מ"ג במדבר א א
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְּסִינַי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בְּחַד לְיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּשַׁתָּא תִּנְיֵיתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְמֵימַר׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא בְּחַד לְיַרְחָא דְאִיָיר הוּא יַרְחָא תִּנְיָינָא דְמִן שַׁתָּא תִּנְיֵיתָא לִזְמַן מִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר: |
רש"י
- כשיצאו ממצרים – מנאן (שמות יב, לז);
- וכשנפלו בעגל – מנאן, לידע מנין הנותרים (שם לב, כח);
- כשבא להשרות שכינתו עליהם – מנאן (שם לח, כו).
באחד בניסן הוקם המשכן (שם מ, יז), ובאחד באייר מנאם:
מפרשי רש"י
בד"ה באחד בניסן כו' כי באחד כו' נ"ב ומהרא"י פירש משום ששלשים יום קרי קביעות לדירה וכן לשכינה וק"ל מהרש"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
- בשם אשר פקודי רום, ותחת חבר
- אחל לפרש על הפשט – ספר וידבר
במדבר סיני – להודיע כי לא עלה משה אל הר סיני, אחר היות הכבוד באהל מועד.
באחד לחדש השני – לתקן הדגלים, ואיך יסעו ואיך יחנו בעבור המקדש. כי בעשרים לחדש השני – נסעו.רמב"ן
אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי, התחיל עתה לסדר בספר הזה המצוות שנצטוו בענין אוהל מועד.
וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות, ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם.
- צוה: "והזר הקרב יומת" (במדבר א נא), כאשר אמר: "כי סקול יסקל" (שמות יט יג).
- וצוה: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (במדבר ד כ), כאשר הזהיר שם: "פן יהרסו אל ה' לראות" וגו' (שמות יט כא).
- וצוה: "ושמרתם את משמרת הקדש, ואת משמרת המזבח" (במדבר יח ה), כאשר אמר שם: "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" וגו' (שמות יט כב), "והכהנים והעם" וגו' (שמות יט כד).
והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו, ואיך יחנו סביב: "ויעמוד העם מרחוק". והכהנים הנגשים אל ה' – איך יתנהגו בו בחנותו, ובשאת אותו, ומה יעשו במשמרתו.
והכל מעלה למקדש וכבוד לו, כמו שאמרו: אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין, לפלטרין שאין לו שומרין.
והספר הזה כולו במצוות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר, ובניסים הנעשים להם, לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא. וסיפר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וצוה איך תחלק הארץ להם.
ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצוות בעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים, ולא נשלם שם, והשלימן בספר הזה.
(פירוש)
במדבר סיני – בעבור שהפסיק במצות השמיטה והיובל, שהיו בהר סיני - חזר ואמר כאן שהיה הדבור הזה "באהל מועד", ככל המצוות אשר הזכיר מתחילת ספר ויקרא. וכן יהיו כלם מכאן ואילך: "באהל מועד". כי מעת שהוקם המשכן: "ויקרא אליו השם מאהל מועד" – לא מדבר לו אלא משם.
והזכיר כאן "במדבר סיני" להגיד שלא נסעו משם בעת שנמנו, כי המנין השני היה בערבות מואב, והדבור באהל מועד.רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ובמדרש, במדבר סיני, בשלושה דברים ניתנה תורה:
- באש,
- במים,
- במדבר.
באש, דכתיב: "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש" (שמות יט). במים, דכתיב: "ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים" (שופטים ה). במדבר, דכתיב: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". ולמה ניתנה בשלושה דברים הללו? לומר לך, מה אלו חינם לכל באי עולם, אף התורה חינם לכל באי עולם. וכן הוא אומר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה). ולמה במדבר? לומר לך שאין אדם קונה התורה עד שיעשה עצמו הפקר כמדבר.
באהל מועד – הוא המשכן. ומשעה שקראו משם, שנאמר, "ויקרא ה' אל משה וידבר אליו מאהל מועד" (ויקרא א) לא דיבר אליו אלא משם, לפי שהכבוד שהיה בהר סיני הועתק שם. ועל כן יצווה בכאן להגביל את המשכן, שיהיו הלויים חונים סביביו והזר הקרב יומת, כשם שהגביל את ההר ואמר: "לא תגע בו יד" (שמות יט). והזהיר על המשכן: "ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח" (במדבר יח) כשם שהזהיר בהר סיני: "והכהנים והעם על יהרסו" (שמות יט). וצווה עליו "ולא יבאו לראות" כשם שציווה בהר סיני: "והכהנים והעם אל יהרסו לעלת אל ה" (שמות יט).דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' באמרו במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני. והיא שאם נאמרה הפרשה הזאת בהר סיני כשאר המצות איך אמר כאן שנאמרה באהל מועד ואם נאמרה באהל מועד ולא בסיני איך אמר כאן במדבר סיני וידוע היה שבמדבר היו עדין כי לא באו עד כה אל המנותה ואל הנחלה. והנה בתחלת סדר ויקרא נאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד ולא אמר שם שהיה במדבר סיני גם שם לא אמר באיזה יום וחדש ושנה היה הדבור ולמה א"כ אמר כאן שהי' זה באחד לחודש השני בשנה השנית וגו':
השאלה הב' מדוע היה קוצר הסדור הזה שיראה מהמצות שנזכרו בסדר ויקרא עד כאן כי הנה מצות תורת כהנים זכר הכתוב שנאמרו מאהל מועד והם סדר ויקרא וצו ותזריע ומצורע ושמיני ואחרי מות שכל המצות ההן נאמרו מאהל מועד ומשם ואילך בסדר קדושים תהיו ואמור אל הכהנים בהר ובחקותי זכר מצוות רבות שנאמרו כלם בהר סיני ועתה בסדר הזה חזר לזכור מצות שנאמרו מאהל מועד ואינו סדר ראוי שהי' לו לזכור ראשונ' כל המצוות שנאמרו בסיני ואתר כך יזכור אותם שנאמרו באהל מועד ולמה אם כן הכניס בתוך מצוות סיני מצות אהל מועד:
השאלה הג' באמרו שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם והוא בהפך מה שצותה תורה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה'. ופרש"י (שמות ל' י"ב) כשתרצה לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגולגולת וכו'. ואיך אם כן צוה כאן שימנם לגולגלותם. והנה רש"י (שם) להשמר מזה פירש לגולגלותם על ידי השקלים בקע לגולגולת אבל זה לא נזכר בכתוב ונזכר ההפך שאמר כל זכר לגולגלותם מורה שלא נמנו ע"י השקלים אלא לגולגלותם:
השאלה הד' מה צורך היה במנין הזה שצוה השם כאן למנות לישראל כי הנה הענין כשנעשה המשכן היה לצורך הבקע לגולגולת לעשות מהם האדנים ושאר הדברים שזכר שם הכתוב אבל כאן לא היה צורך כלל במנין הזה. ורש"י כתב (במדבר א' א') ממדרש הגדה מתוך חבתם לפניו מונה אותם כל שעה כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעון העגל מנאן לדעת הנותרים. וכשבא להשרות שכינתו בתוכם מנאן והנה יש על זה ערעור רב כי הנה כשיצאו ממצרים היה ראוי למנותם אבל מפני העגל שנפל מן העם כשלשת אלפי איש למה ימנה אותם וכל שהן להשרות השכינה כי מה לה עם המנין הזה:
השאלה הה' איך היה אפשר שהסכימו מניני בני ישראל בשתי שנים כי הנה כשנמנו למלאכת המשכן בשנה הראשונה זכר הכתוב שהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. ועתה במנין הזה שהיו בשנה השנית היו הפקודים במספר ההוא בעצמו לא פחות ולא יתר. והוא דבר מתמיה מאד כי בשש מאות אלף איש יהיו המספרים שוים בשתי שנים ואיך לא נמצאו רבים שיהיו במנין הראשון בני י"ט שנה ולא נמנו מפני זה ועכשו בני עשרים נמנו ואנשים שישלמו ששים שנה במספר הזה ולא נמנו בו וכבר נמנו במספר הראשון והמתים איך יתכן שהסכימו שני המספרים יחד בשתי שנים:
השאלה הו' אם היו הנמנים מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה למה לא פירשו הכתוב שאמר מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא והיה ראוי שיאמר ועד בן ששים שנה ולמה זכר הקצה האחד מן העשרים שנה ולא הקצה האחר באלו עד זקנה ושיבה ימנו:
השאלה הז' בכפל והמותר שתמצא כאן במספרי השבטים האלה כי אחרי שזכר הכתוב מספר כל שבט בעצמו כאשר צוה על הדגלים חזר לזכור מספר כל שבט ושבט פעם אחרת והיה די שיאמר בלבד ד' מחנות דגל מחנה יהודה והחונים עליו מטה יששכר וגומר מבלי זכרון המספרים:
השאלה הח' בפרשת אלה תולדות אהרן ומשה כי יש בה חמשה זריות. הא' למה באו הפסוקים האלה בין מספר השבטים ובין מספר הלוים והיה ראוי שתולדות אהרן ומשה ימנו בתוך הלוים להיותם מהשבט ההוא. הב' שאמר אלה תולדות אהרן ומשה ולא זכר בני משה אלא בני אהרן בלבד. הג' שאמר שני פעמים ואלה תולדות בני אהרן והיה די באחד מהם. הד' מה ענין תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' אל משה בהר סיני כי לא נולדו באותו יום וכבר היו נולדים. הה' שזכר מיתת נדב ואביהוא ושכהן אלעזר ואיתמר ואין זה מענין המנין:
השאלה הט' למה צוה השם למנות את הלוים מבן חדש ומעלה ולא נמנו ישראל אלא מבן עשרים שנה ומעלה כי הנה עבודת הלוים במקדש היתה לשנים קצובים מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה כמו שעבודת ישראל לצאת לצבא ומלחמות היה מבן עשרים ועד בן ששים שנה ובכלל השאלה הזאת למה בלויים זכר משפחותם ובשאר השבטי' לא זכר הכתוב כאן משפחותם אלא מספר כל אנשי השבט ונשיאו:
השאלה היו"ד אם השם יתברך צוה למשה נשא את ראש בני קהת וגו' למה לא מנה ולא זכר אותם הכתוב כאן כמה מהם מבן שלשים שנה ועד בן חמשים כאשר צוה אותו ולבד זכר הכתוב העבודה אשר יעבדו בנסוע המשכן ובתחנותו ולא זכר מספרם:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
וידבר ה' אל משה במדבר סיני עד איש על דגלו באותות. כבר נזכר בסוף סדר פקודי שהוקם המשכן בראשון לחדש הראשון בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים ושאז כסה הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. והנה קודם הקמת המשכן היה משה עולה להר סיני ושומע שם כל הדבורים האלהיים אבל משהוקם המשכן ושכן הכבוד באהל מועד מהיום ההוא והלאה היה הדבור מגיע למשה בבואו אל אהל מועד כי לא נעלה עוד משה בהר סיני וכמו שנאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר כי על כן נאמר לו במצוות המשכן ונועדתי לך שם ואז אחרי הקמת המשכן צוהו ראשונה בעבודת המקדש וקדשיו וטהרת הנכנסים בו והזהיר על טומאותם כדי שלא יחללו את קדש ה' אשר אהב. ואחרי שהזהיר את הכהנים בעבודתם ובטהרת הבית והבאים שמה הזהיר את העם בכללו בכל דבר רע מכל דרכי עכו"ם והשדים והעריות ושאר הדברים המגונים. וצוה אותם על המועדים ושאר המצות המיוחסות לבית ה'. והמצוות ההן אין ספק שקצתן נאמרו למשה מסיני או כלן בהיותו על ראש ההר שומע אמרי אל אבל משה רבינו לא אמר אותן אל ישראל אלא כאשר צוה השם להזהיר את ישראל מהדברים הרעים והמגונים פן יסבבו הסתלקות השכינה מהמשכן כי אז כשאמר השם למשה שיאמר לישראל קדושים תהיו ושילמדם המצוות שנאמרו לו מסיני אז אמר אליהם. ומפני זה באו אותן המצוות ששמע משה רבינו מסיני בתוך המצות ששמע באהל מועד לפי שלא בא הכתוב לספר המצות כפי הזמנים שנאמרו אלא כפי צורך למוד העם והיישרתו והזמן שלמדם אליהם. הנה התבאר שכל המצות שנאמרו למשה ולכהני ה' מתחלת ספר ויקרא והלאה כלם אמרם אליהם אחרי ששמע את הקול מדבר אליו מאהל מועד עם היות שזכר בתוכם מצות שכבר נאמרו לו בהר סיני אבל הוא לא למדם לעם עד הנה ולכן במצות השמטה והיובל נאמר שדבר וצוה בהם בהר סיני כי מפני שבאו בתוך המצות ששמע באהל מועד הוצרך לומר שכבר שמע המצות ההן קודם לכן בהיות הדבור בהר סיני. ובעבור שהפסיק במצות ששמע באהל מועד עם זכרון השמטה והיובל ששמע בהר סיני חזר ואמר הכתוב שהיה הדבור הזה באהל מועד. האמנם זכר כאן הכתוב שהיה זה במדבר סיני וביום ראשון מהחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים להגיד שעמדו בהר סיני מן החדש השלישי אשר יצאו ממצרים עד רוב השנה השנית כי הנה כל ענין העגל ומעשה המשכן ומספר מפקד העם שנמנה בשנה השנית בחדש השני וסדר הדגלים הכל היה במדבר סיני כי שם אמר להם השם רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם לכך אמר שהיה זה ביום האחד לחדש השני שהוא חדש אייר מהשנה השנית ליציאתם מארץ מצרים כי עדין היו באותו מדבר שקבלו בו את התורה והותרו בזה שתי השאלות הראשונות ואמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגומר כנגד משה ואהרן שהם המונים אותם. ואמר למשפחותם לבית אבותם להגיד שלא תקרא משפחה לבית האם כי אם לבית האב במספר שמות. רוצה לומר פלוני בן פלוני. ואמר כל זכר לגלגלותם לפי שראש האדם דומה לגלגל. וחכמי המחקר קראוהו עולם קטן. ואמר בישראל להוציא הגרים. וכבר פירשתי בסדר כי תשא שלא היתה המצוה ההיא ממחצית השקל שיתנו בעת המנין מצוה לדורות שיעשו כן תמיד אלא עצה נכונה שכאשר ירצה למנות את העם מדעתו ורצונו שיעשה כן כדי שלא יהיה בהם נגף ויועילו בזה שיתנו כל העם כסף הבקע לגולגולת למלאכת המשכן לצורך האדנים כי לא רצה יתעלה לצוותם שיתנו בחיוב אותו כסף לפי שגזרה חכמתו שיהיה המשכן וכליו נעשים מהתרומה והנדבה לא ממה שיתנו בהכרח אם כן היה המנין ההוא מפני צורך הבקע. ולא הבקע להכרח המנין אם היה השם יתברך מצוה למנות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. לכן עתה שהיה המנין הכרחי בעם צוה יתברך שיעשה אותו מבלי בקע ולא מדבר אחר מפחד המגפה כי שלוחי מצוה אינם נזוקים. והמצוה יתברך במצוה ההוא ישמרם מדבר הוות ועל זה נאמר שימנה את העם ולא יפחד מנצוצות העין הרע המזיקים בראש המנין. ושיהיה המנין למשפחותם לבית אבותם. רוצה לומר שיזכור כל אחד מהם משפחתו ושבטו ובית אביו ויזכור שמו. וזהו במספר שמות כל זכר לגולגלותם. והודיעו יתברך כי להיות המנין הזה במצותו אל יירא ואל יחת מדבר באפל יהלוך מקטב ישוד צהרים. והותרה בזה השאלה הג'. ובמדרש אמרו מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם. כך אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד וגדולה לכל אחד ואחד שלא יאמר לראש המשפחה כמה אנשים יש במשפחתך אלא כלם יהיו עוברים לפניך ואתה מונה אותם הוי במספר שמות כל זכר לגולגלותם הנה ראה יתברך לצוות במנין הזה לפי שהיתה כוונתו ורצונו אז שיסעו ממדבר סיני ולימים מועטים יכנסו לארץ והיה ראוי שימנה אותם משה כמו שמונים המלכים את מחניהם בבואם למלחמה ולכך אמר מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל כי לא רצה שימנה עם ישראל הערב רב גם שיהיו בבני ישראל מכלל הלוחמים אלא בני יעקב בלבד. והנה המצוה הזאת נאמרה למשה בלבד כי הוא היה כמלך בעם ולו יאות מנינם אך כדי להקל בטרחו במנין ההוא אמר תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן כי בעבור שהיה המנין לצורך המלחמה אמר תפקדו אותם לצבאותם מלשון ויפקד המלך פקידים שהם הממונים על העם. וצוה שיהיו שם עם משה ואהרן נשיאי העדה לפי שגם הם היו צריכים לדעת מספרם מחלוצי צבא המלחמה כי כמו שכתב הרמב"ן התור' לא תסמוך על הנס שירדוף אחר אלף ולכך זמנם כדרך הלוחמים. וגם צוה יתברך במנין הזה לפי שהיה צריך לישראל בחלוקת הארץ ולכן היו שמה ג"כ הנשיאים לדעת מספרם כי לאלה תחלק הארץ בנחלה והותרו בזה השאלה הד'. והנה קרא את הנשיאים קרואי עדה נשיאי מטות אבותם וראשי אלפי ישראל שהם שלש' תוארים לפי שמג' בחינות בחר השם שיעמדו בהם עם משה בשעת המנין. הא' לפי שאלה היו קריאי העדה לכל דבר חשיבות שבעדה. ולכך היה ראוי שיהיה המנין בפניהם. הב' מפני שהמנין הזה היה יסוד חלוקת הארץ שתהיה ליוצאי מצרים ולכך אמר נשיאי מטות אבותם שבעבור זה יכינו ויישירו נחלות אבותיהם לבניהם. וכן אמר איש ראש לבית אבותיו הוא. והג' מפני צורך המלחמה שהיו הנשיאים ההם שרי אלפים הממונים על הלוחמים. וכן תמצא במלחמת מדין ששרי האלפים היו שם הממונים על הלוחמים כלם. וזכר הכתוב שמשה ואהרן לקחו את האנשים האלה אשר נקבו בשמות והם הנשיאים אשר זכר. ואמרו ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני אין לפרש שביום ההוא שצוה למשה למנותם הקהילו את העם ונמנו כלם באותו יום כי א"א שיעשו כל זה ביום אחד. אבל ענינו שביום ההוא שצוה השם אותם דברו עם הנשיאים וצוו אותם שיקהילו את כל העדה והצווי והדבור הזה עם ההקהלה נעשתה ביום אחד לחדש השני אך המנין נעשה אחר כך. ואמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם להגיד שכל אחד הודיע תולדתו אם בכתב או בעדים או ראיות להוכיח שהיה מבן עשרים שנה ומעלה. והנה התחיל המנין מראובן להיותו הבכור כי עם היות שנטלה ממנו בכורתו ונתנה ליוסף הנה כאשר בא למנות התחיל מהגדול שבאחים שהוא ראובן. ואחריו שמעון כפי תולדותם אך זכר אחריהם גד לפי ששלשתם היו בדגל אחד. ורצה יתברך שימנו השבטים כפי הסדר שיהיו בדגלים אלא שהתחיל מראובן לזכרון בכורתו. והנה אמר בראובן ושמעון לגולגלותם ולא אמר כן בשאר השבטים להגיד שהם נמנו כפי גלגלתם ולא כפי גדולתם אמנם במדרש נתנו טעם אחר לפי ששניהם היו צריכים כפרה שהרי קנטרם אביהם ראובן מפני בלהה ושמעון מפני מעשה זמרי:
ואמנם איך הסכימו שני המנינים שנמנו העם בשני שנים. רש"י כתב עליו הרבה בפירושו בסדר כי תשא והרמב"ן הקשה עליו מאד ואין ספק שבצדק כל אמרי פיו בקושיותיו. והיותר נכון מכל מה שנאמר בתשובת הספק הזה הוא שבמנין הראשון נמנה שבט לוי עם שאר השבטים כי עדין לא נבחר שבט לוי ולא יצא מכלל העם. אמנם במנין הב' נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל ומזה החלוף היה ביניהם כעשרים אלף שהיה כאן מספר בני לוי. גם כשישראל יצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי לא שש מאות שלמים אלא קרוב להם ומתו מהם מהמנין הזה ונתרבו במשלימים שנותיהם וכמו שכתב הרמב"ן בסדר כי תשא. וכתב עוד ואולי הגברים במנין הראשון לא היו מבן עשרים שנה אבל מנו כל הנקרא איש מבן י"ג שנה ומעלה להוציא את הנשים ואת הקטנים בלבד. והנה הטענות שהוסיף הרב מיוצאי מצרים הם בעיני דקות ושדופות קדים ולכן איני מחזיק אלא בראשונה אשר זכרתי שמפני שבט לוי שלא נמנה כאן עם שאר השבטים היה החלוף הזה והכתוב מורה עליו שאמר ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשי' והלוי' למטה אבותם לא התפקדו בתוכם כאלו אמר אל תתמה בהיות המספר הזה מסכים לראשון כי זהו בסבת הלוים שלא התפקדו בתוכם. והנה זכרה התורה כאן מבן עשרים שנה ומעלה ולא אמר מבן ששים לפי שהעקר היה לחייב כל אדם בהיותו בן עשרים שנה שיצא לעזרת ה' בגבורים ואין זה בסוף החלד כי אולי יהיה אדם בן ששים שנה שיהיה טוב והגון לצאת ולבא במלחמה מאחד מהבחורים ולכך זכרה התורה קצה החיוב לצאת מבן עשרים שנה ולא קצה השלילה מהיותו בן ששים ואח"כ במקומו הראוי צותה התורה שלא יכריחו לצאת במלחמה כי אם עד ששים שנה והותרו במה שפירשתי השאלות הה' והו'. והרלב"ג כתב שהלוים לא נמנו במספר הראשון ולא נמנו במלאכת המשכן בקע לגולגולת כי הוא רחוק שיסכים במקרה המספר הראשון עם הלוים למספר הזה בלתם. אלא שהאנשים שהיו שם קרובים לעשרים שנה היו שוי המספר לאנשים הקרובים לס' שנה עד שהיה מספר מה שנוסף בהם מבן עשרים שנה כמו מספר מה שחסר בהם מבן ששים שנה. ושזה מורה על עוצם השגחת הש"י בהם. כי הנה האנשים המגיעים לעשרים שנה הם רבי המספר מאשר יגיעו לששים שנה כי הם בלי ספק מועטים. ומה שכתבתי בענין הזה הוא היותר נכון בעיני שהיה זה החלוף בסבת הלוים ולזה בא אחר מנין השבטים דבור השם למשה אך את מטה לוי לא תפקוד. וענינו שמרע"ה כשצוהו השם למנות את העם ושיהיו עמו נשיא מכל שבט ונקבו הנשיאים בשמותם לשבטיהם מיד חשב שכיון שלא אמר לו הנשיא אשר יעמוד משבט לוי בתוך הנשיאים שלא היה הרצון האלהי שימנה הלוים ולכן לא מנה אותם אבל נשאר בלבו ספק אם עשה כראוי אם לא ולכן בא לו הדבור הזה ובלשון אך אבל מטה לוי לא תפקוד לעשות עליו פקיד למלחמה ולא לענין חלוקת הארץ ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל לפי שאתה תפקוד אח"כ אותם ולא לענין המלחמה כי הם יהיו שומרי המשכן ולא ילכו למלחמה וגם לא לענין הנחלה כי לא יהיה להם נחלה בתוך אחיהם וז"ש ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וביאר מה יעשו בו באמרו המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והמה ישרתוהו ומלבד זה סביב למשכן יחנו. וביאר שתי העבודות ההן. אם המשא באמרו ובנסוע המשכן ובחנות המשכן. ויהיו הלוים גם כן שומרים כדי שלא יגע איש ישראל למקדש לפי שהזר הקרב מישראל יומת ולכן צריך שומרים שישמרו שלא יקרבו אליו באופן שלא יהיה קצף על עדת בני ישראל בקרבתם אל המקדש. וענין זה הוא שרצה הש"י להגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל את הר סיני בהיות הכבוד שמה ולכך אמר כאן והזר הקרב יומת כאשר אמר שם כי סקול יסקל וצוה שלא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו כאשר אמר שם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. ואמר ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח כאשר אמר שם וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו והכהנים והעם וגומר וכל זה מעלה למקדש בשמירה ההיא וכמו שאחז"ל אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרים לפלטרין של מלך שאין לו שומרים כי השמירה תורה על מעלה וכבוד הדבר השמור ובמדרש אמרו כדי שמלאך המות כשיבא להרוג מתי המדבר בעון המרגלים לא ימצא את הלוים מעורבים עם ישראל וימיתם בערבוביא לכך הפרישם שלא יהיו זזים מבית המקדש שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו':כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ונ"ל ליתן טעם למנין זה בזמן השראת השכינה, לפי שארז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל בפחות מן כ"ב אלף שנאמר (במדבר י, לו) ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. וטעמו של דבר להשוות מלכותו ית' בארעא כעין מלכותא דרקיעא כארז"ל (תנחומא וישלח ב) בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בהר סיני ירדו עמו כ"ב אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים סח, יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם. ר"ל כשיש מספר זה אז ה' בם השכינה שרויה בם וכן מצינו במחנה לוים שנקראו מחנה שכינה שהיו כ"ב אלף (במדבר ג, לט). ע"כ הוצרך למנות גם את ישראל לידע אם יש בהם כחשבון הזה שראויין להשראת השכינה בכל שבט ושבט.
והוצרכו ישראל למנין ס' רבוא דווקא לא פחות, לפי שכתב רבינו בחיי פר' זו (בחיי במדבר ב ב) שבכ"מ שהשכינה מצויה שם תמצא ד' מחנות שכינה ובספר הפרדס שער פרטי השמות פרק ב' דף קי"ח כתב שיש כ"ח מחנת שכינה. ומהיכן למד לומר כן אומר אני שלמד זה מן מספר זה שבא ע"י השראת השכינה בהיקף ז' עננים ותוכו רצוף אהבה במחנה לויה, ובכל ענן וענן היה כבוד ה' ובכל מקום שכבוד ה' מצוי בו אין שם פחות מן ד' מחנות שכינה שבכל מחנה ומחנה כ"ב אלף נמצא בז' עננים כ"ח מחנות בכל ענן ד' מחנות, צא וחשוב כ"ח פעמים כ"ב תמצא ת"ר אלף ועוד ט"ז אלף כך היו ישראל תר"ג אלף והלוים כ"ב אלף סך הכל תרכ"ה אלף, כי בכל מאה אלף יש ד"פ כ"ב אלף ונשארו י"ב אלף נמצא כ"ד מחנות בסך ת"ר אלפים עוד עשה מן ו' פעמים י"ב אלף ג' מחנות ישארו ט' אלפים והלוים כ"ב אלף סך הכל כ"ח מחנות, ואע"פ שיש כאן מותרות ט' אלפים מ"מ אין לצמצם בתחתונים כי המיתה מכלה בהם ושמא לא יתמלא המספר מן הפחותים מבן ך' כל כך מהרה.
והלוים נמנו מבן חודש כי למוד אותו שבט להיות נמנה מבטן, כמו שנאמר בירמיה הכהן ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א, ה) ועל כן הענין מוכרח שבכל המספרים לא היו ישראל פחות מן ת"ר אלף חוץ מן הלוים. אע"פ שבמספר ראשון היו ת"ר אלף עם הלוים ולא היו כ"ח מחנות בתחתונים להיקף ז' עננים, מ"מ עדיין לא בא הקב"ה להשרות שכינתו בתחתונים לעשות לו מדור של קבע בתחתונים ועכשיו בא' באייר שבתלתין יומין הוי חזקה כי תהיה דירתו קבע ובא אלהים וכל קדושים עמו לקבוע דירה בתחתונים כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד, יג). מאז הוצרך למנותם להודיע שהם צריכין להיות כמספר זה כדי למלאות כ"ח מחנות של כ"ב אלף באותו זמן אשר הושיב ה' שכינתו ישיבה של קבע באהל מועד לכך נאמר כאן באהל מועד. וזה פירוש יקר ומתישב על אופנו במספר ת"ר אלף אשר בו יצאו רוב המפרשים ללקוט טעם מספיק ולא מצאו.
באחד לחודש השני בשנה השנית. צורך זמן זה שכתוב כאן אמרו במדרש תנחומא (ה) משל למלך שנשא אשה ולא כתב לה כתובה כו' לימים מצא עניה בת טובים וכתב לה כתובה וכתב לה זמן כו' עיין נוסח המדרש בילקוט (תרפד). דעת בעל מדרש זה שיום מ"ת הוא יום אירוסין כי הקב"ה אירס את ישראל ע"י זאת התורה, כמ"ש (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ודרשו רז"ל (פסחים מט, ב) מורשה מאורשה, ותדע כי לקהלת יעקב לא נאמר אלא מאורשה קהלת יעקב, משמע שקהלת יעקב הוא מאורשה להקב"ה ע"י שנתן לה התורה במקום טבעת קידושין כמ"ש (ישעיה נד, ה) כי בועליך עושיך. והנה מצינו לרז"ל (תנחומא תשא טז) שהמשילו זיווג ישראל להקב"ה לזיווג כלה לחתן בב' זמנים האחד הוא בשעת מ"ת שנאמר (שמות לא, יח) ויתן אל משה ככלתו חסר כתיב שנמסרה התורה ככלה מקושטת בכ"ד ספרים. השני הוא ביום חנוכת המשכן שנאמר (במדבר ז, א) ויהי ביום כלות משה להקים. פירש"י שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב"ה ככלה לחתן, ש"מ שמתן תורה הוא זמן האירוסין, ויום הוקם המשכן הוא זמן הנישואין, כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד, יג) כמובן מן לשון נמסרו דהיינו לבית מדור אחד. וביני ביני כמו עשור חדשים כמו שנאמר (בראשית כד, נה) תשב הנערה אתנו ימים או עשור. והיינו עשרה חדשים שנותנין לבתולה זמן בין אירוסין לנישואין להתקשט בכ"ד מיני קישוטין שנזכרו בישעיה (ישעיהו ג', י"ח-כ"ד).
וכדי להדמות זיווג של ישראל להקב"ה בכל צד אל סתם זיווג, הגביל הקב"ה ג"כ זמן ישראל עשרה חדשים מן ר"ח סיון שבו נתארסו בתורה אשר צוה לנו משה עד ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן ונשלם הזיווג מכל וכל, כי בזמן זה יתקשטו ישראל בכ"ד ספרים ומתוך זה ראוין לדור באהל מועד מדור אחד לשניהם, ולפי שזמן נישואין ל' יום (עיין כתובות ח) ע"כ נמשך הזמן עד אחד לחודש השני בשנה השנית. ואם תרצה למנות מן פסוק ויתן אל משה ככלתו שנאמר בחודש תמוז אחר מ' יום שהוריד הלוחות אז יהיה מכוון המספר י' חדשים עד החודש השני של שנה השנית, כי אז נשלמו הנשואין וכתב לה ה' כתובה לידע מאיזו זמן תטרף הלקוחות כי נשתעבדו להם בכתובה ארצות ז' אומות, שאם בחטאם יגלו מן הארץ יוכלו לחזור ולטרוף מידם ולומר זמן שטרינו קודם לכך נאמר כאן באהל מועד כי הוא זמן הנישואין לשבת בית. וכן הזכירו רז"ל במסכת (תענית כו, ב) ב' זמנים אלו ודרשו ביום חתונתו זו מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין ב"ה. כי בב' זמנים אלו נשלם הזיווג והזכיר באחד לחודש מן הטעם שנתבאר, וכדי שיהיה הזיווג דומה בדומה נאמר שאו את ראש בני ישראל וכדעת המדרש (במ"ר א, ט) האומר שכדרך שנאמר בהקב"ה והמתנשא לכל לראש (דה"א כט, יא). כך נתתי לכם תלוי ראש כו', ומה ענין זה לכאן אלא כדי שיהיה הזיווג דומה בדומה כביכול.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ונראה כי הכתוב - אדרבא - השכיל לדבר בשיעור שוה, והוא על דרך אומרם (ב"ר פס"ח): ״הנה מקום אתי״ - שמקומו של הקדוש ברוך הוא הוא טפל לו, ולערך זה יהיה טפל כל המקום לגבי המקום אשר חונה שם האלהים. ומעתה מחברת הכללות הוא אהל מועד, והמדבר הוא פרט טפל לו.
ולהעירך הכתוב בכוונה זו סדר סמוך לזה מאמר ״באחד לחודש וגו' בשנה השנית״, אם כן מאמר באהל מועד הוא מחברת הכללות, ולזה נסדר באחרונה, כסדר שנה השנית שנסדר אחר מאמר ״באחד לחדש״, ותדע כמה הוא מופלג מקום אשר ה' שם ממה שמצינו שבב' אמות שבין בדי הארון עמדו רווחים ס' ריבוא של ישראל (ב"ר פ"ה), הרי שהגם שהוא לעין מועט הוא מרובה, לצד השוכן בו ברוך הוא: