מיני תרגומא על התורה/בראשית/ד

<< · מיני תרגומא על התורה · בראשית · ד · >>

א

זה לשון הרמב״ן ותהר ותלד את קין ענינו ותלד בן ותקרא את שמו קין כי אמרה קניתי איש את ה׳ וכן ותלד את חנוך ורבים בפרשה את ה׳ עם ה׳ כי כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו אבל בזה אנו שותפין עמו לשון רש״י. והנכון בעיני שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה׳ כי כאשר נמות יהיה במקומינו לעבוד את בוראו וכן דעת אונקלוס שאמר קֳדָם ה׳ וכמהו ונראה את הכהן לכהן. ויגש דוד את העם אל העם או יהיה את ה׳ כמו ויתהלך חנוך את האלהים. את האלהים התהלך נח וקראה האחד בשם קנין והשני הבל כי קנין האדם להבל דמה וכו׳ עכ״ל. ודע כי מלת ונראה את הכהן לא מצאתי אלא צ״ל והראה את הכהן [ויקרא י״ג מ״ט] ופירושו לכהן [וכך איתא שם בתרגום אונקלוס] וכן ויגש דוד את העם [שמואל א׳ ל׳ כ״א] פירוש אל העם וישאל להם לשלום. ואולם במ״ש כי כאשר נמות וכו׳ נעלם ממני כי לפי הסכמת רש״י וכל המפרשים ומבואר להדיא בסנהדרין דף ל״ח: וכן באבות דרבי נתן פרק א׳ שתים עשרה שעות הוי היום שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטוה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח. אחת עשרה נידון וכו׳ הרי בשעה שמינית שנולד קין לא חטאו ולא נגזר מיתה עדיין. והוי יודע דלעיל כתב הרמב״ן בזה״ל ביום אכלך ממנו בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות וכמוהו ביום וכו׳ שאין הכוונה שימות מיד בו ביום וכו׳ וכן ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו. ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו כי אין ענינם אלא שיהיו חייבי מיתה וימותו בחטאם זה. ועל דרך אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירה כאוכל תרומה ושתויי יין וזולתם שהכוונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם ולכך אמר בעונש עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב בטבעך וגם מתחלה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ. א״כ היתה בו התכה וסבת הויה והפסד. ועל דעת רבותינו אלמלא שחטאו לא מת לעולם כי נשמה העליונית נותנת חיים לעד והחפץ האלקי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והיה מקיים אותו לעד כמו שפירשתי וירא אלהים כי טוב. ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה שהבריאה היא בחיוב אבל לדעת אנשי האמנה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלהים פשוט גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ וזה אמת ברור. א״כ ביום אכלך ממנו מות תמות שאז תהיה בן מות לא תתקיים לעד בחפצי והאכילה היתה לו מתחילה לענג ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באברים כמן ומקיימין את אוכליהן וכאשר גזר עליו ואכלת את עשב השדה ובזעת אפו יאכל לחם האדמה היה זה סיבה להפסד כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב עכ״ל. והשתא לדעת רבותינו והסכמתו על האמת וברור שזולת החטא לא היה מיתה כלל. א״כ אין לומר כפירושו שכתב הבן הזה יהיה לי קנין לה׳ וכו׳ כי כאשר נמות וכו׳ [ודוחק גדול לומר דכוונת הרמב״ן במה שכתב כאשר נמות היינו על ידי מכת חרב ורציחה דאין הדעת סובלת. ותו דמשמעות הש״ס בעבודה זרה דף ה׳: והא כתיבי פרשת נחלות וכו׳ על כרחך דאפילו חרב והריגה לא שלטה בהם דאי לאו הכי לא מקשה הש״ס כלום. ומה דלא מקשה הש״ס מלא תרצח יש לומר דלהכי עדיפא ליה להקשות מפרשת נחלות ויבמין משום דהוה אמינא דלא תרצח אזהרה הוא שלא להרוג בני נח דלא קבלו התורה והיה ענין מיתה בהם ואין כאן מקומו להאריך ולמשכיל די בקיצור]. אכן יתכן לכוון דעת הרמב״ן לומר דחוה ואדם השיגו בזה דע״פ הטבע מפני היותם מורכבים מעותדים למיתה לכך קראוה להילד היולד בשעה שמינית קין לומר הבן הזה יהיה קנין לה׳ כאשר נמות וכו׳ אבל בשעה תשיעית שנצטוו שלא לאכול מעץ הדעת והיה ביום אכלך מות תמות נתבשר לאדם שחפץ השם יתעלה ליתן לו חיים נצחיים נגד הטבע כל עוד שלא יאכל כלומר בעוד שמקיים מצות השם שלא לאכול מעץ הנאסר לו. המצוה ההיא מגינה ומצלת אותו ממיתה והפסד ההרכבה. אמנם ביום אשר יאכל ממנו וסר ממנו חפן השם בקיומו אז נשאר במעמדו הקדומה קודם המצוה שימות בהפסד ההרכבה ע״פ הטבעי וע״פ דברים האמיתיים נכון למאוד דעת הרמב״ן שכתב אבל לדעת אנשי האמונה וכו׳ גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ. רצונו לומר כל ימי שלא יחטא הנה אז החפץ הבורא יתעלה באדם להצילו מהטבע בשכר קיום מצותיו. אבל בשעה שמינית שעדיין לא נצטוו על שום מצוה ודאי דלא נשתנו מטבע כל המורכב שיתחייב ההפסד. ובזה מבואר סוגיא דשבת דף נ״ה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה וכו׳ לכאורה אי אפשר להולמו וכי לא ידעו מלאכי השרת מקרא מלא בתורה ביום אכלך ממנו מות תמות. עוד יש לדקדק דלא שאלו מאי טעמא [או למה] קנסת מיתה וכו׳ ולמה נקטו בלשונם מפני מה. ואולם נכון לומר דמאי טעמא [או בלישנא דלמה] לא שאלו דידעו מקרא ביום אכלך כו׳ אלא דעיקר שאלתם היה מפני מה כלומר גם בלא זה היה מעותד למיתה [וכדעת אנשי הטבע] וא״כ מפני מה קנסת מיתה הלא גם בלאו הכי היה נידון במיתה והפסד מפני שהוא מורכב ועל השאלה הזו השיב להם הקב״ה מצוה קלה צויתיו והיה בו די להצילו ולהגן עליו בחפצי שהיה הקיום בו לעד ומפני שעבר עליה נשאר על טבעי. ולב הקורא משכיל יסביר לעצמו בקצת יתר ביאור אחרי שמעו. ובזה ארשום רשום בכתב אמת דברי רבותינו בגמרא בענין שזולת החטא לא היה מיתה כלל נגד דעת אנשי הטבע כפי העולה בזכרוני בהשקפה ראשונ׳ בס״ד. בסוגיא דשבת דף ל״א. על שלש עבירות נשים מתות וכו׳ נדה מאי טעמא וכו׳ ע״ש. וכתב רש״י דף ל״ב. ד״ה הריני נוטל נשמתכם וכו׳ ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בבראשית רבה היא איבדה חלתו של עולם וכו׳ ע״ש. משמע דאי לאו שחוה הסיתו לאדם לאכול מעץ הדעת לא הוי מיתה. ויותר מזה מבואר בשבת דף נ״ה. לא מבעיא לרב אמי דאמר אין מיתה בלא חטא [וחטאו גורם לו מיתה. רש״י] ואם אפשר לו לאדם שלא יחטא אינו מת לעולם [אף שהוא מורכב אלא אמת כדברי הרמב״ן שאין ההרכבה מורה על ההפסד וכו׳] אלא גם להמסקנא דרב אמי עולה בתיובתא אבל עכ״פ נשאר על האמת ברייתא דארבעה מתו בעטיו של נחש [בעצתו של נחש שהשיא לחוה. רש״י] הרי להדיא דלולא עטיו של נחש לא היה מיתה כלל בעולם: עוד שם אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה אמרו ליה והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כלה ומתו וכו׳ עוד ראיה גדולה בבבא בתרא דף ע״ה. אמר לו הקב״ה לחירם מלך צור בך נסתכלתי ובראתי נקבים נקבים באדם ואיכא דאמרי הכי קאמר בך נסתכלתי וקנסתי מיתה על אדם הראשון. ופירש הרשב״ם בך נסתכלתי כשבראתי עולמי שאתה עתיד למרוד בי ולעשות עצמך אלוה וכו׳ (וק״ק מסוגיא דשבת דף נ״ה: הנ״ל אמר להם מצוה קלה וכו׳ ויש ליישב) הרי דלולא קנס מיתה על אדם הראשון היה חירם חי לעולם וכן כל אדם. עוד ראיה מעבודה זרה דף ה׳. דאי לא חטאו לא מייתי. וע״ש דלא הוו מייתי כלל. הרי גם שהמורכב היה חי לעולם בחפץ השם יתעלה:

י

זה לשון המזרחי דמי אחיך בב״ר דם אחיך אין כתיב כאן אלא דמי אחיך דמו ודם זרעותיו ואונקלוס שתרגם קַל דַם זַרְעִין דַעֲתִידִין לְמֵפַק מִן אָחוּךְ קָבְלִין קֳדָמָי מִן אַרְעָא [במזרחי איתא דְמֵי כן מצאתי בחומש של הרב מהרי״ב על הגליון ולא הזכיר דמו מפני שמבואר מן הכתוב [אמנם לפנינו בכל החומשים איתא קַל דַם וגו׳ אָחוּךְ וגו׳] דברי המזרחי סתומים למאוד מה שתירץ מפני שהוא מבוא׳ מן הכתוב לא הזכיר דמו הלא אדרבה דרך התרגום לתרגם מה שמבואר בפסוק בכל מקום. שוב מצאתי שהיפה תואר האריך קצת בזה ומפרש דעת אונקלוס ע״ש. [ודע דמ״ש המזרחי בשם בראשית רבה הוא ג״כ משנה להדיא סנהדרין דף ל״ז. דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלוין בו עד סוף העול׳ שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר דמי אחיך צועקי׳ אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך דמו ודם זרעותיו] והוי יודע דבפסוק י״א ועתה ארור אתה וגו׳ לקחת את דמי אחיך מידך תרגם אונקלוס לְמֵיסַב יַת דְמֵי אָחוּךְ מִן יְדָךְ הנא אף שכתיב דמי ולא כתיב דם אפ״ה תרגם אונקלוס כפשוטא דמי אחוך ולא תרגם דמי זרעין דעתידין וכו׳ והיינו ע״כ לעיל משו׳ דכתיב צועקים לשון רבים ולא כתיב צועק הוכרח לתרגם קל דמי זרעין דעתידין וכו׳ אבל בפסוק י״א דם דמי לא משמע ליה לתרגם לדרוש. וזה כוונת הגאון המזרחי ולא הזכיר דמו מפני שהוא מבואר מן הכתוב רצונו לומר מבואר בפסוק י״א לקחת את דמי אחיך. ובזה יהיה נחה רוחי לכוין דעת המזרחי:

טו

פסוק ט״ו וכן בפסוק כ״ד שבעתים לְשַׁבְעָה דָרִין. ואחר פירוש הזה סמכו המפרשי׳ בענין הכתו׳ ויאמר למך לנשיו וגו׳ כי לשבעה דורות יוקם מקין. אבל הרמב״ן ממאן בזה ופי׳ שבעתי׳ יוקם שיהיה עונש על ההורג את קין שבע על חטאתו ע״ש:

כב

הוּא הֲוָה רַבְּהוֹן הוסיף על העברי עיין רמב״ן: בפי׳ רש״י בפרשה זו סי׳ ג׳ פסוק ג׳ ולא תגעו בו הוסיפה על הצווי לפיכך באה לידי גרעון וכו׳ רבים נבהלו על המראה כיון שהאשה בעצמה ידעה שאין איסור בנגיעה איך פיה הכשילה באיסור אכיל׳ שמוזהרת עליה ולא על רש״י לבד תלונותם גם על הש״ס סנהדרין דף כ״ט. תמוה דאמר התם אמר חזקי׳ מניין שכל המוסיף גורע שנאמר אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. אמנם נראה להבין הצעת שמוע׳ זו ממשנת אבות דרבי נתן כי איתא שם פרק א׳ איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו הרי הוא אומר ויצו וגו׳ ומעץ הדעת וגו׳ לא תאכל ממנו וגו׳ לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב״ה אלא כך אמר לה ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקב״ה ומפרי העץ וגו׳ אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון שרצה לשמור את עצמו ואת חוה אפילו מן הנגיעה באותה שעה הנחש נטל עצה בלבו אמר הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם אלך ואכשיל את חוה הלך וישב אצלה וכו׳ ואף את תאכלי ואין את מתה אמרה חוה בדעתה כל הדברים שהפקדני רבי (והיינו אדם) מתחלה שקר הם וכו׳ מי גרם לזו סייג שעשה אדם מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששמע ע״ש. ובמציאה זו זכי לנפשך להבין כוונת הכתוב פסוק י״ז ולאדם אמר וגו׳ ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו וגו׳ אשר לכאורה מלת לאמר משולל הבנה ואולם ע״פ ההקדמה הנ״ל מכוון אשר צויתיך דייקא לא תאכל ולא יותר ואתה עברת ואמרת בהוספה על הנגיעה. ולפי שעל ידי שהרבית דברים גרעת: