|
|
|
===סעיף ה===
<קטע התחלה=ה/>
{{משע|קצות|א|אם הוסיף חלק משלשים.}} הרמב"ם פ"ד מהלכות שכירות כ' ז"ל ואע"פ שדרך הבהמה לשאת יותר ממה שהטעינה זה כיון שהוסיף חלק משלשים על המשקל ששכרה חייב והרמב"ן חולק בזה ואמר שאם שכר החמור להביא עלי' חצי לתך חטין והביא עליה יותר עד כדי משוי כל החמור כיוצא בזה אע"פ שאין לו לעשות כן וכדאמרינן לרכוב עליה איש לא ירכב עליה אשה אם עבר ועשה אינו חייב לשלם שמאחר שדרך כל חמור לישא לתך אינו יכול לומר לחצי לתך שכרתי לך וכן אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לחמש מילין כיון שדרך כל חמור לילך עשרה מילין אם מתה פטור והאריך בזה ואמר שהוא פטור אלא א"כ מתה ודאי מחמת המשא עכ"ל. והב"י כ' עלה ז"ל ועיין בתשו' הרא"ש שכ' רבינרבינו בסי' ש"ט שהם כדברי הרמב"ם כיון ששנים מסכימים לדעת אחת כוותיה נקטינן ובשם תלמידי רשב"א מצאתי דהיכא דא"ל משכיר כו' דמוכחא מלתא שזה הי' יודע שחמורו חלוש אבל אם אמר שוכר כו' והוסיף על משאו פטור עכ"ל ודברי טעם הם ודברי הרא"ש בתשו' מסכימים לזה וגם דברי הרמב"ם יכולין להתפרש ע"פ דרך זה עכ"ל וכ"כ הב"י ססי' שאח"ז דכיון דהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת כו' ע"ש. ולפענ"ד נראה כי דעת הרא"ש נראה כדעת הרמב"ן דכיון דהרמב"ן לא פטר במתה אא"כ מתה ודאי מחמת המשא וכיון דודאי מתה מחמת משא מודה שהוא חייב א"כ דברי הרא"ש אינו סותרו דהא שם בתשו' הרא"ש במתה ודאי מחמת משא מיירי ע"ש ז"ל דע כי הרבה בהמות חורשות בהרים אעפ"כ כשהתנה שיחרוש בבקעה וחרש בהרים הרי זה שינוי כי זה הי' מכיר בהמתו שאינה יוכל' לסבול טורח חריש' ההר ומחמת שהוליכה בהר אנו תולין שמהר מתה וכן בנדון זה אע"פ שיש בהמות שהולכות וחוזרות ביום א' זה שהתנה שיחזירנה למחר מכיר כח בהמתו שאין כחה כ"כ לילך ולחזור בו ביום וזה ששינה פשע כו' וכיון שמתה לסוף ח' ימים יש הוכחה גדולה שמתה מחמת ששינה ע"ש וא"כ כיון שיש הוכחה שמחמת השינוי היא שמתה בזה גם להרמב"ן חייב ולא כת' הרמב"ן אלא במתה כדרכה הוא דפטור אע"ג דהוסיף במשא ממה שהתנה לא חשיב גזלן ושולח יד בכך להתחייב באונסין אבל בידוע שמחמת השינוי מתה ודאי חייב והרא"ש דמדמה לה להר ובקעה והתם נמי אינו חייב לדעת הרא"ש אלא בידוע שמחמת השינוי הוא דמתה או שידוע בודאי שינוי האויר אבל מה ששינה מהר לבקעה אע"ג דמעביד על דעת בעל הבית לא הוי גזלן להתחייב באונסין ולפי דמשמע מדברי הרמב"ם שכ' בהוסיף על משאו ומתה חייב ולשון ומתה משמע אפי' מתה כדרכה ובזה הוא דכת' הה"מ דהרמב"ן חולק אבל אם ידוע בהוכחה שמחמת שינוי מתה גם הרמב"ן מודה דחייב וכמבואר שם בדבריו ולזה נמי הרא"ש מודה כיון שכ' דמחמת הוכחה גדולה שמת מחמת השינוי ומש"ה חייב וכמ"ש וז"ל הנ"י בפ' האומנין ג' קבין לחמור ודוקא כשהוסיף זה על שיעור משאו דהיינו לתך לחמור אז הוא דחייב אם מתה אע"פ שלא ידענו מפני מה מתה אבל שכרו לתת עליו חצי לתך אע"פ שהוסיף עליו שלשה קבין ומתה אינו חייב אע"פ שאין לו לעשות כן דהא סתם משוי חמור הוא לתך ומיהו ה"מ שמתה כדרכה ולא ידענו מפני מה מתה אבל אם נתברר לנו שמחמת תוספת של זה מתה אע"פ שדרכו של כל חמור כיוצא בו בכך חייב וכדאמרי' לעיל גבי שוכר להוליכה בהר והוליכה בבקעה שאם מתה אינו חייב אע"פ ששינה בה אא"כ ידוע שמתה מחמת השינוי וכגון שהכישה נחש וכהני גווני דלעיל וה"ה הכא שאם נתברר לנו שמחמת תוספ' מת שהי' חייב ודאי אפי' בפחות משיעור משאו כיון ששינה דאמרי' אותו שינוי גרמא עכ"ל וזה כדברי הרמב"ן וכמ"ש והרא"ש דמדמה להר ובקעה נמי מיירי דוקא שמחמת השינוי מתה וכמ"ש דהי' הוכחה גדולה וכו'. ולזאת תמיהני במ"ש הב"י דדעת הרמב"ם והרא"ש מסכימים דכיון דהרמב"ן מודה במתה מחמת השינוי דחייב הרי הרא"ש מסכים לדעת הרמב"ן וצ"ע. ונראה דמ"ש הנימוקי שאם נתברר שמחמת תוס' מת כו' אפי' בפחות משיעור משאו היינו שהוסיף חלק מלמ"ד אע"פ שהוא פחות משיעור משאו בדרך חמור כיוצא בו אבל ממה שהתנה עכ"פ הוסיף חלק משלשים דאי בפחות משלשים אפי' בודאי מחמת התוס' מתה נמי פטור וכדמוכח מהא דאמרי' גבי אדם קב לכתף שהוא חלק משלשים ואוקמה כשחבסו לאלתר ואזקי' ואפ"ה בעינן דוקא חלק משלשים ואם הוסיף משאו במה שאין דרך חמור כיוצא בו בכך ה"ל גזלן וחייב באונסין אפי' ידוע שמתה כדרכה משום דהוי שולח יד וגזלן ומ"ש בנימוקי יוסף דהיינו לתך לחמור אז הוא דחייב אם מתה אע"פ שלא ידעו מפני מה מתה לאו דוקא אלא אפי' ידוע שמחמת אונס מתה כיון שהוסיף חלק שלשים על החמור מדרכו כיוצא בו חייב באונסין ודוק:
<קטע סוף=ה/>
===סעיף ז===
|
