מיני תרגומא על התורה/במדבר/יט

<< · מיני תרגומא על התורה · במדבר · יט · >>

יז

פרשת חקת זה לשון הרמב״ן וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי אין ענינו שיתן האפר בכלי תחלה ויתן מים אל האפר שכך שנו רבותינו שהנותן אפר תחלה ואח״כ המים פסול דקדקו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי ואולי מפני שלא אמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים אבל פירושו ונתן על האפר מים חיים שהוא בכלי לומר שיערוב האפר במים שבכלי עד שהיו המים צפין עליו עכ״ל. כנראה לכאורה מדברי הרמב״ן שזה הדבר מוסכם שאם נתן עפר תחלה ואח״כ מים פסול. והנה לפ״ז צ״ע תרגום אונקלוס שאמר וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ לְמָן הרי דס״ל דנותנין מים על האפר והוי נתינה עפר תחלה ואח״כ מים. ולכן אציגה פה הסוגיא דסוטה דף ט״ז: וזה תארו תנו רבנן הקדים עפר למים (בסוטה פסול כדכתיב ונתן אל המים (במדבר ה׳ י״ז) אלמא מים ברישא וכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה דבעינן כסדר הכתוב בפרשה רש״י) פסול ור״ש מכשיר מאי טעמא דרבי שמעון דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת (במדבר י״ט י״ז) ותניא אמר ר׳ שמעון וכי עפר הוא והלא אפר הוא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו ג״ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן (בסוטה מצותו לכתחיל׳ עפר אל המים כדכתיב בה אף כאן בפרה עפר אל המים מצותו כן לכתחלה ולא תימא ונתן עליו דווקא דמשמע עפר לכתחלה. רש״י) עפר על גבי מים אף כאן עפר על גבי מים ומה כאן (בפרה הקדי׳ עפר למים כשר כדמפרש ואזיל. רש״י) הקדי׳ עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר והתם מנלן (גבי פרה דאם הקדי׳ עפר למים כשר. רש״י) תרי קראי כתיבי כתיב עליו אלמ׳ אפר בריש׳ וכתיב מים חיים אל כלי (דמשמע מים לצד הכלי ולא עפר חוצץ בינתי׳. רש״י) אלמא מים ברישא הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן (דאמרי לעיל בסוטה הקדים עפר למים פסול אמרי לך בפרה נמי פסול דאל כלי דוקא דמשמע מים ברישא והא דכתי׳ ונתן עליו מים לערבן לאחר שנתן אפר אל המי׳ צריך להפוך המי׳ עליו ולערבן. רש״י) אל כלי דוקא עליו לערבן ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי (פי׳ רש״י ואימ׳ עליו דוקא שיהא עפר תחל׳ והא דכתי׳ מים חיים אל כלי לאו למימרא שיהיו המים לצד הכלי אלא למימר שיהא חיותן בכלי שלא יטול מן המעיין בכלי אחר ויתן לתוך זה אלא בכלי זה ישאבם מן המעיין) מה מצינו בכל מקום (בסוטה. רש״י) מכשיר למעלה (עפר הוא המכשיר את המים לבדוק אותה וכו׳ אף כאן עפר מכשיר את המים. רש״י) אף כאן מכשיר למעלה ע״כ הסוגיא ומעתה במ״ש הרמב״ן ״דקדקו ״מים ״חיים ״אל ״כלי ״שתהא ״חיותן ״בכלי לא ידעתי הכוונה ואדרבה מהדקדוק הזה כשל כח הראיה כמו שהקשה הש״ס ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי וכו׳ ועוד במ״ש הרמב״ן ״ואולי ״מפני ״שלא ״אמר וכו׳ ולא כתב פירוקא של הש״ס מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה וכו׳ ואם תירוצו של הרמב״ן משובח איכא למידק מאי טעמא לא מתרץ הש״ס ככה. אכן ברור שלא מצי הש״ס לתרץ הכא דהא לפי מה שהונח אל כלי שתהא חיותן בכלי. אם כן שפיר איצטריך לכתוב מים חיים אל כלי אבל אי הוי כתיב ״ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים״ הוה אמינא שרשאי ליטול מן המעיין בכלי אחר ויתן לתוך זה: והוי יודע בפסחים דף ל״ד. א״ל אביי הקדשן בכלי קאמר (פירש רש״י הקדישן בכלי שרת קאמרת. דכיון דקידושין להן קדושת הגוף עבדינהו להו רבנן מעלה אבל משום קדושת פה דמלאן בכלי חול לשם חג לא עבידו מעלה) או דילמא בפה נמי עבוד רבנן מעלה אמר לי׳ וכו׳ והא ענבי׳ דקדוש׳ פה נינהו וכו׳ אמר רבא אף אנן נמי תנינא (דעבוד רבנן מעלה בקדשי׳ ואפילו בקדושת פה. רש״י) ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי (באותו כלי עצמו שהוא מקדי׳ בו מי חטאת באפרן צריך למלאותו מן המעיין ולא ימלאם בכלי אחר ויערם לתוך זה וכתב ונתן דמשמע תלושין דמותר למלאותו במי אחר ויערם לתוך זה. רש״י) ונתן אלמא תלושין נינהו והא מחוברין נינהו אלא מעלה (בעלמא הוא מדרבנן שתהא חיותן בכלי ואסמכוה רבנן אקרא. רש״י) הכא נמי מעלה (בעלמא הוא דאין זריעה לתרומה ואסורין מלאכול. רש״י): וז״ל תוס׳ ונתן פירוש דונתן משמע דחשיב להו תלושין והיינו לענין קבלת טומאה אע״פ שהן מחוברין והשתא מייתי ראיה דאין השקה להקדש מן התורה וכן בתרומה נמי עבוד רבנן מעלה פי׳ הקונטרס דחוק עכ״ל: הנה לא לבד שפירש״י דחוק כמו שהעידו תוס׳ אלא דלכאורה פירוש תוס׳ מוכרח וסייעתא גדולה להו דאי כפירוש רש״י אם כן הוי הך מילתא דתני בברייתא ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי רק בדרך אסמכתא (והוא דחוק למאוד) ולפי זה קשה טובא מאי פריך הש״ס בסוטה ואימא עליו דווקא אל כלי שתהא חיותן בכלי הלא הך מלת׳ אינו אלא מדרבנן: ואם כה נאמר דהמקשן פריך שפיר דהיינו דלמא הורה לנו רחמנא בזה שתהא חיותן בכלי ויהיה הך מלתא באמת מדאורייתא [אף שהוא דחוק למאוד דא״א לומר כך דהא כתיב ונתן דמשמע תלושין] אמנם על דרך זה ישאר מלתא שתהא חיותן בכלי מדאורייתא גם לפי המסקנא דמתרץ מה מצינו וכו׳ ולא משני מדכתיב ונתן דמשמע תלושין אע״כ דהמתרץ מודה לדברי השואל בזה אל כלי שתהא חיותן בכלי ועכ״פ מוכח מסוגיא דסוטה דמדאורייתא איכא שתהא חיותן בכלי ומלת ונתן דמשמע תלושין שפיר מתוקמא לפי מה דצריך לערבן דהיינו לאחר שנתן אפר אל המים צריך להפך המים עליו ולערבן (כמו שהעתקתי לעיל בפי׳ רש״י) וא״כ שפיר כתיב ונתן עליו דהיינו מים שהם בתוך הכלי יהפך ויתן על האפר: ובמה שכתבתי דהמתרץ אינו סותר סברת המקשן אף שהאמת עד לעצמו ומכ״ש שגם הרמב״ם בפירוש המשנה דתמורה כתב ג״כ בזה הלשון אמר שמי החטאת אינם מי חטאת אלא כשנותנין אפר הפרה על המים לפי שנאמר ונתן עליו מים חיים ולא בא אלא לערב העפר במים וכן אמרו לערבן הוא דאתא אבל דינו שיהיו המים בכלי ויתן עליה׳ העפר והוא מה שאמרו חכמים ז״ל מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה עכ״ל: ואמנם פירוש הרב מברטנורא בתמורה וגם פירש״י בסוכה דף ל״ז. ע״ש צ״ע מיהו ברש״י יש לומר כמה שכתוב הת״יט משנה ב׳ פרק ב׳ דפאה שכן דרך רש״י לפרש אליבא דס״ד אבל על הברטנורא אין לומר כך ע״ש. ומה גם על הרוב נקיט ואתי הרב מברטנורא דרך שפירש הרמב״ם וכאן נאדו מפירושו ובעי טעמא. ובכן דברי רש״י בפסחים צריכין פנים. ודברי תוס׳ ברורים וכנים. ונעלם ממני דברי הרמב״ם שלא הביא דין זה שצריך למלאות מאותו כלי מן המעיין דווקא דהיינו שתהא חיותן בכלי וצ״עג שהשמיט דבר זה דלכאורה הוא דאורייתא. ואף לפי׳ רש״י בפסחים דהוא דרבנן הוה ליה להרמ״בם לזכור מצותו מדרבנן. ומי יתן לי רב בזה. ומ״ש הרמ״בם ריש פרק ז׳ מהל׳ פרה המים שנותנין עליו אפר הפרה אין ממלאין אותו אלא בכלי. וע״ש בכ״מ. רמז מזה דתהא חיותן בכלי דהיינו למלאות דוקא בכלי זה עצמו ולא ע״י כלי אחר דלא שמעינן מזה אלא שיהא המלוי בכלי דוקא ולא ביד ולא בכל דבר שאינו כלי אבל שתהא חיותו בכלי זה עצמו שמקדש לא שמעינן. וצ״ע: ובמשנה תמורה דף י״ב. ואין מי חטאת עושין מי חטאת אלא עם מתן העפר (פי׳ רש״י בשעה שנותן את העפר נעשין מי חטאת הלכך בעינן שיהיו מים תחלה בכלי ואח״כ אפר אבל נתן אפר תחלה ואח״כ מים פסול דהא עם מתן אפר לעשות מי חטאת לא הוו שם מים ותו לא עבדי מי חטאת) ובגמרא דף י״ב: ואין מי חטאת נעשה מי חטאת מאן תנא אמר רבי חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן דלא כר״ש (דלר״ש הקדים אפר למים כשר. רש״י) דתניא (גבי סוטה הקדי׳ עפר שבקרקע למים בכלי פסול. רש״י) ואם מכשי׳ מאי טעמ׳ דר״ש דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי ותניא ר״ש אומר וכי עפר הוא הלא אפר הוא שינה הכתוב ממשמעו לדון הימנו גזרה שוה נאמר כאן (במי חטאת עפר ונאמר בסוטה עפר מה בסוטה עפר על המים כדכתיב ומן העפר אשר יהיה וגומר אף כאן עפר על גבי מים וזו היא הכשר מצותו לכתחילה. רש״י) עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר על גבי המים אף כאן עפר על גבי המים ומה כאן (כדמפרש והכא גבי מי חטאת מנלן אלמא סבירא ליה לר׳ שמעון דמי חטאת הקדים עפר למים כשר. רש״י) הקדים עפר למים כשר אף (כאן צ״ל) להלן הקדים עפר למים כשר והכא מנלן הרי קראי כתיבי ונתן עליו אלמא עפר ברישא והדר כתיב מים חיים אל כלי (דמשמע המים יהיו נתונין אל כלי ולא אל העפר דאל כלי משמע עפר ברישא פסול. רש״י) הא כיצד רצה עפר למטה רצה עפר למעלה ותנא דידן מ״ט אמר לך סיפא דקרא דוקא ונתן עליו לערב (ונתן עליו לאו למימרא דאם הקדים עפר כשר אלא למימרא להזהיר שלאחר שיתן העפר למים יערבה באצבעו יפה ויחזור המים שתחתיו עליו. רש״י) מאי חזית דאמרת סיפא דקרא דוקא דלמא רישא דוקא (דאפר קודם למים כדכתיב ונתן עליו מים ואל כלי להכי אתא שתהא חיותן בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה אבל זה יתן לתוך המעיין ויקח המים לתוכו. רש״י) לא מצית אמרת מה מצינו בכל מקום (כגון בסוטה עפר למעלה שהוא המכשיר את המים לבדוק והוי למעלה דכ״ע מודו דמצוה להקדים המים כדכתיב ומן העפר וגו׳. רש״י) מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה (הלכך בע״כ סיפא דקרא לגופיה ורישא לדרשא לערבן. רש״י) ומאן יהיב לן נגרי דפרזלא להבין מה שפי׳ רש״י דהך ברייתא הקדים עפר למים גבי סוטה מיתנייא (ולפיכך הוכרח להאריך אח״כ כדי שיובן ממנו דמתני׳ אתיא דלא כר׳ שמעון) ולכאורה צע״ג דהא הך ברייתא מיתנייא בתוספתא בפ״ה דפרה נתן את האפר ואח״כ נתן את המים פסול ור״ש מכשיר וא״כ בפשיטות הו״ל לרש״י לפרש דמתני׳ אתיא דלא כר״ש דלהדיא תנא ר״ש במי חטאת נתן את האפר ואח״כ נתן את המים ר״ש מכשי׳ (ובחבורי שחברתי על התוספת׳ כתבתי בס״ד דלפי מה דסיים התוספתא אהך פלוגתא בזה״ל מודה ר׳ שמעון שאם נתן את האפר ואח״כ נתן את המים וראה שהוא מרובה הוסיף עליו מים אחרים צריך קידוש שאין מי חטאת עושין אלא מתן עפר ע״כ. הנה לכאורה הוה מצי הש״ס לאוקמה המשנה גם כר״ש אלא משום דבמשנה קתני סתמא משמע ליה לש״ס דמיירי אפילו בתחלת הקידוש וכלשון רש״י במשנה. ודע דלא מצאתי ברייתא זו בתוספתא דסוטה כלל): המורם מן האמורין למעלה בשתי סוגיות פשטא דמלתא דאמר ר״ש רצה זה נותן רצה זה נותן משמע בהדיא דגם לכתחלה יש ברירה בידו מה שירצה ליתן תחלה או האפר או המים (והא דאמר ר״ש מכשיר ה״ה לכתחלה נמי אלא משום דת״ק אמר פסול דיעבד תנא הקדים עפר וכו׳ לשון דיעבד וכזה איתא בברכות דף ט״ו. ובמגלה דף י״ט. ובכמה סוגיות) וא״כ שפיר מצינן למימר דאונקלוס שאמר וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי וגו׳ דס״ל כר״ש דאין שום קפידא אפי׳ לכתחלה רצה זה נותן וכו׳ ולכך הניח אונקלוס הדבר כפי פשוטו של מקרא: ברם לפי מ״ש תוס׳ בתמור׳ ד״ה הא כיצד רצה עפר למטה רצה עפר למעלה וא״ת א״כ גזרה שוה למאי אתא וי״ל דלמצוה בעינן מים תחלה ואח״כ עפר כדכתיב בסוטה ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים ומש״ה אתיא גזרה שוה עכ״ל וא״כ לדבריהם דמצותו במי חטאת לכתחלה מים תחלה אכתי קשה דמפרש אונקלוס בסתמא: אמנם דברי התוס׳ אינם מוכרחין דלולא דבריהם ג״כ שפיר י״ל דאי לאו ג״ש ה״א דקפיד רחמנא במי חטאת דאפר תחלה דוקא כפשוטו של קרא ונתן עליו ואי משום אל כלי ה״א דאתי להורות שתהא חיותן בכלי. (דהא לפי האמת מסיק הש״ס הכי דחיותן בכלי הוא מדאורייתא וכמ״ש למעלה) אבל מכח הג״ש ידעינן דע״כפ במי חטאת כשר מים תחלה כמו בסוטה וא״כ מההכרח לומר ונתן עליו היינו כשירצה ליתן אפר תחילה וממילא אמרינן דגם אל כלי היינו כשירצה נותן מים תחלה: (ומיהו אפ״ה אפשר דס״ל גם לר״ש דחיותן בכלי דאורייתא מדלא כתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים אלא כתיב מים חיים אל כלי מוכח שתהא חיותן בכלי) ואם אמנם יש לי לרצות בענין זו הרבה אבל [לא] רציתי להאריך ולצאת מדרך וסדר החיבור שאני עוסק עכשיו. אולם חובה להודיע מה שכתבתי בס״ד בתיקוני כלי שרת הש״ס שלי ביומא דף מ״ג. ז״ל רש״י ד״ה לקדש לתת מים על האפר בכלי חרש וכתבו תוס׳ בזה״ל הכל כשרין לקדש פי׳ רש״י המים על האפר ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים והא דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חים אל כלי דמשמע מים על האפר יש לפרש ונתן עליו בשבילו יתן מים חיים אל כלי. ואדרבה משמע שהמי׳ נוגעין בכלי והאפר נותן עליהם מלמעלה עכ״ל התוס׳. וכתבתי דדברי תוספת אלו צריכין עיון גדול דהאיך יהיו נעלמים מהם שתי סוגיות ערוכות בסוטה דף ט״ז: ובתמורה דף י״ב: ושלא יזכירו כלום מכל האמור שם וכתבו סברא חדשה שאין רמז לה ומי גלי רזיא דין דונתן עליו פירוש בשבילו אדרבא אין מקרא יוצא מידי פשוטו ועדיפ׳ לומר עליו ממש דהיינו אפר בתחלה ואח״כ יתן עליו מים (וז״ל הרמב״ם ריש פרק ט״ו מהל׳ פרה כיצד מקדישין וכו׳ נותן את המים וכו׳ ונותן אפר על פני המים ואם נתן האפר תחלה ואח״כ נתן עליו מים פסול ומה זה שנאמר בתור׳ ונתן עליו מים כדי לערב את האפר במים עכ״ל) ותו לדבריהם דעליו בשבילו יתן מים חיים אל כלי א״כ הוי המים מכשיר לעפר ומצינו מכשיר למעלה וא״כ בהחלט יהיה המים למעלה מהעפר וצריך ליתן העפר ואח״כ מים וחלילה לומר דנעלם מהם כל מה שנא׳ בשתי סוגיות הנ״ל וגם חלילה שיהיה נעלם מרש״י כל הסוגיות הנ״ל ויהיה שכוח מעיקרו מה שעשתה ידיו בעצמו שרש״י פירש בעצמו במשנה דתמורה ובגמ׳ בכל אותן סוגיות דנותן מים בתחלה ואח״כ אפר וכ״כ רש״י להדי׳ והאריך בזה בסוכה דף ל״ז. ד״ה נפל וכו׳ עפ״י הסוגיא דסוטה דף ט״ז: ע״ש וכ״כ בבכורות דף כ״ט. ד״ה לקדש. לערב אפר חטאת במים חיים וכ״כ ביבמות דף ע״ב. שקידש שעירב אפר במים. וכ״כ בקידושין דף נ״ח. ד״ה להזות על הטמא ולקדש מי חטאת כשנותנין האפר במים קרי קדושה: וגם במ״ש תוס׳ ובמס׳ פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין אפר על המים וכו׳ לא מצאתי מקום מפורש ומוכרח לזה בכל המסכתא דפרה. והנה רש״י בסנהדרין דף ע״ז: ד״ה המקדש. כתב נתינות אפר על המים קרוי קדוש כדתנן במסכת פרה פרק ו׳ (הרי קודש צ״ל) הי׳ קדוש צף על פני המים עכ״ל. אכתי מהמשנה אינו מוכרח דאם לא נתן כך שפסול או שמחויב ליתן דרך מצותו בכל פעם מים תחלה ונוכל לומר דמיירי אם עביד כך שנתן אפר באחרונה. ודע דמה שלא כתב רש״י ראי׳ מן המוקדם פרק ג׳ דפרה משנה ג׳ ונוטל ומקדש כדי שיראה על פני המים אפשר דמשם אין ראי׳ דנוכל לומר דלעולם בכל פעם היו נותנין אפר תחלה רק התם משום דהיו צריכין לכל המעלות להזות על הכהן השורף את הפרה ואם היו נותנין אפר תחלה היו צריכין להוליכו האפר אל השילוח ששם ירדו או ישלשלו למלאות מים כדאיתא שם משנה ב׳ ולפיכך למעט בטלטול האפר בדרך דאיכא למיחש לטומאה כמבואר בכל הפרק טפי עדיף להמתין עם נתינת האפר עד ישובו המים אל מקום טהרתן. אבל לעולם בעלמא הרשות ליתן במה שרוצה או אפר תחלה או מים תחלה [וכדעת ר׳ שמעון על פי האמת]. ולאהבת הקיצור אודיע רק עוד את המפורש ברש״י עצמו אהך מלתא גופי׳ דאיתא הכא ביומא הכל כשירין לקדש וכו׳ אשר הובאה אותה המשנה ג״כ בשבת דף קל״ז. ושם כתב רש״י בזה״ל לקדש מי חטאת לתת עפר על המים. ובכן וודאי מוטב לקיים הנאמר באמת ולהגיה המאמר שהוא נגד האמת ולכן כל מדה נכונה וברור כשמש דטעות נפל ברש״י דיומא דף מ״ג. וצ״ל לקדש לתת על מים האפר וכו׳ או כצ״ל לתת עפר על המים כמו שכתב הוא עצמו באותו סוגיא עצמו בשבת דף קל״ז. ובזה יבא הכל על נכון: ומידי דאתי ממילא כל מה שנזכר בתוס׳ אין זה מדברי התוס׳ מאורי עינינו ולהם גלוי כל סתר. ולא יאומן שהיו שתי סוגיות ערוכות וכמה דבורי ופירושי רש״י מהם נסתר. ומוטב לומר דגליון הוא ותלמיד א׳ כתבו. שוב ראיתי אחר זמן כי אדוני דודי זקני הגאון בעל ת״יט בתמורה פרק א׳ משנה ה׳ תמה על דברי התוס׳ ביומא דף מ״ג. שאבדה בקיאותם וכו׳ ע״ש. (הנה לא על התוס׳ בלבד הוה ליה להפליא אלא ביותר על רש״י ג״כ תלונתו. שאבד בקיאתו משתי סוגיות וגם ממה שעשתה ידו בעצמו בכל הסוגיא שזכרתי בפי׳ רש״י בעצמו. והנה גם המהרש״א בסוטה דף ט״ז: ד״ה גמרא ורבנן עליו לערבן וכו׳ הניח דברי תוס׳ ביומא בתימא דנעלם מהם סוגיא דסוטה ע״ש והעלים עיניו מסוגיא דתמורה) ואולי אם עלה בדעתו מ״ש רש״י להדיא בשבת דף קל״ז. היה מסכים לקיים האמור ביושר ולהגיה דברי רש״י דהכא ביומא כדי שלא יסתרו דברי רש״י בעצמן ומסתעף זה מאליו דע״כ הכל מה שנאמר בתוס׳ גליון הוא. גם מחמת שארי הוכחות האמורים למעלה מוכרח הדבר בבירור: שוב ראיתי עוד בתשובת הגאון חכם צבי סימן קנ״ד כתב על דברי תוס׳ ביומא מ״ג. בזה״ל תמה אנכי דאשתמיט להו תלמוד ערוך פ״ב דסוטה דף ט״ו ע״ב וצ״ע עכ״ל וחדוש שלא זכר הגאון חכם צבי רק החצי ולא העלה ג״כ הסוגיא דתמורה דף י״ב: וגם תמי׳ שבכמה מקומות תורתו של התוס׳ י״ט נזכר בתשובה הנ״ל. והכא. בא לו לשכחה. וכן קרה לו בתשובה הסמוכה סי׳ קנ״ה פרק הוציאו לו דף (ס״ג ע״א וצ״ל) נ״ג. ד״ה שלא ותימא לי דאשתמיט להו דמשנה היא וכו׳ ע״ש גם בזה קדמהו מארי דודי זקני התי״ט במשנה ג׳ פ״ו דתמיד. עוד שם בתשובה הסמוכה סימן קנ״ז ביומא דף י״ד. א״ל רב אדא וכו׳ ואני תמה על רבינו לפי דבריו מי שנפל ביתו או שטבעה ספינתו בים יהא אסור לאכול בקדשים וזה לא שמענו וכו׳ כל דברים האלו כתבו תוס׳ ישנים בסוגיא דיומא הנ״ל. ומה שכתב החכם צבי עוד שם וכי לא ידע שאין איסור ליגע באוכלין ביוה״כ וכו׳ דע דיש לעיין בזה במ״ש המ״א סימן תרי״ב ס״ק ו׳. ברם מה דתמי׳ ונעלם ממני לקוצר דעתי במה שכתב רש״י ביומא מ״ג. הנ״ל לקדש וכו׳ בכל״י חר״ש מאי שיאטיי׳ בכלי חרש במי חטאת ולא נאמר בכלי חרש אלא בסוטה ומצורע אבל במי חטאת כל הכלים כשירין ושוין בו ע׳ תוס׳ יומא דף ב׳. ד״ה שכל ותוס׳ חולין דף ע׳: ד״ה טמאה. ותוס׳ סוכה דף ל״ז. ד״ה נפל. ומצוה לפרוק. וקצת י״ל לפי מה שכתב התי״ט באהלות פרק ה׳ משנה ה׳ ד״ה וכלי חרש פי׳ הרב כשהן לקדש ולחטאת וקשיא לי אמאי תנן כלי חרש הא תנן בכל הכלים מקדשין וכו׳ ונ״ל לתרץ דנקט מילתא דשכיחא כדמשמע בכל מסכת פרה שהיו מקדשין בכלי חרש: ודי בזה. לחכם ברמיזה: