תפארת ישראל על סנהדרין י: הבדלים בין גרסאות בדף

 

==יכין==

 

{{דה מפרש|יש להם חלק לעולם הבא}} נ"ל דמלת עולם הבא כאן ר"ל נצחיות הבא., שהוא כולל שכר הנשמות אחר מיתת הגוף, וגם שכר הגוף אחר תחיית המתים, [דאין לפרשו (וועלט) הבא. דא"כ עדיין לא נתפרש אם בגיהנם או בג"ע. אבל כשנפרש מלת עולם נצחיות הבא אז ממילא מבואר שמשנר ידבר, דהרי עונש לא יתכן לקראו נצחיות, דאדרבה מחליש כח הנצחיות הוא, ככל כאב הגופני, שאינו מקיים אבל מחליש ומבטל הגוף. וכן מוכח מש"ס הכא (ד"צ ע"ב) דקאמר וכי ג' עולמים יש. וק' הרי וודאי יש שלשה עולמים, העה"ז. ועה"ב ועולם התחייה. ותו אמאי לא נימא לפ"ז הכרת בעה"ז, תכרת בעה"ב, עונה בה בתחה"מ. אלא וודאי דשכר הרוחני והשכר שאחר התחייה יחד נכללים בשם עה"ב שפירושו נצחיות הבא]. והא דקאמר הכא כל ישראל, אף דקיי"ל דגם חסידי האומות יש להם עוה"ב [כרמב"ם פ"ג מתשובה]. והרי גם אפילו בינונים שבהם יש להם חלק לעה"ב, מדלא תני במתניתין רק בלעם. י"ל דזהו בכשרים שבאומות, אבל רשעים שבהן, לאחר שסבלו עונשן ילכו נפשותם לאיבוד, כמו דכתיב ואויבי ה' כלו בעשן כלו, אבל כל ישראל, אפילו חייבי כריתות ומיתות ב"ד, אינו נכרת רק נפש הבהמיית שלהן אבל הנשמה העליונה שבהן, המחיה את הכל, נצוץ אלהי הוא, ואינו מקבלת כלייה, רק כשתאוות הגוף וחטאותיו השאירו בה רושם השחתה, אשר בצאתה מהגוף, יעכבוה אותן כתמים מלהאיר באור החיים, לכן מתלבנים ומתכבסים אותן הכתמים מעצמיתה ע"י אש רוחני, לא בדרך נקימה ח"ו, רק לטובתה לזקקה ולזככה להנשמה עליונה הזאת, ולהשיבה לימי נעוריה, ואחר תטהר לחזות בנועם ה' ולאור באור החיים והיינו דאמרינן בר"ה לאחר י"ב חודש נשמתן נשרפת ורוח [אלקים חיים מרחפת] מפזר אפרן, החלק שא"א שישרף כאפר תחת וכו' כלומר במדריגה נמוכר. וזה הנרמז לנו בלשון המשנה, דקאמר יש להן חלק לעוה"ב, ולא קאמר יש להן עוה"ב, או חלק בעה"ב. אלא משום שכלל כאן כל ישראל, שיש ביניהן ג"כ חייבי כריתות, להכי קאמר שעכ"פ כולן יש להן חלק בנשמתן הניאות לעה"ב, דבהא כל ישראל שוין, שכולן הנצוץ שבהן יזכה להנצחיות המקווה. ונ"ל דלפיכך אומרין זה המשנה בקיץ קודם כל פרק מפרקי אבות, דמשום דבקיץ חברת בנ"א יותר מצוים, וע"י זה עלול לקנאה תאוה וכבוד ולפגוע חיוביו לד' ולחבירו, גם ע"י דם חם שבו אז בטבע, להכי לוקחים סם לחלאים אלו כל שבת פ"א מן פרקים אלי, ואומרים קודם לכן משנה זו, נ"ל משום דאמרי' ג"כ יש באומה זו ביישנים וכו', והיינו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו' כלומר ראה כי טבעך הוא להיטיב ואם תחטא בהנך תחטא נגד טבעך וענשך גדול יותר משאר דרי ארץ:

{{דה מפרש|ואין תורה מן השמים}} שאומר שמשה רבינו מפי עצמו אמרה, ואפילו אומר כן רק על תיבה א' שבה שאינה מהקב"ה, ומה דאמרי' ואברהם עודנו עומד לפני ה', תקון סופרים הוא זה, וה"נ אמרינן ואל אראה ברעתי, תקון סופרים הוא זה, לא ח"ו שחז"ל הסופרים תקנו לכתוב כן, רק ר"ל שהכתוב שינה בלשונו, כסופר המתקן דבריו לדבר דרך כבוד [כעיקרים פכ"ב משלישי] וכן לפע"ד אמרו חז"ל בפירוש (נדרים ל"ז ב'), מקרה סופרים וכו' וקריין ולא כתיבין, וכתיבין ולא קריין, כולם הלממ"ס. אמנם כמו כן הכופר בפירושי התורה, שהיא הוא התורה שבעל פה שבידינו, אם אמר שאין זה מסיני, או שאומר שנתבטל עכשיו מצוה זו (רמב"ם פ"ג מתשובה ה"ח):

 

 

 

{{דה מפרש|רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים}} כספרי (האמעער), וספר דתות של ע"ז, וספרי שאר אפיקורסים וכולן דוקא בקורא בהן קבע, אבל בדרך עראי, המאמין לא יחוש מלקרות בהן, כדי לידע מה להשיב לאפיקורוס, ובפרט בביהכ"ס ראוי לת"ח לעיין בהם (לחם שמים). אמנם דברי חשק (שזכר הר"ב) גם שם אסור. [ומה שכתב עוד הר"ב שקריאת דברי הימים של עכו"ם וצייטונג נמי בכלל זה, תמוה מאד, דהא מנ"ל. ואינו רק בכלל שיחת חולין ודברים בטלים שעובר בעשה. (כיומא די"ט ב'), וגם הא נ"ל דבאקראי שרי דאל"כ מה שבח שבחו לריב"ז (סוכה דכ"ח א') שלא שח שיחת חולין מעולם. והרי אפי' בשבת רק להרבות בשיחות חולין אסור (כא"ח ש"ז ס"ב). וכ"כ אדברי בן סירא אמרי' בש"ס דרק אסור לקרות בו (ופשוט דזה נמי דוקא בקבע אסור, אבל שלא יהיה להקורא חלעה"ב לא שמענו בשום דוכתא. מיהו בביהכ"ס פשוט דהכל שרי, ורק דברי חשק אסור שם) אב"י והרי הרמב"ם פ"ב מעכו"ם ה"ב החמיר מאד מלקרות בספרי עכו"ם, והוא עצמו כ' במורה נבוכים ח"ג פכ"ט שקרא כל החיבורים הנ"ל. אע"כ כדברי ע"ר שליט"א, או דלהתלמד שרי, וכנטיעת קשואין, סנהדרין (ס"ח א') וצורת לבנות בר"ה דכ"ד ב'):

{{דה מפרש|כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך}} ה"ה פסוק אחר רק נקט זה לרבותא, אף שנזכר בו רפואה אסור, וכ"ש פסוק אחר ואפי' בקוראו בלע"ז (וי"ח). מיהו דוקא ברוקק על המכה וקורא הפסוק על הרקיקה כדי שיתרפא, אבל בלא רקיקה ובלא מכה, אז רק אסור לקרות פסוק כדי להתרפאות בו מחולי (י"ד קע"ט ח'). וכ"כ אסור להניח ספר או תפילין על אדם הנבעת או על החולה, כמו שנוהגין בילד קודם המילה, [עי' רמב"ם פי"א מעכו"ם הי"ב. וכ' רכ"מ שם, דטעם הרמב"ם דיליף לה משבועות (דט"ו) דאסור להתרפאות בד"ת. וק"ל מדאמרי' בסנהדרין (צ"ד א') דמאן דבעית לקרי ק"ש, אלמא דאיבעית לא מקרי חולה, וכן כתב מהרש"א שם. ונ"ל דעק"ל מדאמרי' (עירובין נ"ד א') חש בראשו יעסוק בתורה, והרי אסור להתרפאות בד"ת. אע"כ דדוקא פסוק א' אסור לקרות, דאין כוונתי ללמוד רק דמתכוין לקרות העסוק כמין לחש, אבל פרשה שלימה שרי. דלא מוכח שהוא כלוחש לרפואה, רק שתגן עליו זכות למוד התורה] וכ"כ התולה על עצמו קמיע שיש בו שמות שאינן נמחקין או פסוקים, כל אלה לא די להן שהן בכלל מנחש, אלא הם ג"כ בכלל הכופרים בתורה (רמב"ם הלכת ע"ז פי"א הי"ב). מיהו בבריא כשקורא פסוק או תולה על עצמו קמיע או תפילין כדי להגן על עצמו שרי. [ונ"ל דמה"ט שרי לתלות הקלפין על ד' כותלי הבית שיש בו הילד קודם שנימל. דאע"ג דעדיין לא יצא מכלל נפל, עכ"פ אזלינן בתר רובא ובריא הוא] וכ"כ ביש סכנה אפי' להתרפאות מחולי וברקיקה שרי (בי"ד שם), ונ"ל דכ"ש דבסכנה מותר לתלות עליו קמיע בפסוקים:

 

 

 

 

 

{{דה מפרש|ולא רוח}} ר"ל לא יבוא רוח חיים על עצמותם להחיותם (כיחזקאל ל"ז), או ר"ל לא יהיה נידון רוחי שנתתי באדם של דור זה, לעולמי עד, דהיינו לאחר תחה"מ. וטעם עונש דור המבול, מדהיו פושעי אוה"ע בגופן, דהיינו בזנות, וכלעיל:

{{דה מפרש|עשרת השבטים}} שהגלה סנחריב:

 

 

 

{{דה מפרש|יצאו אנשים בני בליעל}} ר"ל בלי יעל, שאינן עולין בתחה"מ ולפי עד"נ מדכתיב וידיחו, שהדיחום מעה"ב:

{{דה מפרש|הרי אלו כיחידים}} ונסקלין וממונן פלט:

 

 

 

{{דה מפרש|החמרת והגמלת}} שיירות מוליכי חמרים וגמלים במשאות:

{{דה מפרש|הרי אלו מצילין אותה}} אם משלימין הרוב שלא עבדו נדונין העובדים כיחידים, וממונם פלט והטף ניצל, וה"ה במשלימין להרוב החיוב:

 

 

 

{{דה מפרש|מכאן אמרו ההקדשות שבה יפדו}} אם הן קדשי בדק הבית דאפשר בפדיון, נפדין, ואח"כ לרמב"ם נשרפים ולראב"ד מותרים. אבל קדשי מזבח דאינן נפדין, ימותו. ואף דגם הן שלל שמים הן, עכ"פ זבח רשעים תועבה:

{{דה מפרש|אבדו רשעים}} שגנבו משלל עיר הנדחת:

 

 

'''פרק יא''':