מילי דאבות (ר' יוסף חיון)/פרק א
משה קבל תורה מסיני וכו'. הרצון באומרו: "קבל תורה" – לדעתי, על תורה שבעל פה, כי עליה יאמר: "ומסרה ליהושע", כי התורה שבכתב – שקבל מסיני גם כן, מסרה לכוהנים הלווים, ואמר להם: "לקוח את ספר התורה הזה, ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם". ואמרו רז"ל עוד, כי נוסף על ספר זה כתב י"ב ספרי תורה אחרים, ומסר אחד לכל שבט ושבט. ותורה שבעל פה היא פירוש תורה שבכתב, שלמדה ע"ה מפי הגבורה, ועל זה הצורך לעמוד מ' יום בהר. וזהו אומרו ית' "עלה אליי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן", "והתורה" – רוצה לומר שבכתב, "והמצווה"- שבעל פה, והיא ביאור התורה שבכתב. כי לא יובנו פנימי התורה שבכתב מובן שלם מזולת התורה שבעל פה- שהיא ביאורה. והתורה שבכתב – במדרגת החומר, והתורה שבעל פה – במדרגת הצורה. ולהיותה העיקר אמר יתברך: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", רצה לומר כי על תורה שבעל פה כרת הברית. ועל תורה זו אמר כאן שקבלה מסיני, להורות שלא ביאר בתורה שום דבר מעצמו זולתי כפי מה שקיבלו מהשם וביארו לו.
אבטליון אומר: חכמים הזהרו בדבריכם. אבטליון ראה בימיו כי נתרבו המינים תלמידי צדוק ובייתוס, והיה כל זה מפני שלא נזהר אנטיגנוס בדבריו, וכמו שביארתי במאמרו. לכן, הזהיר לחכמים שיזהרו בדבריהם כאשר ידברו בפני תלמידיהם גם כשיחוקו אותם על ספרים.
ואמרו: "שמא תחובו חובת גלות", ירצה, שלא יאמר החכם הנני מביא תלמידים שהם כחסידים ובעלי אמונה ולא ידונו דברי לחובה, לכל אמר כי ראוי להם לגדור גדר על זה, כי אולי למירוק עוונם, או לחטא דורם, יתחייבו חובת גלות, ויניעם הזמן, ויהיו גולים "למקום מים הרעים", והיא כינוי למקום שיש שם מינים, ויטו דבריו למינות אם לא יזהר בם תכלית האזהרה והדקדוק.
ולא די שיהיו השומעים ההם מינים, אלא שהתלמידים הלומדים מהשומעים שהם באים אחרי מות החכמים, ישתו מהמינים ההם וימותו. והמוות בכאן, כינוי לאמונה הרעה או אמונות שיאמינו, המסבבות מות הנפש וחורבנה, כמו שהחולי החזק יסבב אובדן הגוף, "ונמצא שם שמים מתחלל" מפני השומעים והתלמידים.
וכל זה קרה לצדוק ובייתוס תלמידי אנטיגנוס, מחסרון הזהרו בדבריו, כי יצאו למינות, ושתו מימיהם הרעים התלמידים הבאים אחריהם, וכפרו בתורה שבעל פה וימותו, ונמצא שם שמים, עוד היום, מתחלל על ידם.
ונוכל לפרש שיאמר "חכמים הזהרו בדבריכם" שאתם מדברים ודורשים, באופן שתהיו נאים דורשים ונאים מקיימים, כי נאים הם הדברים היוצאים מפי עושיהם (תוספתא יבמות פ"ח).
ולפי שכבר יאמר החכם מתנצל, שאף אם יתרשל בקיום המצוות אין לו עוון אשר חטא יען הוא עוסק במצוות לימודו, והעוסק במצווה, וכל שכן במצווה רבה כתלמוד תורה, פטור מן המצוות (סוכה כ"ה, א), לכן אמר כי אולי יתחייבו חובת גלות לסיבת מה, ויהיו שמה מינים ואנשים חלושי האמונה ויזלזלו מפני כן במעשה המצוות, בראותם התרשלם מהם, ולא ידינום לכף זכות.
וגם התלמידים חלושי הדעות ובעלי סברות רעות, ישתו מהמים ההם הרעים וימותו מיתה נפשית.
ונמצא שם שמים מתחלל על ידי החכמים ההם, להיותם בלתי נזהרים בענייני המצוות, שיזלזלו האחרים בם לא לעזר ולא להועיל, כי לתוהו וגם לחרפה, וחילול השם גדול מנשוא. ורבותינו ז"ל אמרו ביומא (פו, א) שאין כוח לא בתשובה ולא ביום הכיפורים ולא בייסורין למרק, וכולן תולין, ומיתה ממרקת שנאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון (ישעיה כב, יד), ועל זה צוה השי"ת: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" וגו' (ויקרא כב, לב).