יומא פרק ו', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק שישי ("שני שעירי") · >>

פרקי מסכת יומא: א ב ג ד ה ו ז ח

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

שני שעירי יום הכיפורים, מצוותן שיהיו שניהן שווין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד.

ואף על פי שאינן שווין, כשרין.

לקח אחד היום ואחד למחר, כשרין.

מת אחד מהן, אם עד שלא הגריל מת, יקח זוג לשני.

ואם משהגריל מת, יביא זוג אחר ויגריל עליהם בתחילה, ויאמר: אם של שם מת, זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו; ואם של עזאזל מת, זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו.

והשני ירעה עד שיסתאב, ויימכר ויפלו דמיו לנדבה, שאין חטאת צבור מתה.

רבי יהודה אומר: תמות.

ועוד אמר רבי יהודה: נשפך הדם, ימות המשתלח; מת המשתלח, יישפך הדם.

משנה ב

בא לו אצל שעיר המשתלח, וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה.

וכך היה אומר: אנא השם, עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל.

אנא בשם, כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים, שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר (ויקרא טז): כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני יי תטהרו.

והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

משנה ג

מסרו למי שהיה מוליכו.

הכל כשרין להוליכו, אלא שעשו הכהנים (גדולים) קבע ולא היו מניחין את ישראל להוליכו.

אמר רבי יוסי: מעשה והוליכו ערסלא, וישראל היה.

משנה ד

וכבש עשו לו מפני הבבליים, שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו: טול וצא, טול וצא.

מיקירי ירושלים היו מלווין אותו עד סוכה הראשונה.

עשר סוכות מירושלים ועד צוק, תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל.

משנה ה

על כל סוכה וסוכה אומרים לו: הרי מזון והרי מים.

ומלווין אותו מסוכה לסוכה, חוץ מאחרונה שבהן, שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו.

משנה ו

מה היה עושה? חולק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו, ודחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה איברים איברים.

בא וישב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך.

ומאימתי מטמא בגדים? משיצא חוץ לחומת ירושלים.

רבי שמעון אומר: משעת דחייתו לצוק.

משנה ז

בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין.

קרען והוציא את אימוריהן, נתנן במגיס והקטירן על גבי המזבח.

קלען במקלעות והוציאן לבית השריפה.

ומאימתי מטמאין בגדים? משיצאו חוץ לחומת העזרה.

רבי שמעון אומר: משיצת האור ברובן.

משנה ח

אמרו לו לכהן גדול: הגיע שעיר למדבר.

ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר? דרכיות היו עושין, ומניפין בסודרין, ויודעין שהגיע שעיר למדבר.

אמר רבי יהודה: והלא סימן גדול היה להם, מירושלים ועד בית חידודו שלושה מילין.

הולכין מיל, וחוזרין מיל, ושוהין כדי מיל, ויודעין שהגיע שעיר למדבר.

רבי ישמעאל אומר: והלא סימן אחר היה להם, לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין, שנאמר (ישעיהו א): אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.

(א) שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים,
מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִין.
לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר, כְּשֵׁרִין.
מֵת אֶחָד מֵהֶן,
אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת, יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי.
וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת,
יָבִיא זוּג אַחֵר,
וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, וְיֹאמַר:
אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל "לַשֵּׁם" יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו;
וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל "לַעֲזָאזֵל" יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו.
וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה;
שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּמוּת.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
נִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.
מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, יִשָּׁפֵך הַדָּם.


(ב) בָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ,
וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה.
וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר:
אָנָּא הַשֵּׁם,
עָווּ, פָּשְׁעוּ, חָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל.
אָנָּא בַשֵּׁם,
כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים שֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ וְשֶׁחָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל,
כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ, לֵאמֹר (ויקרא טז, ל):
"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ".
וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה,
כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹּהֵן גָּדוֹל,
הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים:
"בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד".


(ג) מְסָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ.
הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהוֹלִיכוֹ;
אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים גְּדוֹלִים קֶבַע,
וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
מַעֲשֶׂה וְהוֹלִיכוֹ עַרְסְלָא,
וְיִשְׂרָאֵל הָיָה.


(ד) וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים,
שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ:
טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא.

מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ מְלַוִּים אוֹתוֹ עַד סֻכָּה הָרִאשׁוֹנָה.

עֶשֶׂר סֻכּוֹת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד צּוּק;
תִּשְׁעִים רִיס,
שִׁבְעָה וּמֶחֱצָה לְכָל מִיל.


(ה) עַל כָּל סֻכָּה וְסֻכָּה אוֹמְרִים לוֹ:
הֲרֵי מָזוֹן וַהֲרֵי מַיִם.
וּמְלַוִּין אוֹתוֹ מִסֻּכָּה לְסֻכָּה,
חוּץ מֵאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהֶן,
שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ עִמּוֹ לַצּוּק,
אֶלָּא עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְרוֹאֶה אֶת מַעֲשָׂיו.


(ו) מֶה הָיָה עוֹשֶׂה?
חוֹלֵק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית,
חֶצְיוֹ קָשַׁר בַּסֶּלַע וְחֶצְיוֹ קָשַׁר בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו,
וּדְחָפוֹ לַאֲחוֹרָיו וְהוּא מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד.
וְלֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים.
בָּא וְיָשַׁב לוֹ תַּחַת סֻכָּה אַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ.
וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְגָדִים?
מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
מִשְּׁעַת דְּחִיָּתוֹ לַצּוּק.


(ז) בָּא לוֹ אֵצֶל פָּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין.
קְרָעָן וְהוֹצִיא אֶת אֵמוּרֵיהֶן,
נְתָנָן בַּמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
קְלָעָן בְּמִקְלָעוֹת וְהוֹצִיאָן לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.
וּמֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים?
מִשֶּׁיֵּצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
מִשֶּׁיַּצִּית [נ"א: מִשֶּׁיִּצַּת] הָאוּר בְּרֻבָּן.


(ח) אָמְרוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל: הִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר.
וּמִנַּיִן הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר?
דַּרְכִּיּוֹת הָיוּ עוֹשִׂין, וּמְנִיפִין בְּסוּדָרִין,
וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
וַהֲלֹא סִימָן גָּדוֹל הָיָה לָהֶם;
מִירוּשָׁלַיִם וְעַד בֵּית חִדּוּדוֹ שְׁלֹשָה מִילִין.
הוֹלְכִין מִיל, וְחוֹזְרִין מִיל, וְשׁוֹהִין כְּדֵי מִיל,
וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:
וַהֲלֹא סִימָן אַחֵר הָיָה לָהֶם;
לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית הָיָה קָשׁוּר עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל,
וּכְשֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר – הָיָה הַלָּשׁוֹן מַלְבִּין,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו א, יח): "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ".


נוסח הרמב"ם

(א) שני שעירי יום הכיפורים -

מצותן, עד שיהו שוין -
במראה, ובקומה, ובדמים.
ולקיחתן - כאחת.
אף על פי שאינן שוין - כשרים.
לקח -
אחד מהן היום, ואחד למחר - כשרים.
מת אחד מהן -
אם עד שלא הגריל - מת,
יקח זוג לשני.
ואם משהגריל - מת,
יביא שנים,
ויגריל עליהם - כתחילה,
ויאמר:
"אם של שם - מת,
זה שעלה עליו הגורל לשם - יתקיים תחתיו.
ואם של עזאזל - מת,
זה שעלה עליו הגורל לעזאזל - יתקיים תחתיו".
והשני - ירעה עד שיסתאב,
ויימכר - ויפלו דמיו לנדבה,
שאין חטאת הציבור - מתה.
רבי יהודה אומר: תמות.
ועוד אמר רבי יהודה:
נשפך הדם - ימות המשתלח.
מת המשתלח - ישפך הדם.


(ב) בא לו - אצל שעיר המשתלח,

וסמך שתי ידיו עליו - והתוודה.
וכך היה אומר:
"אנא ה' -
עוו, פשעו, וחטאו לפניך - עמך בית ישראל.
אנא ה' -
כפר נא לעוונות, ולפשעים, ולחטאים,
שעוו, ושפשעו, ושחטאו לפניך - עמך בית ישראל.
ככתוב בתורת משה עבדך לאמור:
"כי ביום הזה יכפר עליכם,
לטהר אתכם מכל חטאותיכם,
לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז ל)".
והם עונין אחריו:
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".


(ג) מסרו - למי שהוא מוליכו.

והכל - כשרים להוליכו.
אלא, שעשו כהנים גדולים - קבע,
ולא היו מניחין את ישראל - להוליכו.
אמר רבי יוסי:
מעשה, והוליכו ערסלה - מציפורי,
וישראל היה.


(ד) וכבש - עושין לו,

מפני הבבליים - שהיו מתלשין בשיערו,
ואומרין לו: "טול וצא, טול וצא".
יקירי ירושלים,
היו מלווין אותו - עד סוכה הראשונה.
עשר סוכות - מירושלים ועד צוק,
תשעים ריס - שבעה ומחצה לכל מיל.


(ה) על כל סוכה, וסוכה -

אומרין לו: "הרי מזון, והרי מים".
ומלווים אותו - מסוכה, לסוכה,
חוץ - מן האחרון שבהן,
שאינו מגיע לצוק,
אלא עומד מרחוק - ורואה את מעשיו.


(ו) מה היה עושה?

חלק לשון של זהורית -
חציו - קשר בסלע,
וחציו - קשר בין שתי קרניו.
ודחפו - לאחוריו,
והוא מתגלגל - ויורד.
לא היה מגיע - לחצי ההר,
עד שהוא נעשה - איברים, איברים.
בא, וישב לו - תחת סוכה האחרונה,
עד שתחשך.
מאמתי מטמא בגדים?
משיצא - לחומת ירושלים.
רבי שמעון אומר:
משעת דחייתו - לצוק.


(ז) בא לו - אצל הפר, ואצל שעיר הנשרפים -

קרען -
והוציא - את אימוריהן,
ונתנן - במגס,
והקטירן - על גבי המזבח.
קלען - במקלעות,
והוציאן - לבית השריפה.
מאמתי מטמאין בגדים?
משיצאו - לחומת העזרה.
רבי שמעון אומר:
משיצת האור - ברובן.


(ח) אמרו לו - לכוהן גדול:

"הגיע שעיר למדבר".
ומנין היו יודעין - שהגיע שעיר למדבר?
דידביות - היו עושין,
ומניפין - בסודרין,
ויודעים - שהגיע שעיר למדבר.
אמר רבי יהודה:
והלוא סימן גדול - היה להם,
שלשת מילין - מירושלים ועד בית חורון,
הולכים מיל, וחוזרים מיל, ושוהין כדי מיל,
ויודעים - שהגיע שעיר למדבר.


פירושים