משנה קידושין א ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת קידושין · פרק א · משנה ו | >>
כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפיו.
כיצד? החליף שור בפרה או חמור בשור, כיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפיו.
רשות הגבוה, בכסףנו.
ורשות ההדיוט, בחזקה.
אמירתו לגבוה, כמסירתו להדיוט.
משנה מנוקדת
כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָּמִים בְּאַחֵר,
- כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיֵּב זֶה בַּחֲלִיפָיו.
- כֵּיצַד?
- הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר,
- כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיֵּב זֶה בַּחֲלִיפָיו.
- הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר,
- רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ, בְּכֶסֶף;
- וּרְשׁוּת הַהֶדְיוֹט, בַּחֲזָקָה.
- אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ, כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט:
נוסח הרמב"ם
כל הנעשה דמים באחר -
- כיון שזכה זה - נתחייב זה בחליפיו.
- כיצד:
- החליף שור - בפרה,
- או חמור - בשור,
- כיון שזכה זה - נתחייב זה בחליפיו.
- רשות הגבוה - בכסף,
- ורשות ההדיוט - בחזקה.
- אמירתי לגבוה - כמסירתי להדיוט.
פירוש הרמב"ם
כל הנעשה דמים באחר - פירוש כל הנישום דמים באחר, ופירוש זה כל מה שאפשר שמשערים בו והוא דמי עניין מהעניינים, כגון שיאמר אדם אלו הבהמות או זה השדה שווים כך וכך ליטרין מפלפלין, לפיכך כשהחליף הפלפלין עם הבהמות כיון שמשך זה נתחייב האחר בחליפיו, ואפילו לא משך השני. וזהו עניין הקניין שאתה רואה שנוהג תמיד בבעלי המקח והממכר, שהלוקח נותן למוכר זה הדבר שנתקיים בו הקניין חליפין על הדבר שלקח ממנו, וכל זמן שהגיע זה הדבר ביד המוכר קנה הלוקח ואף על פי שהוא לא משך.
ובהיות הדבר שנפל בו החליפין אין לו שיעור, אנו אומרים קונין בכלי אף על פי שאין בו שווה פרוטה. ולא יתקיים הקניין לא בפירות ולא במטבע, רוצה לומר מטבע הדרכמונים שיש בהם צורה והדינרים.
וכמו כן כל הדברים נקנים בחליפין רוצה לומר הקניין כמו שבארנו, בין שהיה הדבר הלקוח מקרקעי או מטלטלי או עבדים, אלא המטבע שהוא אינו נקנה בחליפין והוא אינו ראוי שיהיה חליפין לקנות בו דבר אחר, אלא אם כן לקח האדם הדרכמונים הרבה או דינרים בלתי שאינו חושש למשקלם וחשבונם, ואמר אלו חליפי דבר פלוני בין מטלטלי או עבדים ונתן לו אלו, הרי זה יתקיים הקניין ותתקיים המכירה בזה, ויהיה זה המטבע דינו כדין החליפין. וכבר בארנו שבכל מקום שאנו אומרים חליפין או קניין שהעניין כולו אחד, ולכך נאמר קניין. ומה שחייב שלא יתקיים הקניין במטבע, משום דדעתיה אצורתא רוצה לומר הפיתוח והציור שבו וצורתא עבידא דבטלה, לפיכך אם לקח מזה המטבע באומד ואינו חושש שיגיע למשקלו ולמניינו, הרי נתבאר מדעתו שהוא אינו מעיין אותו מטעם שהוא מצוייר ומפותח אלא שמעיין שיעור גופו, והרי הוא כאילו היה לשון של זהב או חתיכות כסף שמתקיים בו הקניין בלא ספק. ואי אפשר לו לאדם שיקנה מטבע שאינו בעין אלא אם כן קונה אותו אגב קרקע כמו שנקדם, ויתקיים לו קניית זה הקרקע בכסף ובשטר ובחזקה ובקניין לפי מה שנקדם באורו.
ומה שאמר רשות הגבוה בכסף - רוצה לומר שהגזבר כשלוקח שום דבר לצורך הקדש ונותן דמיו קונה ואפילו שלא ימשוך, ובהדיוט עד שימשוך והוא פירוש מה שאמר ההדיוט בחזקה.
וכבר נתבאר, לקח הדיוט מהדיוט מטלטלין ונתן הלוקח דמים קצתם או כולם, אבל לא תפס המטלטלין ולא באו לידו, המקח אינו קיים, ואינו חייב המוכר על המכר וכל אחד מהם יכול לחזור מהמקח וממכר, אבל על החוזר לקבל מי שפרע ויחזיר הדמים לחבירו והסחורה תשאר ביד בעליה, אלא אם כן נתן הממון בתורת חליפין והוא שיתן לו באומד כמו שבארנו. ואם תפס במטלטלין וקנה אותן בדרך מן הדרכים שהמטלטלין נקנין בהם וכבר זכרנו אותם, נתקיים המקח והממכר ונתחייב הלוקח בנתינת המעות, ונתחייב המוכר ליתן הסחורה אם היא מצויה אצלו.
וכשיאמר אדם "שור פלוני הקדש", קנה אותו הקדש כמו שקנה אותו הלוקח אחר המשיכה כשהוא הדיוט, והוא עניין מה שאמרו אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט.
והמקח והממכר בדברים והסכמה על הסך אינו כלום בשום עניין מהעניינים, לא בקרקע ולא במטלטלי, ואינו מועיל בו העדים, ואפילו שיאמר אתם עדים שלקחתי ממנו כך וכך או מכרתי לו כך וכך בכך דמים, ואפילו מי שפרע אינו חייב בזה מי שיחזור. ואמנם יתקיים קניית הדברים כולם בדרכים הנזכרים בזה הפרק.
והבן אלו העיקרים כולם שזכרתי בזה הפרק שהם עיקרי הדינים, ולא תשאל ממני להחזירם לך בכל מקום כדי שלא נאריך החיבור בחזרת הדברים, וכל זמן שיבוא מהם שום עיקר במה שאנו עתידין לומר אעורר על זה הפרק, ולכך הארכתי בביאור עניינו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כל הנעשה דמים באחר - מפרש בגמרא כל הנישום דמים באחר, כל דבר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו, דהיינו כל מטלטלין בר ממטבע:
כיון שזכה זה - כלומר כיון שמשך האחד נתחייב האחר בחליפין בכ"מ שהם, אם מתו או אבדו ואע"פ שלא משך, לפי שבמשיכת המוכר את הסודר נד או את החפץ, נקנה המקח ללוקח בכ"מ שהוא. ואע"פ שאין בחפץ שקונים בו שוה פרוטה. ובלבד שלא יהיה מטבע או פירות, שאלו אין קונין בהם. וכל הדברים נקנים בחליפין, מטלטלין עבדים וקרקעות. חוץ מהמטבע שאינו נקנה בחליפין, משום דדעתיה דאינש אצורתא דמטבע לא על גופיה, וצורתא עבידא דבטלה נה. לפיכך אם לקח אדם מטבע בלא משקל ובלא מנין, ואמר אלו חלופי שדה פלונית, או עבד פלוני, או חפץ פלוני, כיון שמשך זה, נתחייב האחר בחליפיו, דהא גלי דעתיה דלאו אצורתא קפיד הואיל ולא שקל ולא מנה. ואין שום דרך שיועיל בקניית המטבע היכא דליתיה בעיניה, אלא להקנותו אגב קרקע:
רשות הגבוה בכסף - גזבר שנתן מעות בבהמה לצורך הקדש, אפילו היא בסוף העולם, קנה. ובהדיוט לא קנה אלא בחזקה, כלומר עד שימשוך נז. ואם נתן ההדיוט דמים על החפץ, כל זמן שלא משך החפץ לא קנה, ומחזיר המוכר את הדמים אם חוזר בו ממכירת החפץ, וצריך לקבל עליו מי שפרע. אבל אם משך הלוקח החפץ, אע"פ שעדיין לא נתן הדמים שהתנה, אין שום אחד מהם יכול לחזור בו. ואם לא נתן דמים ולא משך החפץ, אלא שנתפשרו על המקח בפני עדים ונתרצה זה שיקנה בכך וכך, ונתרצה חבירו למכור בכך ובכך, אפילו אמר אתם עדי אין באלה הדברים כלום, ואפילו מי שפרע אין כאן:
אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט - האומר שור זה עולה נח, בית זה הקדש, אפילו בסוף העולם, קנה. ובהדיוט לא קנה עד שימשוך בבהמה, ויחזיק בבית:
פירוש תוספות יום טוב
כיון שזכה זה כו'. כתב הר"ב לפי שבמשיכת המוכר הסודר כו'. כדכתיב (רות ד') שלף איש נעלו וגו'. ומ"ש הר"ב ובלבד שלא יהיה מטבע או פירות כו' וטעמא דמטבע כתב הר"ב משום דדעתיה דאינש אצורתא וכו' וצורתא עבידא דבטלה. גמ' פ"ד דב"מ דף מ"ה. ופירש"י שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת. הלכך ה"ל כדבר שאינו מסוים ושלם. דממעטינן דבר שאינו מסוים מדכתיב נעל. ע"כ. וטעם דבפירות לא. מדכתיב נעלו נעל אין מידי אחריני לא. ב"מ דף מ"ז. וע"ש רפ"ד. וקשה אדפי' הר"ב ברישא כל הנעשה כו' כל הנשום כו'. דהיינו כל מטלטלין כו' ולפירש"י לא קיימא ההיא אוקמתא דכל הנשום למ"ד אין קונין בפירות. דהא בעינן נעל אין. מידי אחרינא לא. ומוקמינן משנתינו שנתחייב לו דמי פרה. ואח"כ קונה חמור באותן דמים שכבר נתחייב לו מהפרה. וכיון דקנין כזה אינו מצוי ולא שכיחא. לא תקנו בו רבנן שלא יהיו מעות קונות. והתוס' שמקיימים אוקמתא דכל הנשום אפי' למ"ד אין קונים בפירות. לא אמרו אלא בבהמה דוקא. שהבהמה כנעל דומה הואיל ומשתמשין בה וחזי למלאכה. ע"כ. וראיתי להר"ן שכתב וז"ל כל הנשום כו' דהיינו כל מטלטלים כו'. ואשמועינן דתורת חליפין הוו במטלטלים. ולמימר דאע"ג דליתנהו כלי אלא מטלטלים בעלמא הוי חליפין. ולהא מלתא נעל לאו דוקא. עכ"ל. והב"י ח"מ סי' קצ"ה שנראה מדבריו שסובר דלהר"ן לא מרבינן אלא בהמה. אשתמיטתיה לשון הר"ן דהכא. וגם לא דייק בלשון השני שהביא עצמו מהר"ן דפ' הזהב. ואין להאריך בזה. והרמב"ם מפרש כל הנשום כו'. כגון שיאמר אדם אלו בהמות או זו השדה שוים כך וכך לטרות מפלפלין. לפיכך כשהחליף הפלפלים עם הבהמה כו' ולא יתקיים הקנין לא בפירות וכו'. ע"כ. ול"ק לפי דלדבריו הראשונים אין הקנין כמו ק"ס שבו אמרו שאין קונים בפירות דאמעיטו מנעל. אבל דבריו הראשונים בתורת שווי דמים הן. וס"ל דבכי הא כ"ע ס"ל דקונין זה את זה. וכמ"ש ברפ"ה מהלכות מכירה. ומ"ש הר"ב וכל הדברים כו'. וקרקעות דשלף איש את נעלו אחלקת השדה הוא. כדכתיב בהדיא בקרא. והר"ן שהוצרך להביא ראיה מן התוס' דתניא החליף קרקעות בקרקעות כו'. קרקעות בקרקעות איצטריך ליה. וכתב הר"ן ותנא דמתני' דמפרש לה במטלטלין. אורחא דמלתא נקט. שדרך המטלטלים להחליפם תמיד. משא"כ בקרקעות ע"כ. ומ"ש הר"ב אם לקח אדם מטבע בלא משקל כו' דהא גלי דעתיה דלאו אצורתא קפיד הואיל ולא שקל ולא מנה. כ"פ הרמב"ם. וקשה בעיני דהרי אפשר שאע"פ שלא שקל ולא מנה. שאעפ"כ עיקר דעתו על הצורה. אלא שאינו חושש כמה הם. ובגמ' דב"מ פ"ד דף מ"ז אמרינן טעמא דד"ת מעות קונות. אלא חכמים תקנו משיכה גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה כו' כמ"ש הר"ב שם משנה ב' ומלתא דשכיחא גזרו ביה רבנן ומלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. וכן העתיק בפ"ה מה' מכירה. ועיין מ"ש ברפ"ה דב"מ. ומ"ש ואין שום דרך שיועיל בקנין המטבע כו' אלא להקנותו אגב קרקע. שהוא מועיל כדאשכחן בעובדא דרב פפא בגמ' פ"ד דב"מ דף מ"ו. ונ"ל טעמא דקרא דילפינן מיניה קנין אגב במתני' דלעיל הכי כתיב. (ד"ה ב' כ"א) ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים מצורות. ואין לנו להוציא המטבע מכלל דלכסף ולזהב. ופירוש בקניית מטבע שכתב הר"ב היינו שיזכה במטבע עצמה ואם נאבדה נאבדה לו. אבל ודאי כשמשך מטלטלים נתחייב במשיכתו דמי המכירה. כ"כ ב"י סוף סי' ר"ג. ונראה בעיני דמשום קנין מטבע נהגו עלמא לכתוב בכל ק"ס שהוא באגב. [*ונ"ל שלשון הר"ב מסורס שמ"ש וכל כו' עד בחליפין צ"ל אחר ולא מנה]. או חמור בשור. עיין כיוצא בזה רפ"ח דסוטה:
רשות הגבוה בכסף. גמ' מ"ט. ונתן הכסף וקם לו. ועיין מ"ש במשנה ו' פ"ד דמעשר שני. [*וכתבו התוס' בפ' י"ח דשבת דף קכ"ח שאין הפסוק כן. אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו (ויקרא כ"ז). ואשכחן שמקצר ואומר בל' אחר קצר כהאי דפרק הדר כו' ופרק הרואה כו']:
ורשות ההדיוט בחזקה. לשון הר"ב. כלומר. עד שימשוך. וכן פירש"י ורמב"ם. ור"ל דחזקה לאו דוקא אבל משיכה נמי לאו דוקא. אלא טעמא [משום] דרישא במשיכה איירי. ועוד עיין מ"ש במשנה ד'. ומ"ש הר"ב ואם נתן ההדיוט דמים כו'. וצריך לקבל עליו מישפרע. עיין במשנה ב' פרק ד' דב"מ:
אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. פירש הר"ב האומר שור זה עולה כו'. הכי איתא בברייתא בגמ'. ותמיהה לי דהא במקח וממכר נמי משכחת לה כדתנן במ"ב פ"ח דערכין. אמר אחד הרי היא שלי כו'. חזר בו של נ' ממשכנין מנכסיו כו'. שנמצאת למד. דבדבורו בעלמא נתחייב להקדש. וכ"ת דרבותא קמ"ל דאפילו נותן מתנה להקדש זוכה באמירה. וכ"ש כשהוא דרך מקח וממכר. דאיידי דקני מקני. דאכתי תקשה לך. א"כ רשות הגבוה בכסף ל"ל כלל תיפוק לי דבאמירה בלחוד קנה ההקדש. ומיהו בזה כתבו התוס' דלא שייך לומר אמירתו לגבוה. אלא כששם הדבר בפחות משויו שמתכוין לוותר להקדש [וכ"ש בחנם]. בכי הא שייך לומר אמירתו לגבוה כו'. אבל כשמוכר הדבר בשוויו. ולא נתכוין לוותר כלל. לא שייך אמירתו כו' ולא יתחייב באמירה כלל. ע"כ. ולפי זה מתני' דערכין דוקא כשנראה שמתכוין לוותר היא שנויה. וצ"ע. ולהמגיד ברפ"ט מהלכות מכירה הא דערכין מדבריהם היא שהחמירו לחייבו בדבור בעלמא. שאין זה כנדר גמור. ולפ"ז א"ש דברייתא מפרשא למתני' שאומר שור זה עולה דהוי נדר גמור. והוא מדין תורה כמו רשות הגבוה בכסף שהוא ג"כ דין תורה. והכ"מ כתב שם דדברי התוס' יותר נכונים. אבל לדעתי צריכין לדחוק במתני' דערכין:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(נד) (על הברטנורא) כדכתיב ושלף איש נעלו:
(נה) (על הברטנורא) שהמלך פוסלה לפעמים וגוזר לצור צורה אחרת הלכך כדבר שאינו מסוים ושלם דממעטינן דבר שאינו מסוים מדכתב נעל. רש"י. וטעם דבפירות לא. מדכתיב נעלו נעל אין מידי אחריני לא. גמרא. וקשה דלמ"ד אין קונין בפירות לא קיימא הך אוקימתא דכל הנשום כל מטלטלין שכתב הר"ב ברישא. ומוקמינן שנתחייב לו דמי שור ואח"כ קונה אצלו פרה באותן הדמים ומשום דלא שכיח לא תקנו בו רבנן שלא יהיו מעות קונות כו'. והר"מ מפרש כל הנשום כו' כגון שיאמר אלו בהמות או זו השדה שוים כך וכך לטרות פלפלין. לפיכך כשהחליף הפלפלים עם הבהמה כו' (כיון שמשך זה נתחייב כו') ולא יתקיים הקנין לא בפירות. ולא במטבע. לא קשה מידי לפי דלדבריו הראשונים אין הקנין כמו קניין סודר שבו אמרו אין קונין בפירות דאמעיטו מנעל. אבל דבריו הראשונים בתורת שיווי דמים הן וסבירא ליה דבכהאי גוונא כולי עלמא סבירא להו דקונין זה את זה. ומ"ש הר"ב הואיל ולא שקל כו' כ"כ הר"מ. וקשה דהא אפשר דאעפ"כ דעתו אצורה. ובגמרא אמרו משום דלא שכיח כו'. ולי נראה שלשון הר"ב מסורס שמ"ש וכל וכו' עד בחליפין. צ"ל אחר ולא מנה. ועתוי"ט:
(נו) (על המשנה) בכסף. בגמרא יליף ליה:
(נז) (על הברטנורא) וחזקה לאו דוקא. וה"ה משיכה ל"ד:
(נח) (על הברטנורא) משמע דבמקח וממכר לא משכחת לה. ומ"ב פ"ח דערכין, מדבריהם היא. המגיד. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כל הנעשה דמים: וכו'. פ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ו) וירושלמי ר"פ האומר דקדושין דף ס"ד ודר"פ הזהב ופי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' כל דבר שעושין אותו בדמים ונותנים אותו בעד אחר שהרי דרך הארץ הוא שהקונה נותן דמים בעד מה שהוא רוצה לקנות והנה מי שאין לו דמים לוקח איזה חפץ אחר ושם אותו כנגד הדמים שהוא צריך ליתן בעד החפץ שהוא רוצה לקנות ונותנו במקום הדמים למוכר והרי זה החפץ נעשה ונישום כאילו הוא דמים ונותנין אותו בעד אחר ע"כ:
כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין: לרב דס"ל דקונין בכליו של קונה וקיימא לן כותיה אי גרסינן זה [הגה"ה פי' מלת זה שאחר מלת נתחייב] הכי נפרש כיון שזכה זה דהיינו המקנה בסודר של קונה נתחייב זה הקונה באונסי חליפין שהן ברשות המקנה בכל מקום שהם ואם נאבדו נאבדו לו ואי לא גרסי' זה פירושו הכי כיון שזכה זה קנה בחליפין כלומר כיון שזכה המקנה בסודר של קונה נתחייב המקנה להשיב לקונה חליפיו ולא מצי הדר ביה תוס' ז"ל:
כיצד החליף שור בפרה: וכו'. האי דמפ' לה במטלטלין לאו לאפוקי קרקעת דודאי קרקעות נמי דינא הכי שאם החליף שדה בשדה כיון שהחזיק זה באחד מהם עמד האחר ברשות הלה ונתחייב בו והכי איתא בהדיא בתוספתא דתניא התם החליף קרקעות בקרקעות מטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין מטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ותנא דמתני' אורחא דמילתא נקט שדרך המטלטלין להחליפן תמיד מה שא"כ בקרקעות הר"ן ז"ל. וכתב עוד בשם ר"ת ז"ל שצריך לשום המטלטלין בשעת חליפין לראות כמה שוה כל אחד מהם והיינו לישנא דכל הנישום לומר שצריך שומא בשעת החליפין ע"כ. וכתב עליו דלא נהירא אלא ה"ק כל הנישום פי' כל דבר שאין ערכו כמטבע אלא דרכו לשומו כשמוכרין אותו באחר ע"כ בקיצור מופלג. ועיין ברב אלפס ז"ל בר"פ הזהב בדף פ"ז שפי' שם כל הסוגיא דעלה דמתני'. וז"ל פירוש הריטב"א ז"ל כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו פי' מתני' איירי בדין קנין חליפין בין חליפי סודר בין חליפין ממש ואיתיה בין במקרקעי בין במטלטלי והיינו דנקט כללא כל הנעשה דמים וכללא הוא לכל הנישום בדמים ואע"ג דלא פריש בסיפא אלא החליף שור בפרה דהיינו מטלטלין חדא מינייהו נקט וה"ה בקרקע ונקט מטלטלין דחליפין שכיחי בהו טפי שאם אתה אומר שלא נשנית משנתינו אלא במטלטלין א"כ תקשי לן היכי לא קתני תנא דין קנין חליפין בקרקעות אלא ודאי כדאמרן ובתוספתא אמרו החליף קרקעות בקרקעות ומטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין ומטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. ואי קשיא הא דאמרי' בשמעתא קמייתא דהשותפין וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא ולהדרו בהו (פרקינן שקנו בידם ברוחות. א"נ כגון שהלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו והתם חליפין הוא שמחליף כל אחד בחלקו זכות שיש לו בחלק חברו ובעי' שיחזק כל א' בחלקו ואמאי לא סגי בחזקה דחד ונימא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו תירץ רבינו הגדול ז"ל דההיא לאו מדין חליפין היא דהא קאמר מעיקרא חליפי' שקנו מידו ומה לי חליפי סודר או חליפין דעלמא דקאמר בתר הכי אי נמי. אלא ודאי דההיא מדין מכירה היא וקנין חזקה ומעיקרא קאמר שזכה בחליפין ובתר הכי קאמר אי נמי בלאו חליפין אלא שזכה כל א' בחלקו בחזקה דקאמר ליה חבריה לך חזק וקנה והא דקתני נתחייב זה בחליפיו ולא קתני זכה זה בחליפיו חדא דאית בה תרתי נקיט דלא תימה אע"ג דזכה ביה הלה בכל מקום שהוא הרי הוא באחריות בעלים ראשונים לענין גניבה ואבידה כעין שומר שכר עד דאתי לרשותיה דאידך דבההיא הנאה דמחליף אהדדי נעשה עליו שומר שכר קמ"ל דזכה הלה ונתחייב בחליפיו לגמרי ואין בעלים ראשונים שומר עליו כלל מסתמא ואפי' ש"ח כיון שכבר נטל הוא שלו לא נעשה לו שומר כלל עכ"ל ז"ל:
אמירתו לגבוה: וכו'. פ"ק דב"מ דף ו' ובפ' כל האסורין (תמורה דף כ"ט) וירושלמי ריש פרק האומר דמכילתין. וכתוב במרדכי פ' שור שנגח ד' וחמשה שהשיב רבינו מאיר לה"ר שלמה דה"פ אמירתו לגבוה כמכירה המועלת להדיוט באיזה ענין שתמצא שתועיל מסירה להקנותו להדיוט מהני נמי אמירה לגבוה אבל אמירה דאסמכתא לא מהניא להקדש כי היכי דמסירה דאסמכתא לא מהני להדיוט ע"כ. וזה לשון פי' הריטב"א ז"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכן הדין בהקדש לעניים בזמן הזה והאי כמסירתו דקאמר לאו מסירה ממש דא"כ דברים שאין נקנין במסירה להדיוט א"נ קרקעות לא זכי בהו גבוה באמירה והא ליתא שהאומר בית זה הקדש קנה כדאיתא בגמ' בפירוש מתני' אלא מסירתו פי' בהקנאתו כל חד וחד בהקנאה דיליה ובשטרות הוי ככתיבה וכמסירה ובקרקעות בחזקה הלכך האומר שטר זה וכל שעבודו יהא לעניים זכו לגמרי והוא דקאמר וכל שעבודו דנהי דהקנאה דהדיוט לא בעי אמירה דהדיוט בעי מפי' מורי נר"ו עכ"ל ז"ל. וביד רפ"ה דהלכות מכירה וסי' ד' ה' ורפ"ט ורפי"ג. ובטור י"ד סי' רנ"ח. ועיין במ"ש בר"פ הזהב בשם רבינו ירוחם ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
כל הנעשה דמים באחר: בש"ס אמרינן דה"ק, כל הנישום דמים באחר, ר"ל כל שכשבא להחליפו בדבר אחר, רגילין לשומו תחלה כמה שוה, והיינו כל מטלטל, חוץ ממטבע שא"צ לשומו. [והא דלא תני מטלטלין נקנין בחליפין. נ"ל דרבותא קמ"ל אעפ"י ששמו המטלטלין כמה דמים שוה, בשעה שהחליפן, לא אמרינן בתורת דמים קנינהו. או נ"ל דאתא לאפוקי מעות, אף שגם מעות מחשב כמטלטל. או נ"ל דלהכי נקט כל הנישום לאתויי בהמה שאינו נחשב ממש מטלטל. מיהו לתוספתא דגם בהחליפו קרקעות זב"ז כיון שהחזיק הא' בשלו קנה גם חבירו, שפיר נקט כל הנישם]:
נתחייב זה בחליפיו: כיון שמשך הא' נתחייב האחר ליתן חליפיו, ואם מתו או אבדו, אבדו להקונה אותן. וחליפין קונה אפילו אין בהן שוה פרוטה. מיהו אין חליפין חל על מעות או על מחילה, או על כל דבר שאין בו ממש, כגון ע"מ שילך עם פלוני, או על קנין אתן, או על טובת הנאה [ר"ג ורמ"ה]:
או חמור בשור: ר"ל בין ששניהן מין א', או שהן ב' מינין:
נתחייב זה בחליפיו: נ"ל דנקט כיצד. דא"צ רק לדיוקא, דדוקא בהחליף שור בפרה. אבל בהחליף שור וחמור בפרה, כל זמן שלא משך שניהן לא קנה שכנגדו [ר"ג ב']:
רשות הגבוה בכסף: דגזבר שקונה בהמה לקרבן קונה בכסף:
ורשות ההדיוט בחזקה: דהדיוט אינו קוצה רק בחזקה, דהיינו במשיכה, אבל במעות יכול לחזור בו, רק מקבל מי שפרע [כרפ"ד דב"מ]:
אמירתו לגבוה: שאמר שור זה עולה, בית זה הקדש:
כמסירתו להדיוט: ואינו יכול לחזור בו. ודוקא במקדיש. אבל במכר להקדש [כסי' מ"ח] דוקא דמי קנה ולא אמירה. רק במתכוון לוותר להקדש, אז גם במו"מ קנה אמירה [כערכין פ"ח מ"ב]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת