משנה אבות ו ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ו · משנה ב | >>
אמר רבי יהושע בן לוי , בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה.
שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר (משלי יא כב): "נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם".
ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה (תדיר) הרי זה מתעלה, שנאמר (במדבר כא יט): "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות".
משנה מנוקדת
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם", וְאוֹמֵר "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת":
נוסח הרמב"ם
פירוש הרמב"ם
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מעלבונה של תורה - מעלבון שעולבין את התורה, שהיא עלובה על שאין לה עוסקין:
נזוף - מנודה, כמו [בראשית ל"ז] ויגער בו אביו, מתרגמינן ונזף ביה אבוהי:
נזם זהב באף חזיר - שאינו משמרו אלא הולך ונובר באשפה וממאיס, כן תלמיד חכם שחסר מטעמים של תורה הוא מאוס כמנודה הזה:
שאין לך בן חורין - לפי שבני אדם מכבדין ומשמשין לפניו, ומי שאינו עוסק בה מתרחקין ממנו אלמא כמנודה הוא:
וממתנה נחליאל - למעלה מן הפסוק הזה כתיב, וממדבר מתנה וממתנה נחליאל, [עירובין נ"ד. נדרים נ"ה], כיון שניתנה להם תורה במתנה, נחלו אל, כלומר הביאם בחלקו, וכיון שחלקו אל, עולים לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות:
פירוש תוספות יום טוב
פירוש עיקר תוספות יום טוב
תפארת ישראל
יכין
בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב: אמרו הטבעיים בספרי [יעאגראפיע] שגם עכשו סביב להר סיני נשמע באויר שממעל לההר תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים ואין מבין. וזה דבר פלא. ולפע"ד לאלה רמז ריב"ל, שהקולות הנשמעים שם יתנו רמז להאדם להזכירו מתן תורה. וכי עכשו ירעם על הדור על שאינן מכבדין אותה כראוי לשמור מצותיה כראוי. וזהו הקול הקטן החוזר מקול הגדול שנשמע אז ביום הקהל בעת מתן תורה. וזהו בת קול דקאמר הכא, ר"ל קול שנולד מקול אחר:
אוי להם לבריות מעלבונה של תורה: ר"ל אל תתמה שהבטחונו במשנה הקודמת כל הטובות האלה לעוסק בתורה, והרי אנחנו רואים הרבה פעמים להיפך. ע"ז קאמר ריב"ל, כל אוי שיקרה ללומדיה ח"ו, הוא מפני עלבון התורה, שלא עמלו בה כראוי:
שכל מי שאינו עוסק בתורה: כראוי:
נקרא נזוף: ר"ל מוגער הוא מאביו שבשמים. והגערה הוא האוי, הדבר שאינו של נייחה שקרה לו מה', שבזה גערו ה', ויזהירו על שאינו נוהג כראוי. ונ"ל דאין ר"ל דנקרא מבני אדם בשם נזוף רק ר"ל שכל אוי שיקרה לו בעולם הוא קריאה בנזיפה שיקראו לו משמים להעירו משנתו וחלומו, כמ"ש כאשר ייסר וגו' כדי שייטיב א"ע:
שנאמר נזם זהב באף חזיר: הנזם הוא כח השכל שחננו ה' להאדם. וכשישתמש בו לדברים בזויים, הרי הוא כחזיר הנובר, המשתמש בנזם שבאפו ללכלכו באשפתות:
אשה יפה וסרת טעם: האדם חלש כאשה שאין לה רק מה שיתן לה בעלה. ויותר מזה, חלשים הם ישראל, סיהרא לית לה מדגרמה כלום, דכל מקריותם תלוי בהשגחתו ית'. ויותר מזה חלשים הם הת"ח, כמ"ש דתה"ק נקרא תושיה שמתשת כחו של אדם [סנהדרין כ"ו ב']. וכ"כ אמרו, אליכם אישים אקרא, אלו ת"ח שדומין לנשים חלשות [יומא ד"ע ע"א]. לכן כשיסיר הקב"ה ח"ו השגחתו הפרטית מהם, א"א שיטיב להם בעולמם, וכן ראוי להם, מדהן כאשה יפה בכח שכל שחננם ה'. אבל השכל שלהם הוא בלי טעם וריח, מדאין משתמשין בו כראוי. ודוגמתו הוא כהאשה היפה שאמרנו שבעלה נתן לה תכשיטין אבל מדהיא סוכלת אינה שומרתן כראוי, היא נגערת מבעלה, כמו שגוערין לחזיר הנובר באשפה, עם טבעת זהב שבחוטמו. וכ"כ יגערו משמים במי שחננוהו משמים בשכל ובלב צדק. ואעפ"כ ילך תועה, והרע שיקרא לו היא הגערה להקיצו משנת אולתו, כזבוב היספאניע שיניח הרופא על אבר מת להעיר בו רוח חיים. וכ"כ כל המחלה אשר שמתי במצרים, שהיה לעונש לא אשים עליך. רק יסוריך הוא לבעבור כי אני ד' רופאיך להבריאך:
ואומר: וא"ת עכ"פ לא הפסיד עי"ז דעבדא בהפקירא ניחא ליה להיות בן חורין ולא יצטרכו למשוך תמיד בעול הזהב של תה"ק לעסוק בה תמיד, ולצמצם התאוה במתג ורסן של מצותיה. על זה קאמר ואומר וכו':
אל תקרא חרות אלא חירות: דכח השכל שבאדם הוא דוגמת הלוח, והשתמשו בו לתורה הוא דוגמת הכתב. וכשיהיו שניהן כראוי, אז מעשה אלהים הנה, והנושאן הוא בן חורין. אבל רק בהכתב תלוי החירות, דהרי אצל הכתב כתיב מלת חרות, לרמז החירות:
שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה: שרק הוא אינו משתעבד וגם אינו משועבד להגופניות, וזאת החירות, שנפשו אינה משועבדת לתאות הגופני, זהו לבד חירות האמיתית ולא כשתאותו משוחרר ונפשו משועבדת לתאוה:
הרי זה מתעלה: שלא תאמר לאו כל אדם זוכה לכתר תורה, רק כשיש לו תרתי, שיש לו שכל גדול ושישתמש בו בתורה, ע"ז קאמר שכל העוסק וכו', ר"ל אפילו אין לו שכל גדול:
וממתנה נחליאל ומנחליאל במות: ר"ל אם משתמש בחכמתו שהיה לו למתנה מה', לתורה ולמע"ט, אז יהיה נחלי אל. יזכהו ה' שינחל חוזק אלהית, יותר מאשר יכול לקוות מטבעו. ועי"ז יתעלה שוב לבמות גבעות עולם:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
מגן אבות (רשב"ץ)
דרך חיים (מהר"ל)
העוסק בתורה לשמה וכו', מה שאמרו לשמה דווקא כי כאשר למד תורה לשמה יש לו מעלת התורה שהרי הוא לומד לשמה, אבל אם למודו שלא לשמה אין לו מעלת התורה כלל, שהרי אין למודו לשמה אבל כדי לקנות כבוד וכיוצא בזה אין לו מעלת התורה כפי מה שראוי, וכל המעלות אשר זכר כאן הם מפני עצם מעלת התורה, ומעתה אם למודו בתורה לשמה יש לאדם המעלה אשר ראויה לתורה עצמה, אבל אם אין למודו לשמה אין לו המעלה שראוי אל התורה עצמה שהרי אין למודו לשמה. ואמר שזוכה לדברים הרבה, ואין לפרש שר"ל אלו דברים שמספר והולך, שהרי אח"כ אמר ולא עוד והוא מילתא בפני עצמו, אבל פירוש מה שאמר שזוכה לדברים הרבה כי ראוי אליו טובות הרבה בין לאורך ימים ובין לעושר וכבוד וכל הטובות הכל ראוין אליו. ואחר שאמר שזוכה לדברים הרבה והם טובות הרבה, אמר ולא עוד שיקנה ע"י התורה מעלה עליונה והם כל המעלות שזכר אח"כ שהם ראויות בפרט למי שעוסק בתורה. (אבל מה שאמר שזוכה לדברים הרבה) ואמר שכל העולם כדי הוא לו, פירוש שכל העולם הוא ראוי למי שעוסק בתורה לשמה. וזה מפני כי התורה היא על העולם הטבעי, ודבר זה בארנו פעמים הרבה איך התורה היא על העולם, ועיין למעלה אצל הפוך בה דכולא בה. ודבר זה רמזה התורה כי התחלת בריאת העולם היא בבי"ת, ואלו התחלת התורה היא באל"ף שנאמר (שמות, כ) אנכי ה' אלקיך להודיע כי מעלת התורה היא קודמת. ורמז זה דוד במזמור (תלים י"ט) השמים מספרים כבוד אל שזה המזמור יש בו ז' פסוקים למנצח מזמור לדוד השמים מספרים כבוד אל והם שבע פסוקים עד תורת ד' תמימה הוא השמיני וידוע כי העוה"ז נכלל בז' שהם ימי בראשית והתורה היא על העולם ולכך סדר פסוק תורת ה' תמימה שהוא מדבר מן התורה בפסוק שמיני. וזה טעם כי מזמור תמניא אפי' (שם קי"ט) יש בו שמונה פסוקים, מפני שכל המזמור מיוסד על התורה שהיא על העולם הזה שהוא נכלל במספר ז' שהם ז' ימי בראשית והתורה היא על העולם ולכך ראוי לה מספר שמונה, והדברים האלו נתבארו בספר התפארת ובשאר מקומות. ובירושלמי (פאה פ"א) רבי ברכיה ור' חייא דכפר תחומין חד אמר אפילו כל העולם כלו אינו שוה לדבר אחד מן התורה וחד אמר אפילו כל מצות התורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה ר' בא בשם ר' אחא כתוב אחד אומר וכל חפצים לא ישוו בה וכתוב אחד אומר וכל חפציך לא ישוו בה חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות וכל חפצים אלו דברי תורה שנאמר כי באלה חפצתי ע"כ. ומזה תראה כי התורה היא נבדלת מן העוה"ז כי התורה היא שכלית וכל העולם הוא גשמי, ולפיכך כל העולם אין שוה לדבר אחד מן התורה, כי העולם אע"ג שיש בו חכמה אין בהם החכמה העליונה שהיא שכל גמור רק שכל האדם נקרא, אבל התורה היא חכמה גמורה, ולפיכך כל העולם אין שוה לדבר אחד מן התורה, ולמאן דאמר אף המצות כי המצות הם ע"י מעשה האדם הגשמי ולפיכך כל מצות התורה שהם מעשה אדם הגשמי אינן שוות לדבר אחד מן התורה, כי כל מצות התורה אע"ג שיש בהם החכמה הרי המצוה הוא ע"י מעשה גשמי והתורה היא החכמה בלבד, ועוד יתבאר זה ולפיכך אמר כאן שכל העולם כלו כדי הוא לו, ור"ל כי כדי העוה"ז שיהיה אל זה מי שעוסק בתורה לשמה כי העולם כולו הוא תחתיו:
שנקרא ריע וכו', פי' שהוא ריע אל הקב"ה וגם הוא ריע אל הבריות. ושם ריע נופל על שנים שיש להם שתוף וחבור, כי כאשר יאמר ראובן הוא ריע שמעון וממילא הוא ג"כ שגם שמעון ריע ראובן כי השם הזה בא על שני רעים ביחד, ומ"מ אין לשון ריע רק על שנים שיש להם שתוף וחבור יחד. אבל האהבה מצד מה הוא יותר שנפשו קשורה בנאהב, תדע לך דכתיב (ויקרא, יט) ואהבת לרעך כמוך א"כ גדול לשון אהבה מלשון ריע, כי האהבה הוא קשור הנפש בנאהב לגמרי עד שנחשב כמותו. ומ"מ לשון רעים נאמר על שני דברים שיש להם חבור ביחד זה לזה וזה לזה, אבל אפשר כי ראובן אוהב את שמעון ושמעון אינו אוהב את ראובן, אא"כ יאמר שראובן הוא אוהבו של שמעון כי לשון זה בודאי נאמר כאשר ראובן הוא אוהב את שמעון ושמעון ג"כ אוהבו של ראובן ולא שיאהב ראובן את שמעון ושמעון אינו אוהב את ראובן, ואפילו אם ראובן אוהב את שמעון ושמעון אוהב את ראובן מ"מ לא נקראים רעים כי אין לשון ריע רק בשביל שיש להם שתוף וריעות ביחד. ולכך אמר כי מי שעוסק בתורה לשמה נקרא ריע למקום ולתחתונים, וזה כי התורה היא דביקות אל הש"י ואל התחתונים, ולפיכך מצד הזה הוא ריע אל הש"י ואל התחתונים. ואמר שנקרא אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות וכו', כבר התבאר כי האהבה היא קשור הנפש בנאהב והתאחדות לגמרי, ומי שלומד תורה לשמה הנה יש לו קשור ודביקות עם הש"י והש"י עמו וכן יש לו חבור עם הנמצאים כולם. ודבר זה מבואר איך כל הנמצאים יש להם קשור וחבור עם התורה והתורה עם הש"י, כי התורה היא סדר הנמצאים אשר סדר הש"י, וזה שאמרו (ב"ר פ"א) שהיה הקב"ה מביט בתורה וברא את העולם ובשביל כך יש לכל הנמצאים חבור אל התורה שבהם נברא הכל והתורה היא הסדר שמסודר ומתחייב מן הש"י. ולפיכך מי שעוסק בתורה לשמה אחר שעוסק בתורה לשמה והתורה יש לה קשור עם הש"י בשביל זה נקרא ריע למקום, וכן נקרא מצד זה ריע לבריות. וכבר התבאר זה למעלה ג"כ בפרק בעשרה. ובפרק חלק (סנהדרין דף צט:) כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בין פמליא של מעלה ובין פמליא של מטה שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי רב אמר כאלו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מלטה שנא' לנטוע שמים וליסוד ארץ ור' יוחנן אמר אף מגין הוא על העולם שנאמר ובצל ידי כסיתיך ריש לקיש אמר אף מקרב הגאולה שנאמר ולאמר לציון עמי אתה ע"כ. אלו החכמים כולם באו לבאר מעלת התורה לשמה, ואמר כי אם לא היתה התורה לשמה היו העליונים והתחתונים מחולקים כי העליונים אין ספק שהם מחולקים מן התחתונים במה שאלו הם עליונים ואלו הם תחתונים, אבל מצד כי הנמצאים העליונים והתחתונים כולם הם מתחברים לתורה במה שהתורה היא מן עליונים לתחתונים, ולפיכך בתורה הוא משים שלום בין פמליא של מעלה ובין פמליא של מטה עד שהם א' כל הנמצאים כולם מתקשרים ומתחברים ביחד, ולפיכך הלומד תורה לשמה משים שלום בין פמליא של מעלה ובין פמליא של מטה וזהו הריע שאמרו שהוא ריע לעליונים ולתחתונים ונקרא ריע אל הקב"ה ורב סבר כאלו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה, וזה כי כאשר היה פירוד בין העליונים והתחתונים אין כאן עולם שלם כי אין העולם מתקיים לחצאין ולפיכך אם העולם אחד אז יאמר לדבק טוב ולקשור הזה אחד והאחד מחזיק את האחד מצד כי העולם שלם אבל אם אין העולם הזה אחד מקושר אינו מקוים. ומפני זה (כי) כאשר עוסק בתורה לשמה מחבר פמליא של מעלה ופמליא של מטה הרי דבר זה נחשב כאלו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה. ועוד כי התורה היא יסוד עליונים והתחתונים, כי כאשר יש לעליונים ולתחתונים חבור אל התורה דבר זה בעצמו הוא יסוד עליונים ותחתונים כי אין קיום אל העולם כ"א ע"י התורה, ולפיכך אמר כאלו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה. ורבי יוחנן שאמר שמגין הוא על כל העולם כלו, ר"ל כי ע"י התורה יש לעולם דביקות בו יתברך, ומפני זה העולם מתלונן בצלו של הקב"ה כמו שמביא קרא ובצל ידי כסיתיך, ודבר זה מבואר כי ע"י התורה יש לעולם דביקות אל הש"י, ומפני שיש לעולם דביקות בו ית' ומפני זה מגין הוא על כל העולם. וריש לקיש אומר אף מקרב את הגאולה, ודבר זה כמ"ש בברייתא זאת שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה שנאמר חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות. ואיך לא יהיה זה כי כח האומות אינו רק בעוה"ז בלבד שבעוה"ז ממשלת המלכיות והתורה מדריגתה ומעלתה על העוה"ז, ולפיכך העוסק בתורה הוא בן חורין מן שעבוד המלכיות כמו שיתבאר לקמן כי אין מגיע לשם ממשלת האומות שאין להם רק עוה"ז דוקא. וז"ש כאן אף מקרב את הגאולה לצאת מן המלכיות כי אין הגאולה רק שראוי לישראל שיצאו מן האומות, והעוסק בתורה לשמה הוא קונה מדריגה נבדלת שכלית ובשביל כך יצאו ישראל מן האומות החומריים ולפיכך אמר שהוא מקרב אל הגאולה:
ותבין כי כל אחד מן החכמים הוסיף מעלה, ולכן קאמר כל אחד לשון אף ומה שמדבר ריש לקיש שהוא מקרב את הגאולה הוא יותר על הכל, כי הראשון לא יאמר רק שהתורה היא קשור כל העולם, ורב הוסיף שהתורה היא יסוד כל העולם ולפיכך אמר כאלו בנה פלטרין של מעלה ומטה, ורבי יוחנן הוסיף כי על ידי התורה העולם הוא תחת הקב"ה ודבר זה יותר מעלה וקירוב אל הש"י, וריש לקיש הוסיף שמקרב את הגאולה שמוציא ישראל מרשות האומות להתדבק בו יתברך וזהו המעלה היותר עליונה שהעוסק בתורה לשמה מתעלה למעלה למעלה והבן זה היטב, ופי' זה ברור למי שמבין דברי חכמים. והנה התבאר כי מי שעוסק בתורה לשמה הוא מחבר עליונים ותחתונים, וזהו שאמר בכאן שנקרא ריע ואהוב. ואמר נקרא ריע ואהוב סתם, ולא אמר נקרא ריע ואהוב למקום, מפני שרצה לומר שהוא ריע למקום ולבריות ולכך אמר שנקרא ריע אהוב סתם ובמה שאמר שנקרא ריע ואהוב סתם נכלל בזה למקום ולבריות. אבל אצל אוהב אין שייך לומר שנקרא אוהב כי אחרים קוראים לו השם, וכאשר אחרים אוהבים וקוראין אותו אהוב או שנקרא אצלם ריע נכלל בזה למקום ולבריות, אבל אצל אוהב אין אחרים קוראים לו אוהב ולכך אין לכלול אוהב את המקום אוהב את הבריות בזה שאמר אוהב, והוצרך לפרש בפי' אוהב את המקום אוהב את הבריות. וכבר התבאר ההפרש שיש בין ריע ובין אוהב כי שניהם שייכים במי שעוסק בתורה לשמה, כי הקירוב והשייכות שיש לתורה אל הש"י וכל הנמצאים יש להם שייכות ושתוף אל התורה, ולכך מי שעוסק בתורה לשמה נקרא ריע למקום וריע לבריות, ומצד הקשור של אהבה שיש לעוסק בתורה נקרא אהוב ואוהב את המקום:
ואמר כי הוא משמח את המקום משמח את הבריות, ופי' דבר זה כי השמחה מצד השלימות ודבר זה ביארנו בכמה מקומות, וכשם שהאבל הוא כאשר יש לאחד הפסד והעדר, וכך כאשר יש לאחד שלימות אז נמצא השמחה ולפיכך האדם שמח כאשר מגיע לו שלימות. וזהו שאמר שהוא משמח את המקום כי התורה שלימות האדם ובתורה השלמת הכל, וכאשר הנמצאים בשלימות נאמר (תלים ק"ד) ישמח ה' במעשיו שהם שלימים, ולפיכך העוסק בתורה לשמה משמח את המקום כי אין לך מדה יותר מזה שהיא שלימות הנמצאים כי אם על ידי התורה ולפיכך משמח את המקום. ובזה בעצמו משמח את הבריות מצד השלימות שבו. ואל יקשה לך מה ענינו אל הבריות שישמח את הבריות, כי אין דבר זה קשיא כי כבר אמרנו כי התורה שלימות כל העולם ולפיכך ראוי מי שעוסק בתורה שיהיה משמח את הבריות. ואמר ומלבשתו ענוה. דבר זה בארנו בכמה מקומות למעלה כי הענוה היא מדה ומעלה נבדלת, והפך זה גסות רוח שהיא מדה שייכה אל מי שהוא חמרי וכשמו כן הוא שהגסות הוא שייך לחומר שיש בו גסות. ובארנו דבר זה למעלה כי משה רבינו ע"ה שהיה איש האלקים עד שהיה נבדל מן החומר לגמרי ובו היה מדתו ענוה מכל האדם אשר על פני האדמה, שתראה מזה כי הענוה היא מדה נבדלת מן החומר, ולא זכה משה לתורה רק בשביל הענוה וכמו שאמרו בפרק ר"ע (שבת דף פט.) הואיל ומעטת את עצמך תקרא על שמך מוכח שזכה משה לתורה בשביל הענוה, וכך בעצמו התורה מביאה לידי ענוה שהם שני דברים תלוים זה בזה התורה בענוה והענוה בתורה. ובנתיב הענוה יתבאר עוד דבר זה באריכות איך בעל הענוה ביותר מכל המדות הוא מסולק מן החמרי ודבר זה מבואר למעלה גם כן. ואמר ויראה, ר"ל שהוא ירא שמים, דבר זה מבואר למעלה אצל אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה, וכן אצל אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, שהיראה והחכמה הם שני דברים נתלים זה בזה ואצל החכמה היא היראה ואצל היראה היא החכמה ואין לכפול הדברים שהם מבוארים במקומם. ואמר ומלבשתו ענוה ויראה, מפני כי המדות האלו חשובות ומפוארות נותנות לאדם מלבוש של תפארת, שכך הם כל המדות החשובות תפארת לבעל המדה כמו שאמרו איזה דרך ישרה כל שהיא תפארת לעושיה ולכך אמר ומלבשתו. ועוד כי לגודל מעלת המדה שהיא הענוה והיראה עד שהם מעלות עליונות כאשר ידוע מענין הענוה והיראה שייך באלו שתי מדות ומלבשתו, כי המלבוש הוא על האדם. כי אלו שתי מדות בפרט הנה מדות אלקיות עד שאינן אנושיות כמו שידוע למבינים ממעלתם ושייך בזה ומלבשתו, כמו שאמר הכתוב (משלי, כב) עקב ענוה יראת ה', ומה שעשתה החכמה עטרה לראשה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' עשתה ענוה עקב לסוליותה דכתיב עקב ענוה יראת ה', הרי אלו שתי מדות הנה העליונות ומפני מעלתן אמר ומלבשתו כי המלבוש הוא על האדם:
אבל צדיק וחסיד ישר ונאמן בזה אמר ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן. הנה בכאן ארבעה תוארים שאין זה כזה ופירוש, בארבעה תוארים האלו נקרא האדם, צדיק כאשר עושה דבר שהוא ראוי לעשות כי צדיק ה' צדקות אהב, וידוע כי ראוי שיתן צדקה לעני שהוא בערום ובחוסר כל ואיך לא יתן אליו צדקה, אמנם החסיד הוא שהוא עושה לפנים משורת הדין ודבר זה הוא עושה מצד החסידות והטוב כאשר עושה לפנים משורת הדין וזהו מדת החסיד, ויש דבר שנותן היושר והמשפט לעשות וזה נקרא יושר וזהו מדה שלישית, אמנם יש עוד מדה שהוא נאמן שאינו משנה ואינו משקר באמונתו. ואלו ד' מדות כוללות כל המדות כי יש דבר שראוי לעשות מצד החסד ולפנים משורת הדין מצד שראוי שיהיה האדם טוב וחסיד, ויש שראוי לעשות מצד שכך הוא ראוי. ומדה זאת בין החסיד ובין הישר, כי החסיד לפנים משורת הדין לגמרי והישר שאינו מחליף דבר המשפט כלל, ואלו הצדיק הוא עושה הדבר הראוי אף על גב שאינו משפט וגם אינו חסידות לגמרי שהוא לפנים משורת הדין, והוא כמו מדת הצדקה שאין הצדקה חסד כי מאחר שהוא לעני אין ראוי שלא ירחם על העני וגם אין זה משפט גמור כי אין חיוב אליו כלל רק ראוי שיתן צדקה. וזה שמזכיר כאן צדיק חסיד ישר. ואלו ג' מדות נזכרים אצל הש"י בהנהגת עולמו (ירמי', ט) כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ הרי לך כי הוא יתברך מנהיג עולמו בג' מדות הללו והם הם שנזכרים כאן גם כן. ולפעמים תמצא אדם שהוא חסיד לעשות דבר לפנים משורת הדין מצד שהוא איש טוב מוותר, ואינו עושה הדבר שהוא דין ומשפט כי זה מצד מדה אחרת שהוא ישר, ויש שהוא עושה הטוב והחסד שהוא לפנים משורת הדין וגם עושה דבר שמדת הדין נותן הוא המשפט, ואינו עושה דבר שהוא ראוי לעשות כמו הצדקה וכיוצא בזה מן הדברים אשר הם ראוים לעשות, אבל באלו ג' מדות החסיד והישר והצדיק נכלל הכל. והמדה הרביעית דהוא נאמן שעומד באמונתו, כל שלשה הראשונים הם מדות לאדם ואין המדה דבר עצמי אל האדם, זולת כאשר האדם הוא נאמן, דבר זה (ענין) נחשב ענין עצמי. כי מי שהוא נאמן הוא מורה על שהוא מציאות חזק ולכך הוא עומד באמונתו, וזהו צדיק באמונתו יחיה כי כאשר הוא בעל אמונה ועומד בחוזק אמונתו בלי שנוי וזהו מורה על מציאות חזק בעצמו ולכך יחיה באמונתו עד שהוא עומד קיים. ולכך כאשר זכר ג' מדות אשר הם תארים לאדם והם כוללים כל המדות, כי יש דברים שהוא עושה מצד חסד ולפנים משורת הדין, ויש מצד המשפט שהוא ישר וחייב לעשות, ויש מצד שראוי לעשות ודבר זה ממוצע בין המשפט והחסד, ואחר כך זכר מעלה עצמית לאדם הוא הנאמנות. ומי שמבין דברי חכמים ויודע מדת החסד ומדת המשפט ומדת הצדקה ומדת האמונה, הנה יודע ומבין אלו ד' תארים וכולם הם נתלים בתורה אשר ממנה וזה מבואר. ולכן אמר במדת הענוה ומלבשתו כמו שבארנו למעלה, שהענוה והיראה הם לבוש אל האדם במה שהם על האדם, ולא כן צדיק חסיד ישר ונאמן כי אלו מדות הם תארים לאדם לא אמר כאן ומלבשתו צדקה חסידות יושר ואמונה ודבר זה מבואר ליודעי חכמה:
ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות. אחר שהזכיר מה שהתורה נותנת אליו מן הענוה והיראה ומן החסידות והיושר והצדק והנאמנו', שאלו מדות הם ראוים לאדם מצד שהוא אדם, ולכך אמר אצל אלו מדות לשון מלבוש כי המלבוש שייך לאדם, ומכל שכן מה שאמר לשון ומכשרתו כי רצה לומר שמכשיר אותו עד שהוא מתוקן לגמרי, ואמר אחר כך כי יש עוד בתורה שמקרבת אותו אל זכות בעולם וכן מרחקת אותו מכל חטא בעולם. ופירוש מרחקתו מן החטא פירוש אפילו בשוגג אינו בא לידי חטא והתורה שומרת עליו שלא יבא לידי חטא, כי הדבק עם התורה אין התורה מניחו להיות הולך דרך מקולקל כלל אבל שומרת עליו מן החטא, וזה שאמר ומרחקתו מן החטא. ולפיכך לא יקשה לך פשיטא שהתורה מרחקתו מן החטא כיון שכבר אמר שהוא צדיק וכו', אלא שאין חטא בא על ידו. וכן מה שאמר ומקרבתו לידי זכות אף אם לא היה דעתו ע"ז מקרבתו לידי זכות. ובמדרש (ויק"ר פל"ה) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד רבש"ע כל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ע"כ. והנה תראה כי רגלי חסידיו הש"י מביא אותם אל הטוב ואל הזכות, וזה שאמר כאן ומקרבתו לידי זכות שרגליו מביאות אותו אל הזכות תמיד אף כי לא היה דעתו על זה כלל וכן רגלי חסידיו ישמור מן החטא:
ואמר ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, מפני שר"ל כי בכל מה שישאלו לו נהנין ממנו, ואלו אמר ונמצא בו עצה ותושיה היה אפשר לומר כי ימצא עצה ותושיה לעצמו כי יותר יש עצה לאדם אשר צריך לעצמו, ולכך אמר ונהנין ממנו עצה ותושיה כי כל אשר צריך לעצה נהנה ממנו עצה, כי לא שייך למוד אצל גבורה ופירוש גבורה ר"ל כי דבריו מחזיקים את האדם ונותנין לאדם גבורה וכח כאשר ישמע דבריו, ואם לא כן קשיא איך נהנין ממנו גבורה ואצל זה לא שייך לומר לשון למוד רק נהנים. ויש לפרש מה שאמר שנהנים ממנו גבורה היינו גבורה ממש, כי הש"י עם מי שעוסק בתורה ומתגבר על הכל כמו ונהנין ממנו עצה שהשם יתברך עם עצתו, וכן ונהנין ממנו גבורה כי הש"י עמו עד שמתגבר על אויביו וכמו אברהם שלכך נטל עמו ת"ח שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו כדאיתא בנדרים (דף לב.) ונענש ע"ז על שעשה אנגריא בתלמידי חכמים וזה נכון. ומה שאמר הכתוב לי עצה ולי תושיה אני בינה ולי גבורה בכל אחד זכר מלת לי, מפני כי העצה שהיא עצה עמוקה ביותר, וכן תושיה נאמר על השגת דברים העמוקים שבהשגתם מתשת כחו של אדם, וכן הוא שכל חכמה עמוקה שכלית מתשת כחו הגופני של אדם ולכך נקרא השגה העמוקה תושיה ומפני זה אמר לשון לי. כי אין השגה הזאת עצם החכמה, ואינו דומה אל בינה שהיא החכמה עצמה ולכך שייך בזה אני בינה, אבל התושיה למעלתה אינה עצם החכמה ושייך לומר לי תושיה. ורז"ל אמרו כי התורה נקראת תושיה שאמרו (סנהדרין דף כו:) למה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם והתורה שהיא אלקית היא למעלה מן החכמה ושייך בתורה לומר לי תושיה, כי מי שזוכה לבינה מקבל התורה וזה לי תושיה ודבר זה מבואר, ומכ"ש הגבורה שאין זה אמתת החכמה. ולכך אמר לשון לי אצל עצה ואצל תושיה ואצל גבורה כלומר שהם אל החכמה אף כי אין זה עיקר החכמה, אבל בבינה שהיא החכמה עצמה שייך לומר אני בינה. ומה שימצא גבורה מן בעל התורה, דבר זה מפני כי אין דבר יותר חזק בגבורה כמו השכל והחומר הוא חלש, ולפיכך מי שעוסק בתורה נהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, וזה כמו שהתבאר כי הגבורה היא עם מי שעוסק בתורה לשמה שימצא ממנו כל אלו דברים:
ונותנין לו מלכות וממשלה כי ידוע כי המלכות ראוי אל התורה, כדאמרינן בפרק הניזקין (גיטין דף סב.) מאן מלכי רבנן שנאמר בי מלכים ימלוכו. והטעם הוא מבואר כי המלך נבדל מן העם ובשביל כך הוא מולך על העם, וזהו ענין השכל ג"כ, שהיא נבדל מן החמרי מולך עליו ולפיכך הוא מלך בודאי כאשר ימצא בו מדריגה השכלית. וידוע כי המלך נבדל מן העם ובשביל שהוא נבדל מן העם יש למלך מורא כמו שאמרו (לעיל פ"ג) אלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וכן הת"ח שיש לו מעלת השכל הנבדל כמו שהתבאר ולכך נותנין לו מורא שהוא כמו מורא מלכות כמו שאמר (פסחים דף כב:) את ד' אלקיך תירא לרבות ת"ח. וממשלה היינו שהוא גוזר על בני אדם והם צריכים לעשות וזהו הממשלה שיש לו, והכל ראוי אל ת"ח במה שיש בו התורה השכלית והשכל יש בו מלכות וממשלה כמו שאמרנו, וכאלו אמר שמי שלומד תורה לשמה שנותנין לו מלכות דהיינו מורא מלכות וממשלה לקבל גזירתם. ואמר נותנין לו חקור דין פי' שיורד לעומק הדין, ואע"ג שהדין יש לו עומק שהוא מכוסה מבני אדם וכמו שאמרו במס' פסחים (דף נד:) ז' דברים מכוסים מבני אדם עומק הדין, ויותר מזה כי הדין אינו כמו התורה שאפשר שילמוד תורה ויקבל מרבו, אבל הדין הוא לפי המאורע כל שעה לפי הדברים המתחדשים וע"ז אמר ונותנים לו חקור הדין לעמוד על עומק הדין. ודבר זה כי העוסק בתורה לשמה דבק עם עצם מעלת התורה, ומן עצם מעלת התורה עומדים כל הדברים השייכים לתורה וכמו שאמרו אח"כ ג"כ ומגלין לו רזי התורה, והנה בשביל שהוא עוסק בתורה לשמה כלומר שלומד תורה לשם עצמה של תורה לא לשם כבודו ומפני כך נגלין לו רזי התורה שהם סודות התורה ועיקר התורה. ויש לפרש ג"כ וחקור דין דהיינו שעומד על הדין, כמו שתי זונות שבאו לפני שלמה המלך שחקר שלמה הדין לאמתו אשר לשאר בני אדם אי אפשר והוא חוקר הדין לאמתו, ויבא הל' שפיר וחקור הדין שנאמר (דברים, יג) ודרשת וחקרת ודבר זה מפני שעוסק בתורה לשמה שהתורה הוא האמת בעצמו ומפני זה הוא מגיע אל האמת כדי שיוציא הדין לאמתו אחר שהוא דבק באמת. ואמר ונעשה כמעיין המתגבר והולך וכנהר שאינו פוסק, ור"ל כי יש לו שני דברים שאומר דבר ונותן ראיה לדבריו ועל ראיתו מביא ראיה לראיה וכן לעולם, ודבר זה שייך לומר כמעיין שאינו פוסק ונובע תמיד, ולענין רבוי הראיות שנמצאו אצלו לדבריו שייך לומר כנהר המתגבר והולך ברבוי המים עד שמתגבר והולך, כך מתגבר ברבוי התורה להביא ראיות והוכחות לדבריו ברבוי ומתגבר בהם. וכל זה מפני כי עוסק בתורה לשמה והתורה אין לה התחלה ואין לה קץ וסוף בעצמה, ולפיכך נעשה ג"כ כמו מעיין המתגבר והולך וכנהר שאינו פוסק:
ואמר והוי צנוע, הצניעות היא ראויה אל התורה, ודבר זה כפי מדריגת התורה שבאה מעולם העליון שהיא נסתרת וצנועה, ולכך הלומד תורה לשמה הוא נסתר וצנוע בכל מעשיו שאינו בעל גלוי רק הוא צנוע בכל מעשיו. ואמר וארך אפים גם מדה זאת לפי מדריגת התורה העליונה שהיא שכלית, כי בעל הכעס הוא מטפש כדכתיב (קהלת, ז) כעס בחיק כסילים ינוח אבל מי שמאריך אף מורה על זה שהוא שכל גמור, ותדע עוד כי הש"י שיש לו המעלה העליונה על כל יש עמו הרצון הגמור, כי האדם לפחיתתו ולחסרונו אין בו רצון גמור ולפיכך קל היא לכעוס ומוציא אפו, אבל הש"י לפי מדרגתו העליונה יש עמו הרצון ולפי הרצון הגמור שיש עם הש"י מאריך אף להוציא הכעס, שתראה מזה לפי מדריגה העליונה אין הכעס יוצא מהרה. וכן מי שעוסק בתורה לשמה לפי מדרגתו העליונה שיש לו שהוא דבוק בתורה עצמה עם המעלה העליונה, אין ראוי שימצא רק רצון ולפיכך הוא מאריך אף להוציא הכעס ודבר זה מבואר. ואמר ומוחל על עלבונו ופי' מוחל על עלבונו כאשר מבקש ממנו מי שהעליב אותו שימחול לו ומפייס אותו אז הוא מוחל על עלבונו, וכדאיתא בפרק בראשונה (יומא דף כב:) א"ר יוחנן כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו ת"ח ומקש' שם והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו כל פשעיו דמפייסין לי' ומפייס ע"כ. וכן כאן מה שאמר ומוחל על עלבונו כאשר מפייסין לי' אז מוחל ומעביר על פשעיו. ולפיכך לא יקשה לך הרי אמר למעלה:
ומלבשתו ענוה, שאין זה קשי' כי אף שאמרו חכמים שצריך שיהיה ת"ח עניו לא יהי' מוחל על כבודו שהרי אמרו אינו ת"ח, ולכך צ"ל שאם מפייסין לו ימחול. ודבר זה ראוי למי שעוסק בתורה לשמה שהוא שכלי והוא מופשט מן הדברים הגשמיים והמעמיד המדה מתיחס אל גשמי, שהרי המדה שייכית אל הגשמי שלכך נקרא מדה שהוא שעור וכל שעור הוא גשמי ואצל הפשיטות לא שייך מדה ולפיכך אמרו (שם) המעביר על מדותיו מעבירין לו כל פשעיו ורצה לומר כאשר מעביר על מדותיו והוא מופשט מן המדה שהיא אצלו אשר מתיחסת אל הגשמי, מעבירין ממנו פשעיו ג"כ ר"ל שהוא מופשט מן פשעיו אשר הפשעים לאדם מצד הגשמי, והמופשט מן הגשמי אין אצלו פשע וחטאת לכך מעבירין ממנו כל פשעיו כמו שהוא מופשט מן מדותיו ודבר זה יתבאר בנתיבות עולם. וזה ג"כ כאשר עוסק בתורה לשמה מצד כי השכל הוא מופשט מן הגשמי ומפני זה הוא מסתלק מן מדותיו אשר המדה מתייחסת אל הגשמי, ויש להבין את זה ג"כ כי הוא אמת וברור מאד למי שמבין את זה ולפיכך אמר ומוחל על עלבונו. ואמר ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים ודבר זה בודאי מפני כי התורה היא על כל הנמצאים ומתעלה עליהם ולפיכך מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. ויש לך להתבונן בדברים אלו אשר נתבארו שזוכה אליו מי שעוסק בתורה לשמה שכולם הם תלויים בזה כאשר התבאר:
מדרש שמואל (אוזידא)
ראוי להבין דכיון שהבת קול זאת באה להתרות לבני אדם שיעסקו בתורה תדיר היה ראוי שישמעו אותה כל העולם. לכן אפשר לומר שהענין הוא דרך משל לפי שהתורה ניתנה בהר חורב שהוא הר סיני ושם נשבעו כל ישראל לעסוק בה יומם ולילה א"כ כשישראל אינם עוסקים בתורה צריך שיחשוב האדם כאלו הר חורב בעצמו מכריז ואומר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה והעלבון הוא זה שכיון שהתורה מאז היתה משתעשעת לפניו יתברך וכמ"ש הכתוב ואהיה אצלו אמון וגם המלאכים התאוו אותה ואמרו תנה הודך על השמים והשי"ת נתנה לבני האדם והשליך משמים ארץ את תפארתה והסירה מגבירה בהיותה חלק לבן אדם ילוד אשה וכל זה העלבון התורה סובלת אותו כאשר בני אדם עוסקים בה כי כן היה רצון קונם אמנם כאשר יתבטלו ממנה ויניחו אותה בקרן זוית בודאי כי אז תחיל תזעק בחבליה ואז השי"ת יתבע עלבונה מבני אדם:
וביאר את רעתם ואמר שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף ומנודה ומובדל ממנו יתברך והביא ראיה מן הפסוק דקאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם כלומר דומה אשה יפה וסרת טעם אל נזם הזהב באף החזיר דכמו שנזם הזהב הוא בעצמו דבר חשוב ובהיותו מונח באף החזיר הוא ממאסו באשפה כן האשה היפה וסרת טעם והוא משל ודמיון אל נשמת האדם אשר היא מסטרא דקדושה שנקראת אשה יפה והשמיענו שאפי' שתהיה יפה ונעימה במעשיה בקיום המצות אם היא סרת טעם כלומר שסרה מללמוד טעמי התורה הרי זה נקרא נזוף ומאוס והטעם לזה ברור כי אינו דומה מי שמקיים את המצוה בהיותו יודע טעמה וסודה ושרשיה למי שמקיים אותה מצות אנשים מלומדה:
וביאר עוד רעה אחרת שנמשך לבריות מעלבונה של תורה והוא עול הגלות ושעבוד גליות. וז"ש והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא, ובהיותו הכל מעשה אלהים על כן היה חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה והטעם כי לעולם סטרא אחרא אתכפיין לסטרא דקדושה ובהיות זה עוסק בדבר שהוא מעשה אלהים אין שום בריה יכולה לשלוט עליו וכל כחות החיצונים אתכפיין ליה ולא גלו ישראל אלא על עלבונה של תורה דכתיב על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. ואמר שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות כלומר האדם אשר הוא עוסק בתורה אשר היא מתנה נתונה מאתו ית' כאשר יעסוק האדם באותה המתנה אז הוא נוחל לאל ית' והוא דבק בו ממש ועליו הכתוב אומר ואתם הדבקים בה' אלהיכם ואז כאשר נחליאל בהכרח הוא מתעלה על כל ברואי מעלה ומטה וז"ש ומנחליאל במות כלומר מנחליאל נמשך לו שיעלה במות שיתעלה ויתרומם למעלה למעלה:
ומ"ש להם לבריות דמלת להם מיותרת. אפשר שיובן עם מה שארז"ל אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שצריך להבין איך אמר פשפש ולא מצא וכי יש אדם בעולם שאחר שפשפש לא ימצא והרי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ועוד איך אמר אם לא מצא יתלה בביטול תורה וכי אחר שיש בו עון ביטול תורה קרי ליה לא מצא והרי אין לך עון גדול מזה. ואפשר שיובן זה עם מה שאז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אלא בתחלה בממונו אח"כ בבניו אח"כ בגופו והעד יסורי איוב ע"כ אמר אם רואה אדם שיסורין באין עליו כלומר שרואה שנשתנה בו הסדר הזה ותכף בראשונה באו היסורין עליו ועל גופו אז יפשפש במעשיו לפי שכיון שהשי"ת שינה בו הסדר אשר בו מנהיג ומייסר את כל העולם מוכחא מלתא שגם הוא שינה את מעשיו מסדר העולם וחטא איזה עון משונה רע ויחיד ולכן יפשפש במעשיו ויחזור בתשובה ואם פשפש ולא מצא עון בסגנון זה אז יתלה בביטול תורה כי הוא עון פלילי וראוי שישתנו עליו סדרי בראשית ויפרע מן הנפשות תחלה ולרמוז לזה אמר בכאן מלת להם לבריות כלומר שתכף מתחיל הפורעניות בהם ובגופם וזה בסבת עלבונה של תורה למי שאינו עוסק בה מסכים למ"ש ז"ל אם רואה אדם שיסורין באין עליו וכו' יתלה בביטול תורה וכו' כמו שאמר:
ואפשר עוד לפרש שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה כלומר מן העלבון שיקבלו מן התורה בעוה"ב ואוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלמה כי שם בעולם הנשמות הוא העלבון האמיתי ופירש אופן העלבון והוא שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף ומנודה ועל כן כשמת אין מניחים אותו ליכנס בישיבה של מעלה רק יושב מחוץ למחנה שכינה רואה ומתאוה וביאר הראיה מן הכתוב שנאמר נזם זהב וגו' אשה יפה וסרת טעם והוא כמו שביארנו בדרך הא':
ואמר עוד והלוחות מעשה אלהים המה וכו' כלומר ולא עוד אלא שמלבד העלבון הנזכר הוא מאבד ממנו הטובה הזאת שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה וגו' אל תקרי חרות אלא חירות ללמדך שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה כלומר כי העוסק בתורה הוא נקרא בן חורין לפי שאין הנשמה משועבדת אל הגוף כלל כי אינו עוסק בדברים חומריים הצריכים אל החומר הגופני רק עוסק בדברי תורה אשר הם דברים רוחניים ונפשו של אדם מתאוה אליהם ואף אם כשיעסוק בד"ת הוא משעבד החומר אל הנשמה שעבודו הוא חירותו כי מזדכך חומרו ומקרב אותו אל הנשמה באופן כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה כי מי שהוא נבהל להון ועוסק בצרכי הגוף אין לך משועבד עבד כזה כי משעבד הנשמה אל הגוף וישכב אותה ויענה:
גם אפשר שאמר שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וזה כי כל אדם הוא משועבד אל מזונות הגוף החומריים אשר הם צורך הגוף ומבלתם ימות וכיון שהוא משועבד אליהם אינו נקרא בן חורין לא כן העוסק בתורה כי אינו משועבד אל המזונות כי החכמה תחיה אותו וכן מצינו במשה רבינו ע"ה כשעלה למרום לחם לא אכל ומים לא שתה. וביאר הענין איך אפשר שהעוסק בתורה אינו משועבד אל המזונות כי כפי הטבע ימות באין מזון על זה אמר שגוף העוסק בתורה אינו נשאר בחומריות ועביותו כדי שיהיה משועבד אל המזון רק הרי זה מתעלה ומזדכך כזכוכית לבנה עד שלא ישתעבד אל מזון חומרי וז"ש שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה וגו':
ואפשר עוד לפרש שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה והתנא בעצמו פירש מה הוא עלבון התורה ואמר שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר כלו' יום ולילה נקרא נזוף וכיון שהוא נזוף ומנודה להשי"ת אם כן גם התורה אשר בקרבו ובתוך מעיו כביכול יש לה פגם מזה כענין ובקרב כסילים תודע ואין לך עלבון לתורה גדול מזה והביא ראיה איך נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר כי כמו שהנזם זהב אף אם הוא חשוב אינו מיפה את החזיר אלא אדרבא הוא פוגם את הנזם ואין הנזם מיפה אותו והוא מאוס כמו שהיה כן זה האדם הוא נזוף אע"פ שהתורה נזם זהב בתוכו כי הוא בדמיון הנזם זהב באף החזיר וכן היא אשה יפה וסרת טעם. ולפי שמזה יובן שהתורה היא משועבדת אליו כיון שיש לה עלבון בהיות הוא נזוף לזה תירץ ואמר שאם אני קורא את זה עלבון התורה הוא כדי להפרע מן האדם אמנם לפי האמת אינו מתדבק מזה העלבון לתורה כלל כי אין התורה משועבדת לגוף אע"פ שהיא חקוקה על לוח לבו שהרי אומר הכתוב והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב אשר היה כתוב עליהם מכתב אלהים הוא ועם כל זה היה הכתב חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות. ויובן במה שכתב לב אבות בשם מהרי"ט וז"ל שחז"ל הרגישו שהיה ראוי שיאמר חרות בלוחות כי החקיקה הוא בלוח עצמו ולא על הלוחות ולכן מטעם זה אמרו אל תקרי כלומר שהחקיקה לא היתה משועבדת אל הלוח עד שבהפסד הלוח תפסד היא כמו שהוא דרך כל חקיקה רק היתה בת חורין כי הלוח יתקיים בהתקיים החקיקה ע"ד אמרם ראה אותיות פורחות באויר והלוחות נפלו מאליהן ודברי פי חכם חן גם מצאתי סמך לו בספר הזוהר פרשת יתרו כתב וז"ל מי כתיב בלוחות על הלוחות כתיב עכ"ל. נראה מזה ג"כ שאין התורה משועבדת לאדם אשר היא חקוקה בתוך לבו כדי שיהיה לתורה עלבון בהיות האדם נזוף ואין לה עלבון בעצם אלא בדרך מקרה כדי להעניש לאדם על זה וז"ש אוי להם לבריות מעלבונה של תורה לא מפני שבזה יש נגיעה כלל בכבוד התורה. ולא די שאין התורה משועבדת לו אלא אדרבה הוא נקרא בן חורין בשבילה וראיה מן הלוחות כי כשהיו האותיות בהם לא היו האותיות משועבדות אל הנושא כי הם היו נושאים את נושאיהם אמנם כאשר פרחו האותיות אז היו הלוחות משועבדים לנושא אשר ישא אותם על ידיו ולכן תכף נפלו מאליהן ולא די שהוא בן חורין רק שהוא מתעלה על אחרים וז"ש וממתנה נחליאל וגו':
ואפשר עוד לומר כי מתחלה השמיענו שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כאלו הוא מנודה ומובדל ממנו יתברך מהיותו רואה פני שכינה ולא תחשוב כי די לו בעונש זה והוא בן חורין ואם לא ייטיבו לו ג"כ לא ירעו ולא ישחיתו על כן השמיענו עוד כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה שאם אינו עוסק בתורה אף גם זאת הוא משועבד אל הקליפות ואל החיצונים כי הא בהא תליא כי כאשר ראו החיצונים שהוא נזוף אז משתעבדים בו לעשות בו כרצונם ואל תחשוב שהעוסק בתורה אין לו רק סילוק סיבה והעדר בעבור הרחקת הנזק ולא הבאת התועלת ע"כ אמר שאין כן רק כל העוסק בתורה ה"ז מתעלה על כל הברואים שנאמר וממתנה נחליאל וגו':
ואפשר עוד לומר ובזה ידוייק ויובן מ"ש מלת תדיר כי מי הוא זה ואיזהו אשר יוכל לעסוק בה תדיר ולא ישבות כלל אמנם בהיות שהכתוב אמר והגית בו יומם ולילה כל הדברים החומריים שעושה האדם להנאת גופו וחומרו הוא עלבון לתורה כי מניח חיי עולם ועוסק בחיי שעה ואפי' האכילה והשינה שהם דברים הכרחיים לגוף עם כל זה עלבון התורה במקומו מונח לולי אם תהיה כוונתו באותם הדברים החומריים לש"ש שאם הולך לאכול כוונתו כדי שיהיה לו כח לעסוק בתורה וכן בשינה כי מבלתה אי אפשר לו לעסוק בתורה על דרך בכל דרכיך דעהו ובזה יישר אורחותיך ואפי' בשעת האכילה או בשעת השינה שהם אורחותיך עוסק בתורה יחשב לך כיון שהם לצורך עסק התורה ובזה אין עלבון כלל לתורה ועליו יאמר שעוסק בתורה תדיר:
והרב אלמושנינו ז"ל כתב ראוי לדעת מאי איכפת לן אם יוצאת בכל יום או פעם בשנה. ועוד מאי איכפת לן אם יוצאת מהר חורב או מן השמים ולומר ב"ק יוצאת ואומרת. ועוד אומרו שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף שנראה שיהיה העסק בתורה תדיר בלי הפסק כלל ומי הוא זה ואיזהו ילוד אשה שיזכה למדרגה זו כי זה יאות למלאך השרת. אשר ע"כ לבי גומר ואומר שמאמר זה השלם קשור בעבותות אהבת האמת עם מאמר רבי מאיר אשר קדם כי להיות שרבי מאיר אומר שהעוסק בתורה לשמה מגלין לו רזי תורה ומצד גלוי צפוני טמוני כל סודות התורה נעשה כמעין שאינו פוסק במה שיודע טעמי המצות ושרשי האמונות עד שידע להשיב בהם לאפיקורוס ולכל שואל יואל לדעת גדולת מעלת תורתנו הקדושה בלי הפסק והעלם כלל. הנה הוא מבואר שכל מי שיגיע אל המדרגה הגדולה הזאת מהידיעה לא תקבל התורה עלבון על ידו כי כל הבא לישאל ימלא את ידו בטעמים נכונים ומתישבים על לבו יכיר וידע השואל בהם מעלת התורה ושבחה. אמנם מי שאינו עוסק בה תדיר כלומר שלא הגיע למדרגת מעין שאינו פוסק כי זאת היא כוונת מלת תדיר על העדר ההפסק בידיעת טעמי המצות והאמונות עד שלא יהא הפסק בתשובותיו לכל שואל כי זה נמשך לו מהעדר ידיעת סתרי תורה הנה זה האיש שנפסק מעין ידיעתו הוא מחייב באמת עלבון התורה כי כאשר יבא אליו איזה שואל נבוך בסודות התורה וטעמי המצות ושרשי האמונות וישאל לו על דבר מהדברים האלה ולא ידע להשיב בהיותו מוחזק לחכם יחשוב שהוא חסרון בתורה שלא ביארה טעמי הדברים על בוריין וזהו עלבונה של התורה עצמה שנמשך מהעדר העסק בה תדיר כלומר מההפסק במעין ידיעתה:
ואמר שהאיש אשר בסבת העדר עסקו בתורה נמשך העלבון לה אוי לו ואוי לנפשו כי לא זכה שיתקדש שם שמים על ידו בפרסום סודות התורה והטעם לזה הוא בהעדר עסקו בתורה תדיר בלי הפסק כנזכר הוא נפסק ונעדר מהדבקות עמו יתברך ונקרא נזוף ממנו ולפי זה מלת תדיר איננה באה על המשך הזמן שיהיה תמידי בלי הפסק רק על ההמשך הידיעה בלתי הפסק הנמשך מצד ההעדר בידיעת הצריך לדעת להשיב לכל שואל כמעין שאינו פוסק שכל עת שישאלו ממנו ידע להשיב. וע"כ אמר שהקול יוצאת מהר חורב לרמוז כי להיות שנאמרו בסיני כל סודות התורה כללותיה ופרטיה כמו שאז"ל שאפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני נמצא שהר סיני הוא כמו עד על זה ועל כן הקול יצא משם כאלו אמר שההר ההוא מעיד שהעלבון הנמשך לתורה הוא מצד הבריות שאינם עוסקים בה תדיר כי כל סודותיה נאמרו בסיני ונתקבלו איש מפי איש. וע"כ אמר בכל יום ויום לרמוז ג"כ על צורך הידיעה בלי הפסק כי כל צעקת הקול ההוא הוא על ההפסק שצריך שיעסוק העוסק בה בלי הפסק הידיעה כנזכר וזהו המכוון במלת תדיר רוצה לומר לעולם כי בכל עת שיצטרך להשיב ולא ידע להשיב יקרא הפסק ויהיה נזוף ונבדל ונפרד ממנו יתברך ומדבקותו כי מדרגת הדבקות ההיא כפי מדרגת ידיעתו בסודות האלהיות ובהיות שמצד העדר ידיעתו נמשך עלבון לתורה נמצא שהיתה התורה בו כמו נזם זהב באף חזיר שהחזיר מטנף אותו שיותר טוב היה לנזם ההוא שיהיה מונח בקרן זוית שהיה עומד שם נקי עם שלא היה נראה לעולם שלמותו ממה שיהיה באף החזיר שהוא סבת טנופו ועלבונו שמשים אותו בחוץ ובכל מקום מטונף ומזוהם. וכמו כן תהיה התורה בו כמו היופי באשה זרה סרת טעם כי בהיותה סרת טעם יתגנה היופי בה ותחסר מעלתה ורוממותה והם שני משלים על האיש העוסק בתורה שהיא נמשלה לנזם זהב. וליופי והאיש העוסק בה בהפסק שלא ידע סודותיה הוא נמשל לחזיר ולאשה סרת טעם וכמו שלנזם נמשך עלבון מצד החזיר וליופי מצד האשה סרת טעם כן נמשך עלבון לתורה מצד האיש הלזה ובסיבתו כי יותר טוב היה שתהיה התורה מונחת בקרן זוית משתהיה באיש כזה ועל כן אוי לו אוי לנפשו כנזכר ותהיה לפי זה הראיה שמביא מפסיק נזם זהב באף חזיר להוכיח תחלת גזרתו שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכאלו אמר ראוי שיענשו הבריות מצד העדר ידיעתה שנמשך מזה עלבון לתורה כי הם סבתו כמו שהחזיר סבת טנוף הנזם זהב כי התורה נמשלה לנזם זהב כמ"ש הכתוב הנחמדים מזהב ומפז רב וכן כמו שהאשה סרת טעם היא סבת גנות היופי ועל כן צדק מאמרו במה שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה:
ואפשר שתהיה הראיה דבקה לסוף הגזרה כמשפטה והוא שהביא ראיה איך נקרא נזוף ונפרד ונבדל מאתו ית' יען התורה בו היא כמו הנזם זהב וכמו היופי שהם דברים יקרים ונחמדים לכל וכשהוא נפסק מידיעתה הוא מפסידה ונפרד ונבדל ממנו יתברך בהפסדה ונדמה בזה לחזיר שמפסיד הנזם בטינוף הטנופת והאשה סרת טעם שמפסדת היופי עד שאין בני אדם דבקים בהם וז"ש שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם וגו'. והכל הולך אל מקום אחד:
ואחר אשר הוכיח הדבר אשר רצה להוכיחו משלילת ההשגחה בבלתי עוסק בתורה תדיר ביאר חיוב השגחתו הנפלאה בעוסק בה כאומרו ואומר והלוחות מעשה אלהים המה וגו' שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה וכו' שהכוונה לומר שהעוסק בתורה הוא בן חורין מהמאורעות הרעות ומקרי הזמן להיותו מושגח מאתו ית' כפי מדרגת דבקותו והוא מה שביאר עוד באומרו שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה וכו' שהוא נתינת טעם וסיבה כאלו אמר למה הוא בן חורין מהמקרים הרעים העוסק בתורה וביאר בזה שהסיבה היא לפי שהעוסק בה הוא מתעלה ומתדבק בו ית' למעלה מן המערכה וע"כ הוא בן חורין מדברים הנמשכים מפאת המערכה להיותו הוא למעלה ממערכת השמים ודבק בו ית':
והביא ראיה פסוק וממדבר מתנה וממתנה נחליאל וגו' מסכים למה שבארנו שאחר שישים האדם עצמו כמדבר לד"ת ניתנה תורה לו במתנה ואחר שנתנה לו במתנה וידע סודותיה וטעמי מצותיה באופן שלא תקבל עוד עלבון על ידו אז עם זה הוא נוחל הדבקות עם האל ית' וז"א וממתנה נחליאל וגו' ואחר שמתדבק בו ית' הוא מתעלה למעלה על צבא המרום במרום ואין המערכה שולטת בו להיותו הוא למעלה ממנו כנזכר וז"ש ומנחליאל במות שהוא רוכב שמים ומתעלה מהעוה"ז למעלה ראש כאמור. ואפשר שכוון השלם הזה בדבריו אלה על דרוש אחד יקר הערך אשר נתבאר ע"פ חכמים קדומים והוא מבואר בעצמו לבקיאים בחדרי תורתנו הקדושה והוא שהאנשים השלמים וביחוד החכמים אשר כל מגמתם וכל ישעם וחפצם שלמות השכל הם נקראים בני חורין ממקרי הזמן ולא מפני היותם נמלטים ממוקשי המקרים הרעים כי הנה מצאנו ראינו שגם עליהם יעבר כוס המאורעות הרעות ויסורין קשים רק נקראו בני חורין מהם להיות שאינם עושים בם רושם כאלו לא היו באים עליהם כלל שאע"פ שיבואו עליהם יסורין לא יתפעלו מהם ולא יטיחו דברים כלפי מעלה חלילה אדרבה יקבלו אותם בסבר פנים יפות והסיבה לכל זה הוא היותם מכירים באמת ובתמים שהמקרים ההם לא ירעו ולא ישחיתו רק הגוף והדברים הנתנים בו אך אל השכל לא ירעו ואליו לא יגיעו. ובהיות כי הדברים הגשמים כלם להבל ותהו נחשבו בעיניהם ע"כ לא יתפעלו מהם כלל. והוא מה שרמז פה זה השלם באמרו אוי להם לבריות מעלבונה של תורה והוא כאלו אמר שהאוי שמורה על ההרגשה ממאורעות הרעות כשמתרעמים מהם במלת אוי ואבוי הנה זה נמשך להם מצד היותם בלתי עוסקים בתורה שאם היו עוסקים בתורה תדיר לא היה נחשב להם הרע לאוי בעיניהם כלומר לא היו מרגישים אותו וע"ז אמר אוי להם לבריות ולא אמר רע להם לבריות כי לא רצה על חיוב הרע עצמו רק על ההרגשה ממנו כי הרע יבא לכל אדם כצדיק כרשע אך האוי והוא ההרגש לא תהיה רק לבלתי עוסק בתורה תדיר וע"כ הוסיף מלת להם שהיה לו לומר אוי לבריות מעלבונה של תורה וכו' אך הוסיף מלת להם לרמוז אל הכוונה הזאת כאלו אמר שהאוי היה להם מצדם ולא מצד האוי בעצמו כי איננו אוי לפי האמת רק הוא אוי להם מצד שהם מרגישים הרע שאם היו עוסקים בתורה תדיר לא היה הוי אדרבה היה לששון ולשמחה על דרך שאחז"ל עושים מאהבה ושמחים ביסורין וכו' וביאר למה יתחייב להם האוי וההרגשה מפני העדר מעסק בתורה כאומרו שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף וכו' יראה להיות שהבלתי עוסק בתורה הוא מרוחק מאתו יתברך ובהיותו מרוחק מאתו הנה הוא נוטה אל המוחשות ובכן מרגיש הדברים הגשמיים בהעדרם כי כל זמן היותו דבק עמו ית' הוא רוחני אלהיי בלתי מרגיש המוחשות והדברים אשר הם תלוים בחומר וביאר איך הוא נזוף שנא' נזם זהב וגו' כמו שאמר והוסיף וביאר הענין יותר באומרו ואומר מעשה אלהים המה וגומר אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה רוצה לומר שהעוסק בתורה הוא בן חורין מהמערכה שאינו משועבד לה כמו אלה הנוטים אל המוחשות ונמשכים אחר הדברים הגשמיים כנזכר והוא שהמערכה לא תוכל לו כי כל הרע הנמשך ממנה אינו נחשב בעיניו למאומה ואינו מרגיש אותו כמדובר וע"כ אמר שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה ירצה כי עם היות שיש אופן אחר מהחירות בין האנשים כמו שהוא החירות אשר למלכים ולשרים שאין אדון ומושל עליהם גדול מהם וכן כל המושפע מהמערכה בריבוי הטובות החיצוניות הנה עם כל הטובות ההם הם יראים להאבדם פתאום לעת תמוט רגלם וע"כ אין טובתם שלמה. אמנם החירות אשר לשלמים וביחוד העוסקים בתורה הוא קיים ונצחי לעד בלתי יראים מהפסדו ומהשעבוד לעולם כי אף אם יבואו על השלם כל המאורעות הרעות המתרגשות לבא בעולם לא יתפעל מהם ולא יירא מפניהם ע"כ אמר בלשון שלילה שאין שום אחד מאישי המין האנושי שיקרא בן חורין באמת ובתמים אלא העוסק בתורה להיותו בלתי מרגיש המקרים הרעים כאמור וביאר הטעם למה יהיה בן חורין מהמערכה העוסק בתורה באומרו שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה וכו' ירצה לפי שהעוסק בתורה הוא מתעלה וכו' ומתדבק בו ית' ואינו מתפעל מהדברים הגשמיים להיותו מתעלה על המערכה ומתדבק בו ית' והביא ראיה מהפסוק וממדבר מתנה וגו' על הדרך שביארנוהו למעלה עכ"ל. והחסיד ז"ל כתב ואומר והלוחות מעשה אלהים המה הרי זה הפסוק לגלות חרפת מי שאינו עוסק מתרי טעמי. הא' שזאת התורה מאת ה' מן השמים עד שאפי' הלוחות והמכתב הוא יד ה' ואיזו מעלה בכל המעלות כלם כזו ובלי ספק המתרשל ממנה גנאי גדול הוא לו כאלו מבזה למלך. והב' שמי שיוכל להיות בן חורין בטורח מועט ואינו רוצה לטרוח בודאי יש לומר כי ממשפחות עבדים הוא ובהפקירא ניחא ליה ואלו היה בן חכמים בן מלכי קדם היה מתנוצץ בו אור האדנות והיה משתדל להוציאו מן הכח אל הפועל הוא אומרו אחריו שאין לך בן חורין ופירש א' מהמפרשים ז"ל חורין מלשון חורי יהודה אשריך שמלכך בן חורין כי החשובים נקראים כן מלשון לבן חוור והפחותים נקראים חשובים ע"כ. והוא נכון כפי מה שפירשתי כי הדעת אשר קנו ישראל בהר סיני שנא' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש בהיר ומצוחצח בשרידים והם מוציאים אותו לפועל ע"י הבינה אבל בפחותים הוא חשוך מאד והוא משל הנזם באף החזיר כי יטנף אותו עד אם ימצאו אדם לא יחוש לו כי יחשוב שהוא דבר מטונף והבן זה ושימהו כחותם על לבך כי הנשמה העליונה היא כחתיכת זהב מעורבת בעפריות רב והמשכיל המתבונן בה ילטשנה וילבננה עד שתהיה ראויה לסגולת מלכים וכאומרו והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי וגו':
והלוחות ממעשה המלך יוכר חפצו וחשקו שאם יעשה הדבר על יד שליח הוראה שלא חפץ כל כך בפועל ההוא אבל אם נעשה על יד עצמו ובהשתדלות נמרץ יורה על חפצו וחשקו ורוב אהבתו אותו וראינו שהש"י בא למעמד הר סיני בכבודו ובעצמו ועשה פלאים עצומים והלוחות עצמם מעשה ידיו והכתב כתבו ראיה כי מי שיעסוק בה בן חורין מכל מה שיעשה השי"ת ודבק במלכו של עולם הוא אומרו ומגדלתו וכו' והעוסק בתורה ה"ז מתעלה שנא' וממתנה וגו' עכ"ל. וכתבו המפרשים אמר מהר חורב ולא אמר מהר סיני לפי שכאשר ישראל אינם עוסקים בתורה נעשה הר סיני חורב מלשון חורבה ושממה ולכן נקרא הר חורב עכ"ל:
והר"ם אלשקאר ז"ל כתב בכל יום ויום בת קול יוצאת וכו'. ענין בת קול כפי הדרך המקובל הוא כח נמשך ממדת הקול אשר שמעו בסיני ואמרו נעשה ונשמע. נקרא נזוף לפי שמי שאינו רוצה בתורה ולומדיה הוא מעיד על עצמו שלא היה במעמד הר סיני וכבר ידעת שכל נפשות ישראל היו במעמד הר סיני וע"כ נקרא נזוף שהוא כמנודה. שנא' נזם זהב וגו' כפי הראיה הזאת נראה שאינו מדבר במי שאינו עוסק כלל כ"א במי שהוא עוסק בה שלא לשמה וע"כ דימהו לנזם זהב והוא רמז לתורה ואמר באף חזיר לפי שהוא מלכלך אותה בלמודו שלא לשמה וגם דימהו לנזם זהב באף חזיר לגמור שכמו שהנזם אע"פ שמתלכלך לסוף יחזור למה שהיה וג"כ החזיר כמו שאמרו ז"ל עתיד הקב"ה להחזירו לישראל כן הוא האיש העוסק בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה עכ"ל:
והרב רבי אפרים ז"ל כתב נזוף הוא נוטריקון של נזם זהב וגו' וסרת טעם לשון סרחון שריחה מסריח כמו גנבא סרייה עכ"ל: