביא היינו רק כדי שיהיה כשר לבא בקהל אבל קדשים אוכל בלא הבאת קרבן. והן אמת שלפירוש הזה מיושב קושית תוס׳ ביבמות דף מ״ו: ד״ה כי פליגי במל ולא טבל תימא דלקמן בריש הערל ממעט רבי עקיבא גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר והשתא כמאן סבר רבי עקיבא אי כרבי יהושע למה לי קרא פשיטא דלא אכיל בפסח דנכרי גמור הוא וכו׳. אכן לפירוש הרמב״ם והרב שפיר י״ל דכשמל אפי׳ לא טבל אע״פ שלר׳ יהושע אינו גר לבא בקהל ה״א דלאכול מקדשי׳ שרי לכך איצטריך תושב ושכיר ואין כאן מקום להאריך). הנה לדבריהם צריך אני לומר דברייתא דת״ר גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קינו וכו׳ לא אתיא כת״ק אלא כראב״י (וא״כ כ״ש הוא שיש לפסוק הלכה כראב״י). ופליאה נשגבה ממני לקוצר דעתי שהרי הרמב״ם בהלכות מחוסרי כפרה שהעתקתי לעיל כתב להדיא שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו. וזה יהיה כדברי ראב״י ובפירושו להמשניות כתב דאין הלכ׳ כראב״י וגם תחילת דבריו שהתחיל ארבעה הן הנקראין מחוסרי כפרה וכו׳ דהיינו כת״ק ואיך כתב באותו דיבור שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו הלא לדעת הרמב״ם בפירושו והרב לדעת הת״ק שרי לאכול בקדשי׳ קודם שיביא קרבנו ומי יתן לי רב בזה. (ולולא דמסתפינא ה״א דחזר הרמב״ם מפירושו שכתב בפירוש המשניות אלא פירש כמו שכתבתי דלת״ק אינו גר כלל אף שמל וטבל עד שיביא את קרבנו ולכך פסק בחיבורו כת״ק נגד ראב״י ואולי משום דרבי פליג אראב״י בזה וקיי״ל הלכה כרבי מחבירו. כל זה אמינא לפום רהיטא כדי להסיר עוצם הקושיא עד אשמע או אראה בס״ד דבר הגון יותר מזה דאכתי נראה הואיל שהרב מברטנורא קיים פירוש הרמב״ם על המשניות חזינן דרוצה בקיומו של הפירוש הזה). ומעתה אשובה לראות לפי מה שכתבתי דלראב״י הוי גר ונכנס לברית אפילו בלא הרצאת דמים רק לאכול בקדשים אסור עד שיביא קינו (ולשיטת הרמב״ם בפירושו ופירש הרב לדעת הת״ק כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים) א״כ רבי דאמר ככם כאבותיכם מה הם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים משמע דאם חסר אחת משלש אלה לא נכנס לברית כלל וחולק אהנך דאמרן אמור מעתה שפיר נוכל לומר דס״ל לראב״י כרבי אליעזר ורבי יהושע בטבל ולא מל דמהני שכן מצינו באמהות והרי הוא כשר לבא בקהל רק אם רוצה לאכול בקדשים צריך קרבן מקרא דכאשר תעשו מה אתם עולה ושלמים דכתיב וישלח את נערי בני ישראל וכדאמרן ובזה גם ר׳ אליעזר ור׳ יהושע מודו לראב״י. וכפי שכבר כתבתי למעלה דמהכרח לומר דהי׳ גירסה הרמב״ם והסמ״ג בגמרא דכריתות וגם ביבמות אמר קרא וקדשתם היום ומחר וא״כ אין מהכרח לומר אין הזאה בלא טבילה דגם בלא כלל זה ידעינן לשיטת ר׳ יהושע דבאבות טבילה נמי הוי מקרא וקדשתם וכו׳ (וכ״כ תוס׳ להדיא דלר׳ אליעזר לא ס״ל אין הזאה בלא טבילה. ביבמות דף מ״ו: ד״ה ורבי יהושע וכו׳ וכן לר״ע לא ס״ל אין הזאה עיין שם בתוס׳ ד״ה כי פליגי וכו׳ דלעולם ר׳ עקיבא כרבי יהושע ס״ל ולאו מטעמיה דאיהו סבר דבאבות נמי טבילה הוה ור״ע סבר מדמעטי׳ קרא בפסח שמע מינה דאינו גר עד שימול ויטבול עכ״ל (ודע דבכריתות איתא דאין הזאה וכו׳ וביבמות איתא גמירי אין הזאה וכו׳) דאם הגירסא גמירי אין הזאה מהטבילה משמע דהכי גמירי להו הלכה למשה מסיני וא״כ דחוק טובא דר״א ור״ע יחלוקו על זה. אכן נכון לומר דכ״ע ס״ל הך כללא דגמירי אנן ר״א ור״ע ס״ל כדעת אונקלוס דלא היה שום הזאה בענין ויזרוק משה את הדם על העם אלא לפירושו על מדבחא לכפרא על עמא כל זה ניחא לפי גרסתינו אבל צריך אני לומר דאונקלוס פליג ארבי יהושע וס״ל כרבי אליעזר (עיין מגילה דף ג׳. מפי ר״א ור״י אמרו) אבל לגירסת הרמב״ם וסמ״ג אזלא אונקלוס גם כרבי יהושע ותו לק״מ דאונקלוס ס״ל ככל הני תנאי וגם כרבי מצי אתיא: ועתה חובה אלי לפרש דברי הרמב״ן ולהתבונן בדבריו דהרמב״ן מפרש מדכתיב באגנות ולא כתיב במזרקות כי הוא השם המיוחד לקבלת הדם כדכתיב תרומה סימן כ״ז פסוק ג׳ ועשית וגו׳ ומזרקותיו ופירש רש״י והרשב״ם מזרקותיו לקבל בהם דם הזבחים לזה אמר הרמב״ן ״הם כלים עשוי׳ כדמות כלי המזבח״ אבל לא היו מזרקות ממש דהיינו כלי המזבח עצמם שנתקדשו לקבל בהם דם הזבחים. וזה הכוונה שכתב ״ולכך אמר״ כלומר דלכך שינה לכתוב באגנות ״כי חצי הדם שהיה דעתו ליתן על העם שם בכלי׳ ההם״ דכיון שלא נזרק הדם על המזבח רק על העם לפיכך לא היו צריכין למזרקו׳ אלא שם בכלים ההם דהיינו באגנו׳ [ואפשר שלא היה רשאי לקבל אותו החצי במזרקו׳ משום דאז היה הכלי שרת מקדשתן והוי אסור למעול בהן שוב לזרוק על העם] ״וחצי האחר זרק על המזבח מן המזרקו׳ שקבל אותו בהם כדרך הקרבנות״ מבואר שחצי הדם שזרק על המזבח היה מקבל אותו במזרקות כדרך כל הקרבנות ״ור״א אמר כי באגנות ישמש בעבור שניהם״ כלומר שדין אחד היה לאותן שני חצאים כי שניהם היו צריכין לקבלם במזרקות ״וכן דעת אונקלוס במזרקיא״ ואונקלוס לשיטתיה דס״ל דמה שכתוב ויזרוק על העם היינו וּזְרַק עַל מַדְבְּחָא לְכַפָּרָא עַל עַמָּא א״כ שניהם נזרקו על המזבח והיתה הקבלה במזרקות כדרך הקרבנות. והנה ממלת אגנות שמשמעו רבים מיסתם סתם הרמב״ן (אבל לדעת ר״א אב״ע ואונקלוס מדויק באגנות רבים שישמש בעבור שניהם) אמנם רש״י פירש בזה שתי אגנות אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים (ולפום רהיטא צריך ביאור קצת איזה איסור יש בתערובות דם עולה ודם שלמים הלא שוין במתנות שתים שהן ארבע ושניהם למטה מחוט הסיקרא ויש ליישב וכאן אין מקום להאריך) להזות אותם על העם וכו׳ אבל בחצי הדם שזרק על המזבח מיסתם סתם רש״י באיזה מין כלי שקיבל אותו אמנם הרמב״ן פירש בזה שקיבל אותו במזרקות כדרך כל הקרבנות: ואציגה נא הנה סוגיא בזבחי׳ דף צ״ז: זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים כי עולה מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי מאי כלי אילימא מזרק (לקבלת דם ויליף מעולת סיני דכתיב וישלח את נערי בני ישראל וכתב עולה התם. רש״י) בשלמי ציבור נמי כתב בהו ויקח משה חצי הדם וישם באגנות (וכיון דהדור איתקוש כולהו לשלמים דכתיב ביה בהאי קרא וילפינן מינה לקמן בשמעתין מה שלמים מפגלין ומתפגלין הא נמי תילף משלמים דהתם נמי שלמים בסיני הוו. רש״י) אלא וכו׳ וסוגיא זו איתא נמי מנחות ד׳ פ״ב: אמנם ברש״י דשם שכ׳ ד״ה נמי כתיב וישם באגנות דהאי באגנות משמע אכולהו וכיון דשלמים טעונין מזרק כ״ש שאר קדשים ואמאי ילפינן מעולות טפי משלמים עכ״ל צ״ע דלמה הוצרך רש״י להמציא ק״ו משלמים דכ״ש שאר קדשים ולא ניחא ליה לומר וכיון דהדור איתקש כולהו לשלמים וכו׳ כמ״ש בזבחי׳ ובלתי לפקפק על הראי׳ ההיקש משלמים דמפורש להדיא דילפינן מה שלמים מפגלין וכו׳ ואין כאן מקום להאריך בזה). וזה כמה עידן שלא ידעתי היאך נילף מקרא וישם באגנות שצריך קבלת הדם לזרוק על המזבח. כלי דוקא. הלא אותו חצי הדם ששם באגנו׳ לא היה לזרוק על המזבח אלא על העם אבל הדם שזרק משה על המזבח לא מצינו שקיבל בכלי והיה זה פליא׳ נשגבה ממני וכן כל מי שיבא בעיון בפסוקים האלו יעמוד משתאה. ברם ע״פ דברי אונקלוס ברית הן הן הדברים הנאמרים ושכיון הגמרא בזה שכל הדם שקיבל משה היה לזרוק על המזבח דוקא רק שחצי הדם הראשון זרק כמו זריקה. דמים של כל הקרבנות אבל חצי הדם השנית לאחר שקרא באזני העם ספר הברית ואמרו נעשה ונשמע כמבואר שם פסוק ז׳ על זה כתוב בפסוק ח׳ ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת וגו׳) לבעבור העם זרק על המזבח. וא״כ כל הדם הן החצי הראשונה וכמו כן החצי השנייה נזרקו על המזבח שהקבלות שלהם הי׳ באגנות שמשמש בעבור שניהם כמ״ש הר״א אב״ע הנ״ל וזה ברור למאוד: ודע דגם רש״י כתב בזבחים דף מ״ז. ד״ה וקיבול דמן בכלי שרת דכתיב בעולה בסיני וישם באגנות וממנה למדו כל הזבחים בהיקש לטעון כלי עכ״ל (וקצת יש לדקדק שלא כתב דכתיב בעולה ובשלמים בסיני כדמסיק הש״ס בזבחים ובמנחות הנ״ל ולמה נקט רש״י דכתיב בעולה בסיני וכן בסוטה דף י״ד: כתב רש״י ד״ה הדר מקדש ליה בכלי שמקבלו בכלי שרת כדכתיב וישם באגנות עכ״ל. אמנם בזבחים דף י״ג. והתניא והקריבו זו קבלה הדם וכו׳ וז״ל רש״י ד״ה והקריבו דכתיב בעולה ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן את הדם זו קבלת הדם וללמד שצריך לקבלו בכלי וכו׳ אתה אומר כו׳ והאי נמי בהקרבה למזבח משתעי דהיינו זריקה אבל קבלה לא צריך כלי מאוהל מועד ואילך וכו׳ כשהוא אומר וכו׳ הא מה אני מקיים והקריבו זו קבלת הדם כדאשכחן קבלה בעולת סיני ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וכו׳ ע״ש ואחר העיון היטב משמע מזה דאיצטריך והקריבו ללמד על העולה שקבלת הדם צריך כלי ולולא קרא והקריבו לא הוי ילפינן מסיני וכן מסתבר לכאורה לפי מה דאיתא במנחות דף י״ט: (ועיין בתוס׳ דשם) עוד שם דף נ״ו. ודף נ״ט. ובסנהדרין דף ט״ו: דשעה מדורות לא ילפינן ועיין תוס׳ ביצה דף כ׳. דכי היכא דלא ילפינן שעה מדורות הכי נמי לא ילפינן דורות משעה. וכן איתא להדיא במנחות דף י״ט: ה״נ דלשמואל דורות משעה לא ילפינן וא״כ היכי יליף (שמואל דאמר בסוגיא דזבחים ומנחות דף פ״ב: הנ״ל זאת תורת החטאת וכו׳) דורות משעה לבעי כלי אלא על כורחיך מקרא והקריבו אתיא ליה דבעי כלי והנה קרא והקריבו הוא נאמר בעולה ולפיכך צ״ע מה מקשה הש״ס בשתי סוגיות בזבחים דף צ״ז: ובמנחות דף פ״ב: בשלמי ציבור נמי כתיב בהו ויקח משה חצי הדם וישם באגנות הלא לא ילפינן דורות משעה ומכ״ש דהסוגיא קיימי אליבא דשמואל ואיהו ס״ל להדיא במנחות דף י״ט: דלא ילפינן דורות משעה וע״כ דאתיא ליה מקרא והקריבו דכתי׳ גבי עולה ולכך שפיר אמר שמואל זאת תורת החטאת וכו׳ מה עולה טעונה כלי והיינו מזרק לקבלת הדם ואין לחלק דהיכי אמרינן ולא ילפי׳ דורות משעה דווקא גבי ענין שלא היה נוהג אלא לשעה אבל בדבר הנוהג גם לדורות כגון עולה ושלמים נוכל למילף דורות משעה. אבל אי אפשר לומר כך דהא הסוגיא במנחות דף י״ט: הוא ענין מנחה שנוהג לדורות ואפ״ה לשמואל לא ילפינן ומ״ש תוס׳ שם בד״ה ושמואל וכו׳ שאני התם דאשכחן כיוצא בה קדשי דורות וכו׳. המעיין היטב יבא על כוונתם באמת דהיינו כמו שסיימו לומר דדריש התם לעיל מזבח שנפגם וכו׳ ולכן מצינו ענין פגימת המזבח לדורות ג״כ להדיא וכן מוכח מכל דברי תוס׳ דשם אל הרואה בצדק. וביותר לפי מ״ש תוס׳ ביבמות דף מ׳. ד״ה מצות אמר רחמנא וכו׳ מוכח כמו שכתבתי ע״ש: וראיתי בנימוקי רש״י (הביאו תוס׳ בקצרה בחגיגה דף ו׳: ד״ה ר״ע וכו׳) פרשה פנחס סימן כ״ח פסוק ו׳ העשויה בהר סיני כאותן שנעשו בימי המלואים ד״א העשויה בהר סיני הקיש עולת תמיד לעולה הר סיני אותה שנתקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה וישם באגנות מלמד שטעונה כלי עכ״ל. וכן איתא בת״כ פרשת צו פרק י״ח הרי הוא אומר ויקח משה חצי הדם וישם באגנות למדנו לעולת סיני שהיא טעונה כלי ומנין לעולת דורות שטעונה כלי ת״ל עולת תמי׳ העשוי׳ בהר סיני וכו׳ ע״ש. ואולי מפני הדוחק מהכרח לומר דזה דמקשה מאי כלי אילימא מזרק וכו׳ היינו לשיטת רב דמשמע דס״ל דילפינן דורות משעה עיין מנחות דף י״ט: וערכתי בזה לפני המעיינים באמת ככל הצורך. וקצרתי במקום שיש לי עוד להאריך. לתלות הענינים בפלוגתא דר׳ ישמעאל ור״ע כללות ופרטות וסוגיא דחגיגה דף ו׳. עולת תמיד או עולת ראיה הוי ולתלות רבי עקיבא לשיטתיה ושארי דברים הדומים להם אם היו עבודות בבכורות או בכהנים כמבואר בזבחים דף קט״ו: וכן לעיין ביומא דף ס״א: וברש״י שם ומ״ש הוספות שם ד״ה מה חטאת טעונה כלי פירש רש״י דילפא מעולת סיני בגזרה שוה דקיחה קיחה וכו׳ וכוונתם על פירוש רש״י דזבחים דף מ״ז: כי ביומא לא פירש רש״י כזה. ובכן יש לעיין עוד בזבחים דף מ״ז: ברש״י ותוס׳ שם. ומפני המלאכה דים. אמרתי לסיים:

י

כתב הרמב״ן וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם וכו׳ ועל דרך האמת בעבור כי הזכיר במתן תורה וידבר אלהים והוא כאשר אמר הן הראנו וגו׳ את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש ביאר בכאן שראו אלהי ישראל ולא אמר כאשר יאמר בכל מקום ה׳ אלהי ישראל והזכיר בהם לומר שהשיגו הזקנים במראה הזאת יותר משאר העם שראו על הארץ את אשו הגדולה כי היה לעם במחיצת ענן וערפל ואונקלוס ירמוז לזה שתרגם וחזו יה יקר אלהא דישראל ולא תרגם ואיתגלי להון יקרא דה׳ כמנהגו במקומות אחרים עכ״ל. וז״ל תוס׳ בקדושין דף מ״ט. ד״ה המתרגם וכו׳ ורבינו חננאל פירש המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי כגון ויראו את אלהי ישראל דמתרגם וחזו ית אלהי דישראל הרי זה בדאי דשכינה ממש לא ראו דכתיב כי לא יראני האדם וחי והמוסיף עליו דאמר וחזו ית מלאכא דאלהא הרי זה מחרף שתולה שבח המקום במלאך אלא הכי מתרגמינן וחזו ית יקרא דאלהא דישראל עכ״ל. המקדש ע״פ ראיה יראה נוסחת רבינו חננאל נשתנה קצת מנוסחא שלפנינו. אמנם בערוך ערך תרגם כתב בזה הלשון המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי פירוש כגון ויראו את אלהי ישראל וחזו אלהא דישראל הרי זה בדאי שאין הקב״ה נראה והמוסיף עליו דמתרגמו וחזו ית מלאכא דאלהא דישראל הרי זה מחרף ומגדף שעושה הכבוד מלאך אלא יתרגם וחזו ית יקר אלהא דישראל עכ״ל. הרי דנוסחת הערוך באונקלוס כמו דאית׳ לפנינו ממש וכבר בררתי בס״ד בחיבורי על הערוך (אשר קראתיו בשם הפלאה שבערכין) דדברי הערוך רובו ככולו הם הם דברי רבו ר״ח. ודע ביבמות דף מ״ט: אמר ליה משה רבך (ומה שדקדק לומר רבך עיין יבמות דף ק״ה: אבל מה שלא אמר הקב״ה אמר כי לא יראני וגו׳ אין כאן מקומו לדבר בו) אמר כי לא יראני האדם וחי ואם אמרת ואראה את ה׳ יושב על כסא וכו׳ אמר ישעי׳ ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה (ידענא ביה במנשה דלא מקבל תירוצא דטעמא דקראי אלא קטיל לי ואי אימא ליה ולא מקבל אישווייה מזיד בהריגתי דעכשיו הוא סבר להרגני בדין מוטב שאברח מפניו. רש״י) ואי אימא לישוויי׳ מזיד אמר שם וכו׳ וז״ל תוס׳ ד״ה לישוויי׳ מזיד פירש ר״ח שרצה להשיבו דבמשה כתיב ויראו את אלהי ישראל עכ״ל. הנה לכאורה קשה על מנשה (דלא ס״ל כפירוקו של הש״ס דכל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה ולפיכך לא קשיא קראי אהדדי דמה דכתי׳ כי לא יראני גבי משה כתיב ע״ש בסוגיא וע׳ בערוך ערך ספקלר תמצא נפלאות בענין זה) האיך מצא ידיו ורגליו בתורת משה עצמו דקשו תרי קראי אהדדי דהיינו קרא כי לא יראני וגו׳ וקרא ויראו את אלהי ישראל. ויתכן לומר דמנשה היה מתרגם ומוסיף עליו וחזו ית מלאכא ולפיכך היה ניחא תרי קראי האמורים בתורה ורק על ישעיה הקפיד דאמר ואראה את ה׳ יושב וגו׳ ובזה מובן מה שיש לדקדק לכאורה על פירוש ר״ח דלמה לא פירש בפשיטות שרצה להשיבו כל הנביאים נסתכלו וכו׳ וכתירוץ הש״ס אלא כוונת ר״ח אחרי שאמר ישעיה ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה ובכן שתיקה יפה מדיבור. ולמה הוסיף עוד ״ואי ״אימא ״ליה ״לישויי׳ ״מזיד הא גם אם לא לישוויי׳ מזיד לא יפעול כלום את אומר לו אחרי דלא מקבל מיניה. אכן החלוקה השנייה ״ואי ״אימא ״ליה היינו להביא ראיה מוכרחת מן התור׳ שכן האמת כל הנביאי׳ נסתכלו וכו׳ דאלת״ה קשיא קראי (כי לא יראני וגו׳ וקרא ויחזו את האלהים וגו׳) אהדדי. על זה אמר ״לישוייה ״מזיד כלומר דיהיה מנשה כופר לפרש כאונקלוס אלא יהיה מחרף ולתרגם וחזו ית מלאכא ונכון הדבר מעתה למאוד דבחלוקה הראשונה דהיינו שישיב למנשה בלתי ראיה אלא סתמא כל הנביאים וכו׳ אמר ״ידענא ״ביה ״דלא ״מקבל ״מה ״דאימא ״ליה. ועל החלוקה השנייה דהיינו להחליט לו דכל הנביאים מכח ראיה ויחזו וגו׳ אמר ״ואי ״אימא ״ליה ״לישווייה ״מזיד דהיינו שיהיה מחרף כדאמרן: שוב ראיתי במהרש״א בחידושי אגדות כתב בזה הלשון משה רבן וכו׳ הא דלא קשיא ליה בתורה גופה דכתיב ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו׳ י״ל (דראה צ״ל) דראו אחוריו כמפורש בקרא וראית את אחורי ופני לא יראו אבל ואראה את ה׳ יושב על כסא משמע ליה שראה הפנים ובתו׳ כתבו דלא לישווי׳ מזיד פירש ר״ח רצה להשיבו דבמשה כתיב ויראו את אלהי ישראל עכ״ל אבל לא יתיישב אמאי לא קשיא ליה למנשה מתורה גופה דקשיין אהדדי עכ״ל המהרש״א ז״ל. אבל לפמ״ש יתיישב היטב. ולפי תירוצו של המהרש״א ז״ל דראו אחוריו כמפורש וכו׳ צ״ע טובא דאם כן מה זה שאמרו בקדושין דף מ״ט. הנ״ל המתרגם פסיק כצורתו (כגון ויראו את אלהי ישראל דמתרגם וחזו ית אלהא דישראל) ה״ז בדאי דשכינה ממש לא ראו דכתיב כי לא יראני וכו׳ הא שפיר יכול לקיים שני המקראות על פי פירושו של המהרש״א. וצריך אני לומר דהמהרש״א לא כתב כך אלא על פי פירושו של רש״י בקידושין הנ״ל בזה הלשון המתרגם פסוק כצורתו שבא לחסר תוספת התרגום שלנו לומר לא אתרגם פסוק זה אלא כצורתו כגון לא תענה על ריב לא תסהיד על דינא הרי זה בדאי (ותוס׳ שם הוסיפו בלשון זה אלא הכי מתרגם לא תתמנע וכו׳) אבל וודאי לפירוש ר״ח בקידושין הנ״ל כגון ויראו את אלהי ישראל אי אפשר לומר כתירוצו של המהרש״א ואם כן אף בלא פירושו של ר״ח דהכא ביבמות שרצה להשיבו דבמשה וכו׳ הוה מצי להקשות אפירוש ר״ח דקדושין הנ״ל אמאי לא קשיא ליה למנשה מתורה גופה. ודע דהא דלא ניחא ליה למהרש״א להתיישב ולומר דבתור׳ גופה לא רצה מנשה לומר דקשיין אהדדי דס״ל כפי׳ האונקלוס וחזו ית יקרא וכו׳. דאם כן גם על ישעיה לא הוי קשיא ליה דיש לומר דגם הוא חזי יקרא. וכמ״ש הערוך בזה הלשון הוה בעי למימר והלא אותן העומדים עם משה נאמר בהן ויראו את אלהי ישראל וכתיב כי לא יראני האדם וכו׳ אלא כבודו ראו גם אני כבודו ראיתי שיש כבוד למעל׳ מכבוד והכבוד שהוא ההוד שהוא קרוב לשכינה לא ראהו אדם וכו׳ ע״ש שהאריך בזה. ואם כן מנשה שמידן דיין לישעיה ע״כ לא ס״ל כאונקלוס וחזו יה יקרא דאם כן למה מידן דיין לישעיה דאף הוא יכול לומר כבודו ראיתי אלא בע״כ ס״ל למנשה כמחרף וחזו ית מלאכא וכדאמרן. וכל זה ר״ח לשיטתיה אבל רש״י לשיטתיה דפירש בחומש ויראו את אלהי ישראל נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה אלא שלא רצה הקב״ה לערבב שמחה התורה והמתין לנדב ואביהו עד יום חנוכת המשכן וכו׳. וכתב עוד שם פסוק י״א ואל אצילי הם נדב ואביהו והזקנים לא שלח ידו מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד ע״ש הרי לפירושו ראו ממש (ולפיכך לא מצי רש״י לפרש בקדושין דף מ״ט. המתרגם פסוק כצורתו וכו׳ כמו שפירש ר״ח. והשתא לא מצי מנשה להקשות בתורה גופה פסוק ויחזו את האלהים משום דהא מבואר בצידו שנתחייבו מיתה וא״כ גם לפי׳ רש״י אין תירוצו של מהרש״א מוכרח לומר ולחדש דראו אחוריו. וכמו שאמרתי דגם ר״ח ממאן הסברא זו לומר ויחזו את אחוריו דא״כ ה״ל לפרש. וחידוש הוא שהעלים הגאון מהרש״א מ״ש רש״י בחומש דבאמת נתחייבו מיתה ושוב לא קשה לק״מ. ובפי׳ רש״י בחומש אפשר לומר דלא פלוג על אונקלוס וחזו יקרא דאילו השכינה ממש כתיב כי לא יראני וכו׳ והיו מתים נדב ואביהו והזקנים מיד ולא היה ממתין להם אלא דחזו יקרא וזה לא זכה שום אדם רק משה אחר שמצא חן כמבואר בפסוקים בפ׳ כי תשא ולכך נתחייבו מיתה אלא שהמתין להם. ודע כי מסקנות הש״ס ביבמות כל הנביאים נסתכלו באספקלריא וכו׳ הן הנה דברי אונקלוס ית יקרא עיין בזה היטב דברי הערוך. ואתה הקורא אם בעל נפש אתה תסדר אלה הדברים על סדרן. ותמצא עניינים ברורין דבר דבר על אופנו כדאמרן. ומיניה ומיני תסתיים ויתקלס. להציב גבול בבירור דעת אונקלוס: