רמב"ם על מעשר שני ה: הבדלים בין גרסאות בדף

<קטע התחלה=י/>כבר בארנו כי בכל מקום מעשר שני ונטע רבעי קודש ומעשר.

ו'''מעשר לוי''' - הוא מעשר ראשון .

ואמרו '''"וגם נתתיו ללוי"''' - יורה על מעלה שניה קדמה לו, לפי שמלת "וגם" אצלם תוספת כמו הנוסף עליו ומעשר.

ו'''מעשר עני ולקט ושכחה ופאה''' - הם חקיחוקי גר יתום ואלמנה .

'''מן הבית''' - זו חלה לפי שאין שם חקחוק, יהיה במה שבבית בלבד אלא החלה החייבת בעיסה:<קטע סוף=י/>

<קטע התחלה=יא/>כבר נתבאר זה במה שקדם, וזכרנו הראיות והאסמכתות על כל מאמר מהם:<קטע סוף=יא/>

<קטע התחלה=יב/>כבר זכרנו במה שקדם (דמאי פ"א מ"ב), כי מזה הכתוב למדנו שמעשר שני אסור לאונן.

וזכרנו עוד שהאונן נקרא האדם שימות לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם יום הקבורה מדרבנן, אבל מדאורייתא יום המיתה בלבד הוא אונן. והקרובים שאדם חייב להתאבל עליהם הם אביו ואמו ובניו ובנותיו ואחיו ואחיותיו ואשתו:<קטע סוף=יב/>

<קטע התחלה=יג/>'''שתתן טעם בפירות.''' ענינו- עניינו שיהיו שמנו'שמנות וטובות הטעם .

וזה הדרש שהוא דורש בכאן זו הפרשה מלה במלה, אין רצונו שיאמר אדם זה בשעת הוידוי, אבל יודיענו בכאן על דרך הפי'הפירוש עניני זאת הפרש'הפרשה. אבל בשעת הקריאה אינו קורא אלא הפרשה בלשונה, כמו שנתנה עלידיעל ידי הנביא. וזה מבואר מאד:<קטע סוף=יג/>

<קטע התחלה=יד/>לפי שלשון פרשת הוידוי הוא "אשר נתתה לנו", ראוי שלא יתודהיתוודה גר ולא עבד משוחרר כמו שזכר .

והלכה כרבי יוסי:<קטע סוף=יד/>

<קטע התחלה=טו/>'''העביר הודיית המעשר.''' - לפי שלא היו יכולין לומר באותו הזמן "ככל מצותך אשר צויתני", לפי שהש"ישהשם יתברך אמר לתת מעשר ראשון ללוים, והם היו נותנין אותו באותו הזמן לכהנים. וזה היה בגזרתבגזירת בית דינו של עזרא הסופר, לפי שכשעלה עזרא לא הלך עמו לוי, כמו שבאר בכתוב ואמר (עזרא ח) "ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם"{{ממ|עזרא|ח|טו}}, קנס הלוים שלא יתנו להם מעשר, ושינתן לכהנים:.

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. מפני טעם אגידנו לך והוא כי בימיו היו בני אדם מקילין בחק השם יתברך ולא היו מוציאין מן הזרעים אלא תרומה גדולה בלבד והיו אוכלים השאר ומי שהיה מדקדק על עצמו היו שואלין וחוקרים אם היה מעשר אם לאו או מעשר דמאי וכשהיה יודע שהיה דמאי היה מניחו ולא היה לוקחו מפני שהיה צריך להוציא ממנו המעשרות ומי שלא היה מדקדק היה אוכלו דמאי לפי שהיה די לו בהוצאת תרומה גדולה בלבד וזה הכהן אמר לאנשי דורו, כשם שתרומה גדולה עוןעוון מיתה, כן תרומת מעשר וטבל עוןעוון מיתה, אבל נתקן לכם דבר שיהיה קל לכם לסבלוובנילסבלו, ובני אדם יוכלו לעמוד בו ותנצלו מעוןמעוון מיתה. ואמר כי הדמאי אין מוציאין ממנו אלא תרומת מעשר ומעשר שני, תרומת מעשר תנתן לכהן, ומעשר שני יאכלו אותו בעליו בירושלים. אבל מעשר ראשון, ומעשר עני באותן השנים שמוציאין בהן מעשר עני, אינו חייב להוציאו מן הדמאי, אבל אומר ללוי או לעני, הבא ראיה שהוא טבל וטול החקהחוק והזכות שלך, על העיקר שהוא אצלנו "המוציא מחברו עליו הראיה". וכאשר התקינו זה התיקון, היו בני אדם כל מי שלקח פירות מעם הארץ, לא היה שואל אותו כלל אם היה טבל אם לאו, אבל היה מוציא מהם תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל השאר, כיון שפירות עם הארץ דמאי. וכבר נתבאר כל זה במסכת דמאי, ונשנו כל העקריםהעיקרים האלו:<קטע סוף=טו/>