תפארת ישראל על טהרות י: הבדלים בין גרסאות בדף

{{דה מפרש|כדי שינגבו את רגליהם בארץ}} קודם שדרכו הזיתים. ואי"ל גם באין שיעור להנגב הרי ספק משקים לטמא אחרים טהור [כ[[משנה טהרות ד ט|פ"ד מ"ט]] ]. ותו הרי אין מחזקט"ו ממקום למקום [ [[משנה טהרות ט|כסוף פ"ט]] ]. י"ל דזהו רק בספק השקול. ולא כי הכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. ומה"ט נמי מחמרינן בבצק ומשקין טמאים בתוך הבית. דדוקא ביש בין משקין להבצק בכדי שינגבו התרנגולים חרטומן. טהורה הבצק המנוקר [לעיל [[משנה טהרות ג ח|פ"ג מ"ח]] ]. מיהו בנעלו הע"ה מנעלים. אף שנתנגב המשקה מהמנעל קודם שדרך עמו הזיתים. הרי כלי נטמא מהמשקין. ונעשה שני. וכשדרך עמו הזיתים נעשו שלישי. ואף דאין שני עושה שלישי בחולין. אפילו בטבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ המנעל שהוא שני פוסל לתרומה. וכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה [כ[[משנה פרה ח ז|פ"ח דפרה מ"ז]] ]. ונמצא שנטמא המשקה שעל הזיתים ונעשה שוב ראשון. וטימא שוב הזיתים להיות שני. וגם אסור להניחן לדרוך זיתי הטבל. דאע"ג דקיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. עכ"פ כשטביל עדיין לתרומה, אסור [כע"ז נ"ו א' ורמב"ם סוף טומאת אוכלין]:

{{דה מפרש|הבדדין והבוצרין}} מוסקי הזיתים שהן המלקטין אותן מהאילנות. א"צ בעה"ב לטהרן קודם לקיטתן. מדלא הוכשרו הזיתים. ולא יתטמאו כשילקטום הע"ה [כלעיל [[משנה טהרות ט|ריש פ"ט]] ]. ורק קודם שיכבשום בבית הבד שכבר הוכשרו הזיתים בזיעת המעטן. ובמשקה שיצא מהן. צריך בעה"ב לטהר הדורכין. אבל הבוצרין דהיינו המלקטים הענבים מהגפנים צריך בעה"ב לטהרן מקודם שילקטו. מדקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [כשבת י"ז א']. ונמצא שיטמאו המלקטין את הענבים בידיהן. להכי נקט תנא בדדין ובוצרין:

{{דה מפרש|שנמצאת טומא' לפניה' נאמנין לומר לא נגענו}} אע"ג דלעיל [ [[משנה טהרות ז ו|פ"ז מ"ו]] ] אין נאמנין על נגיעה. הכא מדטיהרן בעה"ב נזהרין הם. ואע"ג דגם הא כבר שמעינן מלעיל [פ"ח מ"ט. י"ל דלא לחנם נקט התם שרץ. ור"ל והרי הבדדין יודעים שהשרץ טמא. ולהכי לד"ה מדטיהרן בעה"ב. נזהרין מליגע בו [וכלעיל [[משנה טהרות ה ח|פ"ה מ"ח]] ו[[משנה טהרות ח ב|פ"ח מ"ב]] ] דבמכיר הע"ה שהחבר נזהר בטהרות. נזהר גם הוא מלגרום לו טומאה. משא"כ הכא נקט ונמצא טומאה לפניהן. ר"ל שהטומאה עצמה נמצאת עכשיו לפניהן. וכגון שנמצא מונח שם בגד או כלי שלא ידעו בו טומאה. ועכשיו נמצא שהוא טמא. אפ"ה לא חיישינן שנגעו בו ולאו אדעתייהו. ואע"ג דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש. אמרינן דעביד ולאו אדעתיה [כשבועות דל"ד]. הכא שאני דמדיודעין שעוסקין בטהרות. מדקדקין היטב בכל נגיעתן. ודאי רמו אדעתייהו שפיר בתחלה ובסוף. ויודעין אם נגעו ובמה נגעו. ומתורץ בזה קו' רתוי"ט להר"ש והר"ב דמצרכה הכא שיהא החבר עומד עליהן ומתיראין לשקר פן יכחישום. וה"ט נמי דלא פליגי בה תנאי דמשנה א'. דהתם מיירי באין בעה"ב עומד עליהן ודו"ק]:

{{דה מפרש|וכן התינוקות שביניהם}} ה"ק הבדדין שהביאו ילדיהן עמהן לבית הבד. אחר שטיהר הבעה"ב הבדדין והילדים שלהן. וכשרוצים הילדים להפנות. מותרים אביהן לצאת עמהן לאחורי הגדר שיפנו הילדים א"ע שם. ואין חוששים שמא נגעו שם בטומאה. אמנם לרש"י [ [[ברכות סב א|ברכות דף סב"א]] ]. וכן לרמב"ם בפי' המשנה. וכן לרא"ש ורב"א. ה"פ דמתני'. וכן התינוקו' שביניהן שבאו לבית הבד. והרי התינוקו' טמאין מדרגילין נדות לנשקן [כתוספתא פ"ג דטהרות]. ואפ"ה נאמנים הבדדין לומר לא נגענום. והדר קאמר תנא מילתא אחריתא. יוצאין חוץ לפתח וכו'. ור"ל מותרין הבדדין לצאת לחוץ לעשות צרכיהן ואין בעה"ב חושש שמא נטמאו שם: