סמ"ג עשה קלג: הבדלים בין גרסאות בדף

נמצא כל העולם כולו לעניןלעניין המצותהמצוות התלויות בארץ נחלק לשלשלשלוש מחלוקות: ארץ ישראל וסוריא וחוצה לארץ. וארץ ישראל נחלקת לשניםלשניים: כל שהחזיקו עולי בבל, חלק אחד,; והשאר, שהחזיקו עולי מצרים בלבד, חלק שני. וחוצה לארץ נחלקת לשניםלשניים: ארץ מצרים ובבל ועמון ומואב, המצותהמצוות נוהגות בהן מד״סמדברי סופרים ונביאים,; ושאר הארצות, אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.

בפ׳בפרק כיצד מברכין [דף ל״ו ובפרק עד כמה דף כ״ז] מוכיח דאפי׳דאפילו מעשר צלף שהוא בארץ מדרבנן נוהג בח״לבחוצה לארץ רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו ובביצה [דף י״ב] ובבכורות גרסינן רב טובי בר מתנה הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה ובפרק בנות כותים [דף ל״ב] מעשה הי׳היה והטבילה קודם לאמה ואילו בירושלמי דדמאי [פ״ק] משמע שאפי׳שאפילו במה שקדשו עולי מצרי׳מצרים מכזיב ולהלן פטור בין דמאי בין ודאי [במשנה שם] ופטור מן הדמאי לאו דווקא. ועוד גרסינן בירושלמי דדמאי [פרק ג׳ ומביאו בתוס׳ פרק רבי ישמעאל דף נ״ט עם כל הסוגיא מו״ס בד״ה בצר] אמר רשב״ג שלח לי רבי יוסי ברבי אתרוג ואמר ליה אתרוג זה בא לידי מקסרין. ולמדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שהוא ודאי שפירות קיסרין ודאי, שהוא טמא שמרביצין עליו מים, ושלא בא לידו אחר. שאם בא לידו אחר, לא היה מודיע לי שבא מקסרין להודיע שהוא טבל, אלא הי׳היה מעשר מאחר עליו ומקשה ויחתוך ממנו חתיכה אחת ויקבענה למעשר. ומתרץ דהוא חשש לדברי בר קפרא דאמר אין דרך בני אדם לשלוח לחביריהם דברים חסרים וכו׳ עד שאומר רבי ייסא שאיל לרבי זעירא ולא מפירות המותרות בקיסרין הן ולא התיר רבי קיסרין ומתרץ רשב״ג קודם ר׳ הוה ומשמע שלאחר שהתיר ר׳ קיסרין אפי׳אפילו טבל ודאי היה מותר. ואמר לנו מורי רבי יהודא בשם רבי דוד ממי״ץ שמכזיב ולהלן פטור מן הדמאי שלא לעשות בחומרות הארץ אבל בקולות ח״ל נוהג אף בח״ל כגון אוכל והולך ואחר כך מפריש וקולות אחרות המפורשות שם בפ׳ עד כמה [דף כ״ז]. וח״ל שאמרנו שתרומות ומעשרות נוהגות, זהו בבל ומצרים ועמון ומואב, מטעם שבארנו למעלה, אבל לא בשאר ח״ל. ובירושלמי דחלה [פרק בתרא ובתוספת דלעיל] גרסינן אמר רבי יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הדובים ובטלום. מאן אינהו דובים רב זעירא אמר תרגומניא רב יהודא בשם שמואל אומר חלת ח״ל ותרומת ח״ל אוכל והולך ואחר כך מפריש. רבי אבא בשם שמואל אמר לא חשו אלא לתרומה גדולה דגן תירוש ויצהר. רבי שילא אומר בשם שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה ולירקות אפי׳אפילו לתרומה גדולה לא חשו דתני איסי בן יהודא מעשר לירקות מדבריהם. פי׳ אמוראים אלו מפרשים היאך היו עושים קודם שבטלום [בפרק ו׳ דשביעית מבואר בפי׳ ר״ש ובירושלמי שם ובפ׳ בתרא דחלה כל הסוגיא ע״ס וכן בגיטין דף ב׳ וז׳ וח׳] .

איזוהי הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים? מרקם שהיא במזרח א״י ורקם כמזרח עד הים הגדול מאשקלון שהיא לדרום ואשקלון כדרום עד עכו שהיא בצפון ועכו כצפון מקצתה היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שהיא על ימינו שהוא מזרח הדרך הרי היא בחזקת חוץ לארץ טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית עד שיודע לך שאותו מקום מארץ ישראל שרצועה מארץ ישראל יוצאה שם כדאי׳ בגיטין [דף ז׳] ומושכת עד כזיב לפיכך כל הארץ שעל שמאלו שהיא במערב הדרך הרי היא בחזקת ארץ ישראל וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית עד שיודע לך שהיא פטורה שאותו מקום חוצה לארץ וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים ארץ ישראל ומטורי אמנום ולחוץ לצד המערב חוצה לארץ שהרי התחתון משפע למזרח ולמערב והעליון משפע מצפון לדרום ובראשו קפלוריא כך פירש רבינו יצחק [בתוספת שם דף ח׳ בד״ה כל ששופך] וניסין שבים רואין אותם כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ ח״ל מטורי אמנום הוא אמנה כדגרסי׳ בירושלמי [דלעיל] לכשיגיעו הגליות לטורי אמנום הם עתידות לומר שירה שנ׳ תשורי מראש אמנה. מהיכן החזיקו עולי בבל? מכזיב ולפנים לצד מזרח מכזיב ולחוץ עד אמנום ועד נחל מצרים לא החזיקו בו וכזיב עצמה לא החזיקו בה כדאיתא בירושלמי דמסכת דמאי [פרק קמא]. איזהו סוריא? מארץ ישראל ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב והרן ומנכב וכיוצא בהם עד שנער וצהר הרי הוא כסוריא אבל עכו מקצתה בחוצה לארץ באשקלון ומקצתה בארץ כדמוכח בירושלמי [פרק ו׳ דשביעית] וכן תחומי ארץ ישראל, [בפ׳ השולח דף מ״ז] .

עכו״ם שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצותהמצוות אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו, אינו כיבוש ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים. והכל מן התורה כאילו לא נמכרת לגוי מעולם. [שם] ויש קניין לגוי בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית. גרסינן בבכורות [דף י״א] אמר רבי יוחנן פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד גוי ומרחן הגוי פטורין מכלום שנ׳ דגנך ולא דיגון גוי. וכתב רבינו שמשון דשמא אפי׳ מדרבנן פטורין בתבואה דגוי בזמן הזה, הואיל ואף בתבואות ישראל אין שם חיוב מה״ת לרבנן דרבי יוסי [דלעיל ומביאה בפרק הערל דף פ״ב] והא דגזרינן [במנחות דף ס״ז] משום בעלי כיסין בגוי שלקח מישראל וכן כתב מורי רבינו יהודא וכן הל׳ [בדף י״א דלעיל כל הסוגיא עד סוף] ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה״ת ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן ותרומת מעשר ומוכרה לכהן ומעשר ראשון והרי הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום ומפני מה לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנא׳ בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגומר. טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר אבל טבל שאתה לוקח מן הגוי אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה ודוקא לוקח מן הגוי אבל לוקח מישראל אמרינן בפרק הפועלים [דף פ״ח] עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ומעמידה רבינו יצחק בר רבי מרדכי [בתוספת שם בד״ה תבואה] כשלקח מישראל קודם מירוח כמו שיתבאר בהל׳ מעשר [מ״ע קל״ה] אבל בלוקח מן הגוי קודם מירוח אין חשוב לוקח להפטר מאחר שאין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר. אמנם בירושלמי דדמאי [פ׳ הלוקח מן הנחתום] נחלקו אמוראי׳אמוראים אליבא דרבי יוחנן ואליבא דרבנן אם יש קניין לגוי או אין קניין. אבל אפי׳ לפירוש רבינו יעקב [בתוספת דלעיל] שמעמידה בלוקח לאחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח זרעך קרינא ביה אין חילוק בין ישראל לגוים, [כך משמע בפרק השולח דף מ״ז ובפ׳ ה׳ דמעשרות וכן כל הסוגיא במיימוני פ״א דהלכות תרומות ועיין שם בהשגות ועונת המעשרות מבואר לקמן מ״ע קל״ה ודדיגון דגוי חייב מדבריהם בפ׳ רבי ישמעאל דף ס״ז]

ישראל שמכר לגוי פירותיו קודם שיבאו לעונת מעשר וגמרן הגוי פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אע״פ שגמרן הגוי חייבין בכל מדבריהם וכן גוי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונו ביד גוי אינן חייבין בתרומה ומעשר אלא מדבריהם. מכר הגוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן הגוי ברשות ישראל אינם חייבים בתרומה ומעשר אפילו מדבריהם הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות הגוי ומרחן הגוי אע״פ שהן ברשות ישראל. וזו היא תקנה גדולה לדרים בא״י בזמן הזה ליקח מתבואת הגוי אחר שנגמר כי אפי׳ מתבואות ישראל אין שם חיוב אלא מדרבנן לרבנן דרבי יוסי ושל גוי פטור לגמרי ואין להחמיר ולומר שעכו״ם גוזלי קרקע הם וקרקע אינה נגזלת שהרי קנאום בכבוש ואע״ג דחיישינן בפ׳ לולב הגזול [דף ל׳] בעניין הושענא יש לחלק שהיו ישראל מרובים והיו להם קרקעות והיו גוזלין ומאנסין מהם וגם היו העכו״ם יותר אנסים ממה שהם עכשיו ומה שאומר בפרק הקומץ [דף ל״א] גבי טבל שנתערב בחולין לך וקח מן העכו״ם ועשר עליו דקסבר יש קנין והוה לי׳ מן הפטור דאורייתא על הפטור דאוריי׳ ומדבריהם חייב שמא סובר נתקדשה בראשון לעתיד לבא כר׳ יוסי מאחר שבתבואות ישראל חייב מה״ת החמירו בתבואות עכו״ם מדבריהם כן כתב בספר התרומה [בהל׳ ארץ ישראל]. לדברי רבי בפ׳ השולח [דף מ״ז וההל׳ בערובין דף מ״ו] והלכה כמותו מחבירו אמרינן שותפות העכו״ם חייבת בתרומה ובמעשרות כיצד ישראל ועכו״ם שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו השדה בקמתה ואין צ״ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה בכל קלח וקלח מחלקו של עכו״ם אע״פ שמרחן העכו״ם וחייבים מדבריהם, בד״א בארץ ישראל שהמעשרות שם של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה כסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפי׳ חלקו הגדיש של עכו״ם פטור מכלום דבסוף ביצה [דף ל״ח] פסקינן הלכה כרבי אושעיה דאמרי בדרבנן יש ברירה מכלל דבשל תורה אין ברירה. ורבינו יצחק פוסק [בתוספות דנדרים פרק השותפין בד״ה אמר] כראב״י שסובר אף בשל תורה יש ברירה בבבא קמא [דף נ״א] גבי המדלה מים מן הבור הילכך הלכה כרשב״ג החולק על רבי [בפרק השולח דף מ״ז] דאמר יש ברירה ושל ישראל חייב ושל עכו״ם פטור ועוד שבכל התלמוד פוסק רב אלפס שאין הלכה כרבי אלא מחבירו ולא כרשב״ג שהיה אביו ורבו .

כתב רבי׳רבינו משה [בסוף פ״א דהלכות תרומות] שהתרומה בזמן הזה אפי׳אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפי׳ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל ובזמן שהיו כל ישראל שם שנא׳ כי תבואו ביאת כולכם כמו שהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידים לחזור בירושה שלישית לא כמו שהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן לפיכך אינה מן התורה כעניין שאנו אומרים גבי חלה בכתובות [דף כ״ד] וכן נראה לו שהוא הדין במעשרות שאין חייבים עליהם בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה. עד כאן דבריו. וראיתו נראה מדאמרינן בפסחים [דף מ״ד] ובנזיר [דף ל״ז] גבי קופות הנח לתרומה מתבואת ישראל בזמן הזה מדרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה. ועוד שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בפ׳ הערל [דף פ״ב] אליבא דרבנן דרבי יוסי משמע דסבירא להו שכך הל׳ כדדייקינן בפ׳ אלו קשרים [דף קי״ב] מדמתרץ לה אליבא דר׳ יהודא הכי סבירא ליה ולר׳ יוחנן הויא תרומה דרבנן לרבנן והלכה כמותו לגבי ריש לקיש וכן פוסק רבינו יצחק [בתוס׳ דפ״ד דלעיל בד״ה ירושה] רק שאומר שבימי עזרא היתה מן התורה:.