אברבנאל על בראשית א: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יצירת דף עם התוכן "{{סרגל ניווט|אברבנאל על בראשית||א|ב}} {{המרת או.סי.אר2}}" |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
{{סרגל ניווט|אברבנאל על בראשית||א|ב}}
{{המרת או.סי.אר2}}
=== פסוק א ===
ידבר ומסדר הבריאה טעם סמיכות מלות בראשית למלת ברא<br>'''בראשית ברא אלהים עד יום אחד.''' ראיתי להעיר בפסוקים האלה שאלות:
'''השאלה הא'''' בפסוק בראשית ברא אלקים וגו'. והיא שאם בא הכתוב לספר סדר הבריאה, ומהו אשר קדם בה, היאך יאמר שראשונה ברא את השמים ואת הארץ, כי הנה בהם יוכללו הנמצאים הגשמיי', עליונים ותחתונים, ואם כל זה ברא בראשונה, מה הוא אשר ברא אחר כך. והמפרשים תירצו זה באמרם שלא בא הכתוב לספר סדר הבריאה, אבל שמלת בראשית היא סמוכה, יאמר בראשית ברוא אלהים את השמים ואת הארץ, הארץ היתה תהו ובוהו, זהו דרך רש"י והראב"ע ונמשך אחריהם הרלב"ג אם לא שהוא עושה גזרת הכתובים במאמר יהי אור. ויאמר הכתוב לדעתו בראשית ברוא אלהים את השמים ואת הארץ והיות הארץ תהו ובהו וגו' ויאמר אלהים יהי אור. ואין הפירוש הזה בכללו נכון אצלי, לפי שיתחייב ממנו שלא זכר הכתוב בעצם ועל הכוונה הראשונה בריאה לשמים ולארץ שהוא עקר פנת החדוש ואמונתו. ואם תאמר שאין בזה בטול לפי שנזכרה אחר כך בריאת השמים במעשה הרקיע מה נאמר לארץ שלא נזכרה בה עוד בריאה. גם שיקשה מאו' שיאמר הכתוב שהארץ היתה תהו ובהו קודם שיזכור שהיתה נבראת, ושיודיע הכתוב עניני הארץ והמים והרוח והחשך קודם שיזכור בריאת השמים הקודמים לכל. והראב"ע פירש השמים והארץ הנזכרים בפסוק הזה על הרקיע, שהוא לדעתו חלק מהאויר ועל היבשה הנגלות. נמשך לדעתו שלא נזכר במעשה בראשית דבר מהעליונים אלא מהיסודות ומורכביהם. וכפי דרכו זה אין לנו בכתובי התורה עדיו' על בריאת העולם בכללו כי אם על בריאת העולם השפל בלבד והוא מגונה מאד לפי שהוא דעת התכוניי' בעלי הסבוב שהאמינו שהיו הגרמים השמימיי' ומניעיהם קדמונים ושמה שבתוך הכדור מהדברים ההווים והנפסדים הם לבד היו מחודשים מזמן קצוב לפי תכונת הכוכבים. ונראה שאליו נטה החכם הזה שרי ליה מרי'. ואחרי שהוא אינו מקבל התחלות תורתנו באמונה חדו' העולם בכללו המוחלט מה לנו להתוכח עמו בפירש הפסוק הזה כי אין לנו לדבר עם מי שיכחיש ההתחלו'. אמנם הרמב"ן קבל שבא הכתוב לספר סוד הבריאה וכתב שברא הקב"ה מהאין המוחלט ביום הראשון לבד שני חמרים מבלי צורה כחניי' בטבעם כענין ההיולי הראשון שזכרו הפלוסופים ושמאחד מהם עשה אחר כך כל הדברים העליונים ומהאחר עשה כל הדברים התחתונים ושעל שני החמרים הכחניים ההם אמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ שהם אשר נבראו בתחלה. ונמשך אחריו בזה רבינו ניסים ושאר האחרונים כלם וכבר קדמוהו בזה קדמוני מפרשי האומות וגם הנשיא ר' אברהם ברבי חייא בשער הב' מספרו מגלת המגלה אשר עשה זה ענינו כמו שאזכור אחר זה, אבל כפי העיון הישר והטוב כבר יתחייבו לזה ספיקות. ראשון כי איך יאמר הכתוב שברא השם השמים והארץ בעבור שברא מהם ההיולי בלבד בהיות היולי הדבר וחמרו הוא החלק היותר פחות שבו. ואיך יקרא החומר ההוא הפשוט בשם הנמצא השלם המורכב וצורה שהוא שמים וארץ וכל שכן שיקרא' כן בה"א הידיעה השמים והארץ שלא תפול כי אם על הדבר המושג הנראה והידוע מאד לא על החומר הכחני הנעלם והחסר שלא עמד בכחניותו רגע או רגעים, ושני' שאיך אפשר שיהיו נבראים שני חמרים כחניים בלי צורה ויהיו נבדלים זה מזה כי הנה ההבדל יבא מצד הפועל והצורה ומי שאין לו צורה כלל בהיולי לא יצוייר בו הבדל וכמאמר הפלוסוף שמה שבכח לא יוכר ויובדל ממה שבכח. ושלישי כי הנ' בצורות ג"כ נבראו יש מאין במעשה בראשית ולמה אם כן לא זכר בהם הכתוב בריאה, כמו שזכר בחמרים ההם. ואין לומר שהיו הצורו' בתמרים בכח כדע' ב"ר בצור' החמריות כי הוא אינו דעת אמתי ובפרט בצורה האנושית שכולי עלמא מודו וגם ב"ר שאינו מכת ההיולי כל שכן שירוחק זה מצורות הגלגלי כי בין שיהיו נפשות בהם או שכלים נבדלים אי איפשר לומר שהיו בכח החומר ומהכרחיותו. ורביעי כי הנה חז"ל קבלו שכל מה שנברא בששה ימי בראשית בקומתן נבראו. בצביונם נבראו. בדעתם נבראו. וכפי זה לא נבראו החמרים ההם כחניים וחסרים מבלי צורה כי אם בצביונם עם צורותיהם. והתימא מהמפרשים הקדושים האלה מי הכניסם בזה הדוחק להניח שנבראו ראשונה חמרים כחניים מבלי צורות. שמהם נתהוו אחרי כן הדברים כלם ולמה ?בחרו להיות נבראים הדברים כלם בצורותיהם בשלמתם האם מפני שהניחו הפלוסופים חומר היולי בכח נושא בהויה הטבעית וילמדו מעשיה הנה הם בחרו להניחו לפי שראו שההויה לא תהיה מנמצא בפעל אל נמצא בפעל. וקבלו גם כן שההויה לא תהיה מהעדר ולכן הוצרכו להניח בהויה נושא חמרו נמצא בכח אמצעי בין המציאות והעדר. לא כאלה חלק יעקב כי אנחנו נאמין שנתהוה העולם לא מדבר אבל אחרי ההעדר הגמור ואין לנו אם כן להניח היולי קודם בבריאה הראשונה. וכבר השתדל רבינו נסים לתת בדרשותיו לזה שתי סבות. האחת שרצה הקב"ה להמשך ההויה הראשונה כפי האפשרות הטבע ולא לברא דברים רבים מאין ושלכן ברא חמר אחד משותף ממנו יתהוו השפלים כלם וכן חמר אחד שממנו יתהוו העליונים מפני שהצורה הגלגלית לא היתה אפשרית שתחול בחומר הארץ. והסבה השנית היא שנברא חמר אחד משותף לכל הדברים השפלים כדי שיוכל האדם לזון עצמו מהצמחים והב"ח כיון שנבראו בשבילו ולא היה זה אלא בהיות חמר אחד משותף לכל אשר בארץ. והסבות האלה אינן הכרחיות לפי שאם יצדקו מאמריו על הדברים השפלים שיתחייב היות בהם חמר משותף מפני ההויה והפסד ומפאת מזון האדם מה יעשה בעליונים שאין בהם לא הויה והפסד ואינם מזון לאדם ומדוע הוצרך אליהם אם כן חמר אחד משותף כל שכן שמי המונע שיברא השם היסודות הארבע עם צורותיהם והם יהיו חומר משותף לכל ההווים והנפסדים ולמזון האדם הקצור קצרה ידו מלברא ד' היסודות מהאין בבריאת חמר אחד, אלא שהדעת הזה הוא נבנה ע צורך ההויה הטבעית כפי שרשי הפלוסופיא לא על תכונת ההויה האלהית המוחלטת כדעת התורה. ואם הייתי מאמין במציאות חמר קודם ממנו התהוו שאר הדברים מה שהוא באמ' בלתי ראוי כפי העיון התוריי. יותר אבחר לומר שנברא חומר א' כחני, ממנו נעשה העליונים והתחתונים כלם, מהיותם שני חמרים נבדלים זה מזה ומבלי צורה, וכמעט בזה הבריאה יש מאין כדרך הרבנים האלה. ואין לאומר שיאמר שבהיות חומר אחד משותף לעליונים ולתחתונים יתחייב שיהיו אם כלם נצחיים או כלם הווים ונפסדים כי זה יצדק בהויה הטבעית המוגבלת. רוצה לומר שהדברים המשותפים בחומר אחד יתחייב שישתתפו במשיגיהם מהנצחיות או בלתי נצחיות ולא בבריאה הראשונה המוחלטת שהיתה כפי הרצון לפי שכבר נוכל לומר שברא השם יתברך חומר אחד בתחלה ונתן לקצתו צורה וטבע קיים מתמיד בעליונים ולקצתו צורה וטבע משתנה הווה נפסד, כי בהיות הבריאה הראשונה כפי הרצון הפשוט כל דבר לא יכחד מן המלך וכמו שאמרו במסכת תעניות (דף ט"ו) מי שאמר לשמן שידליק יאמר לחומץ וידליק לפי שטבע הדברים אינו כ"א כפי מה שגזר רצונו יתברך ובהיות החומר ההוא שנברא ראשונה מוכן מפאת עצמו לקבל איזו צורה כאשר השפיע יתברך בקצתו צורה קיימת נתקיים בה החמר ההוא ולא ישתוקק לצורה אחרת זולתה בעליונים ובהשפיעו על קצת אותו חומר צורות היסודות ישתוקק החומר ההוא מפני פחיתות אותן הצורות לצורה אחר צורה למלאת חסרונם, ומפני זה היו עם צורות היסודות איכיות שהם סבות ההפסד מה שלא ימצאו כן בשמים. אלא שכל זה ראוי שירוחק מבעלי האמונה התוריית כי הם מדרכי הפלוסופים ומה לתבן את הבר. מפני זה פרישת הרבנים האלה רחקה מני. ומפרשי האומות פרשו פסוק הזה בדרך אחר, והוא שהתורה זכרה ענין הבריאה בראשונה בכלל באמרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ שהוא רמז לכל הנמצאים עליונים ותתתונים שנזכרה בריאתם בפרשה ואחר כך התחיל הפרטיות איך היתה הבריאה ההיא במלאכת הימים באמרו והארץ היתה תהו יגומר, ולפי זה הדרך לא ישאר לנו ספק למה לא אמר הכתוב בבריאת שמים וארץ ויאמר אלהים, ולמה לא אמר בבריאתם ויהי כן, לפי שזה הפסוק הראשון הוא דרך כלל, אבל נאמר כל זה בכתוב בזכרון הפרטים. וגם זה הדרך איני נכון לפי שלא מצאנו לדעתם שיזכור אחר זה בריאת הארץ ולא בריאת שאר היסודות כי לא יאמר על אחד מהם יהי כן ולא ויהי כן אבל אמר הארץ היתה תהו ובהו ואין זה לשון הבריאה וכן ורוח אלהים מרחפת אינו לשון בריאה לא לרוח ולא למים, ואם אין בתורה עדות על בריאת היסודות מנין לנו שהיו מחודשים וזה כלו ממה שיורה שהפירושים האלו כלם בפסוק הזה לא יתכנו:
שואל למה לא נזכר בריאת המלאכים במ"ב.<br>'''השאלה הב'''' למה לא נזכרה במעשה בראשית בריאת המלאכים הרוחניים בהיותם שלישו של עולם, והחלק הראשון והמשובח ממנו האם נאמר כמו שחשבו אנשים מהמעיינים שאין שם שכלים נבדלים מחומר כי אם הסבה הראשונה ית' שהוא לבדו מניע הגלגלים כלם, והיה הכדור המתנועע אחד והמניע אחד. הנה זה מלבד שהוא שקר כפי העיון האמיתי הוא כפירה כפי התורה שפרסמה מציאות המלאכים בספור האבות ובהגעת הנבואה לנביאים. ובדברי דניאל, נקבו בשמות גבריאל ומיכאל, וקבלו חכמי' ז"ל שהם נבראו בתחלת הבריאה, כיתר הדברים הנבראים כלם, שהרי כתיב הללוהו כל מלאכיו. כי הוא צוה ונבראו, ולכן אמר בתורה ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, כי בכלל צבא השמים, הם השכלים המניעים אותם, וכמו שאמר (מלכים א' כב. יט) ראיתי את ה' יושב על כסאו, וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו שהם המלאכים, ועליהם אמר ישעיה ע"ה (ישעיה מה. יב) אנכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי, אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי. ובנבואה זכר ישעיה ג"כ שרפים עומדים ממעל לו, שקרא המלאכים בשם שרפים, לפי שהיה שליחותם לשריפה כמו שאמר והבית ימלא עשן, ואיך א"כ נכחיש מציאות'. והנה הגרמי' השמימיים, קצרה התורה בספור עניניהם, אבל עכ"פ העידה בכלל בריאתם. ויקשה א"כ, למה זה לא זכרה גם כן בדרך כלל בריאת השכלים הנבדלים, היושבים ראשונה במלכות, וכי חפשתי את כל כלי המפרשים בדבר זה, ראיתי שרש"י לא דבר בזה כלום, אך אמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כסא הכבוד עומד באויר ומרחף ברוח פיו של הקב"ה ובמאמרו ע"כ. ולא ידענו מהו זה כסא הכבוד אשר זכר הרב, האם הוא שם לקבוץ המלאכים, ומה היה להם באויר, ולמה לא נזכר בהם בריא'. אמנם הראב"ע כבר הודעתיך מכוונתו, שלא נזכר במ"ב דבר מן העליונים, ושאין זה דעת התורה האלהית, והרמב"ן כתב וז"ל, ואם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף, לא נתפרש בתורה, אבל אם תזכה ותבין סוד בראשית, ולמה לא הקדים לומר אלהים ברא בראשית, תדע כי על דרך האמת יגיד הכתוב בתחתונים, וירמוז בעליונים, ומלת בראשי' תרמוז בחכמה ע"כ. ור"ל שבראשית, תורה על ספיר' חכמה שהיא היתה ראשי' הבריא', כמו שאמר ה' בחכמה יסד ארץ, ויפרש מלת אלהים על המלאכים, ויהיה פירש הכתוב הזה, שבראשית וחכמה עליונה, ברא רוצה לומר הבורא יתברך, שלא נזכר בכתוב הזה, ג' מדרגות מהנמצאים שהם אלהים, רוצה לומר המלאכים הרוחניים, והשמים שהוא שם לכל הגלגלים, והארץ שהוא שם השפלים כלם, שהם שלשת חלקי הנמצא השכלי', השמימיי, והחמרי השפל הזה, ולכן לא אמר הכתוב אלהים ברא בראשית, לפי שהיה אלהים כפי זה הפירוש נברא, ולא בורא, וכן פירשו רבינו בחיי. וגם הדעת הזה אינו נכון, לפי שבכל מעשה בראשית, נזכר שם אלהים כנוי לבורא יתברך, ואיך א"כ יפורש שם אלהים הראשון שבתחלת התורה, על המלאכים הנבראים, ושם אלהים שבשאר הפסוקים על הבורא, סבת הסבות יתברך, או נפרש כל אלהים שבא במ"ב על המלאכים, והם היו הבוראים, והוא מגונה מאד. כי אל הסבה הראשונה יתברך, נתיחסה הבריאה כלה בעצם, ובלי אמצעי לא לשום דבר מנבראיו, גם שכפי זה הפירוש יחסר בכתוב שם הבורא, שיאמר בראשית ברא, ולא יזכור מי הוא הבורא. ועם היות שנסבול החסרון אשר בזה בשאר הפסוקים, (עמוס ו' יב) אם יחרוש בבקרים (איוב ג' ט) כי לא סגר דלתי בטני, אינו ראוי שנסבלהו בפסוק הראשון מהתורה, שבו עקר אמונת חדוש הבריאה. ועוד כי אם היה אלהים מכלל הנבראים, היה ראוי שיאמר בראשית ברא את אלהים את השמים ואת הארץ, כי את הוא סימן הפעול, ולכן היה ראוי לסמכו למלת אלהים אם היו נבראים, כמו שנסמך לשמים ולארץ. ואחרי רואי כי אין מענה בפי שלשת האנשים האלה, שלמים הם אתנו מפרשי התורה. דברתי אל לבי אלכה אל הגדולים חכמי הגמרא, כי הם ידעו דרך ה'. וראיתי בבראשית רבה שאמרו אימתי נבראו המלאכים, רבי חנינא אומר בב' נבראו, שנאמר המקרה במים עליותיו וכתיב עושה מלאכיו רוחו'. רבי יוחנן אומר בחמשי נבראו, דכתיב ועוף יעופף על הארץ, וכתיב ובשתים יעופף. ואמרו שם בין על דעתיה דרבי יוחנן, בין על דעתיה דרבי חנינא, לא נברא ביום הראשון כלום, שלא תאמר מיכאל הוא מותח בדרומו, וגבריאל בצפונו, והקב"ה מודד באמצע, אלא (ישעיה מ"ד כ"ד) אני ה' עושה כל, נוטה שמים לבדי, רוקע הארץ מי אתי. ואומר אני שבדעות האלה מבוארת החולשה, כי איך יתכן שיברא הקב"ה שמים וארץ מים רוח אור וחושך, קודם בריאת המלאכים לדעת רבי חנינא, אף שהראיה שהביא אינה מחוייבת, רוצה לומר שבעבור שנאמר עושה מלאכיו רוחות, אחרי המקרה במים, שיורה שנבראו בשני. כי הנה גם כן נאמר אחריו יסד ארץ על מכוניה, והיא לדעת כלם נבראת בראשון. ועוד שמאותו פסוק שמביא רבי חנינא, לא יתבאר שנבראו בשני, כי אם שנבראו אחרי הרקיע, ואפשר שיהיה זה בג' או בד' או אחר כך. ואמנם לדעת רבי יוחנן יקשה גם כן, איך היתה הגלות היבשה וצמיחת הדשאים קודם בריאת המלאכים. והראיה שהביא, היא גזרה שוה, וידוע שלא קבלה מרבו, עד הלכה למשה מסיני, כיון שבא חולק עליה, ולכן לא קבלה הרמב"ן. וגם הטעם שנתנו שניהם שלא נבראו בראשון, כדי שלא יאמרו שעזרו בבריאת העולם אין לו הכרח לדעותיהם שאם כן היה ראוי שתהיה בריאתם אחרי בריאת האדם פן יאמרו שהם השפיעו בו הנשמה. ומזה כלו יראה שאין הדעת הזה כפי הנראה מפשוטו מתישב בהיתר השאלה הזאת: גם נמצא בדבריהם ז"ל דעת אחר והוא שהמלאכים נבראו ביום ראשון בבריאת האור והטעם בזה הוא שהנבדלים מפני קוצר שכלנו להשיגם כפי אמתתם המשילה התורה ענינם לאור מפני רוחניותו והיותו סבה להשגת המראים כמו שאותם הנמצאים הנכבדים הרוחניים הם סבת ההשגה השכלי' עד שמפני זה נאמר עליו ית' (תהלים כ"ז א') ה' אורי וישעי ה' אור לי ולזה כוונו ז"ל באמרם במדרש תהלים אמר רבי סימון הבדיל הקב"ה האור לעצמו, משל למלך שראה מנה יפה אמר זו לעצמי כך כשבראו הקדוש ברוך הוא אמר אין שום בריאה יכולה להשתמש בו אלא אני הה"ד (דניאל ב כ"ב) ונהורא עמיה שריה וכבר פירש הרלב"ג המאמר הזה על זאת הכוונה להוכיח ממנו שאין אפשר שיפורש על האור המוחש כי איך יאמרו שהבדילו הקב"ה לעצמו ושאין שום בריה יכולה להשתמש בו אלא שאמרוהו על האור הרוחני השכלי. וכן תמצא שבב"ר חלקו רבי יהודה ורבי נחמיה חד אמר האורה נבראת תחלה ואחר כך שמים וארץ, וחד אמר שמים וארץ נבראו תחלה ואחר כך נבראת האורה. ואין ספק שלא היו חולקים באור הגשמי כי איך יסבול הדעת שיהי' האור המוחש נברא קודם שנבר' העולם כי הנה הוא מתפשט באויר מניצוץ השמש ומאיר על הארץ ואם עדין לא היה גלגל ולא שמש ולא ארץ ולא אויר איך יהיה נברא האור אלא שהיה דעתם ודבריהם באור ההוא על השכלים הנבדלים ומאמרים אחרים באו גם כן שם מורי' על זה עצמו. והרלב"ג בספר מלחמות שלו ובפירושו לתורה פי' האור הזה כפי הפשט על השכלים הנבדלים והוא בעיני דבר בלתי ראוי ולא מתישב כפי פשט הכתובים וזה מטענות. הא' כי למה יקצר מלקרא אותם מלאכי' או שרפי' או בשם אש כדרכו ויקראם אור בהיות האור הוא מקרה נמשך אחר מקרה התנועה והמלאכי' הם נכבדי' מהעצמי'. ומה שנא' בו ית' אורי וישעי אור לי הוא משל להצלה ולעזרה הבאה ממנו על דרך קומי אורי כי בא אורך העם ההולכים בחשך ראו אור גדול. ומאמר ונהורא עמיה שריה על הידיעה הגלויה לפניו נאמר לא על המלאכים וראש הפסוק מוכיח על סופו ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שריה. ולכן עם היות ציור הנבדלים קשה על השכל האנושי הנה להיות מציאותם מפורסם בתורה היה ראוי לקראם בשמם: והשנית כי אם היתה בריאת המלאכים קודמת לשמים וארץ למה זה נזכרה בתורה אחרי כן בפסוק יהי אור. והפירוש אשר יעשו בזה בראשות ברוא אלהים את השמים ואת הארץ אמר אלהים יהי אור אינו נכון. שאם כן לא נזכרה בתורה בריאת שמים וארץ מכוונת לעצמה ואיך יאמר הכתוב מה שהיה קודם בריאת שמים וארץ אם לא זכר עדין בריא' והיה ראוי שיאמר בראשית אמר אלהים יהי אור ואחר כך יאמר וברא אלהים את השמים ואת הארץ. והטענה הג' שאם בא הכתוב לספר מה שהיה קודם בריאת שמים וארץ מה יהיה ענין והארץ היתה תהו ובהו כי בידוע הוא כי אם האור קדם לשמים ולארץ שקדם גם כן אל היו' הארץ תהו ובהו כי הקודם לעצמו הדבר קודם בהכרח למשיגיו ומה בא להודיענו: והרביעית שאם היה האור הנזכר ביום הראשון נאמר על המלאכים מה יהיה החשך שנזכר אחריו, ולמה קרא את האור השכלי יום ולחשך קרא לילה ואיך יעשה יום אחד מהאור והחשך היצדק כל זה על המלאכים והרלב"ג משיב על זה שהחשך הנזכר בפרשה הוא רמז למציאות החומר השפל שהוא בתכלית המרחק וההבדל מהאור הרוחני כי היה האור השכלי צורה ופעל גמור והחומר הראשון השפל הוא כחני חסר ושפל וחשוך בערכו אל הנבדלים ומפני קיומ' קרא אלהים לאור יום וקרא לחומר החשוך הכחני לילה לחסרונו. ושאמרו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד להגיד שבזה האור הרוחני עשה השם מדרגות חלוקות הולכות מהלך השלמות קצתם לקצתם כמו שהערב והבקר יתחלפו מדרגותיהם בפחות ויתר ובסוף הפסוק אמר יום אחד להגיד שזה היה פועל יום ראשון והדברים האלה הבל המה מעשה תעתועים לפי שמציאות החומר השפל לדעתו ולדעת כלם נכלל בשם ארץ. ואם עדין לא היה שם ארץ כיון שקדם בריאת האור לבריאת שמים וארץ לדעתו איך יאמר שהבדיל בינו ובין טבע הנבדלים שקרא אור גם שהחומר ההיולאני הזה המפרשים פעמים יקראוה ארץ ופעמים יכנוהו בשם תהו ובהו ופעמים מים ופעמים חשך והו' המור' שבחשך ילכו בענין ההוא. ומלבד כל זה הנה פסוק ויהי ערב ויהי בקר אי אפשר לישבו על נכון לפי שאף שיהיו מדרגות במלאכים לא יפול בהם שם בקר וערב ואתה תראה שכזה אמר בכל א' מימי בראשי' וגם בדבר שאין בו מדרגות כל שכן שלא אמר הכתוב ויהי באור ערב ובקר אלא ויהי ערב ויהי בקר סתם ואיך יוצדק זה בשכלים הנבדלים. ויותר קשה מזה אמרו יום אחד מבלי ענין ומבלי קשור כלל כיון שאינו סמוך לויהי ערב ויהי בקר ואין בו גזרה והוא אם כן מטעה לבעל הטעמים. וזה כלו מורה שהדעת הזה מהיות האור נאמר על המלאכים הוא יוצא מדרך האמת ואחשוב שחז"ל לא כוונו אליו באותם המאמרים שאמרו בענין האורה כי אם לאור אלהי שנברא לשעתו ונפסק כמו שיבא אחר זה:
'''השאלה הג'''' היא אם היה שכל מה שנברא בימי בראשית היה במאמר שנאמר (תהילים ל״ג:ו׳) בדבר ה' שמים נעשו ובמשנה אמרו (אבות פ"ה מ"א) בעשרה מאמרות נברא העולם למה זה נשתנה מעשה היום הא' ממלאכת שאר הימים. והנה השנוי בג' דברים. הא' שבמלאכת כל יום ויום מחמשת הימים הנשארים תמצא לשון אמירה ויאמר אלהים יהי כך ולמה אם כן לא אמרה התורה ביום הראשון גם כן בראשית אמר אלהים יהי שמים וארץ כל שכן שארז"ל בביאור ששמים וארץ נבראו במאמר עד שמפני זה מנו במסכת ר"ה בראשית אחד מהמאמרות באמרם בראשית נמי מאמר הוא. והשנוי השני שבמלאכת שאר הימים נזכר שם הבורא קודם לפעולתו. ויאמר אלהים יהי רקיע ויאמר אלהים יהי מאורות וכדומה. אמנם ביום הראשון נזכר הפעול קודם זכרון שם הפועל באמרו בראשית ברא אלהים עד שמפני זה הוצרכו המעתיקים לשנות הכתוב ולהעתיק לתלמי המלך אלהים ברא בראשית כדאיתא במגלה. והשנוי הג' שלא נאמר בבריאת שמים וארץ יהי כן כמו שאמר בשאר ההויות:
'''השאלה הד'''' מהו ענין והארץ היתה תהו ובהו וגו' וכבר ידעת מה שפי' בו הרב המורה בפ"ל ח"ב, ונמשך אחריו הרמב"ן, וכלל כוונתם הוא, שבא הכתוב הזה להודיענו אחר שזכר בריאת שמים וארץ, שהארץ ההיא אשר זכר שברא, היתה כוללת היסודות הד', ארץ ומים ואויר ואש, ולכן זכר בזה הפסו' והארץ, שהכונה בו יסוד העפר והחשך שהו' יסוד האש כי האש היסודי הוא חשוך ואלו היה מאיר, היה נראה בלילה, והוכיח הרב המור' שהחוש' הוא האש, ממה שנ' בהר סיני בשמעכם את הקול מתוך החשך ונאמ' ודבריו שמעת מתוך האש, וכן תאכלהו אש לא נופח וגו' (איוב כ' כו'). ורוח אלהים שהוא יסוד האויר, על פני המים שהו' היסוד המימי והדעת הזה אינו אמיתי בעיני מפנים מהם שהכתוב אומ' והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום. ואם היה שם חשך נאמר על יסוד האש, איך סמך אותו לתהו' קודם זכרון המים והאויר, שהו' בחלוף הסדור הטבעי. ומהם שהחשך אינו האש, והכתובים שהבי' הרב לראיה שיאמר על האש שם חשך, לא יעידו עליו כלל, לפי שהחש' שנזכ' במעמד הר סיני על הענן והערפל, שהיה סביב האש הנרא' שם נאמר, וזה ענין בשמעכם את הקול מתוך החשך, לפי שהיה הקול האלהי ההוא יוצא מתוך החושך אשר שם, ואין זה האש שאמר ודבריו שמעת מתוך האש. אבל היו שם ב' דברים מתחלפים, האש הנראה בראש ההר לעיני בני ישראל, והענן והערפל החשוך שהיה סביבו, והקול היה יוצא מהאש באמצעו' הענן החשוך, וצדקו אם כן שני הכתובים, ולא נאמר חשך על האש, ולא אש על החשך, ויעיד על זה, אמרו (דברים ה׳:י״ט) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל, שהוא החשך שהיה סביב האש, וכן כל חשוך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח, הם ב' דברים האור והחשך לא דבר אחד. ומה שכתב הרב שהאש היסודי הוא חשוך כי אלו היה מאיר היה נראה בלילה. חוץ מכבוד חכמתו אין הדבר כן כי הוא אינו חשוך ואינו גם כן מאיר אבל הוא ספיריי ולא יתחייב מהיותו בלתי מאיר שיהיה חשוך כי הנה האויר אינו מאיר ולא יאמר שהוא חשוך. ואם היה חשוך היה מחשיך לנו היום גם שיסוד הארץ עדין לא נקרא בשם מיוחד שהרי ביום השלישי נאמר ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולכן הארץ הנזכרת בכאן הוא שם אל כלל התחתונים. והאמת הוא שאם נמצא חשך באש המתלקחת בעצים אשר אצלנו הוא מפני עכירות החמר ההוא ואינו כן באש היסודי כי אינו מסובך בדבר עב ועכור. ויש מהקדמונים שאמרו שאין שם יסוד האש אבל על כל מה שיש מן הארץ עד הגלגל הוא אויר וחלקיו מתחלפים באיכיות בפחות ויתרון כפי קרבתו אל המרכז או אל המקיף לא שיתחלפו בצורה וכלם הם ספיריים לא מאירים ולא חשיכים. וזהו באמת הדעת היותר קרוב למושכל כמו שיתבאר אחר זה ואף אותם שחשבו שיסוד האש הוא חלוק בצורה מהאויר אין ספק שיאמרו שהוא יותר בהיר וספיריי ממנו ולכן יתראו בו הככבים בלילה והשמש ביום כי כל מה שיתרחק מהארץ ויתקרב אל הגלגל יוסיף בהירות וספיריות וכל זה יוכיח שלא נאמר בפסוק הזה חשך על יסוד האש ומהם אמרו וחשך על פני תהום כי הנה תהום הוא עומק המים ומקום האש אינו סמוך אליו כי הוא על האויר לא על המים מבלי אמצעי. וכבר נתחבט הרב המורה בזה הספק וכתב שבהיות התשך שהיא האש על האויר והאויר על המים הי' א"כ החשך על פני המים באמצעות האויר. אבל זה מאמר בטל הוא כי התורה לא באה להודיע הסבות הרחוקות בדבר אלא הסבות הקרובות ואם היה החשך הוא האש היה ראוי שיאמר וחשך על פני הרוח כי הוא מקומו הטבעי בלי אמצעי לא על פני תהום ואם על ידי אמצעיים באו דברי תורה גם כן נוכל לומר שיהיה החשך על פני הארץ באמצעות האויר והמים הנה א"כ אין החשך שם האש. וכן בענין הרוח שפירשו הרב על יסוד האויר אינו כן כי הנה לא תמצא בכל הכתובים שיקרא רוח היסוד האוירי הפשוט אלא הרוח הנושב שהוא מורכב כמו שנ' בספר האותות או שאר הדברים שיכנה הכתוב בשם רוח כמו שיתבאר ואם לא כן אלא שהיה הרוח הנזכר כאן יסוד האויר יקשה למה ייוחס אל האלהים באמרו ורוח אלהים מרחפת ולא ייחס אליו ככה שאר היסודות שזכר. והפסוקים שהביא הרב מהרוח להוכיח שנ' על האויר ורוח נסע מאת ה' נשפת ברוחך ודומיהם כלם על הרוח הנושב נאמרו שהוא המתנועע ולא על יסוד האויר שהוא נח במקומו ומפני זה כלו לא נחה דעתי לפרש בזה הפסוק זכרון הד' היסודות ולכן תפול השאלה למה לא נזכרה בריאתם במעש' בראשית בהיותם יסודות הדברים השפלים ומהו גם כן ענין זה הפסוק כי הנה אומרו על פני תהום על פני המים אינו לשון בריאה כיון שלא נאמר בהם יהי כך כמו שנאמר על שאר הדברים שנבראו אז:
'''השאלה הה'''' מה הוא האור הנזכר כאן בפרשה כפי פשט הכתוב ומה ענינו ואתה תדע שהרב המורה והראב"ע גם כן וכל האוחזים דרכם חשבו שהאור הנזכר כאן הוא האור עצמו מהמאורות שנבראו בשמים. וניקול"א דליר"א שפירש התורה לאומות זהו דעתו גם כן וגם הרמב"ן זכרו בשם יש מפרשים אולי שלא ראה בדברי הרב המורה ולכן לא יחסו אליו. עוד תשוב תראה שגם בחכמי הגמרא נמצאו אנשים חכמים מחזיקים בדעת הזה כי הנה במסכת חגיגה אמרו שביום הראשון נבראו עשרה דברים ומנו בכללם האור. והקשו שם ואור ביום הראשון איברי. והכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי ואמרו בסוף הסוגיא כתנאי אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו דברי רבי יעקב ותכמים אומרים הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא תלאן עד יום רביעי עד כאן. ויראה מפשוטו של זה המאמר שקצת החכמים היו סוברים שיהי' האור הזה מושכל רמז לשכלים הנבדלים וקצתם היו חושבים שהיה האור מוחש וכבר ביארתי בשאלה השנית שאין ראוי לחשוב שיאמר האור בפרשה הזו על המלאכים. אמנם הדעת הב' שהוא היות האור מוחש ראוי לבארו כפי מה שירצהו הרב המורה ותלמידיו. ואומר שהרב וכל האחרונים שאחזו דרכו וחשבו שבבריא' השמים בתחלת הבריאה נבראו ג"כ המאורות ונאצל מהם מיד האו' שאינו זולת הנצוץ המתפשט מהגשם המאיר בגשם הספיריי והוא שנזכר כאן בפרשה. ואומר בו כי טוב לפי שהמציאות והטוב יתהפכו בנושא. והבדיל השם בין האור ובין החשך בתנועו' הגלגל אשר עשה הבדל טבעי בצורה להיות שניהם מקבילים הקבלת המציאות והעדר וקריאת השם לאו' יום ולחשך לילה היא כפי האנשים כי השמות הם מוסכמים ונתיחסו הדברים האלה לאלוה יתברך להיותו סבה ראשונה לכל הדברים וכאשר שמשו האור והחשך בהקף הגלגל הכולל ממזרח למערב ומשם חזרתו למזרח היה יום אחד רוצה לומר יום מתאח' כחשכה כאורה בן כ"ד שעות. וממה שאמר ראשונה ערב וא"כ בקר יראה שהמאור הגדול בעת ההשפעה הכללית נקבע נוכח מרכז הארץ מתח' ליבשה ושברגע ההוא היה חשך מתפשט על החלק הנגלה מהיבשה וא"כ זרח על פני כל הארץ ולדעתו זה לא נברא האור בעצמו אלא שכאשר נברא הגלגל צוה השם שיתנועע ומתנועתו נמשך האור. ולפי שיקשה על הדע' הזה מה שזכרה התורה מבריא' המאורות ביום הרביעי הוצרך הרב המורה להשיב עליו כפי הנראה מתוך דבריו באותו פ"ל ח"ב הנזכר שביום הראשון נברא הגלגל והמאורות והאור הנאצל מהם. האמנם ברביעי נגלית ונראתה פעולתם בבריאת הצמחים לפי שלא תהיה אלא בירידת המטר והמטר לא ירד כי אם בהעלאת אדים מן הארץ ושסבתם החום המגיע מהאור השמשי לא שנתחדש אז דבר לא בגלגל ולא במאורות ולא באור הנאצל מהם זהו הנראה מדברי הרב ודעתו בזה כפי מה שהליצו בעדו מפרשי ספרו ונעזר הרב בזה מאותו מאמר שזכרתי הן הן מאורות שנבראו ביום הראשון ולא תלאן עד היום הרביעי. אולי שגם הרמב"ן לזה עצמו כיון כשזכר הדעת הזה בשם יש מפרשים כמה שאמר בסופו וז"ל ואם כן ירמוז הכתוב לאשר יהיה ברביעי אחרי היות המאורות ברקיע השמים ע"כ. רוצה לומר שהאור הנזכר ביום הראשון הוא עצמו אור המאורות הנזכר ברביעי אלא שבראשון זכרו הכתוב על העתיד להיות ברביעי. והדעת הזה בכללו הנה הוא מכחיש עדות כתבי התורה ומעוות וסותר דברי חז"ל וזה ?מפניה. ראשון שהכתוב אומר ויאמר אלהים יהי אור ואם לא נברא האור בפני עצמו אלא שיתחדש בתנועת הגלגל מה יהיה ענין האמירה הזאת כי האור לא נהיה ולא נברא בעצמו והכתוב לא אמר שיתנועע הגלגל אלא שיהיה האור כ"ש שאם כבר נברא הגלגל בכדריותו לא היה צורך שיצוה השם בתנועתו כי הוא מעצמו יתנועע בהכרח והמנוחה היא נמנעת בחיקו ומה יהיה א"כ מאמר יהי אור וגו'. וב' שהנה הכתוב אומר יהי מאורות ברקיע השמים ויעש אלהים את שני מאורות ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. והמאמרים האלה כלם מורים שעל היותם ידבר לא על הגלות פעולתיהם. גם שאם על הגלות הפעולות אמר היה ראוי שייוחס ליום הג' שבו נראו הדשאים לא על היום הרביעי וכבר חשב אחד מחכמי הדור להשיב על זה באופן אחר ולומר שיש לדברים מציאת מוחש חוץ לנפש ומציאות מושכל בנפש הפועל אותו ושביום הראשון אמר השם יהי אור לפי שאמר אל לבו והסכים בחכמתו לבראו וברביעי בראו בפעל ושלכן לא נאמר ביום הראשון ויהי כן לפי שלא היה אז בפעל אבל אמר ויהי אור ר"ל שיהיה האור בפעל בבא עת המצאו. וכן ויבדל אלהים שבחכמתו ראה להבדיל האור מן החשך לא שהיה אז דבר מזה בפעל כי הנה לא יצא אל המציאות רק ביום הרביעי. וזה ג"כ כשיעויין אינו נכון ולא אמתי לפי שמאמר יהי אור א"א לפרשו אלא על הויתו ויציאתו לפעל לא על מחשבת הלב כי מלת יהי תורה על ההיות שהוא המציאות בפעל כמו יהי רקיע יהי מאורות. ועוד שארז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם והראשון שמנו מהם יהי אור. ואם אז לא נברא דבר בפעל אינו א"כ מהמאמרות שבהם נברא העול' כי שאר המאמרות הם כלם בפעל. ועוד שידיעתו יתברך באור קודם הויתו ועולותו במחשבה לברא אותו לא היה ראוי להכתב ולא ליחסו למלאכת היום הראשון כיון שקודם לכן שעור זמן בב"ת אם אפשר לשערו היה בבריאה בכללה וכל חלק ממנה ידוע ומושכל לפניו יתברך ועלתה במחשבתו להבראות ואיך אם כן ניחס השכלת האור קודם היותו לזמן ויום מוגבל. ועוד שאיך יהיה מעשה היום הראשון מושכל ומעשה שאר הימים מוגשם בפעל ולשון הכתובים שוה בכלם מבלי חלוף כלל ולמה זה נאמר שבאו שני מאמרים על האור אחד מהם כאשר עלה במחשבה להבראות ואחד כשנברא בפעל ולא נמצא כזה בדבר משאר הדברים שנבראו כ"ש שתהיה ההסכמ' לעשות ביום א' והעשיה בפעל אחר כך שלשת ימים הקצור קצר הכח האלהי מלברוא מיד כשהסכים בחכמתו על בריאתו. ועוד שאם היה מאמר יהי אור שאמרו השם בלבו מה יהיה ויהי אור כי עם היות שלא אמר ויהי כן יחוייב הוא שיהיה ויהי אור שהיה בפעל. שאם לא נאמר כן יהיה ויהי אור מיותר והכפל גמור. ועוד כי אם ביום הראשון לא היה שם אור נמצא בפעל איך היה אז ערב ובקר ונאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכזה נאמר בכל ימי בראשית אלא אם יאמרו שהיה הכל מדומה או מושכל ולא דבר בפעל ושאר חדוש העולם כלו דמיונות ואין אפיקורוס' גדול מזה וכל זה ממה שיורה שדברי החכם הזה לדעת הרב אין בהם ממש וכשל עוזר ונפל עזור ועוד יקשה על הרב המורה שלישית אמרו ויבדל אלהים וגו' כי הנה ההבדל ההווה אם היה מתנועת הגלגל לא היה הכתוב מיחסו לשם הלא תראה שבבריאת המאורות אליהם ייוחס האור כמ"ש ולהבדיל בין האור ובין החשך כי הם היו המבדילים באמת לא השי"ת. ועוד הודעתיך פעמים שהתורה לסבות הקרובות מיחסת הדברים לא לרחוקות לפי שאין בידיעות הסבות הרחוקות שלימות ידיעה. והתימה מהחכמים האלה כלם איך חשבו להסתייע מאמר הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא תלאן עד יום רביעי. כי הנה המאמר ההוא מבאר שבפעל נבראו המאורות ביום הראשון ושלא נתלו ולא שמשו בתנועותיהם והארתם עד הרביעי. ואיך יסכי' זה עם הראות הפעולות או שאר הדמיונות אשר אמרו. ואמנם שזה סותר לדעת חז"ל מבואר ממה שאמרו בב"ר ר' לוי בשם רבי חמא ב"ר חנינא שלש בריות היה החדוש ברוך הוא בורא בכל יום ויום בראשון שמים וארץ ואורה. בשני רקיע ומלאכים וגהינם. בשלישי דשאים ואילנות וגן עדן. ברביעי חמה ולבנה ומזלות. בחמשי עופות ודגים ולויתן. בששי אדם וחוה ורמש. כי הנה ביארו שביום הראשון נבראת האורה בפעל ומציאו' כמו שנבראו שמים וארץ ושברביעי נבראו המאורות וכל זה יוכיח שהאור הזה אינו אור המאורות ומה הוא אם כן ענינו מי יתן ואדע:
'''השאלה הו'''' למה בבריאת האור לא נאמר ויעש אלהים ולא ויהי כן כמו שנאמר במלאכת שאר הימים כי הנה ביום הב' בענין הרקיע אחר שאמר הכתוב יהי רקיע נאמר ויעש אלהים את הרקיע ומלבד זה נאמר שם ויהי כן. וכן ביום הד' אחרי שאמר יהי מאורות אמר ויעש אלהים את שני המאורות ושם נאמ' ויהי כן ואמנם במלאכת שאר הימים אחרי המאמר הראשון פעם יאמר הכתוב ויעש אלהים בלבד ופעם ויהי כן בלבד אבל בבריאת האור לא נאמר ויעש אלהים את האור ולא נאמר בו ויהי כן ובמקומו אמר ויהי אור שאינו כדרך לשון התורה במעשה שאר הדברים:
'''השאלה הז'''' באמרו וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקשה זה מפני'. ראשונה מפני מה לא אמר בבריאת האור וירא אלהים כי טוב בסתם והחלט כמו שנא' במעשה שאר הימים, ושנית מה ענין ההבדלה הזאת שיחס אליו יתברך כי הנה המציאות הוא נבדל מההעדר בעצמו ומבלי מבדיל לפי שהאור הוא מציאות והחשך הוא העדרו ושני המקבילים א"א שימצאו יחדו ושלישית מה ענין אמרו שלפי שהיה האור טוב הבדיל בינו ובין החשך כאלו אם לא היה האור טוב לא היה מבדיל ביניהם וישבו שניהם שבת אחים גם יחד והוא שקר כי הקנין וההעדר א"א שימצא האחד כי אם בבטול השני וסורו. ורביעי שהפסוק אינו מסודר כראוי לפי הנראה ממנו לפי שהיה לו לומר ראשונה ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ואחר כך וירא אלהים כי טוב ר"ל שהיה האור והבדלתו מהחשך דבר טוב ונאות לא שיאמר שראה את האור כי טוב ואחר כך ויבדל:
'''השאלה הח'''' באמרו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ויקשה זה משלשה פנים אם ממה שזכר הערב קודם הבקר בהיות היום קודם בטבע וידיעה ללילה. לפי שהערב יתחייב מהשקע אור היום תחת הארץ ובא בצלה ולכן למעלה זכר ראשונה בריאת האור ואחר כך אמר שהבדיל השם בין האור ובין החשך. ואם ממה שאמר ויהי ערב ויהי בקר ולא אמר ויהי לילה ויהי יום או ויהי חושך ויהי יום ולא ויהי ערב ויהי בקר. ואם מאמרו יום אחד ולא אמר יום ראשון כמ"ש בשאר הימים שני שלישי רביעי חמשי ששי:
ידבר אם נבראו כל הדברים כסדר הימים אם לא.<br>'''השאלה הט'''' היא מה שזכר הרב המור' והפליג והגדיל בעניניהם והיה במה שיערו הימים הראשונים השלשה אחד שני שלישי אם לא היתה עדין נמצאת התנועה הגלגלית אשר בה נתחדש הזמן אם היה שברביעי נבראו המאורות. והרב המורה חשב להשיב לזהשמן היום הראשון נבראו המאורות והתנועע הגלגל ובו שוערו הימים הראשונים באותו אופן עצמו ששוערו האחרונים לפי שכל בריות בראשית נבראו באחד העליונים והתחתונים ונעזר הרב באז"ל את השמים ואת הארץ. את השמים לרבות תולדותיהם. ואת הארץ לרבות תולדותיה. ואמרם גם כן שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונם נבראו ר"ל בשלמותם ויפים ואמרם ג"כ שהשמים והארץ נבראו כאחד שנאמר (ישעיה מא יג) קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. ויחשוב הרב שלא היו מלאכות נבדלות בששת הימים כי ביום אחד ובשעה אחת נברא הכל אצלו אבל נזכרו אותם הימים במעשה בראשית לרמוז על מדרגות הנמצאים שנעשו כפי הסדר הטבעי. ולא שהיו ימים ממש ולא קדימה זמנית לדבר על דבר ממה שנברא במעשה בראשית. אבל שהיו דברים שאחרי בריאתם באותה שעה שנברא הכל נתגלו ונתראו פעולותיהם אחר כך ושזה גם כן היה ענין יחוד הימים ר"ל להראות פעולות מה שכבר נברא וכמו שזכרתי מדעתו במאורות למעלה בשאלה הה'. ויעזר ממה שהמשילו חז"ל בזה הענין לזורע זרעים בבת אחת בארץ שיצמחו אחר כך בימים מחולפים זה ליום אחד וזה לימים. זהו דעת הרב והיה זה אצלו סוד גדול מסודות מעשה בראשית. והערים מאד בהעלמתו כמו שתראה מדבריו שמה. והולך רכיל מגלה סוד הרלב"ג וגם הנרבוני ושאר מפרשי ספרו והמה פרסמו דעתו וגלו את סודו. וקודם שאגיד דעתי בזה אודיעך שגם בדברי חז"ל ימצאו מאמרים יותר גלויים בדעת הזה כי הנה בב"ר אמרו רבי יהודא ורבי נחמיה רבי יהודא אומר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם בזמנם אמר לו רבי נחמיה והא כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם מלמד שביום שנבראו בו הוציאו תולדות. אמר ליה ר' יהודא והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שני יום שלישי יום ד' יום ה' יום ו'. אמר ליה ר' נחמיה כמלקטי תאנים היו כל א' וא' לקט בזמנו. רבי ברכיה על הדא דרבי נחמיה ותוצא הארץ דבר שהיה פקיד בידו עד כאן. וכן אמרו במדרש תנחומא רבי יהודא אומר בששה ימים נברא העולם וכתיב במעשה יום ויום. רב נחמן אמר ביום הראשון נברא כל העולם שנאמר תוצא הארץ דבר שהיה מוכן מבראשית עד כאן. ויראה מזה שהיה דעת רבי נחמיה ורבי ברכיה ורב נחמן שכל הדברים נבראו בבת אחת ביום הראשון כדברי הרב המורה. ולכן ראוי שנחקור אם הדעת ההוא כפי מה שזכרו הרב הוא נכון וישר אם לא. ואם היה שאינו אמיתי ולא ישר האם כוונו עליו חז"ל במאמריהם אלה או מה היתה כוונת מחלוקותיהם בזה. ואומר שדעת הרב חוץ ממעלת תורתו הוא שקר מבואר. ויתבאר זה מפנים. הא' שהכתובים בספור הבריאה מעידים ששה פעמים ויהי ערב ויהי בקר יום כך ואיך יכחיש אותם שום בעל תורה לומר שלא היה שם מספר ימים ולא ערב ובקר אלא שהכל נברא בבת אחת האין זה הכחש' הכתובים והכזבתם, והב' כי הרב אמר כי מספר הימים היה לרמוז על מדרגות הנמצאים והוא עצמו מונה אותם שמה ו' מדרגות הא' האור והחשך והב' המטר. והג' המחצבים. והד' הצמחים. והה' הב"ח. והו' האדם. וכתב בסוף דבריו שם וכן בא הכתוב במ"ב על זה הסדר בשוה לא חסר דבר מזה. ואתה תראה שלא הסכימה מלאכת הימים עם המדרגות אשר זכר לפי שהמחצבים והצמחים ייוחדו ליום אחד לא לשני ימים כדרכו וכן הב"ח והאדם שעשה הרב שתי מדרגות לא היו בב' ימים כי אם ביום א'. וההפך בב"ח הימיים והארציי' שעשאם הרב מדרגה אחת וייוחדו להם שני ימים. ויותר קשה מזה שנתיחד יום ד' לבריאת המאורות ואינה מהמדרגות שזכר הרב ולא העיר דבר על זה והסתיר פנים ממנו. וזה ממה שיורה שלא היו הימים מורים על מדרגות כמו שאמרת. והג' הוא מה שאמרו במשנה (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות והמשנה הזאת אין חולק עליה והיא המוכחת שלא נבראו הדברים כלם יחד ולא במאמר א' כי אם בעשרה מאמרות שנזכרו בששת הימים יום ליום יביע אומר וכמ"ש בעשרת הדברות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, והד' כי אם נכחיש שהיו ימי המלאכה במ"ב ששה במספרם כמשפט הנה א"פ לא יהיה היום השביעי יום מנוחה ושביתה כי לא נאמר שנח ביום השביעי אבל שביום הראשון פעל ועשה הכל ובו ביום ג"כ נח וישבות מהמלאכה אם היה שכלם נבראו יחד. אלא שאמתת הענין הוא מה שיורה פשט הכתובים מהבדל הימים והבדל הדברים שנבראו בהם ומראת הערב והבקר אמת הוא. וכמה יש ממאמרי חז"ל מאמתי' הדעת הזה מפשוטי הכתובים אם מה שאמרו בב"ר שלש בריות היה בורא הקב"ה בכל יום והוא המאמר שזכרתי למעלה. ואמרם שמה ג"כ כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ג' דברים אלו עקר בריתו של עולם ושהו מג' ג' ימים והוציאו שלש שלש תולדות הארץ בראשון כדברי ב"ה ושהתה ג' ימים והוציאה ג' תולדות אילנות ודשאים וג"ע רקיע בשני ושהה ג' ימים והוציא שלש תולדות חמה ולבנה ומזלות. הים בשלישי ושהה ג' ימים והוציא ג' תולדות עופות ודגים ולויתן. ר' עזריה לא אמר כן אלא ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים שני דברים הללו הן הן עקר בריתו של עולם ושהו משלשה ג' ימים ונגמר' מלאכתם ברביעי שמים בראשון כב"ש ושהו ג' ימים ונגמרה מלאכתם ברביעי במאורות. וארץ עקר בריאתה היה בג' שנאמר ותוצא הארץ ושהתה ג' ימים ונגמרה מלאכתה בששי באדם שנאמר אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי ע"כ. ראה גם ראה איך ביארו בזה המאמר הבדל הימים ומספר' והבדלי הדברים שנעשו בהם מאין חולק עליו. וגם אותם המאמרים שהביא הרב המורה ושהבאתי אני ג"כ לסיוע דעתו כשיעויינו לא נמצאו סותרים לזה באמת. כי הנה מה שאמרו שכל הדברים שנבראו במ"ב בקומתם נבראו בצביונם נבראו אין הכוונה שנבראו כלם בבת אחת אלא שכאשר נברא כל דבר ביומו נברא על תכלית שלימותו וכן אמרם הן הן מאורות שנבראו ביום א' לא נתלו ברקיע עד הרביעי. כבר הורו בחלופי הימים והפעולות שבראשון נבראו המאורות ולא נתלו ברקיע עד היום הד' וכן אמרם שהשמים והארץ נבראו כא' לא כוונו שהם וכל תולדותיהם נבראו יחד אלא שנבראו שניהם כאחד ביום הראשון ובשאר הימים נעשו שאר הדברים ואמנם מחלוקת החכמים שזכרתי אם נבראו כל הדברים יחד או כל דבר ביומו אודיעך במה היה תלוי והוא שהיה דעת ר' יהודה שהשמים והארץ וככה כל שאר הדברים שנבראו במעשה בראשית כלם נבראו מהאין הגמור באי זה יום שנבראו והי' א"כ בכל אחד מששת הימים בריאות יש מאין ור' נחמיה סבר שלא נבראו יש מאין אלא ביום הראשון שבו נבראו שמים מהאפס המוחלט ונתן הקב"ה אז כח להוציא תולדותיהם שהם המאורות ביום הד' ושהארץ נבראת ג"כ מהאין ביום הראשון ונתן הקב"ה בה כח להוציא תולדותיהם בשאר הימים ולא היו א"כ כל הדברים מאין אלא ביום הראשון בלבד. וזה ענין הזרעים שזכרו ז"ל שאותם הזרעים כבר היו בפועל בתחלה והזורע נתנם בארץ כדי שיוציאו תולדותיהם בשאר הימים ולא נבראו א"כ הכל ביום הראשון אלא שנבראו ההתחלות בפעל והתולדות נבראו בהם בכח וזה ענין מה שדרש רבי עקיבא בשם נחום איש גם זו את השמים לרבות תולדותיהם או לרבות חמה ולבנה ומזלות ואת הארץ לרבות דשאים ואילנות וג"ע שהרבוי אשר זכר היה בכח ההתחלות ההן אבל לא יכחיש שיצאו למציאות בפעל בשאר הימים. והוא מאמר ג"כ ר' אליעזר הגדול כל מה שבשמים בריאתו מן השמים וכל מה שבארץ בריאתו מן הארץ ואותו מאמר שזכרתי ממדרש תנחומא זה ענינו ג"כ לא יתישב אחד מהם לשלול ולהכחיש רבוי הימים ומספרם והבדלי הדברים שנבראו בימים נבדלים בעצמם ומפני זה כתב הרמב"ן בתום לבבו ובנקיון כפיו וז"ל. ודע כי הימים הנזכרים במעשה בראשית היו בבריאת השמים והארץ ותולדותיהם ימים ממש מחוברים משעות ורגעים והיו ששה כפשוטו של מקרא עד כאן. תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. והיוצא מכל זה הוא בטול דברי הרב המורה והפסד דעתו בתשובת השאלה הזאת וכבר חשבו אנשים להשיב על השאלה הזאת באופנים אחרים שנים. הא' הוא שעם היות שהזמן השלם לא ישוער כי אם בסבוב התנועה היומית הנה כבר ישוער זמן בלתי שלם והוא הלקוח בהנחה משאר התנועות הפרטית וכמו שזכר הפלוסוף מהאנשים האסורים במערה מילדות'. ולכן כשברא הקב"ה את עולמו השמים והארץ ותולדותיהם כבר נתחדש מאותן התנועות וההויו' מספר הקודם והמתאחר ובזה שוער הזמן והמשכותו. ושוערו הימים מבלי תנועות המאורות. והאופן הב' הוא שאע"פ שנודה שא"א שישערו הימים מבלי אור המאורות מי המונע שהקב"ה מצד שהוא יודע העתידות כלם בהיות הזמן העתיד מצוי אצלו הזכירו ושיערו טרם המצאו כמו שהיה שעורו השלם אחר מציאותו וכפי אותו שעור העתיד להיות צוה האל יתברך לכתוב הימים ההם וחשבו להסתייע בדרך זה ממדרשי רז"ל. זה כללית דעתם בתשובת זאת השאלה ובאמת כי הבל המה מעשה תעתועים. אם האופן הראשון לפי שהתנועות הפרטיות עם היותם שיעשו כפי הקודם והמתאחר זמן בלתי שלם מבואר הוא שלא יעשו יום ולא לילה ולא ערב ולא בקר וחלופיהם. ועוד שאם בג' הימים הראשונים היה הזמן בלתי שלם ובג' הימים האחרונים כפי האור הגלגלים היו שלמים איך בלשון שוה ומתדמה בלתי חלוף אמר הכתוב בכולם ויהי ערב ויהי בקר יום כך האם היה שוה הזמן הגלגלים השלם לזמן בלתי שלם כפי התנועות הפרטיות. ואמנם האופן הב' מהתשובה אינו מתקבל ג"כ לפי שמה שבנפש א"א שישער וימדוד מה שהוא חוץ לנפש ואיך בזמן העתיד להיות המצוייר בדעתו יתברך נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום כך אף כי זה כבר נכתב אחר יהי אור ויהי אור וכבר הוכחתי שא"א לפרש ויהי אור אלא שהיה נמצא בפעל ושלאותו אור פעליי קרא יום והוא הי' הערב והבקר לא הציור האלהי. גם שיתחייב מזה שכל מה שיעשו בשלשת הימים הראשונים לא היה בפעל והוא הכחשת החדוש בהחלט. ודברי רז"ל שחשבום לסומכי נפשם לא כוונו לדבריהם כלל הנך רואה בעיניך כמה מהחולש' יש בדרך הזה להשיב על השאלה הזאת וראוי א"כ שנדע במה שוערו הימים הראשונים והערב והבקר שהיו קודם המאורות:
למה נזכר תמיד במ"ב שם אלהים ולא שם הוי"ה.<br>'''השאלה העשירית''' למה זה בכל מעשה בראשית נזכר תמיד שם אלהים ולא נזכר שם ההויה בן ד' אותיות ידו"ד להיותו יותר נאות לאותו ספור מהוית העולם להיותו שם ההויה לא שם אלהים. הלא תראה שהנביאים תמיד היו מיחסים ענין הבריאה לאותו שם הנכבד כמ"ש ישעיה כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטהם הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ. ועוד אמר דוד הללו את ה' מן השמים וגו' כי הוא צוה ונבראו ורבים כאלה שתמיד יחסו הבריאה הראשונה לשם המקודש הזה ולמה א"כ לא נזכר אותו שם ההויה בכל מעשה בראשית ר"ל בספור ששת הימים ובפרשת ויכלו כי אם שם אלהים. אבל מפרשת אלה תולדות השמים והלאה באו השמות מחוברים ה' אלהים אם לא בדברי הנחש והאשה שנזכר תמיד שם אלהים. ובפרשת והאדם ידע את חוה אשתו וגו' נזכר תמיד שם ה' בלבד ולא שם אלהים כלל אלא בדברי האשה גם כן כי שת לי אלהים זרע אחר. ובספור השתלשלות הדורות נזכר תמיד שם אלהים בלבד לא שם ה' אבל לא בדברי למך שנאמר מן האדמה אשר אררה ה'. ובפרשת וירא ה' כי רבה רעת האדם. בה נזכר תמיד שם יהו"ה לא שם אלהים. ובפרשת המבול נזכר תמיד שם אלהים מי יתן ידעתי סבת השנויים הגדולים האלה וחז"ל אמרו שעלה במחשבה לברא העולם במדת הדין וראה הקב"ה שלא יוכל העולם להתקיים במדת הדין ושתף בו מדת הרחמים. וגם אמרו שנזכר שם מלא על עולם מלא מי יתן יובנו גם כן המאמרים ההמה על פי אמתתם והשאלה הזאת אינה מיוחדת לפרשה הזאת אבל היא כוללת לכל פרשיות מעשה בראשית:
'''אלה הם''' השאלות אשר שערתי בפרשה הראשונה הזאת וראוי לפרש פסוקי הפ' הזאת באופן יותרו השאלות האלה כולם. ובעבור שהיתה הפרשה הזאת עקר מעשה בראשית ויסוד' ובאו בה שמות משותפים ומושאלים ראיתי לבאר ראשונה המלות הצריכים בה לפירוש ושנפל בהם חלוף דעות למפרשים והם י"ב מלות. הא' בראשית. הב' ברא. הג' אלהים. הד' שמים. הה' ארץ. הו' תהו. הז' בהו. הח' חשך. הט' פני. הי' רוח. הי"א מרחפת. הי"ב מים. והנה הוצרכתי לבאר המלות האלה לפי שלא ראיתי בדברי המפרשים דבור מספיק בהם כאשר עם לבבי:
ביאור מלת בראשית<br>'''בראשית ''' כתב הרב המורה באותו פ"ל ח"ב הנזכר שמלת בראשית לא תאמר על הקודם בזמן אלא על התחלה והיסוד הנמצא עם מה שהוא לא יסוד או התחלה והוא חלק מהדבר ההוא ושלכן אין ראוי לפרש בראשית ברא אלהים מענין קדימ' זמנית לפי שהעולם לא נברא בזמן כי הזמן היה בכלל הנבראים כמו התנועה והגלגל שהוא נושא אליהם אבל פירוש הכתוב הוא בהתחלה ברא השם עליונים ותחתונים וכו' ואחרי בקשת המחילה צ"ל שאין הדבר כן אבל שראשית פעמים יאמר על התחלה שהוא חלק מהדבר כדברי הרב ופעמים יאמר מענין קדימה זמנית כמו מראשית השנה מראשית כל פרי האדמה. טוב אחרי' דבר מראשיתו מגיד מראשית אחרית. בראשית ממלכת יהויקים ורבים אחרים כמוה' בכתובים שהם כלם לשון קדימה זמנית אם כפי השנה או החדש או העת. ולא יתחייב מהיות בראשית ברא אלהים מענין קדימה זמנית שנברא העולם בזמן ולא יהיה זה כנגד אמונת החדוש כמ"ש הרב כי אין בטול שנאמר שבראשית מהזמן שנתחדש ברא אלהים את השמים ואת הארץ לפי שנבראו בעתה שאינה חלק מהזמן אבל היא התחלה לזמן. ותהיה מלת בראשית סמוכה כדברי רש"י אבל יחסר הנסמך שהוא הזמן כאלו אמר בראשי' הזמן ברא אלהים וכו' וכמוהו וירא ראשית לו. מגיד מראשית אחרית שיחסר בהם הנסמך וענינו וירא ראשית הארץ לו. מגיד מראשית הדבר אחריתו. ואם מנהג לשוננו לחסר פעמים הנסמך בדברים הגלוים והמוחשים כ"ש שהיה יותר ראוי לחסרו במקום הזה מפני שהזמן הוא קשה הציור חלוש המציאות והכתוב לא יזכור אותו כי אם מצורף אל דבר מוחש מפורסם כמו בראשית ממלכת יהויקים שהיתה ממלכתו מוחשת. הנה אם כן מלת בראשית אפשר לפרשה באחד מב' דרכים אם מענין קדימה זמנית כאשר תיוחס אל העתה שהיתה התחלת זמן ואינה זמן. ואם מענין הסבה וההתחלה שהוא חלק מהדבר כדברי הרב. אמנם בית בראשית אפשר לומר שהיא בית הכלי. כמו יתראהו בשרד ויצר אותו בחרט. ומפני שהחכמה היא כלי הפועל בפעולתו שבאמצעות' יפעל תרג' הירושלמי בראשית בחכמת. ואפשר שתהיה בית הזמן כמו בהנחל עליון גוים בהכרת רשעים תראה ויהיה ענין הכתוב קודם כל הדברים שנבראו ברא אלהים את השמים ואת הארץ ועל זה הדרך תרגמו אנקלוס בקדמין. ואפשר שתהיה בי"ת בראשית בית החומר כמו בזהב בכסף בנחושת. ויהיה ענין הכתוב שעם הראשית והחומר שלהם ברא אלהים את השמים והארץ ר"ל שלא היה שם חומר קדום כדעת אפלטו"ן כי הנה עם החומר שלהם נתחדשו שמים וארץ. הראיתיך בעיניך אופני הפירושים שיתחייבו משמושי המלה הזאת כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת בפשט הכתוב. ומי יתן ידעת לאיזה כיון הרב בפירושו. וכבר תשמש גם כן בית בראשית על התכלית מקום בעבור כמו ויעבוד ישראל באשה. התשחית בחמשה. וע"ד זה דרשו ז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית בשביל התרומה בשביל החלה בשביל משה רבינו שגם אלה נקראו ראשית:
ביאור מלת ברא<br>'''ברא ''' כתב הרב המורה שאין אצלנו לשון יורה על המצאת היש מאין כי אם לשון ברא. והראב"ע ורבים אחרים מכחישים זה ויביאו ראיה מן ויברא אלהים את התנינים הגדולים ויברא אלהים את האדם כי ידוע הוא כי מן היסודות נבראו לא מאין. ויש מי שאמר כדי להצדיק דברי הרב המורה שההמצאה יש מאין תאמר בריאה ולא יתהפך שכל בריאה תהיה הוצאת יש מאין ואלה הם דברי רוח שאם כן מי יכריח לנו שהבריאה שנזכר במעשה בראשית היא יש מאין ושאינה מהבריאה שתאמר על המצאת היש מיש. והנה הרד"ק להמשכו אחר הדעת הזה כתב בשרשיו שברא שם נופל על ענינים מתחלפים בדרך שתוף כי הוא נאמר על המצאת יש מאין כמו בראשית ברא אלהים. וענין שני על הברירה והבחירה כמו ובראת לך שם. וענין שלישי על הכריתה וההשחתה כמו וברא אתהן בתרבותם. וענין שלישי על שומן ויופי כמו ועגלון איש שמן ובריא, בריאות וטובות. ונ"ל שאין הדבר כן אבל ששם בריאה נאמר בהנחה ראשונה ופעמים בהשאלה ושעקר הנחתו הראשונה הוא על המצאת יש מאין כדברי הרב המורה ולזה נאמר בראשית ברא אלהים שהמציאם השם בכחו הבב"ת אחר ההעדר הגמור. וכבר ביארתי בספר מפעלות אלהים שעשיתי בחדוש העולם מאמר ב' פ"ה ראיות הכתובים מן התורה ומדברי הנביאי' המורים והמוכיחים בהכרח היות הוית העולם מתודשת ולא מדבר. ולכן אמרה התורה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. והמשורר אמר כי הוא צוה ונבראו. וישעיהו אמר (מ' כו מ' כח) מי ברא אלה. בורא קצות הארץ. ולכבודי בראתיו בורא השמים כי תמיד יזכור הכתוב בהמצאת השמים והארץ להיותה מהאפס הגמור לשון בריאה כפי הנחתה הראשונה. ומזה הדרך נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו שזכר בו בריאה לא מחמת חמרו אלא בבחינת צורתו המשכלת שהמציאה אז לא מדבר. ובעבור שהיה מעשה הנפלאות כפי הרצון הפשוט האלהי והם מטבע הבריאה הראשונה להיות בלתי מיוחסים לחומר מיוחד שממנו יתהוו לכן בדרך השאלה קרובה מאד להנחה הראשונה נאמר בפלאים לשון בריאה (שמות ל"ד ט') נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ. ואם בריאה יברא ה'. ובעבו' שהיתה הבריאה הראשונה להיותה המצאת דבר מוגשם מלא דבר ענין זר מאד על הדעת האנושי לציירו השאיל הכתוב לכל יצירת דבר זר ויוצא מהמנהג הטבעי לשון בריאה ויברא אלהים את התנינים הגדולים מפני שגדלם מופלא מאד עד שיש בהם ארכם פרסאות כמו שאמרו. ולכן ג"כ ייחס בריאתם לאלהים להגיד שלא היה כח במים להמציא דבר זר ונפלא כמותם אלא בכחו יתברך. ומזה המין אמרו (יהושע י"ו ט"ו) ובראתה לך שם בארץ הפריזי כי לפי שהיתה הארץ ההיא יער בלתי נעבד אמר יהושע לבני יוסף שיכינו אותו ויעשוהו מקום מוכן לישוב טוב. ומזה הצד אמר עליו לשון בריאה ע"ד השאלה כפי זרות הדבר ההוא וכן לב טהור ברא לי אלהים ועם נברא יהלל יה. עתה נברא ולא מאז. בראתי חרש. בראתי משחית. בורא ניב שפתים והדומים להם בכולם נאמר לשון בריאה ע"ד השאלה להתחדשות הדבר הזר ומבלי הכנת הדבר המקבל אותו בבריאת היש מאין. ויען היו הדברים שברא הקב"ה בראשונה בשלם שבעניניהם בנוי וביופי כמ"ש בצביונם נבראו לכן השאיל הכתוב. על כל דבר נאה ויפה לשון בריאה ועגלון איש בריא מאוד. בריאות וטובות. תשלח רוחך יבראון. להבראת את דוד. להבריאכם מראשית כלם לשון נוי ויופי כי הנה הלחם המאכל עושה האדם נאה ויפה והענין כלו שידמו ביפי לבריא' בראשית שבראה היוצר האמתי. אמנם אמרו (יחזקאל כ״ג:מ״ז) וברא אותהן בחרבותם אחשוב הוא ג"כ מלשון יפוי והוא ביחזקאל כי כה אמר ה'. העלה עליהם קהל ונתון אתהן לזעוה ולבז ורגמו עליהן אבן קהל וברא אותהן בחרבותה בניהם ובנותיהם יהרגו ובתיהן באש ישרפו. ופירשו שהוא היה מיעד חרבן ישראל והשחתת' ע"י בבל קהל גדול מהכשדיים שיעלו עליהם ויהרגו בניהם ובנותיהם ובתיהם באש ישרופו ועל ההשחתה וההפסד אמר וברא אתהן ר"ל זאת היא הבריאה וההויה והיפוי והקשוט אשר יעשו בהם הכשדים בחרבותיהם והוא כמלעיג עליהם וכמו שיאמר על הסומא סגיא נהור כן על ההשחתה הכללות אמר לשון בריאה והיוצא מזה כולו שלשון בריאה כפי הנחתו הראשונ' האמתית יאמר על המצאת יש מאין ומה שנמצא חוץ מזה הוא בדרך השאלה להדמותו בבריאה הראשונה בדמוי מהדמוים. כמו שיורו עליו הכתובים וממה שזכרתי תדין על שלא זכרתי אבל כבר נשארו לדעת בלשון בריאה כפי הנחתה הראשונה אם נאמר על הויי' המציאות הכחי בדבר אחר ההעדר או על המציאו השלם הנמצא אחר האין. ואתה תדע שהנשיא רבי אברהם ברבי חייא בספר מגלת המגלה כתב שהקב"ה המציא ראשונה התחלות הדברים כלם במציאת כחני קודם צאתם למעשה פעליי. ושהקב"ה קרא לנתינת המציאות הכחני בריאה ליציאה לפועל קרא עשייה ויצירה ושעל זה נאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וגו' שבתחלה נבראו במציאות כחני ואחר כך עשאם כשהוציאם לפועל בצורותיהם. וכן ביום ברוא ה' אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו ובדברי (ישעיהו מ״ג:ז׳) ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כי תמיד יאמר בריאה על נתינת הכח ועשייה או יצירה על הוציאו לפועל. ובדברי חז"ל ג"כ (נדרים כ"ה) עשרה דברים נבראו ע"ש בין השמשו' ולא אמרו נעשו לפי שאז נתן להם מציאות כחני לשיצאו לפועל בשעת הצורך ועל זה אמר הנבי' (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה אלה. כי הנה האור שיש לו צורה אמר בו לשון יוצר והחשך שהוא אפיס' האור וכחניותו לבוא אל האור אמר בו לשון בורא לפי שבעת החשך האור עומד בכח. וזכר את האור שהוא מהנה את העולם באור והחושך שהוא המפסי' בחושך. ואם יסופק על זה ממ"ש אני עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי שזכר ראשונה העשיה ואח"כ הבריאה. יש להשיב שהארץ ביום הראשון נשלמה מלאכתה ויצאה לפועל ולכן אמר ראשונה אני עשיתי ארץ אבל האדם שהיה אז עדין בכח כי לא נברא אדם עד יום ששי אמר בו ואדם עליה בראתי להגיד שכבר היתה הארץ בפועל כאשר היה האדם עדין בכח הבריאה זהו דעת הנשיא וראיותיו על זה וממנו הוציא שיהיה פי' פסוק בראשית שבתחילה ברא אלהים את השמים ואת הארץ שנתן כחניות ואפשריות לאותם החמרים עליון ותחתון שהמציא ואחר כך נתן בהם הצורות והוציאם לפעל במלאכת ששת הימים. ואין ספק אצלי שמכאן לקח הרמב"ן מה שפירש בפסוק הזה כמו שזכרתי בשאלה הראשונה בפרשה הראשונה. ואם לא זכרו בשמו גם לא חזקו בראיותיו כמו שעשה הנשיא האמנם כשיעויין דעת הנשיא בלשון ברא לא נמצאהו צודק ולא אמיתי כפי הוראת הכתובים כי הנה לשון בריאה נאמר על המצאת הדבר בשלמותו וקומתו וצביונו לא במציאות הכחני האחר. ומפני זה היה שהושאל לשון בריאה לדבר היפה והטוב במינו כמו בריאות וטובות. ועגלון איש בריא. ומאכלו בריאה. ולא תמצאנו על הדבר החסר הכחני. והעד על זה כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. שא"א שיפורש אלא שנתן בו המציאות השלם לעשות במינו ולהמשיך הוייתו. וכן אלה תולדות השמים והארץ בהבראם מבואר שלא היו תולדותיהם אלא אחרי היותם בשלמותם. זכר ונקבה ברא אותם. אמחה את האדם אשר בראתי אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים. על מה שוא בראת כל בני אדם. ועם נברא יהלל יה. כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. וכדומים להם שלא יוכל לפרשם כפי הסברה הנכונה אלא על הבריאה הפעליי' השלימה לא על המציאות הכחני החסר על כן אמרתי שלשון ברא יורה כפי הנחתו הראשונה על המצאת יש מאין מציאות שלם פעליי לא זולת זה:
ידבר ממהות שם אלהים<br>'''אלהים ''' כתב הרב המורה בפרק ששי חלק ב' ששם אלהים הוא שם השופטים עד האלהים יבא דבר שניהם והושאל זה השם למלאכים ולבור' ית' להיותו שופט על הכל. וזה באמת אצלי דבר בלתי מתקבל לפי שאיך יסבול השכל שיהיה שם אלהים מונח בעצם וראשונה לשופטים ובדרך השאלה עליו ית' כיון שבתחלת התורה נאמר עליו ית' פעמים רבות ונמצאו בכתובים זה השם עליו ית' לאלפים ולרבבות. ומה שנמצא שיאמר ממנו על השופטים מספר יהיו ונער יכתבם. וידוע הוא שמה שהוא על הרוב ושנמצא בכתוב תחלה הוא ההנחה הראשונה לא מה שיאמר על המעט ובאחרונה. אף כי כמו שאבאר אחר זה לא נאמר שם אלהים על השופטים כשיובנו הכתובים עפ"י אמתתם. ועוד כי חז"ל בארו במסכת שבועות פ' שבועת העדות שהשמות שאינם נמחקים הם אלהים אלוה אהיה שדי צבאות ואין צריך לומר שם בן ד' אותיות אם ככתבו ידו"ד ואם כקריאתו אדני או י"ה שהוא גם כן מהשמות הקדושים ואשר הם נמחקים הגדול הגבור והנורא רחום וחנון וכו' וכן הביאו הרב בספר המדע. וידוע שלא נתנו הכנויים ההם להמחק ושאר השמות והכנויים היו בלתי נמחקים אלא שמפני שהשמות שנאמרו בהנחה ראשונה עליו ית' יובנו מתחלת הענין עליו ולכן אסרו בהם המחיקה מפני כבודו אבל שאר השמות שנאמרו בעצם וראשונה על האנשים להיותם התפעליות ובדרך השאלה יאמרו בו ית' מותר למחקם כי מפני זה הם מרוחקים ממנו ית'. ויתחייב מזה שאל ואלהים כיון שאינם נמחקים הנחתם הראשונ' היא באמת עליו ית' לא בהשאלה מהשופטים כדברי הרב. והראב"ע בפי' התורה כתב שאל ענינו תקיף מלשון יש לאל ידי כיון שמצאנו אל אלוה בלשון יחיד ידוע שאלהים הוא לשון רבים ושהרבוי הוא מפני הכבוד כי מנהג לשוננו דרך כבוד לדבר לגדול בלשון רבים. וכתב ג"כ אחר זה שבעבור היות כל מעשה השם ביד המלאכים עושי רצונו נקרא הוא אלהים וגם דבריו אלה בלתי מחוורים אצלי. אם במ"ש ששם אלהים הוא רבים דרך כבוד לפי שמצאנו זה השם בלשון רבים נאמר גם על הדברים שמנעם השם מכבוד לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. זובח לאלהים יחרם. ולא בא הכתוב לכבד את הפסילים ואין לומר שקראם כן כפי מחשבת עובדיהם ע"ד והאנשים רדפו אחריהם כי הנה התורה באזהרתה שלא יעבדו עבודת כוכבים לא היה ראוי שתכבדה כפי מחשבת הסכלים והעד אמרו יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום. שבהיותו מגנה אותם קראם אלהים והוא המוכיח שלא נאמר אלהים בלשון רבים לכבוד ולתפארת. כל שכן שבלשון שינהגו לומר דרך כבוד לגדול בלשון רבים שהוא נהוג בלשון עם לועז. אינו כי אם כשידברו לגדול לנוכח אז ידברו אליו בלשון רבים. כאלו הוא שוה לאנשים רבים זולתו. אבל בדברים נסתר בזכרם גדול. לא יאמרו עליו בלשון רבים ועוד שאם היה הרבוי בשם האלהות כבוד לשם. מדוע לא מצאנוהו באחד משאר שמותיו יתברך אלא בשם אלהים. לא מהבלתי נמחקים ולא מהנמחקים. כי בהיות הרבוי כבוד לשם כל שמותיו וכל כנוייו היה ראוי שיזכרו בלשון רבים. ואינו כן. גם מה שאמר שבעבור היות מעשה השם על ידי המלאכים. נקרא אלהים. הוא גם כן בלתי נכון לפי שיתחייב מזה. שיהיה שם אלהים שנזכר בפסוק הראשון מהתורה נאמר על המלאכים והוא שקר מבואר. שהבריאה הראשונה מהסבה הראשונה יתברך היתה מבלי אמצע לא מהמלאכים שהם מכלל נבראיו. והחבר אמר לכוזר בתחלת המאמר הד' ואלהים הוא תאר למושל בדבר מן הדברים ולדיין שיהיה בכל כשהוא רוצה בו מושל בעולם כלו ויש שיהיה בחלק כשהוא רוצה בו כח מכחות הגלגל או טבע מהטבעים או דיין מבני אדם. ונבנה השם בלשון קבוץ בעבור מה שהיה נהוג בין האומות שהיו עושים צלמים והיו מאמינים שכל אחד מהם יחולו בו כחות הגלגלים ומה שדומה לזה. וכל א' מהם אצלם אלוה והיו קוראים כללם אלים נשבעים בהם וכאלו הם מושלים בהם והם מתרבים ברבוי הכחות המנהיגים את הגוף וכו'. הנה מכח דבריו יורה שאלהים שם מושל ושיאמר על המושל ושתהיה כפי זה הנחתו הראשונה על האל יתברך שהוא המושל המוחלט בכלל וע"ד השאלה יאמר על הנמצאים כפי כחם ודבריו אלה באמת הם יותר מחוורים מדברי זולתו כלם. האמנם איך ראוי שיובן זה אין ספק שיצטרך לביאור ארוך. ולכן הנראה לי בדרוש הנכבד הזה אודיעך בזה. ומפני מעלתו אצטרך להרחיב בו המאמר ואקדים לך שתי הקדמות. ראוי שתדעם ראשונה כדי שמהם תעמוד על מה יורה השם ההוא וענינו. ואלו הם. ההקדמה הראשונה היא בביאור חמש סגולות נמצאו בכתבי הקדש לשם אלהים. האחת היא שלא ימצא דבור מהש"י לנביא או מהנביא אליו יתברך אם לא בזכרון אחד משני שמות אם השם המפורש בן ד' אותיות ידו"ד או שם אלהים או שניהם יחד אבל בשאר שמות הקדש וכנוייו לא תמצא זכרון נבואה בשום מקום כי לא תמצא וידבר שדי או וידבר אל צבאות וידבר חנון או רחום ולא משאר השמות והכנוי'. והסגלה הב' שאלה השני שמות הקדושים ידו"ד ואלהים מתהפכים בקדימה ואיחור בסדר הקריאה כי כמו שנאמר ה' אלהים אתה החלות י"י אלהים צבאות השיבנו. כן נאמר אלהים י"י חילי. ולא תמצא התהפכות בזה בשאר השמות והכנויים. והסגלה הג' כי כמו שלא יקדם לשם המפורש שם אחר כלל כי לא נאמר צבאות י"י ולא שדי י"י או חנון י"י כן לא יקדם לשם אלהים שם אחר כי לא נאמר צבאות אלהים או שדי או אל או חנון אלהים ואולם מה שנמצא חנון ורחום י"י יחסר מלת המציאות כאלו אמר חנון ורחום הוא יי'. והסגלה הד' שכאש' יסמוך שם תאר מה' לשם המפורש הנה לא יסמך אלא באמצעות שם אלהים או אל כמו יי' אל רחום וחנון יי' אלהי צבאות. יי' אלהי ישראל וזולת זה. ואולם כשמצאנו צבאות יחסר מלת אלהים בהכרח כמו יי' צבאות שוב נא. והסגלה הה' ששם המפורש כבר ינקד בנקוד אלהים ויקרא בקריאתו. אבל לא ינוקד שם אלהים בנקוד שם המפורש בשום מקום. הרי לך בזה ה' סגולות נמצאו לשם אלהים וזו היא ההקדמה הראשונה. ההקדמה הב' היא ששמות האלהות הם באמת שלשה אל אלוה אלהים או אלהי כי ענין שניהם אחד ר"ל אלהים ואלהי אם לא שאלהי הוא סמוך ומדובק בגזרתו כמו אלהי השמים ואלהי הארץ ואלהי ירושלים. אך אלהים הוא מוכרת ובלתי נסמך לאחר ושום שכל כי כל שם אלהים וכל שם אלהים תמיד חסרים. אמנם שם אלוה תמצא תמיד בכל המקרא מלא עם ויו' בין הלמ"ד והה"א מלבד אחד שהו' יזבחו לשדים לא אלה שהוא חסר לפי שהשדים לא אלוה הם. אבל אלהי ואלהיך שהם שמות האלהות נאמרים עם הכנוי לנוכח או על המדבר בעדו תמצאם חסרי' מבלי וא"ו כי לא שמרו משפט האלוה. והכלל הזה הו' אמיתי בכל המקרא אם לא שנים בספר תהלים אלהי למדני לעשות רצונך כי אתה אלוהי. והב' ארוממך אלוהי המלך ויש להם סבה כפי חכמת המסורת. אמנם כל הנשארים בכתבי הקדש הם חסרים ואנחנו לא נשגיח כי אם למשפט הכולל. לא למה שהוא על המעט והזהרות. וראוי לכל חכם לב שיחקו' אם היה אל ואלהים ואלהי ושאר שמות האלהות כלם משורש אחד וענין אחד למה באו בכתיבתם החלופים האלה שאלהים ואלהי הם תמיד חסרים בלי וא"ו ואלוה הוא תמיד מלא בוא"ו ואלהי שענינו אלוה שלי הוא חסר והיה ראוי להיות מלא כאלוהי ואין ספק שלא נפל החלוף הזה בכתבי הקדש ע"צ הקרי וההזדמן אלא בחכמה רבה וזו היא הקדמ' שנית. ומה שראוי שנ' בסב' כל זה הוא שכאש' נעיין בו יתברך הנה נשער בו ב' בחינות מצדנו ואם הם אחת מצדו. האחת היא מצד עצמותו ומהותו המחויב המציאות שהוא בתכלית השלמות והוא בלתי מושג לזולתו כפי מה שהוא ועל זה יורה השם המקודש בן ד' אותיות הנקרא שם המפורש כמו שכתב הרב המורה כי הוא מיוחס אליו ולא ישתתף בו זולתו וכמו שדרשו ושמו את שמי שמי המיוחד לי והבחינה השנית היא מצד השפעתו לכל זולתו שהוא מושפע ממנו כפי שלמותו ולפי שהיתה השפעתו כפי כחו ויכלתו הבב"ת לכן ייוחד אליו שם אלהים שהרצון בו. המשפיע והממציא כל הדברים בכוחו וכן יורה על זה שם אל וכמו שאמר אלהי עולם יי' בורא קצות הארץ. אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. דעו כי יי' הוא האלהים הוא עשאנו. כי אלה כלם וזולתם הרבה תמיד יזכרו שם אל ואלהים בענין ההשפעה ובריאת הנמצאים ונקרא גם כן שמו אל ר"ל היכול החלטיי בהשפעתו כמ"ש ואל מי תדמיון אל. אתה האל עושה פלא ר"ל אתה משפיע ביכולת כ"כ חזק שתוכל לשנות הטבעים ע"ד הפלא. ולפי זה יהיה אל אלהים כמו אלהי האלהים. וכן מי כמוך באלהים הוא כמו אין כמוך באלהים לפי שאל ואלהים הנאמרים בו יתברך ענינם המשפיע והממציא ביכולת גדול ועצום. ואמנם מאמר כי כל אלהי העמים אלילים אינו מזה הלשון כי אלילים אינו כמו אלים ואל מענין אלהית כמו שפרשתי. אבל אלילים ואליל הם מלשון העדר והפסד כמו רופאי אליל כלכם. רועה האליל. קסם ואליל. שהם באמת הענין שלילה מענין לא כאלו אמר שאין בהם כח כלל. ובעבו' שהיו שני השמו' הקדושים האלה יי' ואלהים מורים על מהותו ועל השפעתו לכן היה שלא תיוחס שום נבואה ושום דבור כי אם לאחד מב' שמות האל שהיא הסגולה הראשונה שזכרתי יען היתה הנבואה השפעתו ית' הבאה מעצמותו. והיו שני השמות האלה מתהפכי' במשא בסדר הקריאה כמו שזכרתי בסגולה השני' להיות' כפי שתי בחינותיו המתאחדו' בו ית' והיה ג"כ כמו שבא בסגולה הג' שלא יקדש שם אח' לשם אלהים כמו שלא יקדי' לשם המפורש לפי ששני שמות הנכבדים האלה קודמים במעלה וקדושה לכל שאר השמות להיותם כפי מהותו וכפי השפעתו שהם קודמים לכל ואין מי שיקדם אליהם והיה גם כן כמו שזכרתי בסגולה הד' שלא יסמך שם מתואר מה לשם המפורש אם לא באמצעות שם אלהים או אל לפי ששאר השמות כלם לא ייוחסו אליו ית' אלא כפי פעולותיו ולהיות שרשם השפעתו האלהית לכן לא יסמכו אותם השמות אלא באמצעות שם אלהים או אל שמורים על ההשפעה. ומפני שהשפעתו נמשכת מעצמותו ולכן פעמים ינקד השם המפורש בנקוד אלהים ויקרא בקריאתו שהיא הסגולה הה' לפי שמהותו היא המשפיע ולא ינקד אלהים בנקוד השם המפורש לפי שאף שנשיג השפעתו לא נשיג מהותו ועצמותו ושם אלהים יאמר בהשאלה על זולתו מה שאין כן שם יי' שלא יושאל ולא ישותף על זולתו. וראוי שתדע עוד בזה שלהיות השם המפורש עצם הקדושה ותכליתה לאין סוף והיה שם אל מורה היותו משפיע לכן כשרצה הקב"ה להקדיש השם הזה האלהיי קדושה רבה יחב' עמו חצי השם המיוחד בחצי אותיותיו כדי להוסיף על קדושת השם ההוא כי הנה לא יחבר אליו השם המפורש כלו לשתי סבות. האחד שהש' ההוא המיוחד ידו"ד אינו מיוחס אל פעולה מהפעולו' אבל הוא מורה על עצמותו ומהותו ולכן א"א שיתחבר עם שם משמו' הפעולו' כמו שהוא שם האלהו' להיות שניהם שם אחד. והשנית לפי שהשמו' ההם האלהיי' עם הקדושה שנתוספה בהם יאמרו בהשאלה על זולתו להיות כפי הפעולו' ומפני זה לא היה ראוי שיתחבר עמה' השם המפורש כלו כי הוא המיוחד לו ית' ולא יאמר על זולתו כי אם חציו אשר אין לו קדושת השם כלו. והנה בהתחב' עם שם אל המורה על המשפיע ביכלתו יו"ד וה"א שהיא חצי השם המפורש יהיה אלהי או אלהים מלבד המ"ם שבא בסוף שם אלהים שהוא לסלק ממנו הסמיכות ופעמים יתוסף על שם אל וא"ו וה"א שהוא החצי האחד מהשם המפורש ויאמר אז שם אלוה כי שלשה אלה כלומ' אל ואלוה אלהים הם שרשי שמו' האלהו' כלם אם מבלי תוספת כאל ואם עם תוספת כאלוה ואלהים. ושאר שמות האלהות כלם נכללים באלה וחלופיהם הם כפי הכנויים וכמו שזכרתי בהקדמה השנית. ומפני זה היה שם אלהים ושם אלהי תמיד מבלי וא"ו לפי שכבר נמצאו בהם היו"ד והה"א שהם יה חצי השם הנכב' ולא היה ראוי להוסיף עליהם האותיות השם המפורש יותר מזה. והוצרך בשם אלוה להוסיף וא"ו בהכרת כדי שיתחברו באותו שם אל הוא"ו והה"א שהוא החצי האחר מהש' המיוח' אבל אלהי ואלהיך היו רובם בלי וא"ו מפני שכבר היו בכל אחד מהשמות ההם היו"ד והה"א שהם חצי השם המפורש ולא היה ראוי להוסי' בהם יותר מזה. הנה התבאר מזה כלו שאין שם אלהים מושאל אליו ית' מזולתו אבל שהנחתו הראשונה היא עליו ית' שהוא המשפיע היכול בהחלט והיה שם אלהים כמו שכתב הראב"ע שם התאר לא שם העצם. האמנם יאמר שם אלהים בהשאלה על המלאכים לפי שהם ג"כ משפיעים במה שלמטה מהם. ומפני שהיתה השפעת' ויכלת' קנוי אליהם מאתו ית' ויתוסף בשם אלהות' חצי השם המקודש יה ונקראו ג"כ הם אלהים כלומר משפיעים בכח אלהותו ית' והוא אמרו (דברים י"ד) כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים שררא אלהים למלאכים ואדונים לגרמים השמימיים וכמ"ש הרב המורה ומדברי מכילתא הוא ומפני שגם הגרמים השמיימיי' ישפיעו כחות בזה העולם נקראו הם גם כן אלהים והצלמים אשר היו עושים בדמותם וצלמם נקראו ככה לפי שלא היתה עבודתם לאותם הצלמים מפאת עצמם אלא מפאת השרים העליונים המשפיעים רוחנות וכחות בהם והנה אמר הנביא (ישעיה א כ"ט) כי יבושו מאלי' אשר חמדתם להגיד שכח העליונים הוא כלו באל ית' והוא מבטל אותם ומשדד כחם כרצונו ולכן הבוטחים בהם יבושו כי תאבד תקותם. ואמנם אם השופטים גם כן נקראו בשם אלהים יש בו אצלי ספק גדול כי הנה עם היות שהמתרגם אנקלוס בפסוק והגשו אדניו אל האלהים עד האלהים יבא דבר שניהם תרגם דיינא דיינא ונמשכו אחריו המפרשים כלם עד שחשב הרב המורה כמו שזכרתי שהנחתו הראשונה של שם אלהים הוא לשופטים נראה לי שאין הדבר כן כי הנה התורה האלהית תמיד קראה לשופטים בשם שופטים ולא בשם אלהים ואצוה את שופטיכם שופטים ושוטרים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. ודרשו השופטים. זקניך ושופטיך כי תמיד קראם שופטים או זקנים לא אלהים המה. ואמנם באמרו אשר ירשיעון אלהים. עד האלהים לא כיון הכתוב לקרא את הדיינים בשם אלהים אלא להגיד שישפטו הכל בדין האלהי והמשפ' ההו' להיותו אלהי כפי התורה והמצות קראו הכתוב אלהים ע"ד (תהלים פ"ב) אלהים נצב בעד' אל בקרב אלהים ישפוט ר"ל בקרב עדת הדיינים שזכר ישפוט האלהים. וכבר נמשך המנהג הזה גם בין האומות ששופטי מדינה ומדינה כאשר ישפטו הדין כדת המלכות יאמרו שהמלך מצוה זה ומעניש זה ויקראו למקום משפטם חצר המלך אף על פי שאין המלך שם. כן הענין והגישו אדוניו אל האלהים וכדומה לו שיגיש אותו למשפט האלהים. והעד הברור על זה אומרו בפרשת שופטים ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים וגו' והנה קרא מקום המשפט ומושב הכהנים והשופטים לפני ה' האם יאמר שהכהנים והשופטים יכנה הכתוב בשם המפורש זה באמת לא יתכן וכן הוא בלי ספק עד האלהים יבוא דבר שניהם ודומיהם. וגם אנקלוס לזה עצמו כיוון כי הוא לא פי' מלת אלהים על הדיינים אבל ביאר שמקום האלהים הוא מושב הדיינים. וראוי היה שיקרא כן כיון שהמשפט לאלהים הוא כמ"ש מרע"ה ויהושפט גם כן אמר לשופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפוטו כי לה' ועמכם בדבר המשפט ר"ל שהיה האלהים עמהם בהיותם בדבר המשפט. הנה אם כן כשאמר הכתוב בדבר המשפט שם אלהים ענינו ופרושו האל ית' לא הדיינים וגם לדעת האומר שנקראו השופטים אלהים לא יאמרו שהוא ההנחה הראשונה לשם ההוא אלא שבעבור שהיו הדיינים במקום השם לשפוט משפטו בארץ ע"ד ההשאלה נקראו כן כמו שיקרא השליח בשם שולחו. ולהיות משפטם והנהגתם כפי התורה האלהי' נקראו אלהים כלומר המשפיעים ההנהגה אלהית מידו ית'. וכבר הציץ על דבר הזה הראב"ע שכתוב בפירושו והגישו אדוניו אל האלהים פי' מלת אלים מקיימי מצות אלהים בארץ ויהיה כפי הדרך הזה הענין אם כן בהפך מה שחשב הרב המורה כי הוא חשב שיהיה אלהים שם נאמר על השופטים בהנחה ראשונה ועליו ית' בהשאלה מהם ואינו כן אלא שהנחתו הראשונה הוא לאל ית' ואחר כך הושאל לגלגלים ואחר כך הושאל למלאכים ואח"כ הושאל לשופטים מבני אדם. ובעבור שהאבות הקדושים מכל אנשי העולם שיערו ראשונה מציאות המשפיע הראשון והיכול המוחלט יחד הכתוב אליהם ובערכם שם האלהות אמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב: ביאר מלת שם אלהים לשון רבים. ונשאר עתה לבאר למה היה שם אלהים בלשון רבים והרמב"ן כתב שענין אלהים בעל הכחות כלם כי המלה עיקרה אל והיא מלה מורכבת אליהם ור"ל שענינו להודיע כי הכחו' כלם הם מאת העליון ית' ולכן נקראו אלהים כל אשר בו כח ואיילו' כלומר מאל הם ע"כ והנה בהוראת שם על קצרו דבריו כי אין ענינו בלבד תקיף וחזק אלא שהוא ג"כ בעצם וראשונה משפיע כמו שביארתי אבל במה שכתב שאלהים ענינו מאל הם הוא באמת דבר שאין בו ממש לפי שלדבריו הי' ראוי שיהיו המ"ם בתחלת אלהים להודיע שהכח הוא מהאל. ועוד שלדעתו לא יהיה ענין לי' אשר בין הה"א והמ"ם והיה ראוי שיהיה השם מאלהים בלא יו"ד. ועוד שאם היה אל לשון יחיד מדוע יהיה כנוי הם בלשון רבים ויותר היה ראוי שיהיה השם מאל הוא לא אלהי' אלא שאמתת הענין הו' בלי ספק מה שפירשתי ששם אלהים הוא חבור שם אל עם חצי שם מפורש שהוא יה ומפני זה ארז"ל שהקב"ה ברא עולמו בשתי אותיות שנאמר כי ביה ה' צור עולמים. (דעת הרב) ויקשה מאמרם זה לפי שלא מצאנו בכל מעשה בראשית שם יה בעצמו עד שהוכרחו לומר קצת המקובלים שבא שם יה במלת יהי אור יהי רקיע ואינו נכון כי במלת יהי באו שני יודין עם ה"א אחת ואין כן שם יה. גם שלא נאמר יהי בכל דבר ממעשה בראשית ואיך יאמרו אם כן שנבראו העליונים והתחתונים בשתי אותיות האלה יה אלא שהאמת הוא שבא שם יה במלת אלהים שיש בו שם אל ושם יה ולא נברא דבר בלי זכרון שם יה במלת אלהים. ואולם המ"ם שבא בסוף השם אינו מחוייב שיורה על הרבוי כי הנה מצאנו אפרים כלאים מצרים חושים וזולתם שסופם יו"ד מ"ם ולא יורה על רבוי וכן נאמר בשם אלהים שהה"א והיו"ד באו עם שם אל לקדושת השם ובאה המ"ם באחרונה לסלק את השם מהסמיכות ויהיה אם כן שם יחיד. ואם לא תאבה נפשך להודות בזה אלא שאלהים ואלהי הם תמיד לשון רבים כדברי הראב"ע אמור מעתה שרבוי זה השם אינו מורה רבוי בפועל ית' כי הוא אחד מכל צד אבל ענינו הוא כמו שיאמר הפלוסוף בנפש שהיא אחת בנושא רבת בכחות ר"ל שהיא כפי פעולותיה כי ידיעתנו בה רבת הכחות אמנם בעצמותה היא אחת ולהיות השם פועל פעולות מתחלפות והפכיות היה בערכנו והשערותינו אלהים רוצה לומר בעל ההשפעות והכחות כלם כי הנה עם היות השפעתו ויכלתו אחת כפי עצמו הנה דעתנו ישער הרבוי כפי עניני פעולתיו והפכיותם כי בזה דברה תורה כלשון בני אדם ומפני זה תמצא בכתובים כי פעם ייחסו לאלהים פעלה אחת בראשית ברא אלהים אשר ברא אלהים לעשות. או הנסה אלהים. ופעמים ייחסו אליו ית' רבוי הפעולות כמו נעשה אדם. ויהי כאשר התעו אותי אלהים. כי שם נגלו אליו האלהים ודומיה' לפי שבבחינו' השם בעצמו תהיה הפעלה תמיד אחת ובבחינת רבוי ההשפעות והכחות שנשער מרבוי פעולותיו והתחלפותם יאמרו בלשון רבים. הנה נתבאר מזה כלו על מה מורה שם אל אלוה ואלהים והוא מה שרציתי לבאר פה:
ביאור מלת השמים<br>'''השמים ''' ראיתי לחכמי בני עמנו ג' דעות בפי' שם שמים בפסו' הזה ודעותיה' בזה הם תחתיים שניים ושלישים. אם התחתיים הם כת הראב"ע שפי' שם שמים על יסוד האוי' נמשך לדעתו שכב' הודעתיך שלא נזכר במעשה בראשית דבר מהעליונים עד שפירש בשמים ושמי השמים יסוד האוי' ויסוד האש אשר עליו כמו שכתב בפירושו לספר תהילים. וכבר הביאו מפרשי ספרו ראיה על זה (תהילים ע״ח:כ״ג-כ״ד) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח. וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו ודעת זה כבר הודעתיך מה שבו מהגנות והדופי כחק התורה כי יתחייב ממנו שלא העידה התורה בחדוש הגרמים השמימיים כי אם הדברים השפלים והוא דעת בעלי הסבוב התכוניים וכבר הוכחתי במאמר מפעלות אלהים אשר עשיתי בחדוש העולם שקרות הדעת הזה וביטולו כפי העיון מלבד היותו כפירה עצומה בחק התורה האלהיות. והשניים מהדעות בזה הוא דעת הרב המורה וגם רש"י כפי הנראה מדבריו יסכים עמו והוא שהשמים הנזכרים בזה הפסוק הראשון הם הגרמים שמימיים המתנועעים בסבוב. דע' המור' ורש"י. וגם הראב"ע בשטתו האחרת שעשה בפי' התורה כתב מסכים לזה אם להסביר פנים לפרסום פסוקי התורה או שחזר מדעתו הראשון כי הוא כתב שם שנקראו השמים העליונים בלשון שנים בעבור התחברו' הגלגלים הגבוהים הנקראים ראש התלי וזנבו. או בעבור שהשמים לעולם מחציתם על הארץ ומחציתם תחת הארץ או בעבור האדנים שהם הקוטבים ע"כ. ומכאן לקח האפודי שכתב שנקראו הגלגלים שמים מלשון שם שמורה על המקום הקיים והמוגבל והקיים וההגבלה הוא כפי קוטבי התנועה היומית כי הם לבד קיימים ויורמז אליהם במלת שם. ועם היות הדעת הזה בשם שמים שבפסוק הראשון יותר מתיישב בפשט הכתוב כבר ישאר עליו הספק שהעירותי בשאלה השנית והוא איך זכרה התורה בריאת הגרמים הראשונים ולא זכרה בריאת השכלים הנבדלים המניעים אותם בהיותם קודמים לשמים בטבע ובמעלות המציאות. אמנם השלישיים מאלו הדעות והוא דעת הרמב"ן וכת המקובלים כי הוא כתב שהשמים הנזכרים בפסוק הראשון הם השמים העליוני' ושאינם בכלל הגלגלים אבל הם למעלה מהמרכבה כענין ורוממת על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא וגומר. ומהם נקרא הקב"ה רוכב שמים ולא ספר הכתוב בבריאתם דבר כאשר לא הזכיר הכתוב בבריאת המלאכים וחיות המרכבה וכל דבר שאינו בעל גוף רק הזכיר בשמים האלה שהם נבראים להגיד שקדמות' אפס וכמו שהאריך בזה דברי חכמה עליונה. ובסוף דבריו אמר שעל אלה השמים ארז"ל כדי לקבל עליו עול מלכות שמים וכונתו מבוארת שהשמים שנזכרו בזה הפסוק הראשון מהתורה איננו האויר כמו שפירש הראב"ע ולא גם כן הגרמים השמימיים כמו שפי' הרב המורה אבל שהם שם לשכלי' הנבדלים הסובבים את כס' כבודו שיש בו מדרגו' מתחלפות גבוה מעל גבוה וגבוהים אליהם והיושבים ראשונה במלכות נקראו בשם שמים בפסוק הזה. וכן כתוב בספר הבהיר מנלן דשמים היו הקדוש ברוך הוא שנאמר ואתה תשמע השמים. אטו שלמה מתפלל לשמים שישמע תפלתו אלא שנקרא שמם על שמך. ואומר אני שכבר נמצא בכתוב סמך לדעת הזה ממה שאמר אליפז (איוב ט"ו ט"ו) הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו. ושנה עוד מאמרו במענה אחר (שם ד) הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה וכתב הרב המורה בפ' שלשה עשר חלק שלישי שמאמר ובמלאכיו ישי' תהלה הוא עצמו ושמי' לא זכו בעיניו ויצא מזה שאמר שם שמים על המלאכים. אבל לדעת הזה יקשה מאד מדוע קרא הכתוב לשכלים הנבדלים שמים אחר שאינם גוף וכי יפול בהם לא תנועה ולא מנוחה לא שנוי מצבים ולא קטבים. ויקשה עוד שיזכו' הכתוב בספור הבריאה המלאכים והארץ ולא יזכור הגרמים השמימיים בהיותם קודמים לארץ בכל מיני הקדימות לכן דעתי בדבר הזה הוא שעם היות שדעת הרב המורה לא יצדק נפרד בפני עצמו וכן דעת הרמב"ן לא יצדק נפרד בפני עצמו הנה יצדקו שניהם בהתחברם יחד. דעת הרב. וזה כשנאמר ששם שמים בפסוק הראשון הזה נאמר יחד על הגלגל הראשון המקיף בכל ועל השכלים הנבדלים ג"כ ושעל העליונים כלם רוחניים וגשמיים נאמר ברא אלהים את השמים והנה נכללו הנבדלים עם הגשם העליון בשם אחד אם מפני שהיו הנבדלים ההם צורות לגרמים השמימיים כפי דעת הרסט"ו או להיותם מניעי אותם ומפני התחברותם בענין התנועה נקראו כלם בענין אחד שמים ויצדקו א"כ דברי שני הרבנים בהיותם מחוברים כאחד. וכבר יורה על אמתת הדעת הזה ארז"ל בב"ר שמים רב אמר אש ומים רבי אבא בר כהנא אמר בשם רב נטל הקב"ה אש ומים ופתכן זה בזה ומהם נעשו שמים. האם יחשוב איש חכם ונבון על השלמים האלה שיאמרו שהיו השמים הבלתי נפסדים הם מורכבים מאש ומים היסודיים בהיות הפכיי' ממהרים השנוי מאד. אלא שהיה דעתו של רב ששם שמים נאמר על הכדורים העליונים ועל השכלים הנבדלים יחד והמה בחכמתם להיות הציור קשה מהנבדלים על השכל האנושי היו מכנים המלאכים בשם אש על דרך משרתיו אש לוהט. שרפי' עומדי' ממעל לו. נהר דנור נגד ונפיק מן קדמוהי שהכתובים האלה כלם יכנו את המלאכים הרוחניים בשם אש. אמנם רבי אבא בר כהנא נתן הסבה למה הגרמים השמימיי' והנבדלים נקראו יחד בשם אחד שמים ואמר שהוא מפני התיחסותם שהיה הנבדל צורת הגלגל ומניעו. והנה אמרו פתכן זה בזה שפירשו ערבם ונעשו שמי' כלומר שחומר השמים הוא הגלגל וצורתו הוא הנבדל ולכן התיחדו שניהם בשם אחד שמים. ואמנם שהשכלים הנבדלים כנו חז"ל בשם אש כמו שכנו אותם הכתובים מבואר בכמה מקומות ובביאור אמרו בפרק אין דורשין (חגיגה דף טז) אמר רבי שמואל בר נחמני כל דבור ודבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד שנאמר בדבר ה' שמים נעשו וזה מורה שהם החליטו לומר שם שמים על המלאכים וכן יקראו אותם המקובלים שמי ההצלחה. ואמנם שנבראו הנבדלים המניעים יחד בבת אחת עם המתנועע הראשון ביארו אותו גם כן בב"ר. רבי שמעון בן לקיש אומר בשר ודם עושה ספינה בתחלה מביא קורה ואחר כך מביא ארזים ואחר כך מביא עוגנים פי' אנקורש ואחר כך מביא ספנים אבל הקדוש ברוך הוא ברא השמים ומנהיגיה' יחד הה"ד כה אמר ה' בורא השמים ונוטיהם נוטיהם ביו"ד כתיב הנה ביארו שהמניעים נבראו עם המתנועעים. וראוי שנבאר למה זה כנו הכתובים וחז"ל גם כן השכלים הנבדלים בשם אש. ואומר בסבת זה ששם מלאכים לא נאמר על הנבדלים אלא מפאת שליחותם כי כל מלאך שליח כמו שכתב הרב המורה אבל הנבדלים כפי טבעם לא מצא להם הכתוב שם יורה עליהם כפי אמתתם ולכן כדי לישר את הדעת המשילו אותם בשמות ההתחלו' הגשמיות ובעבור שמד' היסודות שהם התחלות הדברים החמריים כלם היותר עליון ונכבד מהם הוא האש המשילו האל ית' והוא מאמר התור' כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא כי כמו שהאש אוכל הכל והוא איננו אוכל. והאש הוא המהוה האמתי הוא סבת החום בכל נמוג והוא כצורה לו וחיי כל חי הם בחומו היסודי והאש הוא מקנה חום ואור לזולתו מבלתי שיחסר לו דבר בעצמו. כן הסבה הראשונה ית' הוא מהוה העולם הוא מפסידו כשירצה והוא אינו הווה ולא נפסד חלילה הוא מקנה המציאות והעצמות לכל זולתו והוא חיי העולם והתמדתו הוא צורתו האחרונה הוא נותן האור והטוב והשלמות לא יחסר בו כל דבר. וכאשר מפאת הבחינות האלה כלם כחם של נביאים דמו הצורה ליוצרה ואמרו עליו ית' אש אוכלה הוא נקראו גם כן השכלי' המושפעי' ממנו ית' אש להיות כלם כניצוצות היוצאי' מן האש הראשון ההוא ית' ונקראים שרפים שהוא כמו רשפי' ע"ד כבש כשב וזה להדמות לרשפי הא' ועל זה יאמר בעומק שיר השירים רשפיה רשפי אש שלהב' יה ותחלת נבואת מרע"ה ראה הסנה בוער באש וירא מלא' ה' אליו בלב' אש מתוך הסנ'. ובדברי ישעיהו ויעף אלי אחד מן השרפי' ובידו רצפה ותרגום יונתן ובפומיה ממלל לפי שהאש והשרפ' הנאמר בנבדלי' הוא כלו כנוי להשכלת' ובדברי דניאל נקראו גם כן מפני זה שביבן דינור ראה גם ראה איך הי' מורגל. בפי הנביאי' לקרא הנבדל בש' אש וכן יתבא' אחרי זה שג' כן היו פעמים מכני' אות' בשם רוח להיות האש והרוח שני היסודות הקלים והבלתי מוחשים מכל היסודות ולא כנו אותם בשם מים ולא בשם ארץ לגסותם אבל כנו הגרמי' השמימי' בשם מים כמו שיתבאר אחר זה מפני ספיריות' ותנועת' המתמד' ולכן אמר רב' שמי' אש ומים ר"ל ששמים הוא שם לאש שהם השכלי' הנבדלים ולמים שהם הגלגלים וכבר זכרו חז"ל שהנשמות האנושים השכליי' נבראו עם המלאכים הרוחניי' כי הם באמ' מטבעם ושגם הם נכללו בשם שמים ולכן היה נר אלהים נשמת אדם כי היא גם כן מכלל האש ומכלל השמים ובעבור זה אמרו בחגיג' שהיו בערבו' נשמות ורוחות שעתידין להבראות הנה נתבאר מזה כלו על מה נאמר שם שמים בפסוק הראשון הזה. ואמנם מה שאמרו גם כן בב"ר שמים שהבריות משתוממי' מהם לזה עצמו נתכוונו שענין הגלגל בתנועתו התמידית בלי הפסק והנבדל במהותו והנעתו קשה על השכל לציירם ולכן ישתוממו מענינם בני אדם. ואמנם שחקים וכסא נאמרו בלי ספק על הגרמים השמימיים. אבל מפני שהמטר יפעלו אותו השמים בתנועותיהם לכן יחס אותם הכתובים פעמים רבות לשמים ואל השחקים ואל הכסא כאמרו. ויצו שחקים ממעל. מאחז פני כסא וזולתם. וכמו שיתבאר אחר זה והנה השמים שנזכרו בפסוק הזה הראשון אם הוא כלל הכדורים השמימיי' או הוא הגלגל העליון המקיף בכל הנה יבא ביאורו בפירוש פרשת הרקיע:
ביאור מלת ארץ<br>'''הארץ ''' גם בשם ארץ אשר בפסוק ראשון הזה התחלפו דעות המפרשים כי הנה הראב"ע המשפילי לראות במעשה בראשית פירש הארץ שבזה הפסוק על יסוד העפר הכבד והשפל שביסודו' כי היה לדעתו ארץ ותבל דבר אחד אם לא שתבל יאמר על החלק המיושב שבארץ כמ"ש (תהילם פ"ט י"ב) תבל ומלואה אתה יסדתם. וארץ על כל היבשה המגולת מהמים המיושבת והבלתי מיושבת. וכתבו המדקדקים שנקרא יסוד העפר ארץ לפי שהגלגל רץ וסובב אותה, ואינו נכון אצלי שיאמר ארץ בזה הפסוק על יסוד העפר בלבד לפי שיתחייב שלא נזכרה בתורה בריאת שאר היסודות וכמו שזכרתי בשאלה הד'. ולמה זה מצאה הארץ חן בעיני השם לכתוב בריאתה סמוך לשמים ולא עשה כן לשאר היסודות, וגם לא יתכן שנאמר שנקראת ארץ מפני שהגלגל רץ וסובב עליה כי על שאר היסודות הוא רץ וסובב גם כן כ"ש שארץ הוא מרכז נח ולמה תכונה בשם מורה על המרוצה שלא תפיל בה מפני שרץ הגלגל עליה כי הוא היה ראוי שתקרא וארץ ארץ לא המרכז הנח שעליה תסבוב: אמנם הרמב"ן ושאר המקובלים שהגביהו עוף בביאור זה פירשו הארץ אשר בפסוק הזה על הנמצאים הרוחניים גם כן. ומהם אמרו שנאמרה על הספירה הנקראת אצלם ארץ החיים ארץ חפץ. ומפני זה כתב הרמב"ן ששמים וארץ שבפסוק הזה רומזם להקב"ה שכינת עזו. וכבר רמזתי למעלה שאין ראוים לקבל זה בפשט הכתוב לפי שלא ישאר א"כ בתורה עדות לבריאת השמים וארץ וחדושם. ולכן יחוייב שהכתוב יתישב על פשוטו אבל הרב המורה לקת לו דרך הממוצע בן שני הקצוות האלה והוא ששם ארץ הנאמר כאן נאמר על ד' היסודות אש ואויר ומים ועפר אשר הם בתוך הכדור השמימיי ושעקר הנחת זה השם הוא על זה הכללות עם היות שאח"כ קרא יתברך ארץ ביחוד ליסוד העפר כמ"ש ויקרא אלהים ליבשה ארץ וזהו באמת הדעת האמיתי לא שהיו היסודות נבדלים בעת הבריאה הראשונה כי הנה אחר כך נבדלו בשאר הימים כמו שיתבאר. אלא שנבראו יחד והיו כלם בערבוביא ויקרא כללותם ארץ. ולפי שהרב לא הביא ראיות לשיאמר בכתוב שם ארץ על כללות היסודות ראיתי אני להביאם לסיוע דעתו. אם ממה שנאמר במעשה בראשית תדשא הארץ. תוצא הארץ נפש חיה וגומר וידוע שאין ביסוד העפר לבדו די להמציא מורכב ממנה אם לא מערוב היסודות כלם אשר קרא בשם ארץ. וכן בדברי אדונינו משה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וגומר. אלהי השמים ואלהי הארץ וגומר. ודומיהם שא"א שיפורשו אלא שהשמים הוא רמז לעליונים והארץ לתחתונים כלם לא ליסוד העפר בלבד: ובדברי אדונינו דוד ע"ה השמים שמים ליי' והארץ נתן לבני אדם. ואין ספק שלא אמר הארץ על יסוד העפר לבדו כי הנה גם העופות שהם באויר. והדגים אשר במים בידיהם נתנו וכמ"ש ורדו בדגת הים ובעוף השמים אלא שאמר והארץ נתן לבני אדם על כללות התתתונים. ולכן באמרו רוקמתי בתחתיות ארץ שזה מורה שיש ארץ שהיא תחתיות והוא יסוד העפר וארץ שאינה תחתיות שהוא כללות שאר היסודות ולכן הוצרך לבאר ולומר בתחתיות ארץ. וראיתי בדברי אבן כספו בשרשיו ענין מחוור אצלי והוא שארץ משורש רצץ מלשון מתרפס ברצי כסף. את מי עשקתי ואת מי רצותי. עשוק ורצוץ. ושלכן נקראו היסודות כלם מלשון ארץ שהוא מלשון דוחק ורצוץ מפני שהיסודות כלם דחוקים בתוך הגלגל רוצצי' ומתפוצצי' ומתערבים זה בזה בתנועותיהם ושהאל"ף בשם ארץ הוא נוספת ושמזה הענין הוא רוץ מצא נא את החצים. כי לא לקלים המרוץ ודומיהם. לפי שמי שיתנועע במרוצ' ותכיפו' הוא רוצץ ושובר האויר בעברו בתוכו. הנה א"כ כפי זה הדעת שם ארץ נאמר בכלל על כל היסודות ובמלאכ' היום הג' נאמר ביחוד על יסוד העפר. ונמצאו גם כן ביסודות אשר כלל בשם ארץ ושלשה עניני' הא' הוא השפלו' והיותם למטה מהגלגלים. והב' שהם מרכזם שעליהם יסובו. והג' שהם דחוקים בתוך הגלגל רוצצים ומתפוצצים זה בזה:
=== פסוק ב ===
ביאור מיל' תהו ובהו<br>'''תהו ובהו ''' שני דרכים מפירוש' יסבלו שני השמות האלה ולשניהם מצינו סמך וראיה בדבריהם ז"ל הא' הוא שתהו ובהו הם שני שמות נרדפים מורים כאחד על המציאו' החסר הנבדל וסוג' ההעדר. ולזה כתב הראב"ע שהיה תהו את בהו כלומר ששניהם מורים בדרך אחד על השממון ואליו נטה אנקלו' בתרגומו צדיא וריקניא ורבים מהמפרשים יפרשו גם הם כן מזה הדעת היה מי שפי' תהו לשון תהו ושהמ"ם בו נוספת כמו שאמר רוקם חינם ושהיה ענין הכתוב שבתחל' הבריאה היתה הארץ כלה מכוסה מים. שהוא התהום. ובב"ר רבי יהודה ברבי סימן ורבי אבהו שניהם פירשו תהו ובהו כך באמרם שהיתה הארץ תוהה ובוהה באמרו העליונים והתחתונים נבראו כאחד ועליונים נזונים ותחתונים אם אינ' יגעים אינם נזונים או העליונים חיים והתחתונים מתים זהו הדרך הראשון. והדרך הב' הוא להרמב"ן שהבדיל בין התהו ובין הבהו ופירש תהו על החומר הראשון שקראו היונים היולי שלהיותו קשה הציור בטבעי קראו תהו מלשון תוהא על הראשונו'. ופירש בהו על הצורה כלומר בו הוא שבה יהיה הדבר מה שיהיה. ופירוש הפסוק לדעתו הוא שהארץ אחרי הבריא' הית' תהו כלומר חומר שאין בו ממש כי הוא לדעתו נברא תחלה. והלבי' הקב"ה אחר כך בו צורה ועשה אותו בהו. ובמאמר בעל ספר יצירה עשה מתהו ממש ויעשה מלא אינו ישנו. וגם לדעת הזה יש סמך ממה שבא בספר הבהיר אמר רבי ברכיה והארץ היתה תהו ובהו מאי משמע הית' שכבר היתה ומאי תהו דבר המתהה בני אדם ומאי בהו שהיתה תהו וחזרה בהו דבר שיש בו ממש דכתיב בו הוא. וכבר הביא הרמב"ן זה המאמר בעזרתו. אבל תמה אני איך לא הביא גם כן מאמר אחר שנזכר שם שהוא מבאר יותר מזה הענין וז"ל מאי דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלהים עשה תהו ושם מקומו ברע עשה בהו ושם מקומו בשלום דכתיב עושה שלום ובורא רע. כיצד רע מתהו ושלו' מבהו ע"כ. הנה ביאר שתהו נאמר על החומר שממנו ימשכו החסרונות והרעות כלם ובהו על הצורה שממנו השלום והשלמות כלו. אלו הם שני הדעו' היותר נכונים בפי' השמות האלה. אמנם החוט השלישי מהפירוש שתהו נאמר על הצור' ובהו על החומר כמו שפירשו הרלב"ג במהרה ינתק כי הנה המלו' האל' בעצמם ומאמרי ספר הבהיר יסכימו לדעת הרב הנחמני. ואמנם מה שהביא הרלב"ג ראיה ממאמרם ז"ל תהו זה קו ירוק שמקיף את העולם. בהו אלו אבנים מפולמות וחשב שקו המקיף העולם הוא הצורה המגבלת כמו שקו הבנין היא צורה אחרונה בו והאבנים הם החומר ושקראם מפולמו' ר"ל נעלמו' ונסתרו' מלשון פלוני אלמוני לפי שהחומר הראשון הוא מעצמו נעל' ונסתר וקשה הציור כל זה היא באמ' מהרלב"ג קו תהו ואבני בהו ולפי שלא אמרו חז"ל קו ירוק אלא על החומ' והנה המשילו אותו לקו להיותו בלתי נמצא בפועל והשכל יגזור על מציאותו. וכן הוא החומר גם שהוא מוכן לקבל הצורות וידמה לקו שנוטה הבנאי קודם הבנין מוכן ליישוב האבנים עליו. ואמרו שהוא ירוק להגיד שאינו לבן ולא שחור אבל הוא נושא מקבל הכל וכמו שהירוק אינו תכלית הצבעים וגם אינו נעדר מהם כן ההיולי אינו נמצא בפועל ואינו נעדר בהחלט אבל הוא ממוצע בין המציאות וההעדר כירוק בין הלבן והשחור. והראיה על אמתת זה מה שאמרו בסוף אותו המאמר שהשמיטו החכם הנזכר ולא זכרו כי לא יכול לו לישבו על פי דרכו והוא אמרם תהו זה קו ירוק שמקיף את העולם שממנו יוצא חשך וזה א"א לפרשו על הצורה כי אם על החומר שממנו יוצא החשך והחסרון והרע כלו. והאבנים המפולמות לפי שהם עיקר הבנין המשילן לצורה שהיא מעצמת את הדבר ובעבור שהיה חומר הראשון בכל המתהוים אחד והצורות החלות בו רבות לכן אמרו על החומר קו ירוק בלשון יחיד ועל הצורות אמרו אבנים בלשון רבים. ואין פי' מפולמות נעלמות ונסתרות כמו שחשב אלא אבנים גדולות אבנים יקרות חזקות ובריאות שהוא המשל הנאות לצורות וכן הוא בגמרא דביצה שהביא דגים מפולמים. ובפרק איזהו מקומן נאמר מביא חלוקי אבנים מפולמות. ופירש בו בעל הערוך בריאת לחות וחזקות. ואפשר לפרש מפולמות לחו' כמו דגים מפולמות שענינו לחים תכף שניצודו וענין זה שאין אות' האבנים כאבנים אשר אתנו שומרות תמונתה לעולם כי הם לחות מאד יזכרו מהחומר ההוא בנקלה וזהו אמרם שם שמהם יוצאים מים ר"ל שאותם הצורות יכינו את החומר לקבל צורות אחרות כענין המים היורדים אלו אחר אלו. הנה א"כ מפולמו' שם לחוזק וליופי לא להעל'. ובעבור שהיו צורות חלות על החומר או היו בכח בו כדעת ב"ר לכן אמר שאותם האבני' היו משוקעו' בתהום כי הצורה נשוא בחומ' והיא בו בכח לא החומר בצורה וכבר הורגל לומר בדבריהם ז"ל אבנים על הצורות במאמר האלהי רבי עקיבא כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שקרא אבני שיש טהור לצורות הנבדלות ולא לחומר הראשון וכמו שיתבאר בפרש' הרקיע הנה יתבאר מזה בטול דעת הרלב"ג וקיי' דע' שני הדעו' הראשונים. וכבר יורה על אמת פירוש זה במלת תהו עדות הכתובי' כי ישעיהו אמר מאפס ותהו נחשבו לו. ואמר לתהו כחי כליתי. וכן נשברה קרי' תהו. לא תהו בראה לשבת יצרה. לא אמרתי יעקב תהו בקשוני. יעלו בתהו ויאבדו. אחרי התהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה כנוי לע"ג וכן רוח ותהו נוטה צפון על תהו. שופטי ארץ כתהו עשה. ובתהו ילל ישימון. כי בכל אלה לא יובן שם תהו אלא על הדבר הבלתי נמצ' בשלמות והוא חסר בטבעו:
ביאור מלת חשך<br>'''וחשך ''' כבר הודעתיך דעת הרב המורה והרמב"ן גם כן שחשך הנזכר בפסוק הזה נאמר על יסו' האש ומה שישיג לדעת מהספקו'. והרלב"ג כתב שקר' הכתוב כאן חשך ליסוד העפר שהוא בעצמו חשך מאד ונעדר מהאור יותר משאר היסודו' שכלם הם ספיריי' זולת הארץ והארץ היה גם כן הגשם אשר קנה מהצורה יותר מעט מכל הגשמים השפלי'. וגם הדע' הזה איננו נכון כי הנה עם היו' שאין הארץ גש' ספיריי אין ראוי שבעבו' זה תקרא חשך. ועוד שהכתוב אומר וחשך על פני תהום וידוע שאין הארץ מכנה בחשך. על פני תהום שהם המים אבל בהפך שהמי' הם חשך על הארץ ומכסי' אותה וכבר נדחק החכ' מפני הספ' הזה ופירוש על פני תהום אצל התהו' אצל השטח השפל מיסו' המי' והוא כמו ועליו מטה מנשה שענינו אצלו ואין הדבר כן כי עם היות שיאמר פעמים מלת על תמור' אצל הנה לשון על פני לא יאמר בשום מקום בענין אצל גם כי פני התהום הוא השטח העליון ממנו הפונה אל קערירו' הגלג' ולא השטח התחתון הסמו' לקרקע האדמה. ואחרים פירשו החשך הזה על צליל' אדים עבי' מימיי' מהאויר הממשש לתהו' שענינו עומק המים. ואמר שחשך הוא בלשון עברי ב' מילי' אם חשך ע"ד הקנין ואם חשך העדרי ושהנזכ' בפסוק הזה הוא חשך קניני כמו וימש חשך שענינו כלומר אוי' עב והנזכ' ביום הרביעי הוא ע"ד ההעד'. והבל הביא גם הפירש בזה כי הנה האויר בכל חלקיו הוא ספיריי ולא היה ראוי שיקרא מלך עם היותו עב מפני האדי' וגם שלפי זה יהיה מותר אמרו וחשך על פני תהום כי היה ענינו כענין ורוח אלהים מרחפת על פני המים ששניהם יפרשו על חלק האויר התחתון השכן למים ולארץ ולמה יבואו בכתוב הזה שתי גזרות על דבר אחד בהיות די באחד מהם על כן אמרתי שהפירושים האלה כלם הם חשך ולא אור. כי הנה שם חשך בעצם ואמת לא נאמר אלא על העדר האור ומניעתו בין שתהיה המניעה מפאת אדים או מפאת דבר אחר הנה שם חשך תמיד יורה על ההעדר והמניעה כמו ולא חשך ממני מאומה. ומפני לא חשכו רוק. אשר חשכתי לעת צרה. גם מזדים חשוך עבדך. קרא בגרון אל תחשוך. ודומיהם כלם לשון מניעה והעדר וכן חשך מצרים היה העדר האור ממצרים. ובסוף אלה פקודי אזכיר בזה דעת אחר:
ביאור מלת פנים<br>'''פנים ''' הרב המורה הרבה שתופיו לשם פנים בפל"ז ח"א ובעבור שלא ישרו בעיני שתופיו לפי שלא מצאתי להם הכרח מהראיות שהביא נוכל לומר בשתוף דרך אחר והוא שפנים הנחתו הראשונה כמו שזכר הרב היא על פני האדם למה נפלו פניך. ופנים נזעמים ומזאת הגזרה הואילו פנו בי ויפן משה וירד כי ההולך יכוין פניו לדרך שהולך בה. וכן ויושם לפניו לאכול. על פני כל העם אכבד. אכפרה פניו במנחה כלם ודומיהם ענינם נגד פניו ואין פנים ממש מההנחה הראשונה כי בהיות האדם עצב או כעסן ישתנו פניו ובהלחמו באויבו יכוין פניו תמיד. הנה א"כ שם פנים כפי ההנחה הראשונה נאמר על פני האדם. אמנם ראה ושער הלשון בענין פני האדם ד' ענינים, האחד שהפנים בהיותם מקום החושים בהם יפנה האדם במה שיפנה וישגיח במה שישגיח. הב' שפני האדם הוא החלק הנראה ראשונה בא ממנו כי כל אדם יביט ראשונה בפני האיש כשבא לקראתו קודם שיביט ויעיין בשאר איבריו. השלישי שפני האדם הוא החלק משובח שבו בעבור ששם ימצאו חושיו שהם התחלות השגותיו כלם. והד' שהפנים הוא החלק היותר מגולה מהגוף כי הנה כ"א משאר האברים אפשר האדם להעלימו ויכסוהו בבגדים. אמנם פניו בהכרח יתגלו בדברו או בעסקו עם חבירו לפי שבהם יוכר ויודע מי הוא. וכפי ארבעת הענינים האלה השאיל הלשון שם פנים כי הנה פעמים יאמר כפי ההשאלה הראשונה לכל דבר פנייה ונטייה להשגחה כי פנה אל אלהים אחרים אשר לבבו פונה היום ומזה הענין לפנות בקר לפנות ערב כשהבקר פונה לזריחה או הערב לחשיכה. ומזה נאמר בהשגחה האלהית ישא ה' פניו אליך. פני אלי וחנני. מלפניך משפטי יצא. אלהים אחרים על פני. מלפניה' הוא בורח. פני ה' חלקם כלם לשון השגחה. וכן בפני אדם בהשגיחו בעניניו אנכי פניתי הבית. פנו דרך ה' כלם לשון ההשגחה שתכונה בשם פנים שהאדם בפניו יפנה וישגיח בדבר שירצה. ואמנם כפי ההשאלה הב' יאמר לשון פנים על הקדימה וכמו שהפנים הם קודמים בגוף. לפנים הארץ יסדת. לפני בא יום ה'. כלו' קודם מפני אשר ירד עליו ה' באש כלומר מסבה שקודם זה ירד עליו ה' באש. וכפי ההשאלה הג' יאמר לשון פנים על החלק המשובח כמו שהפני' הם החלק המשובח מאיברי האדם ומזה המין מהשאלה נאמר הבית הפנימי וחדריו הפנימי'. כל כבודה בת מלך פנימה. ומזה אצלי הוא ההיכל לפני. לא תוכל לראות פני. ופני לא יראו. ולא נצטרך לומר השם פנים הוא תואר לשם המיוחד כמו שאמר החבר למלך הכוזר והביאו לזה אמרו ופני לא יראו וחוץ מכבודו אין הדבר כן כי משם המיוחד לו יתברך לא יושאל ולא אמר על זולתו אבל פני לא יראו נאמר כפי ההשאלה הג' הוא ר"ל על עניני האלוה המשובחי' שלא יוכל האדם להשיג' יהיה זה עצמותי כדעת הרב המורה או משיגיו העצמיי כדעת רב חסדאי. ואמנם כפי ההשאלה הד' יאמר פנים על החלק היתה מגולה שבדבר. על פני האדמה. על פני רקיע השמים. אל מול פני המנורה לפני שמש ינון שמו ר"ל נגד המגולה מהשמ'. וכן ידכאו לפני עש שהוא ככב מלשון עושה עש כסיל וכימ'. ומזה המין נאמר במגילה והיא כתובה פנים ואחור. טוב לשב' על פנת גג. כי פני המגילה או הגג הוא המגולה ממנו. ומזה הוא אמרו על פני תהום. על פני המים רוצה לומר על השטת היותר נגלה ועליון מהם. זהו אמת' שם פנים בהנחתו והשאלותיו:
ביאור מלת רוח<br>'''רוח ''' גם בזה הש' הרבה הרב המור' שתופיו בפ"מ ח"א ועשה בו ו' שתופי', הא' שיאמר על יסוד האויר ורוח אלהים מרחפת. והב' שיאמר על הרוח הנושא (שמות י׳:י״ג-י״ד) ורוח הקדים נשא את הארבה. והג' על הרוח החיוני (תהילים ע״ח:ל״ט) רוח הולך ולא ישוב. הד' על נפש האדם הנשאר אחר המות. (קהלת י״ב:ז׳) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. הה' על השפע המגיע לנביאי'. (במדבר י״א:כ״ה) ויהי כנוח עליהם הרוח. והוא על הרצון והכוונה כל רוחו יוציא כסיל (ישעי' מ' יג') מי תכן את רוח ה'. זהו כלל דעתו ושתופיו בשם הזה ואחרי בקשת המחילה והרשות כתלמיד המדבר לפני רבו נ"ל שעבר הרב פה על לא תוסי' עליו ולא תגרע ממנו לפי שהוא עשה שתופי' שאינן כפי אמתת הכתובי' והשמיט שתופי' אחרים אמת ה' בהם וביאור זה שהשתו' הראשון שזכר לרוח שיאמ' על יסו' האויר אינו ישר ואמתי לפי שהאוי' הפשו' לא יקרא בשום מקום בשם רוח כמו שכתבתי למעל'. וכבר כתבו חכמי האומות שהתורה האמתית לא דברה מטבע ההווים והנפסדים דבר שיהיה מסופק ענינו אצל דעות בני אדם. כי הנה לא זכרה דבר מיסוד האש הפשוט לפי שרבים מהקדמונים חשבו שאינו אלא חלק מיסוד האויר. וכן לא זכרה התורה יסוד האויר הפשוט ואפי' בעופפות העופות אמר על פני רקיע השמים. ולא אמר באויר להיותו בלתי מוחש והיו רבים מהקדמונים חושבים שאינו נמצא אבל הוא ריקות והתורה האלהית לא באה להכריע הדעות פליסופיות האלה. ואם בשום מקום לא זכר דבר מיסוד האויר הפשוט איך נפרש עליו ורוח אלהים מרחפת. ועוד כי איך יפורש ורוח אלהים מרחפת על יסוד האויר בהיות לדעתו המים שנזכרו סמוך אליו כולל העליונים והתחתונים כי עדין לא נעשה הרקיע להבדיל בין מים למים. וכמו שהרב עצמו זכר בפ"ל ח"ב שהמים אשר בפסוק הזה מרחפת על פני המים אינם המים שאמר ולמקוה המים קרא ימים כי זה כולל לעליונים גם כן. ואותו בלבד נאמר על המים היסודיים. ואם נפרש ורוח אלהים על האויר יתחייב במאמרו מרחפת על פני המים שיהיה יסוד האויר על הגרמים השמימיים שכנה בשם מים והוא שקר וכל זה מוכיח שהשתוף הראשון שזכר הרב אין מקום לו. גם תראה תוספת שתופו במה שזכר הרוח חיוני אחרי שזכר שתוף אחר ברוח הנושבת וזה כי שניהם לענין השתוף הם אחד לפי שאין הרוח הנושבת אלא גשם דק מתנועע מתילד מאידיות חמרים אחרים. ולכן היה הרוח הצפונית הפך הרוח הדרומית מפני התחלפות או הפכיות החמרים והצדדים שיבואו מהם עד שמפני זה נקראו פאות העולם רוחות כמ"ש (זכריה ב׳:י׳) כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם מפני שיבואו מהם הרוחות. והנה הרוח החיוני זה ענינו גם כן שהוא גשם דק מתנועע מתילד מדקות הליחות כפי המקומות שיתילד שם. כי המתילד בלב יקרא רוח חיוני והמתילד בכבד יקרא רוח טבעי. והמתילד במוח יקרא רוח נפשיי. כפי סברת הרופאים. או יהיה כלו מתילד בלב ויתאריך בשאר המקומות כפי דעת ראש הפלוסופים. והנה א"כ רוח כפי השתוף הזה יאמר על הרוח הדק המתנועע המתילד מדקות החמרים הגשמיים והרוח הנושבת והחיונית שניהם שוים בהוראה הזאת ואינה אם כן שני שתופים לרוח הנושבת ולכוח החיוני כי שניהם אחד בכל ענינם עם היות ביניהם עם החמרים אשר מהם יתילדו הבדלים רבים עד שיש רוח יקרא הכח הנפשיי לא יקבלוהו שאר הרוחות הנה אם כן אין שני שתופים לרוח הנושבת ולרוח החיוני כי שניהם אחד ושאר הרוחות לא יקבלהו. ואם כן שני השתופים האלה הוסיף הרב אשר לא כדת. עוד תשוב ותראה שגרע והשמיט הרב מלזכור בשם רוח שתופים אחרים. זכרום המדקדקים כי הנה שם רוח יאמר על הדבור כמו (איוב יט טו) רוחי זרה לאשתי. וברוח שפתיו ימית רשע. עוד זכרו שיש שם רוח על הכעס (משלי טו לב) ומושל ברוחו מלוכד עיר. אל תבהל ברוחך לכעוס. הניחו את רוחי בארץ צפון. והשתופים האלה לא זכרם הרב. ואם יאמר כי לא רצה לזכור כי אם השתופים שהיו צריכים לפי ענינו כמו שהתנה בתחלת ספרו אשאלהו ולמה א"כ לא הביא שיאמר שם רוח על הנעת הנבדל לגלגל ובכלל על השכלי' הנבדלים מחומ' וכמ"ש. (יחזקאל א׳:י״ב) אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ולמה לא זכר שיאמר גם כן שם רוח על המלאך המדבר בנביאים כמ"ש (שמואל ב כ״ג:ב׳' ב') רוח ה' דבר בי. הנה הרב יצטרך לשתוף הזה כפי דעתו במרכבה ובנבואה ולא תחשוב שנכלל זה במה שזכר השפע השכלי המניע לנביאים כי הנה השכל הנבדל המניע והפועל אינו השפע המניע לנביאים ולא המשפיע בנביאים הוא עצמות השפע המשפיע הוא זולת השפע והפועל זולת הפעלה. ולמה אם כן לא זכר הרב השתופים האלה בהיותם צריכים אליו מאוד כפי עניני ספרו ומפני זה כלו היותר נכון בעיני לומר כי שתוף שם רוח יאמר על ב' פנים. הא' הוא גשמי מותש נמצא חוץ לנפש כמו הרוחות הנושבות שהם גשמים דקים מתילדי' מהאדים והעשנים עד שמפני זה יאמר עליות מרווחות על הבתים הנעשים לימי הקיץ שיכנס בהם הרוח מכל צד. ומזה הסוג גם כן הוא הרוח החיוני ובעבור שעם הכעס יתלהב הרוח החיוני נקרא הכעס על שם נושאו בדרך השאלה רוח. וכן הדבור מפני שיצא ברוח הנשימ' יקרא רוח. וגם מזאת הבחינה אמרו שנקרא הריח ריח לפי שענינו האיד והרוח הדק העולה מהדבר המורה אל החוש. ומזה גם כן ריוח והצלה כי היתה הרוחה ודומיהם שחשב הרד"ק שהוא ענין אחר ואין הדבר כן אלא שהאדם בהיותו במצוקה ובמרוצה לא ישאף הרוח הקר אשר מחוץ לקרר ולפשר חום לבבו וכאשר יהיה בשובה ונחת יקח מהרוח הקר כחפצו ויאמר מפני זה שירוח לו שהוא גם כן מלשון רוח גשמי מוחש ונמצא חוץ לנפש זהו האופן הראשון מזה השתו' שהוא רוח מוחש. והאופן הב' מהשתוף הוא מושכל ר"ל שיאמר רוח עלהדברים השכליי' אם על השכל הנבדל שמשפיע ואם על שכל האדם המושפע. ומקבל השפע ואם על השפע עצמו המגי' מהמשפיע אל המושפע בנבוא' שכל אח' מהם קרא רוח שכלי כמו שהוא מבוא' מהפסוקים כי אמרו רוח ה' דבר בי הוא השכל המשפיע. ואמרו כנוח עליהם הרוח הוא השפ'. ואמרו והרוח תשוב אל האלהים אש' נתנ' הוא השכל מקב' השפע ומזה תדע שלא יקר' הרצון והכוונ' רוח כדברי הרב ושאר המדקדקים אבל מחשבת האדם ודעתו הוא הנקר' רוח וזהו כל רוחו יוציא כסיל כלומר כל העולם במחשבתו ודעתו. וכן הניחו את רוחי בארץ צפון כלומר גזרת חכמתי והסכמת דעתי וכן השאר. ויצא לנו מזה שמאמ' ורוח אלהים מרחפת על פני המים. יסבול א' מב' פרושי' אם שיהיה רוח גשמי נושבת שהמצי' הקב"ה אז רוח גדולה וחזק ליבש את המים שהיו מכסים את הארץ. וזה הפי' איננו אמתי לפי שזה הפועל היה ממעשה היו' הג' בהגלו' היבשה. וישאר אם כן אמתי הפי' השני והוא שרוח אלהים הוא רוח שכלי שהם השכלי' הנבדלים כי הנה פעמים יכנה אותם הכתוב בש' אש כמו שזכרתי בשתוף שמים ופעמים בשם רוח וכמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. ואמר מדבר על הנבדל ורוח על פני יחלוף וגו'. יעמוד ולא אכיר מראהו. ולא יכנה אותם הכתוב בשם מים ולא בשם ארץ שהם היסודות הכבדים והגסים אלא בשני היסודות הקלים והבלתי מוחשים אלינו שהם ספיריי' זכים וכדוריי' בטבע' שהם האש והאויר ולרמוז לזה אמר הנביא יחזקאל (יחזקאל א׳:כ״ז) בסוף המראה הראשונה כשהשג הנבדל ואראה כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב. ואחר זה אמר ותבא בי רוח כאשר דבר אלי ותעמידני על רגלי ואשמע את מדבר אלי. הנה יראה מדבריו שהנבדלים כנה בשם אש וגם כן בשם הרוח יעליהם נאמר כאן ורוח אלהים מרחפת וגו'. ולהיות נשמות בני אדם השכליות מטבע השכלים הנבדלים דרשו חז"ל בב"ר כפי האופן הזה מהשתוף ורוח אלהים זה רוחו של אדם הראשון. ומהם דרשו זה רוחו של משיח כוונו בזה להודיע מה שקבלו חז"ל שהיו הנשמות בריאות ביום הראשון ושבמציאות המין האנושי אדם הראשון היה התחלתו בשלמות. ומשית בן דוד יהיה בו סוף השלמות האנושי ואלה יהיו התכלית האתרון שעלה במתשבתו יתברך בבריאת שמים וארץ:
ביאור מלת מרחפת<br>'''מרחפת ''' המלה הזאת פירשה הרלב"ג מענין מנוחה והביאו לזה מענין שפירש רוח אלהים על יסוד האויר כדרך הרב המורה. ובעבור שהיה האויר נח על פני המים לא מתנועע במקומו הטבעי' הוצרך לפרש מרחפת לשון מנוחה. ואין הענין כן כי הוא נגזר מלשון רחפו כל עצמותי שענינו הרעש וההתנועעות הבלתי מסודר. וכן על גוזליו ירחף הוא ענין תנועה ונדנוד כדברי המדקדקים וענין הכתוב יורה שאמר כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו שהם כלם תנועות לא מנוחת וכלל הענין שמרחפת מורה על התנועה או על ההנעה וההתעוררות לתנועה והוא אמרו כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף שבבא הנשר עליהם ינשב ברוח כנפיו באופן שיעירם ויקיצם משנתם כדי שיוכל ללקחם ולשאת אותם על אברתו. כן אמרו שהיה הרוח מרחפת על פני המים ענינו שהיה מניע את המים ומעירם שזהו הפועל המיוחס לנבדלים ר"ל ההנעה לא התנועה כי אינם גשמים ומסכים לזה ארז"ל בב"ר והוא גם כן במסכת חגיגה ששמעון בן זומא דרש ורוח אלהים מנשבת אין כתוב כאן אלא מרחפת כעוף הזה המרפרף בכנפיו נוגעת ואינה נוגעת וכמו שיתבאר אחר זה והיוצא מזה כלו הוא שכאשר נפרש ורוח אלהים על השכלים הנבדלים תהיה מלת מרחפת מורה על ההערה וההנעה שעושה במים שהוא רמז לעלול:
ביאור מלת מים<br>'''המים ''' השם הזה ראוי לפרש שנאמר בכלל וביחוד בשם ארץ כי הנה מים נזכר במעשה בראשית פעם על כל גשם ספיריי אם עליון כגרמים השמימיים וכמ"ש המים אשר מעל לרקיע וכמו שיתבאר בפרש' היום השני. ואם על המים התחתונים הספיריים גם כן ועל המים העליונים אמר המשורר (תהלים קמ"ח ד') והמים אשר מעל השמים. ובדברי חז"ל נקראו ג"כ המים עליונים כי הנה לקוצר דעתנו להשיג טבע הגרמים השמימיים כנה אותם הכתוב בשמות הגשמים המוחשים אלינו. ומפני שכנה השכלים הנבדלים בשם אש ובשם רוח כמו שזכרתי כנה את הגשמים הנכבדים ההם בשם מי' אם להיות' במדרגת המציאות למטה מהנבדלים כמו שהמים המה למטה מן האויר. ואם להיותם מתנועעים תמיד מהנבדלים כמו המים שהם מתנועעים מהאויר המקיף בם גם להיותם ספיריים בטבעם כמו המים בערך אל הארץ. ואני אחשוב שנקראו הגשמים העליונים מים מלשון שמים ותפול השי"ן עם היותה אות שרשיית במלת שמים כמו אם לא שריתיך לטוב ששרשו שאר ותפול בו האל"ף. ויהי א"כ מים כמו שמים והעלימה התורה האלהים השי"ן בשם מי' כדי להעלי' מהות המים העליונים ההם. ואין להפלא שיכנה הכתוב בשם מים מה שאינו מים יסודיים כי הנה מצאנו שם מים נאמר על דברים אחרים שאינם מים ממש וכמו ומימי יהודה יצאו. אזי עבר על נפשינו המים הזדונים. שתה מים מבורך. הוי כל צמא לכו למים וארז"ל אין מים אלא תורה. וכיון ששם מים כפי עדות הכתובים האלה וזולתם יאמר על כל דבר גדול ועצום בכלל מי המונע שיאמר ג"כ מזאת הבחינה על הגרמים העצמיי' והנכבדים ההם. ויאמר שם מים ביחוד על הגשם הספיריי התחתון והוא יסוד המים. ישרצו המים. ויגברו המים ודומיהם. אלה נקראו מים מים בלשון רבים אם שם המים הנאמר בכלל לפי שהם טבעי' רבים מתחלפים העליונים והתחתונים הנכללים בשם מים. וגם המים העליונים בפני עצמם הם מתחלפים בטבעיה' לגלגלים והכוכבים ולכן נקראו גם כן מים בלשון רבים ואמנם המים התחתונים נקראו ג"כ מים בלשון רבים מפני חלקיה' וטפותיה' ותנועותיה' בהגרה אלו עם אלו וכן ולמקוה המים קרא ימים בלשון רבים עם היות שמצאנו ים בלשון יחיד אם שהם ימים מתחלפים נכנסים זה בזה כדברי האפודי ואם מפני רבוי חלקיהם ותנועותיה' תמיד ולפי שבחל' האויר הלא יתילדו גשמי המטר אמר ראש המשוררים המקרה במים עליותיו. ובעבור שיקרו סכנו' עצומות בימי' ובמי' הושאל בכתו' שם מים לצרה. באנו באש ובמים. באתי במעמקי מים ושבול' שטפתני. עד שמפני זה הושאל ג"כ על העצה הנכונה להנצל מהצרה שם מים. אמר מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונו' ידלנ'. הנה התבאר מזה על מה יורה שם מים ושהוא יאמר פעם בכלל על הגשמים כלם עליונים ותחתונים יחד פעם על הגשמים השמימים בלבד. ופעם על ד' היסודו' ופעם על המים היסודיי' בלבד. ולכן נאמר ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. ואחרי ביאו' שתופי המלו' האלה ועניניה אבא בגבורות ה' אלהים לבא' פסוקי הפרש' הזאת על פי דרכים עם התר' שאלותי':
ועתה בא לבא' הפרש' <br>'''בראשית ברא אלהים וגו'.''' כפי מה שביארתי בשיתוף מלת בראשית שיאמר אם על ההתחלות והיסוד שהוא חלק מהדבר כדברי הרב המורה. ואם על העתה שהיא התחלת הזמן ואם אינה זמן ראוי לבאר הפסוק הזה באחד משני דרכים. הראשון שבית בראשית ישמש מקום עם ויאמר הכתוב השמים והארץ עם הראשית וההתחלה שלהם הכל ברא להמצי' ר"ל מהאין הגמור שהוא מה שיורה לשון בריאה כפי הנחתי הראשונה. אלהים המשפיע הראשון ביכולת מוחלט. והנה הוצרכה התורה האלהית להניח המאמר הזה בהתחלתה לפי שהכופרים בחדוש העולם מהם כחשו אותו מעיקרו. ואמרו שהשמים וארץ הם קדמונים לפי מה שהם מבלי היות להם התחלה זמנית וזהו דעת ארסטו ותלמידיו. ומהם הודו בחדש השמים והארץ אבל אמרו שנתחדשו מחמר קדום והוא דעת אפלטון ושארהקודמים. וכדי לבטל שני הדעות הקודמים הכוזבים האלה העידה תורת האל בראשית ברא אלקים וגו'. ר"ל עם הראשית ועם ההתחלה שלהם שהוא חמרם ברא אלהים את העליונים ואת התחתונים מבלי היות שם דבר קדום כלל זולתו וזהו הפירש הראשון. והדרך הב' מהפירוש הוא שהתורה האלהית הניחה בפסוק הזה ג' שרשים סותרים והורסים שלש דעות בלתי אמתיות שהיו לפלוסופים. הא' שהם חשבו שהזמן לא ישוער בו התחלה כי כל עתה שנרמז ממנו להתחלת הזמן העתיד היה סוף הזמן העובר וא"א להיות עתה שתהיה ראשית זמן ולא תהיה גם כן תכלית הזמן החולף. והתורה העידה שאינו כן אבל שכבר היה שם עתה שהיתה ראשית והתחלה לזמן בהחלט מבלי שתהיה תכלית זמן עובר והיא העתה שבה התחיל מציאות הזמן ובה ברא ית' את השמים ואת הארץ ועל זה אמר בראשית ברא אלקים כי הראשית הוא העתה הראשונה ונקראת ראשית לפי שהיא בלבד היתה ראשית בזמן הבא ולא תכלית זמן עובר מה שאין כן בשאר העתות שכל אחד מהם הוא ראשית ותכלית מבחינות שונות כאלו אמר באותה שעה שהיתה ראשית ולא תכלית ברא אלהים את השמים וגו' וזהו השרש הא', והשרש הב' הוא בענין הבריא' ואמתתה וזה שהפלוסופים לא הגיעה דעתם לצייר שיתהוה הדבר אלא מדבר והיה אצלם התהוות מוגשם לא מדבר שקר. והתורה האלהית העידה על מציאת זה במה שאמרה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ר"ל שעם היות שבהמשך ההויה הטבעית לא יתהוה דבר כי אם מדבר שכבר היה בראשית הזמן והתחלתו שהמציא הקב"ה לא מדבר אלא אחר ההעדר המוחלט שהוא מה שיור' עליו לשון בריא' כפי הנחתי הראשונה את העליונים ותחתונים כי כל' נמצאו ונבראו ביכלתו המוחלט ואח' האפס הגמו'. וכבר ביארתי אני בספר מפעלות אלהים שהתהוות יש מאין כפי העיון אינו דבר נמנע בעצמו בחק הפועל האלהי ית'. ושאינו מן הנמנעות המצא עתה ראשונ' תהיה התחלת הזמן מבלי שתהיה תכליתו. והשיבותי דברים נכוחים כפי העיון הפלוסופות על הטענות שעשה הפלוסוף לבטל השרשים האלה וזהו השרש הב'. והשרש הג' הוא שהפלוסופים חשבו שהאל ית' להיותו אחד לא יבוא ממנו אלא אחד ושהוא ישפיע העלול הראשון מהנבדלים וממנו יבא העלול השני והגלגל ושע"ד ההשתלשלות נתרבו הנמצאים בהמשכם זה מז' וכמו שזכרו הרב המורה בשמם בפ"ב ח"ב גם לדעת ב"ר שנתרחק בענין ההשתלשלות מדרך ב"ס אין ספק שישגיח הק"בה וישפיע ראשונה בעולם הנבדלים וישפיע בשניות ובאמצעותם בעולם הגלגלי' ובשלישי' באמצעו' כלם בעול' השפל. והי' אצל כלם מהשקר המשך דבר בשמי מהראשון יתברך מבלי אמצעי ולבטל הדעת הזה העידה התורה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ר"ל שהאלהים המשפיע הראשון ביכולת מוחלט בראשית רוצה לומר בעצם וראשונה לא בשניות ולא בהשתלשלות זה מזה ברא את השמים שהוא שם כולל לנבדלים כפי מדרגותיהם ולכדור השמימיי שהוא משכן הרוחניים. וגם את הארץ החמרית מאד כוללת לארבע היסודות והיה א"כ אופן יחס הארץ אל המשפיע הראשון ית' בהשפעה וההמצאה אחר ההעדר ממנו בלי אמצעי באופן יחס השמים השכליים המניעים והמתנועעים הראשונים אליו ית' בבריאתם בשאלו ואלו המציא בעצמו מהאין המוחלט בלי אמצעי הנה אם כן כפי הפירוש הזה תפור' מלת בראשית על עתה הראשונה שהית' התחלה לא תכלית לזמן. וגם יפורש יחס הפעול' אל הפועל ר"ל שנמשכה ממנו בעצם וראשונה בלי אמצעי. ומלת ברא תור' על המצאת היש מאין. ועל התהוות הדבר הפעליי אחר האפס הגמו' שהיא הנחתו הראשונ'. ושם אלהים יורה על המשפיע הראשון בעל היכולת המוחלט והכחות כלם. והשמים יורה על השכלים הנבדלים למדרגותיהם והגרם השמימיי המתנועע הראשון. והארץ תכלול הגשם המוקף הכולל ד' היסודות הקלים והכבדי' שכלם יכנה בשם ארץ. ועם מה שפירשתי בזה הפסוק הותרה השאלה הראשונה, לפי שאמרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ אינו כולל העליונים והתחתונים כלם פשוטי' ומורכבי'. ולא נאמר ג"כ על חמרים כחניים שנבראו ראשונה אבל בא הכתוב הזה להודיע שבתחלת הזמן המציא הקב"ה מהאין הגמור השכלים הנבדלים והכדור השממי וכן הד' יסודות אשר הם בתוך הכדור כלם בערבוביא מבלי הבדל. אמנם שאר הגלגלי' והמאורות וכן המורכבים מהיסודות לא נבראו בפעליותם ביום הראשון אבל נתן ית' באותן ההתחלות הראשונות שברא בתחלה כח להוציא מהם בשאר הימים שאר ההויות כמו שיתבאר. וכן הותרה השאלה השנית במה שבארתי ששם שמים יכלול השכלי' הנבדלי' כלם והגלגל העליון שהוא משכן להם. וכבר הוכחתי שהיה זה דעת קצת חכמי ישראל ויצא מזה שנזכרה בתורה בריאת המלאכים ביום הראשון קודם כל שאר הדברים עם היות שקצת החכמים חשבו שנבראו בב' או בה' והביאם לדעת ההוא סבה שלא יאמרו שסייעו במעשה שמים וארץ כמו שהודעתיך. וכן הותרה השאלה הג' שלא נכתב בבריאת שמים וארץ ויאמר אלהים לפי שהם נבראו מהאין ומפני שלא היה נושא בהויתם לא נאמר בה ויאמר אלהים. אמנם במלאכת שאר הימים שהיה יש מיש בהיות שם נושא מקבל גזרת השם ורצונו הפיל הכתוב בו לשון אמירה כי גזר על מה שכבר נברא שיעשה ממנו כך וכך כפי הכח שנתן בו ולזה גם כן לא נאמר בבריאת שמים וארץ ויהי כן לפי שאותו מאמר לא יאמר אלא על קיום הדברים והתמדתם באותו אופן שנבראו מבלי שנוי. אבל השמים עשה מהם הרקיע כמו שיתבאר ומהארץ נבדלו היסודות ובעבור שלא נשארו שמים וארץ באותו אופן כמו שנבראו ביום הראשון לא נאמר בבריאתם ויהי כן כי הוא מורה על ההתמדה מבלי שנוי כאלו יאמר ויהי כן תמיד. ובזה הותרה ג"כ השאלה הד' שלא זכר הכתוב בריאת הד' יסודות ולא אמר יהי ארץ ומים ושאר היסודות כמ"ש יהי רקיע יהי מאורות לפי שכל הד' יסודות נכללו בשם ארץ בפסוק הראשון הזה ולא היה צריך לזכור עוד בריאתם בפרט כי אם להודיע מה שקרה בהם אחר הבריאה. והנה לא אמרה תורה אלהים ברא בראשית ואמרה בראשית ברא אלהים לשתי סבות האחת שהאל ית' אינו ניכר ולא נודע אצלנו כי אם מפאת פעולותיו לכן אמר בראשית ברא ואחר כך זכר שם אלהים כי על ידי שברא את העולם נודע כי הוא האלהים המשפיע כמאמר הנביא (ישעיה מ"ה יח) כה אמר ה' בורא השמים הוא האלהים והשנית שאם אמרה תורה אלהים ברא בראשית את השמים היינו טועים לחשוב שבראשית היה דבר נברא כאלו תאמר החומר ההוא שתשב הרמ"בן שקדם בבריאה שלהיות התחלה יקרא ראשית ויאמר שנתהוו ממנו שאר הדברים ושהיה פי' הכתוב אלהים ברא את בראשי' את השמים ואת הארץ שהכל ברא אז כדי להסיר הטעו' הזה שלא ברא הק"בה לא חומר ולא חמרים קודם בריאת שמים וארץ אמר בראשית ברא אלהים וגו'. ואמנם למה אמר את השמים ולא אמר שמים וארץ מבלי את אמרו בב"ר ששאל אליו רבי עקיבא את רבי ישמעאל והוא השיבו משם נחום איש גם זו אלו אמר בראשית ברא אלהים שמים וארץ היינו אומרים אף שמים וארץ אלוהות הם אמר לו כי לא דבר רק הוא מכם ואם רק הוא מכם שאין אתם יודעים לדרוש אלא את השמים לרבות חמה ולבנה וכוכבי' ומזלות. ואת הארץ לרבות אילנו' ודשאי' עכ"ל. הנה ר' עקיבא נתן באמת בדבר טעם נאה והוא שאלו אמר הכתו' בראשית ברא אלהים שמים וארץ אולי יטעו בני אדם לחשוב שהיו שלשתם אלהות המה היוצרים ר"ל אלהים שברא את השמים והשמים שבראו את הארץ והארץ שבראה אחר כך את מורכביה והיינו מפרשים בכתוב כן בראשית ברא אלהים והשמים והארץ שכל א' מהם היה בורא גבוה מעל גבוה זה באמצעות זה. וכדי להסיר הטעו' הזה ולהודיע שהדברים כלם נבראו מכחו ית' מבלי אמצעי אמר את השמים ואת הארץ להגיד ששמים וארץ נבראים היו לא בוראים. אמנם רבי ישמעאל נתן בדבר טעם אחר. והוא שלא לבד ברא הקב"ה ביום הראשון השמים המקיפים בכל והארץ שהיא כללות הד' יסודות אבל גם נתן בהם אז כח להוציא תולדותיהם כשאר הימים במאמרו וגזרתו לא שנבראו בפעל או חמה ולבנה ושאר הדברים שזכר כי אם ששם בהם כח להולידם זהו פי' הפסוק הזה על בוריו עם היות שפירשתי אותו באופן אחר בפירושי למסכת אבות כי שם נסמכתי על דעת הרמב"ן וכאן דקדקתי הדבר כפי אמתתו:
מע' מהות התהו ובהו<br>'''והארץ היתה תהו ובהו וחושך וגו' עד סוף הפסוק.''' אחרי שביאר הכתוב בריאת השמים והארץ בא לבאר עתה איך היה ענינם בבריאתם האם היה הגלגל עם המאורות והכוכבים כלם מאירים ומזהירים כאשר הם היום. והיסודות נבראו גם כן עם מורכביהם כלם על שלמותם והבדלי מקומותיהם או איך היו כל אלה בעת הבריאה ועל זה אמר שהארץ היתה תהו כי הנה לא רצתה התורה האלהית לבאר מדרגות השכלים הנבדלים ומחנותיהם מספרם והבדליהם והשתלשלותם ומה הם המניעים בהנעת השמים ומה הם נותני הצורות ומה הם המשפיעים הנבואה בנביאי' והחכמה בחכמים וגם לא ביארה עניני הכדור השמימיי וצדדיו הנחתו ומרכזו ואופן תנועתו נפשו וחשוקו לפי שהדברים האלה כלם וזולתם מהדומים להם הם קשים על השכל האנושי לציירם ולכן לא חששה התורה להרחיב הדבור בהם אחרי אשר העידה על בריאתם בכלל. אבל עשתה הרחבת הביאור בדברים המוחשים אלינו אם מהמורכבים השפלים הקרובים אלינו בטבע ובמקום ואם מהמאורות והכוכבים המושגים לחושינו. ולכן התחילה לבאר עניני הארץ דסמיך ליה בפסוק הראשון שלמעלה באמרו והארץ היתה תהו ובהו. ואפשר לפרשו כפי שני הפירושים שזכרתי במלות תהו ובהו. הראשון הוא שקרא תהו לחומר הראשון ובוהו לצורה. ותהיה כוונת הכתוב שהיסודות הנכללים בשם ארץ בהוייתם הראשונה היה בהם ובכל א' מהם החומר והצורה המיניית והמבדלת כל יסוד ויסוד כפי מה שהוא כי זה לבד היה עצם ההויה והבריא' הראשונה בהם לא הבדליהם במקום ולא הרכבותיהם כי זהו מה שנעשה בהם אחר כך בשאר הימים כמו שיתבאר. וכן הודיע שעם היות שזכר הכתוב שברא הקדוש ברוך הוא את השמים לא היו הגלגלים עדיין בשלמותם בהבדליהם ולא היו בהם מאורות ולכן לא היה עדין אור בעולם והוא אמרו וחשך על פני תהום ואין הכוונה בפני תהום הארץ ולא המים המכסים אותה אבל קרא פני תהום קערורי' הגלגל שהוא פני הכדור הפונים לתהום. והודיענו הכתוב בזה שתי הודעות האחת שעדין לא היה אור בעולם כי גם על קערורית הגלגל היה חשך כל שכן בארץ ובמים כיון שלא היה ניצוץ יורד עליהם. והשנית שהיו היסודות מעורבים זה בזה בלתי נבדלים במקומותיהם כי היו האויר והאש שני היסודות הקלים מעורבים זה בזה וכן הכבדים מים וארץ שהם היותר מורגשים לנו היו בערבוב ובלבול שהיה הכל תהו שהוא שם למים המכסים את הארץ ולכך קרא קערורית הגלגל הפונה לצד התהום פני תהום. וזכר שעם היות השמים מבלי מאורות ואור הנה רוח אלהים שהוא שם לשכלים הנבדלים היתה מרחפת מעוררת ומניעה השפעתה על פני המים ר"ל השמים העליונים שהם נקראו מים כמו שביארתי בשתופו ויתבאר עוד אח"ז ואמר זה להודיענו שהכדור השמימיי שנברא ביום הראשון הוא היה מתנועע מאז שנברא על היסודות ורוח המניע הנבדל היה עליו להניעו כי באותו עת שנברא בכדוריותו היה מתנועע אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת. והיה כפי זה הפי' תהו ובהו החומר והצורה שנבראו יחד ביסודות וחשך הוא העדר האור כי לא נברא עדין האור ופני התהום הוא השטת הקערורי מהגלגל הפונה אל התהום ורוח אלהים הוא שם לשכלים הנבדלים לענין ההנעה קראן רוח לדמיון הרוח החיוני המניע את הגוף ומרחפת הוא רמז להנעה שכמו שהעוף ירחף על האפרוחים או על הבצים לתת להם חיות כן הנבדל בהשפעתו והנעתו לגלגל מחיה ומקיים אותו וכל מה שבתוכו ונקרא שטח הכדור פני המים לפי ששטחיותו היותר נגלה הוא אשר ראוי שיכונה בשם פנים וכמו שביארתי בשתופו וכאשר ביאר הכתוב שהיו העליונים והתחתונים בלתי נשלמים ולא היה בעולם אור נכר איך הקדוש ברוך הוא השלים ענינם באור ובמלאכת שאר הימים. והאופן הב' מהפירוש הוא שתהו ובהו שניהם מורים על השממון ושבא הכתוב הזה להודיע שהארץ שהיא כוללת ד' היסודות כשנבראת היתה שממה וחרבה גם היתה מכוסה ממים ואולי שלזה אמר בה תהו ובהו שתהו נגזר מתהום שהיה כל העולם כלו מים ולא היו בה עדין הויות כלל וגם לא היה בה אור מתפשט על פני אותו תהום כי עדין לא נבראו המאורות ולכן רוח אלהים שהוא כנוי לרצונו ולגזירת חכמתו היתה מרחפת ומשפעת על פני המים אם המים העליונים כדי לברא אחר כך הרקיע מהם ואם המים התתתונים להקוותם ולגלות היבשה ולפי שהיה צריך לעשות כל זה בימים נבדלים אמר יהי אור להבדיל בו ימים זהו פי' הפסוק הזה לדעתי. ויש מי שפירש עליו שפני תהום הוא עומק המים והפנים הם למטה במרכז ובעוד שלא נתגלית היבשה נקראת הארץ בשם חשך לחשכת' וכן קרא הכתוב מרכז הארץ אבן אופל וצלמות. ובספר הזוהר כתוב ומנלן דחשך הוא עפר שנאמר ובחשך שמו יכוסה. ואמרה תורה כי כמו שעומק המים קבל צורת החושך כן עליוני המים קבלו צורת הרוח וזהו ורוח אלהים מרחפת על פני המים שהם הפנים העליונים נמצא שלאותו חומר א' ראשון נתן בו צורת לחלק האמצעי צורת מים ולעליון צורת רוח ולתחתון צורת החשך ויחס הרוח אל האלהים לגדלו כי הוא הגדול שביסודות וגם לדקותו. ואמנם למה לא זכר כאן כפי זה הפי' יסוד האש הנה הוא לפי שהיה דעת הקדמונים שאין שם יסוד האש אבל היו היסודות שלשה ארץ ומים ואויר חלוק באיכיותיו זה חם מזה ולכן נמצאו שיתערבו שלשת היסודות ההמה זה בזה ושיתהוו בעלי חיים בכל אחד מהיסודות ההם בארץ ההולך ובמים השח ובאויר המעופף אמנם ביסוד האש לא נמצא ב"ח כי לא תתהוה שם הויה ולכן זכרה התורה שלשת היסודות המוחשים שאין מי שיכחיש מציאותם ולא דברה מהאש להיות ענינו מסופק ובלתי מאומת וכבר יבאר זה יותר אחר כך. ולכן כשנזכרו היסודות בכתבי הקדש לא נזכרו כי אם שלשתם ארץ ומים ורוח תראה זה בישעיה שאמר (מ' י"ב כ"ח) מי מדד בשעלו מים וגומר וכל בשליש עפר הארץ וגו' מי תכן את רוח ה'. וכן באיוב באותם הפסוקים כי הוא לקצות הארץ יביט:
=== פסוק ג ===
ביאור מהו' האור ומלת אמירה<br>'''ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.''' הנכון כפי פשט הכתובי' בענין זההאור שהב"ה בתחלת הבריאה כשברא את השמים ואת הארץ לא רצה לברא מיד את הכוכבי' לסבה שאבאר בפי' הפרשה הרביעית ולכן הוצרך לחדש אור אחר ישמש אותם הימי' הראשונים בעוד שלא נבראו המאורות והיה צורך אותו אור לשער בו את הימי' שבהם נתיחדו המלאכות במעשה בראשית דבר יום ביומו כי היום בלתי משוע' ולא נבדל אלא באור וגם כיון בבריא' האור על מעש' בראשי' שנתחדש אחר ההעד' הגמו' כמו שהאור בא אחר החשך מצד שהאו' הוא קנין והחשך העדר ולכן אמר המשפיע הראשון יהי אור והגאון רב סעדיה כתב שלשון אמירה במעשה בראשית הושאלה לרצון האלהי שרצה זה וכן כתב הרב המורה. אבל הרא"בע הקשה על זה שהיה ראוי לומר ויאמר אלהים להיות אור ויהי ע"ד להיות כל איש שורר בביתו לעשו' כרצון איש ואיש. והרמב"ן כתב שהוצאת הדברים לפועל תקרא אמירה וגם זה בלתי נכון כי אם היה ע"ד משל ויאמר אלהים יהי אור מורה על יציאת האור לפעל מה יהיה ענין אמרו ויהי אור כי יהיו שני המאמרים מכח אחד. ולכן אחשוב שלשון אמירה בזה הספור האלהי יורה על גזרת חכמתו כי כמו שהאדם במאמרו יגזור על מה שיעשה כן הוא יתברך גזר בחכמתו יהיה זה או זה וזה ענין יהי אור שגזר שיהיה וימצא בעולם אור בפועל. והסתכל שבזה המאמר בטל הכתוב שתי הדעות שאמרו אנשים באור הזה כמו שזכרתי למעל'. אם מה שאמרו שהיה אור מושכל לא מוחש לבטל זה אמר יהי אור. ואתה תראה שלשון יהי לא נאמר אלא על דבר מוחש נברא בפעל כמו יהי רקיע יהי מאורות כי יהי הוא מלשון הוית מציאות חוץ לשכל. ובאמרו ויהי אור בטל הדעת השני שאמרו שהיה זה אור המאורות או שאמר השם שיתהוה עב או דבר מזהיר כדברי הרמב"ן כי הנה לא אמר ויהי דבר מאיר אלא ויהי אור מלמד שנתחדש אור באויר אבל לא נתחדשו או מאורות ולא עב ודבר מזהיר אחר כי אם היה נברא אז המאיר עם האור היה תולה ההוית בנושא שהוא המאיר לא במקרה שבו שהוא האור אבל היה באמת זה האור איכות מתפשט באויר בלתי מושפע מניצוצות גשם מאור נברא כפי הרצון האלהי לא מדבר ביתר הדברים שנבראו ביום הראשון ולא נתחדש האור ההוא בתנועה ולא מפאת תנועה אבל נמצא והיה לשעתו במאמר השם וכמו שהעיד עליו החבר למלך הכוזר ולכן נזכר כאן תמיד בשם אור יהי אור ויהי אור את האור כי טוב ולא אמר כן ביום הרביעי אלא יהי מאורות והיו למאורות לפי שבכאן נברא אור מופשט שם נעשו המאורות המאירים. ולמה יקשה על המעיינים שיברא השם הגלגל מבלי כוכבים או הכוכבים מבלי אור והאור מבלי נושא מאיר אחרי האמונה השלימה לבריאת עולם אחר ההעדר והמצאת הדברים לא מדבר היפלא מה' דבר לעשות אותות ומופתים בשמים ובארץ ובריאה חדשה במקרים כמו בעצמם הנה א"כ מה שאמר יהי אור פירושו שגזר השם שיתחדש במציאות אור ומאמר ויהי אור יבאר שלא היה החדוש והבריאה הזאת מגשם מאיר אלא שהאור בלבד נתחדש והתפשט באויר ע"ד הפלא. והנה לא אמר יהי כן אלא ויהי אור לפי שמאמר ויהי כן מורה על ההתמד' ועל הקיום שנשאר כן תמיד במציאות. ובעבור שזה האור לא שמש אלא עד היום הד' לכן לא נאמר בו ויהי כן אבל אמר ויהי אור שנתהוה האור ההוא מבלי גשם מאיר. וכבר זכרתי שמאמר החכם הן הן מאורות שנבראו ביום הראשון ולא תלאן עד היום הד' אינו סותר לזה כי הוא באמת כיון שנבראו ביום הראשון בכח בגלגל וברביעי הוציאם הבורא יתברך לפועל ואולי שהיה דעתו שביום ראשון נברא הגלגל בפני עצמו והמאורות בפני עצמן וברביעי נתלו המאורות בגלגליהם כי היה דעת האומר הזה שהכוכבים אינן חלקי הגלגל ושהיה הגלגל קבוע ומזל חוז' כדעת חז"ל. גם אפשר לפרש בדבריו אף שנודה שהיו הכוכבים בגלגלים שאור הכוכבי' ונצוציהם לא היו מאירי' מפני שלא היתה היבשה נגלית כי כבר התבאר בחכמה הטבעית שהנצוץ יאיר בהכותו בגשם קשה בארץ ולכן היה ים אוקינוס חשוך לפי שהשמש אע"פ שיכה שם במים הנה לפי שהוא גשם בלתי שומר תמונתו לא יאיר ובהיות בתחלת הבריאה המים יכסו את היבשה ולא יכלה הכאת נצוץ השמש להאיר ולא ?להתהפך התהפכות מוחש מפני המים ואולי שלזה נאמר וחושך על פני תהום שהוא הודעת הסבה שהיה שם חשך מפני התהום שלא היה מתהפך הנצוץ המכה במים ולכן היה בלתי מאיר ומפני זה הוצרך יתברך להמציא האור הראשון לשמש אותם הימים עד יבושת המים שהיה ביום הג' שאז מיד ברביעי יצא ניצוץ האור ונתהפך על הארץ ביבשה והארץ האירה מכבודו. כן ראוי שיובן הדעת הזה לחז"ל ולא כמו שחשב הרב המורה והותרה בזה השאלה הה' שלא היה האור הזה מושכל ולא אור השמש אלא אור נברא לשעתו להבדיל בו ימי בראשית והותרה בזה גם כן השאלה הו' שלא נאמר בענין האור ויעש אלהים לפי שהיה מקרה בלא נושא והיה האור כלו מתדמה ושוה ולכן לא היה ראוי לומר בו לשון עשייה שנתיחדה להבדלי הדברים כמו שיתבאר אח"ז וגם לא נאמר בענין זה האור ויהי כן לפי שלא התמיד מציאותו ובסוף סדר אלה פקודי אזכור דעתי עוד באור הזה:
=== פסוק ד ===
'''וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך.''' זכר הכתוב שראה המשפיע הראשון ית' שהיה טוב האור לשער בו את הימים לפי שבהיות הדברים בחשך תמיד לא ישוער זמן והבדל מלאכ' כלל אבל ראה עם זה שאם יתמי' האור לא יפסק לא ישוערו הבדל הזמן ולזה חוייב להבדיל בין האור ובין החשך כשהגביל את האור שיתמי' מדה קצובה ויפסיק מיד וכן שיתמי' החשך ר"ל העדר האו' ההי' מד' קצוב' ג"כ ובזה יוכר ויודע כראוי שהאור הוא זמן היו' והלילה הוא זמן העדרו וכאלו אמר הכתוב שלא גזר השם על הפסק האור וחשכתו להיותו בעיניו דבר רע אבל בהפך שראה את האור שהיה טוב להבדיל הזמן ולשער הימים האמנם גזר על הפסוק והבדיל אלהים בין האור ובין החשך באותם הפסוקים כדי לקרות לאור יום ולחשך קרא לילה כי זה היה תכלית האור ההוא להבדיל ימי בראשית ומלאכותיהם ומזה תדע שההבדל שהבדיל השם בין האור ובין החשך לא היה הבדלה טבעי בצורה כמו שכתב הרב המורה כי הנה הבדל הקנין מההעדר לא ייחס הכתוב לש"י כי הוא הבדל הדבר בעצמו אבל הבדל זמני שהאור ישמש ביום ולא בלילה כפי ההפסיקים שגזר בו וכבר דרשו שני גדולי עולם ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ההבדלה הזאת בזה האופן שאמר הקב"ה לאור יום תהא תחומך ולחשך לילה תהא תחומך כמו שבא בב"ר ובכלל ג"כ באמרו ויבדל אלהים בין האור ובין החשך שעשה האור עצמו הבדלים ברב ובמעט ר"ל שיהיה זורת בהדרג' וכן הבדיל בין החשך עצמו הבדלים שתהיה שקיעת האור מעט ולזה אמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך שהבדיל בין כל אחד ואחד הבדלים בעצמם ולזה לא אמר ויבדל אלהים האור מן החשך אלא בין האור ובין החשך והנה התבארו ההבדלים האלה בפסוק ויהי ערב ויהי בקר וכבר זכרתי שלא היה זה ההבדל בתנועת גשם מה או מפני תנועת גשם אלא שהאור ההוא במאמר אלהי היה מתפשט ונמצא וכן נקבץ ונעדר מן האויר אשר היה בו: (ביאור ענין ראיה באומרו וירא אלהים). ואמנם מהו ענין הראיה שנזכרה במעשה בראשית וירא אלהים וירא אלהים כתב הרמב"ן שכמו שהוצאת הדברים לפעל תקרא אמירה כן קיומה תקרא ראיה כענין וראיתי אני דקהלת. ותרא האשה, רואה אני דברי אדמון במסכת גיטין והסכים עמו רבינו נסים. אבל אינו נכון בעיני כי איני מוצא בשום מקום שתאמר לשון ראיה על הקיום. והראיות שהביא על זה המה יהיו בעוכריו כי הראיה שהביא בדברי קהלת או בדברי האשה ובמשנה דגיטין אינו מורה על הקיום אבל האמת הוא שתורה על ההכרע' בדבר שיש בו פני ההראות לצד מה ולסותרו שכאשר יכריע האדם הצד האחד על האחר יאמר רואה אני או נראה לי שהוא כך וככה הוא כל לשון ראיה שבא במעשה בראשית כמו שאבאר במקומו. וכן בענין האור בא הכתוב להודיע שעם היות האור ההוא שנברא בלתי קיים כי היה עתיד להיות קצת ימים והיה מקרה בלתי נושא ועתיד להפסק מהרה. שמפני זה אולי יחשוב תושב שלא היה האור ההוא טוב ושלם בעצמו שהנה לא היה הדבר כן בעיני הבורא כי הוא ראה בחכמתו שהיה האור ההוא טוב ונאות כפי הכרח המלאכה והבדל הימים ולכן גזר בריאתו ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה הז' שלא אמר הכתוב בענין האור וירא אלהים כי טוב בלשון סתמיי כמ"ש במעשה שאר הימים אבל אמר וירא אלהים את האור כי טוב לפי שלא היה טוב בעצמו מפני שלא יתמיד אבל היה טוב להבדיל הימים עם היות שיפסק מהרה ושההבדל שהבדיל בין האור ובין החשך היה הבדל בזמן ובמקום. והנה בסוף אלה פקודי אבאר בחשך ובאור שנזכרו בפסוקים האלה דעת אחר כפי העיון הדק יעויין שם:
=== פסוק ה ===
ביאור ענין הקריאה להדברים<br>'''ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.''' מרגלא בפומיה מהרב המורה באותו פ"ל ח"ב הנזכר שכל מקום שנזכ' במעשה בראשית ויקרא אלהים לכך כך הוא להבדילו מענין אחר שנקרא גם כן בזה השם והסכימו בזה הכלל עמו הרמב"ן והרלב"ג ורבינו נסים וזולתם ולכן אמרו שבעבור החשך הנזכר למעלה וחשך על פני תהום היה יסוד האש לדעת הרמב"ן והרמב"ם ג"כ או היה יסוד הארץ לדעת הרלב"ג או ערוב היסודות לדעת רבינו נסים ואין כן החשך שהבדיל השם מן האור כי הוא העדרו לכן אמר שקרא השם לאור יום ולחשך קרא לילה כדי להבדיל החשך הזה מהחשך הנזכר למעלה וכן פירשו בשאר הקריאות ההבדל בכמו הדרך הזה. ואין כן דעתו כי הנה החש' שנזכר למעלה והחשך שנזכר פה ענין שניהם אחד שהוא העדר האור ושאר הדעות בחשך הם חושך ולא אור. ולכן לא אקבל אותו הכלל שעשה הרב בקריאות האלו וכבר יורה על בטולו אמרו ויקרא אלהים לאור יום האם נזכר למעלה אור או יום אחר שמפני שתוף השם ההוא הוצרך עתה לקרא את האור יום. וגם לא יסבול הכלל ההוא אמרו ולמקוה המים קרא ימים כי הנה כפי דעתם שנזכרו ארבעה היסודות בפסוק השני למעלה אין ספק שהמים שזכר באומרו ורוח אלהים מרחפת על פני המים הם עצמם המים אשר בימים ומה השתוף אשר יש בהם הנה. ולכן אומר בסבת הקריאה וענינה שבעבור שהיתה בריאת האור הראשון והפסקו במדה קצובה מכוון להגבלת הזמן ולשער הימים לכן קרא ית' לאור יום שנתן לו אותו השם מפא' תכליתו שהוא לעשות יום ולחשך קרא לילה שהוא מלשון שלילה כאלו היא מלה מורכבת לא לה ר"ל שאותה מדה וקצבה והמשך זמנו לא יהיה לה אור וזה היה תכלית החשך כדי להפסיק האור שבהפסקתו ישוערו הימים והבדליהם ומפני זה נאמר במאורות ולהבדיל בין היום ובין הלילה כלומר שההבדלה ביום ובלילה שהיה עושה האור הראשון בהפסקותיו היא עצמה יעשו המאורות בתנועותיהם וזהו ויקרא אלהים לאור יום כלומר שהאור הראשון לא היה ראוי להקר' יום לפי שהיום הוא דבר נמשך מהאור והחשך ואינו האור בעצמו בלבד אלא שהקב"ה גזר שיקר' אותו האור יום בעבור שעשה הוא מדת היום ושיקרא לחשך לילה מפני שעשה מדת העדר האור שבאותו המשכות זמני לא היה אור. זאת היא סבת הקריאה הזאת שיחס הכתוב אל האלהים וכן התבארו שאר הקריאות כל אחת במקומה. ואמנם אמרו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כתבו המפרשים שהאור הזה כשנברא ביום הראשון השקיעו הקב"ה במדת לילה ושאחר כך הזריחו להאיר במדת יום ושלזה נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד הערב קודם הבוקר. וכן כתב בעל ספר הכוזר שהי' אור ובא לעתו והיה לילה לישוב והלך הסדר להקדים הלילה ליום. ואין צורך כי הנה לא אמר הכתיב ויהי ערב על אותה שקיעות האור אלא על החשך הראשון שהיה בעולם אחרי בריאת שמים וארץ קודם בריאת האור הזה כמ"ש וחשך על פני תהום וכבר כתב הראב"ע שנקרא ערב הלילה מפני שבו יתערבו הצורות הנה אם כן בראשונה היה שם חשך והאור בא ונהיה אחריו ושניהם עשו יום אחד והימים האלה נזכרים ונעשים בשבתות ומועדי השם שהתחלת' מהלילה עד סוף היום המאיר הבא אחריה כי כן היה במ"ב בראשונה חשך על פני תהום ואח"כ יהי אור ויהי אור. ואמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם וקרבן פסח היה ג"כ נעשה בערב לפי שמשם היה תחלת החג לילה ויום. אמנם יש מהמפרשים אשר נזורו אחור והתעקשו לומר כי תחלת היום הוא הבקר וסופו הוא בסוף הלילה שאחריו ושזה ענין ויהי ערב ויהי בקר לפי שהדבר יקנה השם מתכליתו ומגבול מה שאליו יתנועע ולכן היום יקרא ערב לפי שתכליתו וסופו הוא הערב והלילה תקרא בקר לפי שסופה ותכליתה בבקר וכמו שזכרו בפי' הפסוק הזה וזה כלו טעות מבואר כי הנה הדבר לא יקנה השם מתכליתו אלא בהיות התכלית ההוא נח מתמיד עליו אבל אם הוא תמיד בתנועה לא יקרא הדבר בשם מה שיהיה אחריו כי הנה החיים לא יקראו מות מפני שהיא תבא אחריהם. ולא המות תקרא חיים מפני שהוא יבא אחריה. ולדברי המטעים האלה היה ראוי שיקרא הלילה יום והיום לילה וכל דבר בשם הפכו הבא אחריו ועליהם באמת נאמר (ישעיה ה' כ') הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר וגם יתחייב אליהם אחרי שהיום השלם הוא כ"ד שעות והיה החצי ממנו יום מאיר וחצי האחר הוא לילה שלא יקרא היום השלם הזה בשם יום אחד ויום שני וכדומה אלא לילה אחד או לילה שני שהוא החלק האחרון כי הם לילה ליום ישימו כחשכה כאורה וימשך מזה שראוי שיאמר הכתוב ויהי ערב ויהי בקר לילה אחד לא יום אחד. אלא שזה מהם כלו הויה ושבוש הדעת כי הנה כפי הסדר הטבעי הלילה היא התחלת היום שיבא אחריה כמו שהעדר הקודם להויה הוא מהתחלותיה לא ההעדר שיבא אחריה. ואמנם למה לא אמר הכתוב ויהי לילה ויהי יום ואמר ויהי ערב ויהי בקר. הוא לפי שהערב והבקר יתחדשו מהדרגות עלות השמש ושקיעתו כפי הדרגות תנועות הגלגל חלק אחר חלק ולפי שלא יחשוב חושב שהאור הנבר' ביום הראשון לא חדש ערב ובקר כיון שלא היה כפי תנועת הגלגל כי לא זרח ולא שקט בהדרגה ושתכף שהיה מתחיל האור ההוא היה בחצי היום בצאת השמש בגבורתו ותכף שהיה מתחיל להסתלק ולהפסק היה נעדר לגמרי בחצי הלילה. הודיענו הכתוב שלא היה הדבר כן באותו האור אבל שהיה בו ערב ובקר כי היתה זריחתו בהדרגה וכן שקיעתו מעט מעט בהדרגה וזהו אמרו ויהי ערב ויהי בקר במקום ויהי לילה ויהי יום ר"ל שהיו האורה והחשכה באות בהדרגות וכמו שכתב רבינו נסים. (למה אמר יום א' ולא יום ראשון) ואומר אני שלכן אמר יום אחד ולא יום ראשון לפי שלא הודיענו זה בלבד ביום הראשון כי אם בכל אחד מהימים באופן אחד שוה ומתדמה היו השנויים האלה מהערב והבקר שאמר. והיה זה כן לפי שרצה יתברך שיהיה שוה ענין הימים בכל ימי בראשית ולא יהיה הבדל בכל הג' ימים ראשונים ששמש האור הזה לשאר הימים האחרונים ששמש בהם אור המאורו' אבל בכלם יהיה ערב ובקר באופן שוה לפי שהיה נמשך האור ההוא בזריחתו ושקיעתו בהדרגה מעט מעט בימים הראשונים כמו שיהיה אח"כ בימים האחרונים כפי תנועת הגלגל כי כח הבורא השוה ענינם בהשערה נפלאת מבלי חלוף ולכן בכל ימי בראשית נאמר בלשון אחד ויהי ערב ויהי בקר יום כך. ואחשוב עוד אני במראת הער' והבקר ענין אחר אמתי והוא שבכל יום ויום מימי בראשית נתחדשו שני דברים לא אחד כמו שחשב הראב"ע. כי הנה ביום הראשון נתחדש האור והפסקו שהוא החשך וכנגדם אמר ויהי ערב ויהי בקר שיחס הערב אל החשך והבקר אל האור וכן בכל אחד משאר הימים נעשו שני דברים א' במדרגת הבקר ואחד במדרג' הערב וכמו שאבא' בכל אחד מהם. גם אפשר לומר שזכר הכתוב יום אחד שבו נבראו הדברים מהאין הגמור והיה מפני זה יום אחד מיוחד לה' ולמעשהו כי נורא הוא. וחז"ל דרשו בב"ר יום של אחד שהיה הקב"ה יחיד בעולמו ואמרו זה לדעת האומרים שנבראו המלאכים ביום שני והרמב"ן כתב בזה טעם אחר והוא שמפני שלא היה עדין יום שני לכן לא אמר יום ראשון כי הראשון מצטרף לשני והוא ג"כ טעם נכון לפי ענינו. ועם מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הח' שהיא למה זכר הערב קודם הבקר שהוא לפי שהערב רומז אל החושך שהיה על פני תהום קודם שאמר יהי אור ולמה אמר ויהי ערב ויהי בקר ולא אמר ויהי לילה ויהי יום שהוא כדי ללמדנו שהיה אותו אור ראשון זורח ושוקע בהדרגה. גם שרמז בערב ובקר לשני הדברים שנתחדשו בזה היום אור וחשך ולמה נאמר יום אחד ולא יום ראשון לכל א' מהטעמים שזכרתי:
'''ועם ''' מה שפרשתי בזה לא ישאר מקום לספק התשיעי שהפליג והגדיל הרב המור' בענינו והוא במה שוערו הימים הראשונים אם לא היתה עדין תנועת הגלגל לפי שהיה האור ההוא הראשון איכות מתפשט באויר ברצון בוראו מדה קצובה שבו היה היום והיה מסתלק ונפסק מדה קצובה שהיה לילה והיו באור ההוא הדרגות בקר וערב וצהרים ובו א"כ שוערו הימים ושעות והרגעים כמו ששוערו הימים האחרונים הטבעיים בתנועת הגלגל כי הנה היה אור המאורות דוגמת אותו אור ראשון בדמותו וצלמו. ואולי שלזה כוונו חז"ל (חגיגה ה') באמרם אור שברא הקב"ה ביום הראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו כלומר שהיה באופן כך שהיה האדם יכול להביט בו שעור הזמן לא בלבד שלאותם הג' ימים ששמש כי אם גם כן ימים ושנים עד סוף העולם. ולהיות האור ההוא בריא' אלהית העלו מעלתו באמרם שגנזו הב"ה לצדיקים לעתיד לבא ר"ל שאז תבא האומה במעלות השלמות כ"כ שלא ישתמשו בדברים וגם לא במאורות כפי המנהג הטבעי אלא בדברים נסיים נמצאים על צד ההשגחה והרצון הפשוט המוחלט כאור הראשון והוא ענין מאמר הנביא (ישעיהו ל׳:כ״ו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. וראיתי בדברי הנשיא רבי אברהם ברבי חייא בספרו הנזכר שזכר בזאת הפרשה חמשה פעמים אור ושני פעמים חשך ושהיה זה לרמוז לשפע האלהי המושפע ממנו ית' והנה מעלות אותו השפע הם ה' ולכן נאמר שם אור הרומז אליהם ה' פעמים בפרשה. הא' הוא השפע המגיע אל השכלים הנבדלים וכנגדן אמר ויאמר אלהים יהי אור. והב' הוא השפע אשר יושפע אל הגלגלים בהניעו ית' אותם בתנוע' הכוללת הראשונה ועליו אמר ויהי אור. והג' הוא השפע המגיע נביאים בנבואותיהם ועליו נאמר וירא אלהים את האור כי טוב. והד' הוא השפע המגיע לחכמים האמתיים אשר בו יבדילו בין האמת והשקר ועליו נאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. והה' הוא השפע המגיע לנפשות אחר המות אם בשכר ואם בעונש ועליו נאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. כי הנה אור האמונות האמתיות והמעשים התוריים המשובחים יעשו יום בשכר ג"ע וחשך האמונות הכוזבות והמעשים המגונים יעשו לילה בעונש גהינם. ואמנם החשך שנזכר למעלה בפסוק השני הוא רמז לזמן שאין בו ממשות ולא מציאות כי אם בדעת האדם. אלה הם דברי הנשיא ועם היותם רחוקים מפשט הפרשה וענין האור אין ספק שהם דברי פי חכם חן. כי הנה עם היו' פשט הכתוב כפי אמתתו אחד אינו רחו' שירמוז עוד אל דברים אחרים שהם מכלל השבעי' פנים שיש לתורה: (טע' לזכרו ושם אלקים במד"ר) ונשאר עתה להשיב לשאלה הו' שהיא למה לא נזכר בכל מעשה בראשית שם המפורש יו"ד ה"א וא"ו ה"א ידו"ד אלא אלהים ועם היו' השאלה כוללת בכל ששת הימים הנה אומר כאן בתשובתה בכלל כי הנה ממה שביארתי בשתוף שם אלהים הנה שם ידו"ד הוא מורה על מהותו ועצמותו ית' ושם אלהים מורה על השפעתו המציאו' והטו' בזולתו. ומפני זה במעשה בראשית שהוא ספור השפעתו בבריאת העולם נזכר שם אלהים המורה על המשפיע הראשון היכול המוחלט בעל הכחות כלם. ואמנם למה בשאר הפרשיות שאחרי ויכלו נזכרו השמות הקדושים באופן אחר הנה אחקור עליו כל דבר במקום הנאות אליו:
=== פסוק ו ===
'''ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים עד יום שני.''' ואמנם השאלות הנופלים באלה הפסוקים כפי הוראת פשוטיהם ודעות המפרשים בהם הם אלו שאזכור:
'''השאלה הא'''' מהו ענין הרקיע הזה הנעשה ביום השני אחרי שהיו השמים כבר נבראי' ביום הראשון ומה הם המים אשר עליו. ואתה דע לך שבדבר הזה נפלה מבוכה רבה ודעות חלוקות בין אחרוני חכמינו המתפלספי' והמפרשים ודעותיה' כפי מה שראיתי בדבריהם הם ה' דעות כמספר הפעמים שנזכר שם רקיע בזאת הפרשה ואני אזכרם לך פה ואעיר על הספקות המתחייבות אליהם. ודע שיש אצלינו עשרה עדים להעיד על אמתת הרקיע. העד הא' היא התורה האלהי' שאמר בבריא' העופו' ועוף יעופ' על הארץ על פני רקיע השמים. והעד הב' מה שאמרה במאורו' יהי מאורות ברקיע השמים. והעד הג' יחזקאל שאמר (יחזקאל א' כ"ה) ודמות על ראשי החי' רקיע כעין הקרח הנורא וגו' ואמר ממעל לרקיע אשר על ראשם דמות כמראה אבן ספיר דמות כסא, והעד הד' שאמר דהע"ה ומעשה ידיו מגיד הרקיע הללוהו ברקיע עזו וגו'. והעד הה' רבי אליעזר בפרקיו שאמר איזהו רקיע נברא בשני זה רקיע שעל ראשי החיות וגומר. והעד הו' אמרם בבראשית רבה היכן הם נתונים חמה ולבנה ברקיע השני. והעד הז' אמרם שם יהי רקיע נגלדה טפה אמצעית ונעשו שמים תחתונים ושמים עליונים. והעד הח' אמרם ז"ל (חגיג' דף יג) מהארץ ועד הרקיע מהלך תמש מאות שנה ובב"ר מהארץ ועד הרקיע כמן הרקיע עד המים העליונים ושאר המאמרים הדומים לאלה. והעד הט' אמרם בב"ר בשני ברא מן העליונים יהי רקיע. והעד הי' אמרם שם נטל הק"בה כל מימי בראשית ונתן חצים ברקיע וחצים באוקינוס ואמרם שקצוות הרקיע דבוקי' בים אוקינוס. והנה הדע' ההוא אשר יסכימו בו כל עשר' העדי' האלה הוא הקדוש והאמתי ומי שלא יסכימו בו כלם אינו אמתי לפי שכל' יעידון יגידון על אמתת זה הדרוש. ואחר הקדימי לך זה אספר דעות המפרשים בענין הרקיע:
'''הדעת הא'''' הוא שהרקיע הנזכר כאן הוא הגלגל העליון המקיף בכל ולזה נטו קצת מקדמוני חכמי האומו'. ואמרו שזה הרקיע שעל ראשי החיות שראה יחזקאל הנביא ושדבר ממנו ר' אליעזר בפרקיו ושממנו דבר המשורר באמרו ומעשה ידיו מגיד הרקיע הללוהו ברקיע עזו. אבל הדעת הזה הוא בלתי נכון לפי שאם היה הרקיע שזכרה התורה בפרשה הזאת הוא הגלגל הראשון מה יהיו המים אשר עליו כמ"ש ובין המים אשר מעל לרקיע, ועוד שאיך יצוייר שהיו הגלגלים התחתונים נבראים ביום הראשון שעליהם אמר בראשית ברא אלהים את השמים ושהגלגל העליון המקיף בכל נברא אחר כך ביום השני. גם יכחיש הדעת הזה העד הא' שאמר בעוף על פני רקיע השמים כי העופות לא יעופפו בגלגל הראשון וגם העד הב' מהמאורות שהם אינם נתונים בגלגל העליון המקיף. והעד הז' יהי רקיע גלדה טפה אמצעית ונעשו ממנה שמים התחתונים ושמים העליונים שלא יצדק זה על הגלגל הראשון. וגם העד הח' שאין המהלך מהארץ ועד הרקיע ההוא כמהלך מן רקיע לרקיע. וגם העד הי' לפי שהמים היסודיים אינם נתונים מחציתם בגלגל הראשון הנה אם כן הדעת הזה בלתי מתקבל כפי עדות העדים:
'''הדעת הב'''' הוא שהרקיע הזה נאמר על כללות הגרמים השמימיים כי הם כלם יקראו כדו' אחד ורקיע אחד ולזה יראה שנטה רש"י באומרו הם השמים שנבראו ביום הראשון אלא לחים היו ונקרשו בשני. ולכן פירש יהי רקיע יחזק הרקיע מדברי ב"ר הוא כמו שיתבאר. ולזה גם כן נטה הרמב"ן ורבי' נסים ופירשו הכתוב שאמר השם שמאותו חומר עליון שנברא ביום הא' לדעתם יתהוה הרקיע שהוא הכדור השמימיי כלו וגם הרלב"ג מזה הדעת ברקיע הזה. וכבר יסברו פנים לדעת הזה העד הא' והב' לפי שהעוף יעופף לצד מעלה כנגד הגלגלים והמאורות הם בהם. וגם העד הג' אשר מדברי יחזקאל שהרקיע שראה היה מכלל הגלגלים וגם העדים ו' וז'. אבל ישיגו לדעת הזה ספיקות הא' שאם היה הרקיע כלל הגרמים השמימיים מה הם המים אשר עליו כי הנה למעלה מהם אין מים יסודיים ולא גלגלים שנקראו בשם מים והנבדלים לא כנה אותם הכתוב בשם מים כמו שיתבאר ומה הם אם כן המים ההם. והרמב"ן כתב שהוא סוד שלא ניתן לביאור ונמשך אחריו רבינו ניסים אבל אם הם לא ביארוהו לא הותר הספק אם כן. והרלב"ג אמר להיתר זה עם מה שהניח ממציאות חומר בלתי שומר תמונתו ובאמת אם השיג להרמב"ן בזה סכלות העדרי הנה להרלב"ג השיג סכלות קניני טוב העדרו ממציאתו. בהנחתו חומר בלתי שומר תמונתו כי בו הנה הוא באמת בלתי שומר אמונתו לפי שזה הדעת הנפסד הביאו להאמין בריאת העולם יש מיש וכמה מהגנויי' והבטולים יתחייבו אליו בו וכמו שביארתי בספר מפעלות אלהים. וגם יקשה לזה הדעת מאמ' יחזקאל ברקיע שהוא העד הג' כי ממנו יראה שלא יקרא רקיע כללות הגלגלים אלא הגלגל העליון אשר עליהם. והעד הה' מפר"א שאמר מהו הרקיע שנברא בשני אלא זהו הרקיע שעל ראשי החיות שממנו יראה שאין רקיע שם נרדף לשמים. ויקשה עליו עוד העד הי' מאמרם ז"ל נטל הקב"ה כל מי בראשית חצים ברקיע וחצים באוקינוס א"כ גם בדעת הזה הב' לא יתכן:
'''והדעת הג'''' הוא שהרקיע הנזכר כאן הוא השטח הקערורי מגלגל הלבנ' שהו' המבדיל בין המי' התחתונים שהם ההויות השפלות ובין המים העליונים שהם הגרמי' השמימיים כי בהיות שם מים כולל לכל הגשמים עליונים ותחתונים והיה הבדל עצום בין הגש' העליון הנצחי לגשם השפל הנפסד רצה ית' לתת ביניהם הבדל מקומי' ושם הגשמים הנכבדי' למעל' והפחותי' הנפסדי' למטה חדש שטח א' בקערורית גלגל הלבנה להיות מבדיל בין העליונים לתחתונים וזהו אמרו ויעש אלהים את הרקיע שתקנו ועשאו שטח מתוקן שוה להבדיל ביניה' וכבר ספר זה הדעת הר' יצחק ישראלי בספר יסוד עולם מ"ב פ"ע והנ' יסתייע והעד הא' שהעוף יעופף כנגד קערורית גלגל הלבנה. אבל הדעת הזה אין ראוי לקבלו לפי שאי אפשר שבריאת הגרמי' השמימיים כלם הנכללים בשם שמיים נתיחסה ליום הא'. ובריאת שטח קערורית גלגל הלבנה נתיחס ליום הב' האם נבראו מבלי שטחי' מקיפי' בהם ומבלי תכלית והלא כל דבר נברא בשטחו השמים בראשון היו ואין ספק ששטחי' יקיפו בכל א' מה' גבנוני וקערורי' ואיך יצוייר אם כן שנברא גלגל הלבנה ביום הא' בלי שטח קערורי ועוד שהגרמי' השמימי' נבדלים היו מהשפלים בטבע ובצור' וגם במקום ובמצב כיון שהיו העליונים מקיפים והתחתונים מוקפים ומה היה א"כ הצורך בהבדל החדש הזה שהבדיל בבריאת השטח הוא. גם שהוקשה לי מאד שעל השטח הקערורי שהוא מקרה בלתי עומד בעצמו יאמר הכתוב יהי רקיע ויעש אלהים את הרקיע כל שכן שהעדי' מכחישים את הדעת הזה מאד. אם הב' שהמאורות נתנו ברקיע השמים ואינם בשטח ההוא הקערורי מגלגל הלבנה בלבד. והג' מהרקיע שזכר יחזקאל שהו' ראה אותו על ראשי החיו' לא תחתיה' בשטת קערורית הגלגל לבנה. וכן הה' מפר"א שאמר איזה הוא רקיע שנברא בשני זהו הרקיע שעל ראשי החיות. וכן הד' מדברי דוד לפי שהדעת נותן שלא ייחס ספור כבוד האל ומעש' ידיו לשטח השפל שבגלגל הלבנה ולא אמר עליו הללוהו ברקיע עזו כי אם על הגלגלים בעצמותם וכל שכן העדים האחרי' כלם מדברי חז"ל שאי אפשר שיפורשו על השטח ההוא בשום צד כמו שהוא דבר גלוי ונגלה בעיניהם הנה א"כ לכל העדים יעידו נגדו. וגם העד הראשון לא יעיד על הדע' הזה באמרו בעוף שיעופף על פני רקיע השמים אם יפורש פני על השטח לא יפורש רקיע כי אם על גלגל הלבנה כלו לא על שטתו בלבד והוא מבואר:
'''והדעת הד'''' הוא שלא נאמר רקיע אלא על האויר שהוא נחלק לג' חלקים כמו שנתבאר בספר האותות. הא' הוא העליון מהם הסמוך ליסוד האש מקבל חומו מאד עד שישימהו חם ויבש ולא יתילדו בו מפני זה עננים ומטר כי אין שם קור מקבץ ושם יתילדו הכוכבים בעלי הזנבות. והחלק הב' הוא האמצעי ואינו כל כך חם כראשו, ולכן יתילדו בו העננים והמטר כי הוא לח מפני רחוקו מהתנועה והאדים בעלותם שמה יתקררו יתהפכו מים. והחלק הג' הוא התחתון מהאויר הקרוב אלינו והוא חם להתהפכות נצוץ השמש המכה ביסוד הארץ אשר מזה הצד הוא ספיריי והחלק הזה האחרון מהאויר יאמר הדעת הזה שקרא הכתוב רקיע והיה מבדיל בין מים למים רוצה לומר בין המים היסודיים התתתונים שהם מים בפועל ובין המים אשר בכח שהם בחלק האמצעי שבאויר שיתילד בו המטר ולכן קראו גם כן מים ואמרו בעלי הדעת הזה שאלו הם המים שזכרו חז"ל שהיו תלוים במאמר ופירותיהם הגשמים. הנה א"כ המים התחתונים הם המים היסודיים שהם בפועל. והרקיע הוא חלק התחתון מהאויר הקרוב אלינו. והמים אשר עליו הוא החלק האמצעי שבאויר שהוא מים בכח מפני ששם יתילדו מי המטר. ואמנם החלק העליון שבאויר אינו מים לא בכח ולא בפועל. ואמרו שעליו אמר רבי עקיבא (חגיגה דף י"ד) כשתגיע למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים ר"ל שלא יאמרו שהחלק העליון מהאויר הוא מים לא מים בכח ולא מים בפועל כי הוא דובר שקרים לכן אמר ב' פעמים מים מים. ויסתייע הדעת הזה מדברי העד הראשון מהעוף לפי שהוא מעופף באויר הקרוב אלינו לכן אמר בו על פני רקיע השמים וגם דברי העד הי' שנטל הקב"ה כל מי בראשית ונתן חצים ברקיע וחצים באוקינוס לפי שחצים בפועל הם באוקינוס וחצים בכח הם ברקיע האויריי ההוא. ואמרם שקצוות הרקיע דבוקים באוקינוס שזה לא יצדק כי אם באויר שקראו רקיע לא בגלגל וזה היה דעת המורה ואחריהם בפיהם ירצו סלה אבן תבון ואבן כספי ואבן לטוב ונרבוני ואלבלג ואחרים מלבד אלה קיימו וקבלו הדעת הזה עליהם ועל זרעם אמונה קיימת לא כן אנכי עמדי שהדעת הזה בעיני הוא שוא ידבר כזב. ואעידה לי עדים נאמנים מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ומאמרי חז"ל לפי שיד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו. אם העד הב' שהמאורות הם ברקיע השמים ושם נתנו. לא בחלק האויר הקרוב אלינו וכבר תשב הראב"ע להנצל מהספק הזה באמרו שייחס הכתוב המאורות לרקיע השמים לפני שבו יראו. אבל זה באמת זיוף והטעאה. לפי שהכתוב אומר בביאור יהי מאורות ברקיע השמים ויתן אותם אלהים ברקיע השמים והוא המורה שהם נתונים בו לא שיראו באמצעותו כי הנה האמצעי עם היותו המוביל הקרוב לחוש אינו נושא המוחש כי אם הדבר הנראה אף כי בכל חלקי האויר שבין השמים והארץ נראים המאורות ולמה יוחסו א"כ לרקיע שהוא חלק התחתון בלבד. וכן העד הג' יחזקאל שאמר שראה על ראשי החיות רקיע שממעל לרקיע ההוא ראה כמראה אבן ספיר דמות כסא האם אפשר לפרש זה על חלק האויר התתתון. והנה בעלי הדע' הזה כלם פרשו החיות על הגרמי' השמימיים ויתחייב א"כ שהרקיע שהיה עליהם שיהיה דבר מהעליונים לא חלק האויר אשר אתנו וכן העד הד' שאמר דוד השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע וכתב הרב המורה שהספור וההגדה הזאת נאמר על ההשכלה ומזה הפסוק הוציא והוכיח שהיו הגרמים השמימיים חיים משכילים ואיך א"כ נוכל לומר שהרקיע הוא האויר התחתון הקרוב לבני אדם השוכן אתם בתוך טומאותם האם נאמר שהוא מגיד כבוד השם והנה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עזו מבואר שקרא קדשו לשכלים הנבדלים ורקיע עזו על הגרמים השמימיים ובגבורותיו על העולם השפל כלו אי אפשר לפרש הרקיע שזכר שם על חלק האויר וכן העד הה' מפר"א איזהו רקיע שנברא בשני זה רקיע שעל ראשי החיות שבהכרח יפורש על דבר יותר מעולה מן החיות לא על האויר. והן העד הו' ממ"ש בב"ר שחמה ולבנה נתונים ברקיע השני ואין לפרשו על האויר כל שכן שלא יצדק כפי זה הדעת העד הז' שאמרו בב"ר בשעה שאמר הקב"ה יהי רקיע גלדה הטפה האמצעית ונעשו השמים התחתונים ושמי השמים העליונים והרב המורה כתב זה המאמר גלדה טיפה האמצעית לפרשו על האויר והשמיט סוף המאמר שהוא ונעשה ממנו שמים תתתונים ושמי השמים העליונים לפי שלא יכול לא לפרשו על האויר כי אין בו שמים ולא שמי השמים וכן העד הח' שאמרו מהארץ עד הרקיע מהלך ת"ק שנה. ובמסכת חגיגה (דף י"ג) שעביו של רקיע כעבי מה שבין הארץ לרקיע ושאר המאמרים שזכרו על זה האם אפשר לפרש הרקיע הנזכר בהם על חלק האויר התחתון והנה הוא מגיע לארץ ודבק בה ואיך יהיה א"כ המקום הפנוי שביניהם מהלך ת"ק שנה. ואין ספק שכבר נדחק הרב המורה בספקות האלו כי לא נעלמו מאתו וכתב להנצל מהם באותו פ"ל ח"ב ז"ל ומפני זה השתוף יקרא ג"כ השמים האמתיים רקיע או רקיעים כמו שנקרא הרקיע האמתי בשם שמים ע"כ. רצה בזה שהרקיע עיקר הנחתו הראשונה הוא על החלק התחתון מהאויר אבל שבעבור שנקרא הרקיע האוירי בשם שמים כמ"ש ויקרא אלהים לרקיע שמים שהוא לדעתו האויר היה שנקרא ג"כ השמים האמתיים בשם רקיע ומזה המין יהיה הרקיע שנזכר במאורות ובדברי יחזקאל ובדברי המשורר ובדבריהם. ואתה רואה כמה מהחולשה יש בטעם הזה כי הנה האדם נקרא שמו כן מלשון אדמה ולא יתהפך שתקרא האדמה בשם אדם וכן שאר השמות שנגזרו מדברים אחרים ולא יקראו גם הם בשמם ולכן הקושיא במקומה עומדת למה קרא החלק מהאויר בשם רקיע ובשם שמים וכן יקשה לדעת הזה העד הט' והוא מ"ש בב"ר אלה תולדות שמים וארץ כלפי מעלה הדבר אמור שכל מה שאתה רואה תולדות שמים וארץ הם שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בשני ברא מן העליונים שנאמר יהי רקיע. בג' ברא מהתחתונים שנאמר תדשא הארץ. בד' ברא מן העליונים יהי מאורות וגו' שהנה באורו בזה שהוא הרקיע שנברא ביום השני מן הגרמים השמימיי' כמו המאורות שנבראו בד' לא מהאויר שהוא מהתחתונים וכל זה ממה שיורה שהדעת הזה הוא שקר בדוי. אמנם הראיות שהביאו בעלי זה הדעת להעזר מהם הנה בפי' הפרשה אוכיח שלא כוונו למה שפירשו עליהם. והתימה מהאנשים שלמים הם אתנו הרב המורה והראב"ע איך טובעו בדעת הנפסד הזה כסבה קלה וחלושה ואיך הביאה אליו הכרח מועט שהוא להמנע אצלם מציאות מים עליונים מעל השמים כאלו לא יאמר שם מים אלא על המים התתתונים היסודים אשר אתנו ואין הדבר כן כי הנה מצאנו שם מים נאמרים על הנבואה וחכמת התורה כמו שנא' הוי כל צמא לכו למים ועל הגבורה המופלג' כמו הנני (ישעיה ח' ד') מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור ואת כל כבודו עד שמצינו שם מים נאמר עליו ית' שנאמר אותי עזבו מקור מים חיים כי עזבו מקור מים חיים את ה' וידוע שלא כנו הנביאים את האל ית' ותורתו וגבור' המלכים בשם מים בבחינת גשמותם כי אם לדמוי מן הדמוים וככה היה להם לפרש המים אשר מעל לשמים הנה התבאר גם כן גם הפסד ושקרות זה הדעת הד':
'''והדעת הה'''' הוא שהרקיע הנזכר כאן הוא גוף כדורי חזק נעשה ביום ב' בתוך יסוד המים והוא קבוע ממוצע בחלל העולם ומים קבועים עליו ומים אתרי' תחתיו אלא שבני אדם לא ירגישו בו וזה היה דעת רב סעדיה גאון וגם מחכמי האומו' אמרו כן. אבל הדעת הזה אין ראוי להשגיח בו כיון שאין המציאו' מאמת אותו ולא בא עליו מופת והם באמת דמיונות בני אדם שכאשר יקשה עליהם לדעת הדבר יעשו להם דמיונות כוזבים לשכך את האוזן להסיר מעליהם תלונות הספקות ולכן כתב הראב"ע על זה אמר הגאון על הרקיע דברים אשר לא כן. ואחרי שחמשת הדעות אשר זכרתי בענין הרקיע הם בלתי אמתיים כפי הכתובים ודברי חז"ל תשאר השאלה מהו אם כן ענין זה הרקיע והמים אשר עליו מי יתן ואדע:
'''השאלה הב'''' ויהי מבדיל בין מים למים כי הנה אחרי שאמר הכתוב יהי רקיע בתוך המים מבואר הוא שאותו רקיע יהיה מבדיל בין מים שעליו למים שתחתיו שאם לא כן יכנס גשם בגשם:
'''השאלה הג'''' באומרו ויעש אלהים את הרקיע. ארז"ל שזה אחד מהמקראות שהרעיש בן זומא את העולם ויעש אתמהה והלא בדבר ה' שמים נעשו. וכתב הרמב"ן שלא היתה הרעשותו על לשון ויעש בלבד שהרי ברביעי ובששי כתיב ג"כ ויעש אבל היה בעבו' שבשאר הימים אחר האמירה כתיב מיד ויהי כן אבל כאן כתיב אחר ויאמר אלהים ויעש אלהים וזאת היתה קושייתו. אולי היה לו בזה פירוש נסתר ולא רצה לגלותו בענין הרעש אלה הם דבריו. ואחרי שבן זומא לא פירשו תמה אני למה זה פירש הרמב"ן כפי פשוטו של מקרא ענין ויעש אלהים את הרקיע בהיות שכבר אמר יהי רקיע. ועוד למה לא נאמר ויעש אלהים ביום הראשון ולא בשלישי ולא בחמישי ולבד נאמר בשני ובד' ובו' והלא מעשה ה' היו כל מלאכת ששת הימי'. וגם נוכל לומר שלא הרעיש בן זומא את העולם בעבור שהפסוק ויהי כן בא אחר העשיה ולא תכף לאמירה כדברי הרב הנחמני שאם היה הדבר כן היה מרעיש על פסוק ויהי כן לא על פסוק ויעש כל שכן שהוא ביאור הרשעתי באמרו ויעש את יום והלא בדבר ה' שמים נעשו ואם על זה הרעיש עולמו ראוי לדעת מדוע לא הרעישו ג"כ בויעש אלהים את שני המאורות ובויעש אלהים את חית הארץ:
'''השאלה הד'''' באמרו ויבדל בין המים וגו'. וזה כי לא ימלט משנאמר שהמבדיל בין מים למים הוא האל ית' או הרקיע עצמו שבכחו ותנועתו חדש והבדיל הצורות במים אשר תתתיו והלבישו לקצתו צורת אש ולקצתו צורת אויר וכן לשאר היסודות ושכן הבדיל המים אשר מעל לרקיע בעצמו' וצורה שכל זה חדש הרקיע במה שתחתיו ובמה שעליו כפי קרבתו ורחקו כמו שפירשו רבינו נסים. וכמה התפאר בפי' הזה. והנה אם יהיה ויבדל חוזר לאל ית' יהיה באמת מאמר מיותר לפי שאחרי שאמ' יהי רקיע ויהי מבדיל היה די בשיאמר ויהי כן ויעש אלהים את הרקיע כן ומה צורך בהשנות זכרון ההבדל וביחסו אליו ית' בהיותו דבר נעשה מעצמו בהתהוות הרקיע בתוך המים ואם נפרש ויבדל על הרקיע שהוא היה המבדיל ג"כ והיה מאמר מיותר כי כיון שאמר יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל לא היה צ"ל לו ויהי כן שהוא לדעתם עדות על מציאות הדבר בפועל כמו שצוה השם כל שכן הענין בעצמו קשה לציירו מאד לפי שעם היות שהרקיע יחדש במה שתחתיו הבדל צורות בתנועתו איך יושכל שיחדש ג"כ במה שעליו הבדל צורות כי העליון בתנועתו יתכן שיפעל במה שתחתיו להיותו סבתו אבל לא שהתחתון המסובב יחדש צורות וטבעים בסבתו אשר עליו:
'''השאלה הה'''' באמרו ויהי כן וזה שאם בא הכתוב הזה להודיע שיצא לפועל הדבר כמו שגזרו השם והיה. כב' ידענו זה מפסו' ויעש אלהים את הרקיע מה יהיה אמרו עוד ויהי כן כ"ש שנשתנ' הפסוק הזה בענין הרקיע ממה שנ' בימים האחרים כי הנה ביום הה' נאמר ויהי מאורות ואחריו ויהי כן ואחר זה נאמר ויעש אלהים את שני המאורות כאלו פסוק ויעש הוא פי' איך היה וככה ביום הו' נאמר ויהי כן ואחריו פירש איך היה כן באמרו ויעש אלהים את כל חית הארץ אבל בענין הרקיע נשתנה הסדר הזה שאמר הכתוב ויהי רקיע ואחריו אמר ויעש אלהים את הרקיע ואחר זה אמר ויהי כן:
'''השאלה הו'''' באמרו ויקרא אלהים לרקיע שמים והוא כי אם היה שמהחומר המימיי הכולל עשה בתוכו ית' הרקיע והיה אם כן הרקיע טבע ממוצע בין העליונים והתחתונים למה זה נקרא שמים כשם העליונים ולא נקרא כשם התחתונים או היה ראוי לקראו מים שהוא שם כולל למקור אשר ממנו חוצב:
למה לא נאמר כי טוב ביום השני<br>'''השאלה הז' ''' למה לא נאמר כי טוב ביום השני הזה ובב"ר אחז"ל על זה טעמים מתחלפים מהם אמרו כי בו נברא גהינם וכן הוא כתוב בפרקי רבי אליעזר ומהם אמרו שבו נברא המחלוקת. ומהם אמרו שלפי שלא נגמרה מלאכת המים לא נאמר בו כי טוב ונאמר ביום הג' שני פעמים כי טוב אחת לגמר מלאכת המים ואחת לצמיחת הדשאים והוא כמו שכתב הרב המורה הדעת היותר מתקרב אל הפשט. אבל הקושיא במקומה עומדת לפי שמלאכת יום השני היתה עשיית הרקיע וההבדלה בין מים למים ר"ל להבדיל העליונים מהתתתונים ושני הדברים האלה נגמרה מלאכתם בשני יהיה ראוי מפני זה לומר בו כי טוב. ואמנם הגלות היבשה היא מלאכה אתרת מחולפת מהבדלין ממים שנעשה בשני וגם ראוי לשאול מאין להם לחז"ל שנברא גהינם בשני או המחלוקת כי הנה אור דידן או אור גהינם לא יאמר עליהם שם מים ומהו הסמך שמצאו לזה הפסוק:
'''והנני''' מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות:
'''ויאמר אלהים יהי רקיע וגו'.''' עד ויהי ערב ויהי בוקר יום שני הנראה אלי באמתת ענין הרקיע והמים אשר עליו הוא ששני הדעות האחרונים שזכרתי בשאלה הא' ר"ל מהיות הרקיע חלק מהאוי' או היותו דבר נברא בתוך יסוד המים אין ראוי לשום עליהם לב כי הם מכחישים הפסוקים ודברי חז"ל וכן שלשת הדעות הראשונים המשתתפים בהיות הרקיע דבר מהגרמי' השמימיים אם כללותם יחד. ואם הגלגל העליון ואם שטת גלגל הלבנה הם בלתי נכונים מפני ספקות שיתחייבו אליהם מהפסוקי' ודברי חז"ל כמו שזכרתי ולכן אומר אני שהשמים שנבראו ביום הא' היה גלגל אחד בלבד עב וגדול מאד ואותו כדור רב ועצום נעשה בראשונה ואמנם אותו הרקיע שנעשה ביום השני הם כלל הגלגלים המקיפי' אותם שהם נכנסים בתוך גלגל העליון והם נעשו מאותו כדור גדול שנברא ביום הא' וביאור זה הוא כפי מה שאומר. כבר התבאר ממה שפרשתי שהיום הראשון נבדל מששת ימי בראשית בשני הבדלים הא' שמלאכת היום הא' היה כלו יש מאין ומלאכת שאר הימים היו יש מיש. והב' שביום הא' נבראו האבות וההתחלו' ובשאר הימים נעשו התולדות שיצאו מהם כי כמו שביום הא' נבראת הארץ שהיא כללות הד' יסודות ובשאר הימים נעשו הדברים המורכבי' מהם ככה ביום הא' נבראו השמים שהוא שם כולל לשכלים הנבדלים ולכדור אחד רב ועצום בגדלו ועביו הוא מקומו של עול' וביום הב' נעשה מאותו כדור וגלגל גדול שנקר' שמים שאר הגלגלים המוקפים ואותם קרא הכתוב בכאן רקיע וביום הד' המאורות כמו שיתבא'. ויצא מזה שלא נתהוו שאר הגלגלים ולא מאורותיה' ביום הראשון והוא דעת רבי אליעזר בן יעקב במסכת חגיגה כמו שזכרתי למעלה בזכרון השאלה הה' מהפרשה הראשונה. וכבר למדנו שדברי רבי אליעזר בן יעקב בכל מקום הם כלם קב ונקי ויצא עוד מזה שלא נברא הרקיע מהאין המוחלט אלא יש מיש לפי שנעשה הרקיע מהכדור הגדול שנברא ביום הראשון ולזה אמר ויעש אלהים את הרקיע ולא אמר ויברא וכבר הודעתיך שהאבות וההתחלות ההם שנבראו ביום הראשון נבראו בצורותיה' ונתן בהם כח לעשות מהם התולדות שזכר הכתוב בשאר ימים. והנה לא נבראו הגלגלים כלם ביום הראשון לפי שאותו יום ייוחד לבריאת האבות וההתחלות מהאין המוחלט. ולא היה ראוי שדבר מהתולדות שהיו יש מיש יהיו ממלאכת אותו יום וראה ית' לברא מן האין הגמור המעט מהנמצאות שאפשר ושכל השאר יהיה נעש' מהם ולכן ברא הכדור השמימיי אחד בלבד לא מדבר כדי שאח"כ ממנו יעשה את שאר הגלגלים. אמנם ברא להתחלות מתחתונים ד' יסודות לא אחד כמו שעשה בעליונים לפי שהעליונים לנצחיותם היה די להם בהתחלה אחת. ולשפלים מפני שנויים הויתם והפסדם היה ראוי שיהיו להם ד' יסודות להתרכב מהם ולהפסד אליהם והנה ראה ית' לעשות גרמים שמימיים מאותו כדור א' שברא ראשונה ולא שיהיה כלו אחד תמיד כמו שנברא לארבע' סבות. הא' לפי שהיו השכלים הנבדלים רבים והיה ראוי ג"כ שיהיו גלגלים רבי' כי רבוי המניעי' יחייב רבוי המתנועעים והסבה הב' לפי שהגלגל הראשון כמ"ש הפלוסוף יקנה שלמותו בתנועה אחת ושאר הגלגלים אי אפשר שיגיעו לאותו שלמות אלא בתנועות רבות שרבוי תנועות יעמדו להם. כפי רחוקם מהמניע הראשון מה שיעמוד מהגלגל העליון תנועה אחת לקרבתו אל המניע הראשון ואין ספק שבהיות הכדור כ"כ גדול עצום ורב בעביו כמו שהיה בבריאתו שיהיה גבנינותו ושהוא החלק העליון ממנו יותר קרוב ודבק אל הנבדל ויספיק לו מפני זה תנועה אחת להשיג שלמותו אמנם כפי החלקים התחתונים הקערורי' ממנו להיותם מרוחקים מאותו עגול ראשון ומדבקות הנבדל לא היה אפשר שישיגו שלימותם באותה תנועה האחת הכוללת כי איך ישתוה החלק הקערורי מן הגלגל הרחוק מהנבדל לחלק הגבנוני ממנו הקרוב לנבדל בתנועה אחת שוה כי הנה עם היות שאין לנבדל מקום מיוחד אין ספק שתתיח' השפעתו והנעתו ממנו בחלק מה מהגלגל יותר מבחלק אחר עד שכתב הפלוסוף שהגלגל החלק היותר גדול מחלקיו עם המניע אותו הוא בעגול הגדול האוזר אותו אשר הוא באמצע ורוחק שוה מקוטביו ומפני זה כדי שהחלקים התחתונים הקערורים מאותו כדור ראשון יגיעו אל השלמות ההוא שיגיעו אליו החלקים העליונים הגבנונים ממנו או לשלמות אחר נאות אליהם ראתה החכמה האלהית לעשות מאותם החלקים התחתונים גלגלים בפני עצמם כדי שיתנועעו בתנועות רבות ומהם יגיעו באמצעותם לשלמות שיגיעו אליו החלקים העליונים בתנועה האחת ומהם שלא יוכלו להגיע אליו ישיגו שלימות ותכלית אחר בתנועותיהם. והסבה הג' היא מפני המאורות והכוכבים שאם היו כלם בכדור א' היו מתחזקים בפעולותיהם יותר מהראוי כפי כח הכדור הנושא אותם והיה השמש שורף את העולם בחזק חומו העצום וכן שאר הכוכבים היו פועלים פעלותיהם יותר מהגבול הראוי כפי כחם וחזקם הקנוי אליהם מהנושא אותם ויצא זה מהגבול הראוי או שהיו המאורות והכוכבים בהיותם בגלגל הראשון העליון מרוחקים מאד מישוב העולם ותחלש מפני זה פעולתם מהראוי כפי צורך המקבלים: (טעם למה לא נבראו המאורות ביום א'): ולכן גזרה חכמתו יתברך שלא יהיו המאורות בגלגל היומי הראשון כי אם בגלגלים קטנים מונחים למטה ממנו כל אחד בגלגל בפני עצמו כדי שיהיה כח כל אחד מהם משוער ומוגבל וקצוב ולא יגרע ולא יוסיף מהראוי. והרביעי היא מפני הדברים אשר בכאן לפי שכבר התבאר בתכמה שמרבוי תנועות הגרמים השמימיים יתחייבו עניני עולם השפל הזה וחלופי הויותיו ולזה היו הגלגלים מתנועעים בתנועות מתחלפות קצתם ממזרח למערב וקצתם ממערב למזרח קצתם בתנועה מהירה וקצתם בתנועה מאוחרת והיו מהם בעל כוכב אחד ומהם בעלי כוכבים רבים קצתם בגלגל באמצע וקצתם אצל הקוטבים וכן שאר הדברים אשר התחלפו בהם שהם כלם להשלים הדברים אשר בכאן אם שיהיה זה להם על צד הכוונה הראשונה או על צד הכוונה הב' כי אין אנחנו עתה בחקירתו. ואלו היה הכדור כל אחד מתנועע תנועה אחת מתדמה ושוה בכללו לא היה נמשך ממנו כי אם פעלה אחת בלבד לא רבות כפי צורך הדברים השפלים. הנה מפני זה כלו ראתה החכמה העליונה לעשות מהחלק הפנימי מאותו הגלגל וכדור גדול שנברא ביום הראשון שכלל בשם שמים שאר הגלגלים המוקפים ממנו שקרא בשם רקיע להיותם דבר נטוי ומרוקע כי כמו שבעולם השכלים כפי דעת ההשתלשלות ברא הקב"ה ראשונה העלול הראשון ואח"כ שאר העלולים ובעולם החמרים ברא ראשונה ד' יסודות שהם התחלותיו ואח"כ עשם תולדותיהם ככה בענין הגלגלים ברא ראשונה הכדור הראשון ההוא לא מדבר כלל ואח"כ עשה ממנו שאר הגלגלים כלם:
'''ואחרי ''' שידעת כל זה ראוי לפרש פסוקי הפרשה ע"ד היסוד הזה ואומר שספר הכתוב שאחרי תשלום מדת האור והפסקו שהוא הלילה ביום הראשון גזר המשפיע הראשון יתברך שיהיה רקיע בתוך המים ר"ל שיתהוה דבר רקוע ונטוי בתוך המים וקרא מים הכדור העליון שנברא ביום הראשון וכבר זכרתי למעלה בשתוף שם מים הדמויים והבחינות אשר בעבורה נקרא הגרם השמיי בשם מים וכאלו אמר יהיה רקיע מתוכיות המים ר"ל שמגשם הכדור ההוא ועביו מפנימיותו ותוכיותו יתהוה הרקיע שהוא שם לגלגלים המוקפים כלם שהם בתוך הכדור הראשון הכולל והמקיף בכל. וענין זה שלא יתהוה אותו רקיע מהחלק העליון והגבנונים שבאותו כדור אלא מפני מיותו ועביו ועל זה אמר בתוך המים שמתוכיותו ועביו יתהוה הרקיע ההוא באופן שבמקום שהיה קודם לזה הכדור ההוא כלה אחד ומדובק בגשמותו יהיה בו עתה אחרי התהוות הרקיע הבדל מורגש בין חלקיו והוא אמרו ויהי מבדיל בין מים למים ואין פירושו בין מים העליונים למים התחתונים היסודיים אשר אצלינו אלא שהרקיע ההוא בהתהוותו מסבב הבדל חלקיו והוא בין המים העליונים למים התחתונים עצמם כי מאותו התהוות יתחייב הבדל מצבו ומקומו בין הגלגל העליון המקיף ובין הגלגלים המוקפים שיתהוו ממנו וזה ענין הרקיע באמת והותרה השאלה הא' וכן הותרה השאלה הב' ממאמר ויהי מבדיל בין מים למים. והנה אמר אחר זה ויעש אלהים את הרקיע להגיד שלא הספי' כח הכדור הגדול הראשון ההוא להוציא הגלגלים אשר הם תחתיו מעצמו כפי מה שהם בהבדליהם וחלופיהם כי אין ספק שאם היה התהוות הרקיע מאותו כדור ראשון נמשך ממנו כפי טבעו וכחו היו הגלגלים המתהוים ממנו שוים בעניניהם וכחם ולא היה אותו כדור עליון מתנועע בכ"ד שעות ממזרח למערב ושאר הגלגלים כולם מתנועעים ממערב למזרח והיה הגלגל השמיני הסמוך אליו משלים תנועתו בכ"ד אלף שנים. וגלגל שבתי בשלשים שנים וגלגל צדק בי"ב שנה וגלגל מאדים בשתי שנים. וגלגל השמש בשנה תמימה. וגלגל נוגה בי"ב חדשי לבנה. וכוכב בעשרה חדשים. ולבנה בחדש אחד. והחלופים האלה וזולתם שנמצאו בהם מגדלם ומרכזיהם וכוכביהם מורים בהכרח כמו שזכר הרב המורה פי"ט ח"ב על היות מציאות הגלגלים ברצון רוצה ובכוונת מכוין יתברך לא בחיוב ולבאר זה אמרה תורה ויעש אלהי' את הרקיע כי מעשה כפי הבדליו מורה כי יד ה' עשתה זאת ומזה תדע שכל ויעש אלהים שנאמר במעשה בראשית נאמר תמיד על התהוות דברים מחומר אחד בצורות מתחלפות חלוף עצום. ולפי שכן היה הרקיע שעשאו יתברך לא מתדמה ושוה בכל חלקיו וגלגליו כמו שהיה כדור ראשון אבל בצורות ותכונות מתחלפות חלוף עצום ונורא מאוד. ולכן נאמר בו ויעש אלהים את הרקיע והותרה בזה השאלה הג'. וכן יתבאר אחר זה בשאר ויעש אלהים כל אחד במקומו וזה ענין הרעש שהרעיש בן זומא העולם בפסוק ויעש אלהים את הרקיע כי תמה ממלת עשייה אחרי שאמר יהי רקיע ומאמרו יתברך היה. עשייתו שנאמר בדבר ה' שמים נעשו והנה לא הרעיש בויעש אלהים שנאמר ביום הד' ובו' לפי שחלופי הדברים הנעשים בימים ההם היו מבוארים ונגלים אבל ברקיע בעבור שהיה בן זומא מרחיב פה מאריך לשון ודברי חכמה בהבדלי הגלגלים כפי חכמת התכונה היה בזה מרעיש את העולם בבארו חלופו הגרמים השמימיים בגדלם במצבם בתנועותיהם בכוכביהם במרכזיהם ומצביהם ושאר עניניהם כי זו היתה הרעשתו של בן זומא הראות חכמתו וידיעתו העליונה חכמה מפוארה. ואמנם לא נזכר ויעש אלהים ביום הא' ולא ביום הג' ולא ביום הה' לפי שלא היה במלאכתם מהחלוף וההבדל הגדול העצום הזה. וביאר הכתוב מיד מהו הנרצה בעשיית הרקיע שזכר באמרו ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ואין המבדיל בזה אלא האל יתברך יאמר שמכלל מה שאמר יתברך ברקיע היה שהבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע שהוא רמז ליסודות שהיו מעורבים מבלי הבדל ולכן קראם בשם מים והקדוש ברוך הוא כשברא את הרקיע באמצעות תנועתו הבדיל את יסוד האש למעלה תחת קערורית הלבנה ושם את האויר תתתיו מקיף את יסוד המים והמים מקיפים את הארץ כלה כי הגלגלים בתנועתם הבדילו היסודות כל אחד במקומו הטבעי. וכן הבדיל הקב"ה בין המים אשר מעל לרקיע ואין פירושו שהבדיל מהמים התחתונים כי אם שהבדיל בין המים העליונים עצמם הבדלים גדולים באותם הגלגלים אשר עשה במעשה הרקיע וידעת היום שאמרו בפסוק ראשון מזאת הפרשה ויהי מבדיל בין מים למים אינו ההבדל שזכר אח"כ באמרו ויבדל אלהים בין המים וגו' כי הנה ההבדל שבפסוק הראשון הוא הבדל דבוק שהיה בכדור הגדול הראשון ר"ל הבדל חלקיו זה מזה כשנעשה הרקיע ממנו אמנם ויבדל אלהים בין המים הם שתי הבדלות אחרות שעשה יתברך אחת במים התחתונים עצמם אלו מאלו ואחת במים העליונים הרקיעיים עצמם אלו מאלו וכבר יורה על אמתת זה שאמר הכתוב באותו פסוק ראשון ויהי מבדיל בין מים למים בלמ"ד אבל בפסוק הזה לא אמר אלא ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים וגו' מפני שהם הבדלות אחרות בעצמם והותרה בזה השאלה הד'. והנה אמר הכתוב ויהי כן אחרי אמרו ויעש אלהים את הרקיע להגיד שאותו מעשה והבדלה שעשה האל ית' בעליונים ובתחתונים נשאר קיים ועומד ולא נשתנה עוד כל הימים עם מה שהוסיף בהגלות היבשה ביום הג' כי זהו הנרצה תמיד במאמר ויהי כן ר"ל ההתמדה והקיום והותרה בזה השאלה הה'. והנה אמר הכתוב ויקרא אלהים לרקיע שמים להגיד שעם היות שהגלגלים הרקיעיים נבדלו מהכדור העליון ונעשה להם טבעים מתולפים ממנו שמפני זה היה בלתי ראוי לקראם שמים כמו הכדור הגדול ההוא כי הנה האל ית' קרא לרקיע שמים וענין הקריאה הזאת הוא שכל הגלגלים יתיחדו בכדור הכולל ועם כל הבדליהם נתאחדו כאיש אחד ראשו הכדור העליון הראשון וסופו גלגל הלבנ' האחרון גם שיתאחדו כלם בתנועה היומית שכל הגלגלים יתנועעו עם הגלגל הראשון בתנועה ההיא ולכן קרא את הרקיע בשם שמים שהוא שם הכדור הראשון שממנו יצאו ועל שם אביהם יקראו בנחלתם וזהו ענין קריאת השם לא להבדילו משתוף השם כדברי הרב המורה אלא להגיד טבעי הגלגלים והתאחדותם עם הגלגל הראשון והותרה בזה השאלה הו'. ובעבור שהיה הגלגל בעבור הכוכב והוא החלק המשובח שבו והיה מהמאורות כי עדין לא היו ברקיע עד היום הד' לכן לא נאמר כי טוב ביום השני לפי שנעשו בו הגלגלים מבלי המאורות והכוכבי'. גם שלא נשלם הבדל היסודות כלם עד היום הג' שנקוו המים ונגלית היבשה והותרה בזה השאלה הז'. ולפי שביום השני הזה נעשו שני הבדלים הבדל בעליונים והבדל בתחתונים כמו שביארתי לכן אמר ויהי ערב ויהי בקר יום שני שייחס הבקר להבדלי העליונים והערב להבדלי התחתונים. ואמנם מאמרם ז"ל שביום השני נברא אור דידן ואור גהינם והמחלוקת. יש טעם לדבריהם לפי שהם הבינו ויבדל אלהים בין המים אשר מתחת לרקיע כמו שפרשתי אני שהבדיל ית' היסודו' זה מזה כדי שיתחזקום באיכיותם ויפעלו בחזקה זה לזה מה שלא היה להם בהיותם בערבוביא שלא היה לאחד מהם כחו וחזקו. וכזה א"כ נברא המחלוקת שהוא התקוממות היסודות וחזקם זה בזה ובהיות האש נבדל בעצמו היה אז אור בפועל והוא אמרו אור דידן וגם אור דגהינם שהוא לדעתם אש דק שורף הנשמות כמ"ש הרמב"ן בשער הגמול. ואולי שאמרו גהינם על הפסד המורכב המתחייב מתגבורת אלו עם אלו ומפני שהבדל המים מהארץ היה מבלי הבדלו היסודות צדקו ג"כ באמרם שלא נגמרה מלאכת המים ביום הב' כי נשלמה בג' ולא נפל א"כ מכל דבריהם ארצה:
'''ואחרי פירוש ''' הפרשה הזאת ותשובת שאלותיה חל עלי לאמת ולהסכים מה שביארתי בענין הרקיע עם דברי העדים שהעידו בענינו תורה נביאים וכתובים ומאמרי חז"ל כי ליוקר הענין הזה ומה שמעדו בו רגלי חכמי עמנו האחרונים אין ראוי להתעצל בו כי זה הוא א' מעקרי מעשה בראשית ואומר שהרקיע הנזכר בענין העופות על פני רקיע השמים אינו סותר למה שביארתי כי העופות יעופפו כלפי גלגל הלבנה שהוא מכלל הרקיע. ומה טוב, אמרו על פני רקיע השמים ולא אמר על רקיע השמים לפי שהעוף לא יגיע לקערורית הגלגל אבל יעוף למול פניו כלומר כלפי שטחו הפונה לארץ שהוא פני הרקיע באמת וכן במאורות אמר שהיו ושנתנו ברקיע השמים לפי שהם בגלגלים אשר בתוך הכדור שהם כלם נקראים רקיע והסתכל אמרו ברקיע השמים ולא אמר בשמים לפי ששם שמים נאמר כאן ביחוד על הכדור הראשון המקיף בכל ורקיע השמים הם הגלגלים שהם בתוך אותו כדור ראשון ואמנם מהנביאים הנה הרקיע הנזכר בדברי יחזקאל הוא הגלגל השמיני בעל הככבים הקיימים ועליו אמר ודמות על ראשי החיות רקיע וגו' כי החיה הנזכרת בפסוק ההוא הוא כפי דעת הרב המורה כלל גלגלי שבעה כוכבי הנבוכה והרקיע אשר עליהם היה הגלגל השמיני כי כיון שכל הגלגלים נקראו רקיע כפי דברי התורה היה ראוי שיקרא ג"כ השמיני שהוא היותר נכבד מהם והנטוי על ראשיהם בשם רקיע. והראיה המוכחת על זה אמרו וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה שא"א הכסא הזה אלא על הגלגל העליון שהוא הכסא רם ונשא ועל מניעו אמ' שראה עליו כמרא' אדם ויהיה א"כ הרקיע בהכרח הוא הגלגל השמיני אשר תחתיו ועל דעת המור' במרכבה צריך אתה לפירוש הזה בהכרח דאם לא כן ותפרש הרקיע על הגלגל ראשון מה יהיה הכסא אשר עליו האם נאמר שהוא גלגל השכל שקראו המקובלים שמי ההצלחה כמו שחשבו אנשים ממפרשי ספר המורה. זה באמת ממה שלא יקבל הרב ולא יאמתהו כי הוא ביאר בפרקיו בח"ב שאין שם כי אם ח' גלגלים לדעת ארסט"ו או תשעה לדעת בטל"מיוס לא גלגל עשירי כלל. ולהיות ענין הגלגלים הרקיעים כן אמר השלם ר' אליעזר איזו רקיע נברא בשני זהו הרקיע שעל ראשי החיות רומז אל הגלגל הח' שהו' התחלת הרקיע והחלק הנכבד שבו. ואמנם מהכתובים אמר דוד ע"ה השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. שרצה בשמים הגלגל הראשון המקיף בכל שיספר כבוד אל בתנועתו היומית וכן יגיד מעשה ידיו של הקב"ה הרקיע שהוא שם כלל הגלגלים אשר בתוכו ומה טוב אמרו על הרקיע מעשה ידיו לפי שנאמר בהם ויעש אלהים את הרקיע וביאר שהרקיע הם הגלגלים באמרו בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם ולשמש שם אהל בהם. וכן במזמור קמ"ז אמר הללו את ה' מן השמים וגו' כי הנה קרא שמים לכדור העליון ואמ' הללוהו במרומים כנגד הגלגל השמיני שבו המזלות כי הוא מרומים ישכון על גלגלי כוכבי הנבוכה ואמר הללוהו כל מלאכיו על השכלים הנבדלים מניעי הגלגלים ההם ואמר הללוהו כל צבאיו על גלגלי שבתי צדק ומאדים שהם צבא השמים אשר מעל השמש ואמר אח"כ הללוהו שמש וירח שהם שני המאורות הגדולים ובאר ואמר עוד הללוהו כל כוכבי אור על נוגה וגלגל חמה שמקבלי' אורם מאור השמש. ואחר שזכר אותם בפרט חזר לכלול אותם ולתת הסבה בהלולם ואמר הללוהו שמי השמים ר"ל השמים הרקיע ה' שהם אלו עם אלו שמים על שמים כי הנה הנרצה באמרו שמי השמים הוא על הגלגלים אשר בתוך הכדו' העליון והוא אמרו והמים אשר מעל לשמים שהוא הכדור המקיף בכל שהם וכל א' מהם יהללו את שם ה' משתי בחינות האחת כי הוא צוה ונבראו והב' ויעמידם לעד לעולם שלהיותו ית' סבה פועלת וסבה מתמדת שומרת אותם היה ראוי שיהללוהו. ומזה תדע שפעמים יקרא הכתוב הכדור העליון שמים ופעמים יקראהו מים שהכוונה שמים אם לא שיחס' השי"ן כי להיות שמים אש ומים ר"ל השכלים הנבדלים וגלגל העליון משכן הרוחניים פעמים יקרא מים בלי שי"ן שהוא מורה על אש הנבדלים ונשאר מים הנאמר על גרם הגלגל וכן הגלגלים מוקפים פעמי' יקראו רקיע. ופעמים שמים מהסבות שזכרתי. וכן אמר במזמור האחרון הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו הללוהו בגבורותיו כי הנה אמר בקדשו על הגלג' העליון המקיף בכל להיותו ית' מניעו יחסו אליו וקראו קדשו. ועל שאר הגלגלים שבתוכו אמר הללוהו ברקיע עזו על עניני העול' השפל אמר הללוהו בגבורותיו ויש מפרשים קדשו על הגלגל הראשון ורקיע עזו על הגלגל השמיני וגבורותיו על גלגלי שבעה כוכבי לכת כי לא רצה המשור' במקום ההוא לסדר התהלו' כ"א מהגרמים השמיימיים בלבד. וכן בדברי דניאל (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע על שטח הגלגל הקערורי הפונה אלינו אמרו. הנה התבאר שלא ימצא בכל המקרא שם רקיע שלא נוכל לפרשו על הגרמים השמימיים המוקפים מהגלגל העליון פועל כל אחד מהם:
'''ואמנם ''' מדברי חז"ל כשיעויין היטב לא תמצא סתירה למה שאמרת לא בענין הרקיע ולא בענין המים אשר עליו ראה בדבריהם בב"ר יהי רקיע כל רבנין בשם ר' חנני' ר' פנחס רבי יעקוב ר' בון בשם ר' שמואל בר נחמן בשע' שאמר הקב"ה יהי רקיע גלדה טפה אמצעי' ונעשה השמים התחתונים ושמי השמים העליונים רב אמר לחים היו ונקרשו ביום שני יהי רקיע יחזק הרקיע ר' יהודא בר' סימון אמר יעשה מטלי' הרקיע כמא דתימא (שמות ל״ט:ג׳) וירקעו את פחי הזהב אמר ר' חנינא יצאת אש מלמעלה ולחכה פני הרקיע. ר' יוחנן כשהיה מגיע אל הפסוק הזה (איוב כ״ו:י״ג) ברוחו שמים שפרה היה אומר יפה למדני רבי חנניה עכ"ל. והנה הרב המורה והרמב"ן והרלב"ג כל אחד מהם זכר זה המאמר וביארו על פי דרכו לא אחד בהם שיתן לב לדעת במאי קא מפלגי השלמי' האלה וראיתי בו פירושים רחוקים מאד מהאמת והנ"ל הוא שהשלמים האלה שערו בענין הרקיע כל שלשה הדיעו' שזכרתי בענינו בשאל' הא' מהפרשה וזאת אחרי ההודא' שהיה מכלל הגרמים השמיימיים ולא מהאויר ודבר יסודיי. הנה כל רבנין והאנשים אשר נקבו בשמות שהיו מזה הדעת קיימו וקבלו סברתי אשר זכרתי בענין הרקיע ר"ל שהוא כללות הגלגלים שבתוך הכדור המקיף והוא אמרם גלדה טפה אמצעית כלומר שלא היה הרקיע הגלגל הראשון כי הוא כבר נברא ביום הראשון אבל גלדה הטפה האמצעית והוא גשמותו הפנימי שנעשה אמצעי בין הכדור הראשון ובין היסודות ומאותו הטפה אמצעית נעשו השמים התחתונים ושמי השמים העליונים. שעליהם עד סוף השמיני וזהו אצלי הפירוש האמיתי. אמנם רב סבר הדעת שכתב רש"י והרמב"ן והרלב"ג ורבינו נסים שהיה הרקיע הוא עצמו הראשון עם כל שאר הגלגלים שבתוכו שכלם נבראו יחד ביום הא' אבל היו לחים בלתי שלמי המעשה וביום השני קרשו ונתחזקה הויתם ולפי שהיה סותר לזה יהי רקיע פי' בו יחזק הרקיע ורב יהודא ורב סימון לקח לו הדעת הא' שהיה הרקיע הוא הגלגל עליון בלבד כדברי חכמי האומות ולזה אמר נעשה מטלית הרקיע כלומר שהכדור הראשון המקיף נברא בראשונה כמטלת שטחיי ולא היה עדין עגול ובשני נשתטח ונעשה רקיע כי נתדקדק גופו באופן שקבל מרחק יותר גדול כדורי מלשון וירקעו את פחי הזהב שכבר היו הפחים אלא שפשטו אותם והגדילו מרחקיהם. אבל ר' חנניה לקח לו דרך אחרת והוא אשר זכר ואם לא זכרו בשמו בעל ספר ליסוד עולם ר"ל שהיה הרקיע השטח הקערורי מגלגל הלבנה והוא אמרו יצא אש ממעלה ולחכה את פני הרקיע והאש הוא רמז לגזרת האל כי אש אוכלה הוא שיצא מלמעלה ופעל ולחך את פני הרקיע שהוא שטת הגלגל האחרון המבדיל העליונים מהתתתונים וסמך הדעת הזה לפסוק ברוחו שמים שפרה לפי שממנו התבאר שהאש שאמר שיצא מלמעלה הוא רמז לרוחו ורצונו ית' ושבו עש' יפה שטח השמים הרי לך מבואר שכל הדעות שנזכרו בענין הרקיע בהיותו מטבע הגרמי' השמימיים יוכללו במאמר הזה אבל מאשר יחסו הדעת הראשון לכל רבנין ולשאר השלמים ראשי בני ישראל המה ידענו שהוא הדעת האמתי בלי ספק גם אמר' שהיה מהלך ת"ק שנה מהארץ עד לרקיע וכן בין הרקיע למים העליונים ושעביה של הארץ כעביו של רקיע ושאר דבריהם על זה כלם למה שביארתי כוונו ר"ל שהיה עובי עולם היסודות והמורכבים מהם כמרחק וכשעור שהיה מהארץ ועד לרקיע שהוא גלגל לבנה ושכן היה מן רקיע עד רקיע לפי שכל אחד מהגלגלים המוקפים יקראו רקיע ואמרם ג"כ יהי רקיע בתוך המים בינים ובנתים שהיה הרקיע בין המים התחתונים שבין היסודות ובין הכדור הראשון המקיף הראשון שהוא המים העליונים וכן מאמר ר' תנחומא שהיו המים העליונים תלוים במאמר הוא להודיע שהמים היסודיים אשר אתנו הם כבדים נסמכים ונשענים על הארץ אשר תחתיהם ואין כן המים העליונים שהנה לא אמר הכתוב שהם על הרקיע להיותם נסמכים עליו לכבדותם אבל כיון שאמר אשר ממעל לרקיע למדנו שהם עומדים בעצמם סובלים ומכילים את הכל וזהו הכדור העליון שהוא מקומו של עולם וזה הענין תלוי במאמר וכן פירש רש"י בפר"ק דתעניות:
'''עוד ''' אמרו נטל הקב"ה כל מימי בראשית ונתן חצים ברקיע וחצים באוקינוס. ואמרו ג"כ שקצוות הרקיע דבוקים בקצוות ים אוקינוס ולא כוונו בזה למה שחשב הראב"ע וחבריו אלא להודיע שהיו במטר שתי סבות אחת היא הפועלת והה הגרמי' השמימיים שהם בתנועותיהם מולידי המטר. והשנית היא סבה חמרית והם האדים העולים מהימים והנהרות והדברים הלחים ולזה אמרו שנתן חצים ברקיע לרמוז שהם אח' מסבותיו ר"ל הפועלת וחצים באוקינוס ויהיה סבה החמרות וליחס הפועל למקבל הפעולה אמרו שהיו קצוות הרקיע דבוקו' באוקינו' וזהו ג"כ ענין מה שאמרו במדרש תהלי' שהיו המים העליונים זכרי' והתחתונים נקבות ושאומרים הזכרים לנקבות קבלו אותנו ושהם צנורות הקב"ה שנא' תהום אל תהום קורא לקול צנורך. והוא ג"כ מה שאמרו בב"ר שהרקיע דומה לברכה למעלה מהברכה כפה כי הכפה הוא רמז לגלגל הכוכבים הקיימים שהוא והרקיע הם הגלגלים שבתוכו. ואמרם מתחת הברכה טפה מזעת רצוי שכפי מצבי כוכבי הנבוכה שהם הרקיע הכפה שהוא הגלגל השמיני שעליהם מחייב המטר ונותן המי' ומזיעם על הארץ ונכלל כל זה בשני פסוקים הא' למטר השמים תשתה מים שהם סבה פועלות למטר בתנועתם. והב' ואד יעלה מן הארץ והשקה שהיא הסבה חמרית וכבר ביארו זה גם כן במסכת תענית פ"ק:
'''עוד ''' אמרו בב"ר (בראשית פרשה ה') לא פרשו המים התתתונים מהמים העליונים אלא בבכי שנאמר (איוב כ״ח:י״א) מבכי נהרו' חבש ר' תנחומ' מייתי ליה (ירמיה יו"ד) לקול תתו המון מים בשמים ואין קול אלא בכי שנאמר (שם לא) קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים. ורמזו בבכי אל ההפסד המשיג לתחתונים וכאלו אמרו שהגרמים העליונים שקרא' התורה מים עליונים אינם נבדלים מהגשמים השפלי' ההווים בהבדל מקומו בלבד אלא בבכי שהוא רמז אל ההפסד שהתחתונים הם נפסדי' והעליונים הם קיימים עומדים וזהו ההבדל היותר עצמי שביניהם:
'''עוד ''' אמרו שם היכן חמה ולבנה נתונים ברקיע שני שנ' ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וגו' שאלו נתנ' ברקיע הראשון אין כל בריה יכולה לעמוד מאשו של יום והיה דעתם בזה שהשמש והירח היו בגלגל אחד והוא הגלגל השני כי לא סברו שהיה השמש באמצעות אלא בגלגל השני ושהלבנה היתה שמה עמו ולכן יתיחסו בתנועותיה' ואמרו שלא רצה הקב"ה לתת אותם בגלגל הראשון ר"ל הסמוך אצלנו לפי שאם היה כן לא היתה שום בריה יכולה לעמוד מפני חום השמש כי לקרבתו יחמם בהפלגה עד שישרף וכבר ידעת שזה היה דעת הראשונים שאמרו שכדורי נוגה וכוכב היו למעלה מהשמש והיה א"כ השמש בגלגל השני וכמו שביאר הרב המורה בפ"ט ת"ב ומפני זה ג"כ אמרו במסכת (חגיגה טו) אמר רב יהודה שני רקיעים הם שנא' הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים. וריש לקיש אמר ז' רקיעים וכבר ראית דברי הרב המורה בפרק הנז' ובפ' ס"ט ח"א שהמונים אותם ז' רקיעים יכוונו אל שבעה כוכבי הנבוכה בלבד והמונים אותם שנים שערו בכדור הראשון שאין בו כוכב כלל וקראוהו רקיע להיותו מרוקע ונטוי עליהם וכל הגלגלים המצויירים בעלי הכוכבים קראו רקיע א' וסמכו זה לאמרו הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים שקראת לגלגל ראשון שמים כמו שקראתו התורה בפסוק הראשון ממנה ולשאר הגלגלים המוקפים קראו שמי השמים ר"ל השמים שבתוך השמים. ויותר נ"ל לפרש שני הרקיעים אחד על גלגל הכוכבים הקיימים שהוא שמי השמים ואחד על ז' כוכבי הנבוכה כי הכדור הראשון המקיף בכל לא יקרא רקיע:
'''והנה ''' נשארו לבאר אותם המאמרים החמורים שבאו במסכת' חגיגה (דף י"ד ע"ב) תנו רבנן ארבעה נכנסו לפרדס בן עזאי בן זומא ואחר ור' עקיבא אמר להם רבי עקיבא כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים כי כן כתוב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. ת"ר (שם דף ט"ז) מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד ממנו א"ל מנין ולאין בן זומא א"ל צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים כיונה שמרחפת על בניה ונוגעת ואינה נוגעת אמר לו רבי יהושע לתלמידיו עדין בן זומא מבחוץ מכדי ורוח אלהים מרחפת על פני המי' כתי' ביו' הראשון והבדל ביו' השני הוא דהוה דכתיב ויהי מבדיל בין מים למים וכמה א"ר אחא בר יעקב כמלא נימא ורבנן אמרי כגודא דנמלא מר זוטרא ואיתימא רב אשי אמרי כתרי נמלא דפרסי אהדדי ואמרי ליה כתרי כסי דסחיפי אהדדי ע"כ ופרש"י גודא דנמלא כשמסדרין לוחות של גשר זו על זו אי אפשר שלא יהיה ריוח מעט בנתים וכן נמלי וכן כסי סחיפי כוסו' סחופים כפופים ע"כ. וכבר ידעתי מה שפירש הרב המורה ושאר האחרונים על המאמרים האלה שפרשו' על חלקי האויר והוית המטר ומה שיתחייב אליהם מהספקו' אבל אמתת הקדושים ההמה היה כפי מה שאומר הנה המה היו דורשים וחוקרי' מה הם המים אשר מעל לרקיע ובהיות דבר פשוט אצלם שהיה הרקיע גרם או גרמים שמימיים הוקשה להם מה הם המים אשר עליו ומהם חשבו שהיו המים העליונים ההם רומזי' לשכלי' הנבדלים מניע הגלגלים לכן אמר שהיו מעל לרקיע אמנם המאמתים מהם והמעמיקים בידיעת סתרי מעשה בראשית מצאו שאין הדבר כן ושלא נאמרו מים עליונים על הצורות הנבדלות כי הם יתוארו בדברי התורה והנביאים בשם אש או בשם רוח אבל לא בשם מים כי השם ההוא מים על הגשם השמימיי נאמר לא על הצורות הנבדלות וזהו מאמר ר' עקיבא בהכנסו בפרדס העיון ר"ל לעיין במעשה בראשית שאמר לחבריו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שהנה קרא לצורות הנבדלו' אבנים להיותם התחלות ויסודות העולם כמו שהם האבנים בבנין ולכן נאמר משם רועה אבן ישראל שכנה אותו בשם אבן להיותו התחלה לחומה ואמר שיש טהור לפי ששיש הוא מלשון יש שהוא שם נרד' למציאות כי לכן נקרא שיש האבן הקיים ועומד ימים רבים וכאלו אמר כשתגיעו בעיונכם ובחקירתכם לעיין בצורות הנבדלות שהם התחלת המציאות הטהור והנכבד אל תאמרו מים מים כלומר אל תחשבו שהם המים הנזכרים במעשה בראשית לא המים התחתונים ולא המים העליונים כי הנה הצורות הנכבדות ההם אינם גשם ואיך תחליט עליהם התורה שם מים לא עליונים ולא תחתונים. ולפי שבן זומא נפל בטעות הזה כאשר שאלו ר' יהושע במה היה התבודדותו השיבו צופה הייתי בעיוני ואין בין המים העליונים לתחתונים אלא שלש אצבעות ור"ל שלא היו נבדלים המים אשר מתחת לרקיע שהיו לדעתו הגשמים כלם למים אשר עליו והם לדעתו השכלים הנבדלים מחומר כי אם בשלשת מרחקי המשיגי' לכל גשם אורך ורוחב ועומק והיו א"כ המים התחתונים הגשמים כלם אם נצחיים ואם הווים ונפסדים כאשר יכללום שלשת המרחקים במה הם כלם גשמים והיו המים התחתונים כלם גשמים והיו המים העליונים נמצאים הנבדלים שאין בהם גשמות כלל ולא שלשת מרחקי הגשם ויורה על היות זה כוונתו הראיה שהביא מפסוק ורוח אלהים מרחפת שיורה שהמים העליונים הם רוח אלהים והצורות הרוחניות ההם היה רוח אלהים המרחפת על פני המים ר"ל מניע הגשמים שהם המים התחתונים שבכללם הגרמים השמימיים וביאר הריחוף שהוא כיונה הנוגעת ואינה נוגעת כי להיותם רוחות וצורות לא דברים גשמיים היו בלתי נוגעים ולא נושקים אלו באלו כי לא יפול שם המתמששים ולא נוגעים במה שאינו גשם ולפי שבן זומא חשב לבאר הבדל המים העליונים מהתחתונים מפסוק ורוח אלהים מרחפת על פני המים שהיו העליונים רוח ושכל נבדל והתחתונים גשם ולכן אמר ר' יהושע לתלמידיו עדין בן זומא מבחוץ. כלומר עדין לא נכנס בפרדס החכמה והאמת והוא חוץ ממנו כי הנה המים העליונים לא נאמרו על הצורות נבדלות אלא על הגרמים השמימיים והפסוק שהביא בן זומא לראיה לא יובן ממנו ההבדלה כלל אבל בהפך שביום הראשון לא היו נבדלים המים העליונים מהתחתונים וההבדלה שנעשית ביניהם היתה ביום השני והוא ממה שיוכיח שלא נאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים לאותה ההבדלה שזכר בן זומא והנה רבי אחא שאל וכמה ר"ל כמה היה ההבדל מהמים העליונים שהם הגרמים השמימיים לדעת ר' יהושע למים התחתונים שהם היסודות השפלים לדעתו ובאו בתשובת זה ד' דעות, לארבעה כתות מחכמי' הא' כמלה נימא הב' כגודא דנמלא הג' כתרי נמלי דפריסי אהדדי הד' כהני כסי דסחיפי אהדדי. והנראה לי בזה הוא שרבי אחא ורבנן שהם בעלי שני הדעות הראשונים סברו שהיה ההבדל בין המים העליונים לתחתונים הבדל מקומי והיה דעת רב אחא שהשטח האחרון מגלגל הלבנה הוא היה המבדיל ביניהם ולזה כיון באמרו כמלא נימא שבעבור שאין לשטח שעור ולא עובי קראו כמלא נימא ורבנן סברי שאין ראוי ליחס אותו הבדל לשטת כי הוא מקרה אלא לכל גלגל הלבנה שהוא האחרון מהגלגלים והוא מבדיל אותם מהיסודות ועל זה אמרו כגודא דנמלא שהוא לוח הגשר ולא עשו המשל הזה מאותה בחינה שחשב רש"י אלא לפי שלוח הגשר הוא גשם בפני עצמו והאויר עומד תחתיו ותחת האויר המים שבנהר כן גלגל הלבנה הוא גשם בפני עצמו ותחתיו יסוד האש והאויר ותחתיו יסוד המים. אמנם מר זוטרא ורב אשי חשבו שלא היה ההבדל בין העליונים והתחתונים מקומי כי אם בטבע ובצורה ושלכן לא ראוי ליחסו לא לשטח ולא לגלגל הלבנה בלבד אלא שהמים העליונים שהם הגלגלים כלם וטבעם וצורתם הם נבדלים מהתחתונים וזהו כתרי נמלא דפריסי ר"ל שני לוחות רומז לשני הרקיעים כדעת האומר שני רקיעים הם ולכן עשו המשל בשני לוחות אשר בגשר זו למעלה מזו נפרדות זו מזו כי כן נפרד הרקיע האחת מהאחת אשר תחתיו ולפי שאלו כלם שמו משלים בלוחות הגשר מפני האויר והמים אשר תחתיו ראה הדעת האחרון שלא היה המשל הזה נאות בגרמים השמימיים להיות הלוחות גופים ישרים שמימיים ולכן עשה משלו בכסי דסחיפי שהם הכוסות העגולים הנכנסים זה בזה כי כן הוא מצד מה ענין הכדורים השמימיים. הנה התבאר שדברי ר' עקיבא ודברי ר' יהושע מסכימים לכל צד לכל מה שביארתי ושכלם בעליונים היו חוזרים ודורשים לא ביסוד האויר כי לא היה זה מחמת הפרדס. כן ראוי שיובנו דברי הקדושים האלו בענין הרקיע והמים אשר עליו ולא כדברי המתחכמים מבני עמנו שתלו פרשה כזאת עקרית במעשה בראשית בדרוש נקל וחלוש מאיכיות האויר והוית המטר שהשיג בעיון חלוש הקטנים מהפלוסופים ואין ספק שבזה המעדת רגל רב באמונת החדוש כי כאשר יפרשו ספורי הבריאה הראשונה המוחלטת על ההויה הטבעית בפירושים מרומים הלא תחלש אמונת חדוש העולם הכללי. ותפול אמת ארצה. על כן אמרתי אשרי מי שבא לכאן מפירוש כתובי מעשה בראשית ודברי חז"ל עליהם ואמונתו ולמודו בידו מבלי פקפוק ולא ספק כי הוא אשר יביאהו להבין דבר על בוריו ואמתתו. (טעם למה שחז"ל מדברים הם בדרך משל וחידות): ואין להפלא מאשר היו חז"ל מדברים בדרושים העמוקים האלה במשלים וחידות מאבני שיש טהור ושלש אצבעות וגודא דנמלא ושאר משליה' כי זה היה מנהג הקדומים כלם גם מחכמי האומות שבדברם בדרושים עמוקים יליצו אותם במשלים וכבר זכר אותם הרב המורה וכתב שאפ"לטון קרא לחומר הראשון נקבה ולצורה זכר. וגם חכמינו זה היה דרכם בענינים היקרים ולכן הזהיר שלמה להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם. והנה הארכתי בביאר ענין הרקיע והמים אשר עליו ומאמרי חז"ל שדברו בו להיותם דברים עמוקים מאד וענינים זרים כפי פשוטיהם ושאנשים מבני ישראל נפלו בהם בדעות בלתי אמתיות ובענינם גלו פנים שלא כהלכה ואנכי מלאתי אחרי ה':
=== פסוק ט ===
'''ויאמר אלהים יקוו המים.''' עד יום שלישי. ואמנם השאלות אשר שערתי בפסוקי הפרשה הזאת הם אלו:
'''השאלה הא'''' באמרו יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד והיא כי הנה המים אינם כלם במקום אחד כי הם בימים ובנהרות ובנחלים וכמו שאמר ולמקוה המים קרא ימים בלשון רבים ולמה אמר א"כ יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד:
'''השאלה הב'''' למה זה קרא הקב"ה ליבשה ארץ בהיות שם ארץ כולל לכל הד' יסודות והיה ראוי לקראה אדמה או יבשה או עפר שהם שמות פרטיים לאותו יסוד לא ארץ שהוא שם כולל ליסודות כלם כי השמות הכוללים כמו שזכרו הפלוסופים לא יודיעו עצמות הדבר ומהותו והנה למקום המים קרא ימים ולא קרא להם מים שאין ראוי שיקרא הפרט בשם הכלל:
'''השאלה הג'''' למה זה לא זכרה התורה שנקוו המים ונראתה היבשה ואין לך שתאמר שלמד זה באמרה ויהי כן כי הנה במלאכת שאר הימים שנא' ויהי כן נאמר מלבד זה איך נעשה הדבר אם ברקיע אמר ויעש אלהי' את הרקיע ואם בצמחים ותוצא הארץ דשא ובמאורות ויעש אלהים את שני המאורות ואם בחיות ויעש אלהי' את חית השדה ולמה השתנה א"כ הקוות המים:
'''השאלה הד'''' למה זה נאמר ביום הג' וירא אלהים כי טוב שני פעמים ולא נאמר ביום אחד מימי בראשית אלא פעם אחת וגם מה ענין וירא אלהי' כי טוב האם נתחדשה לו ית' ידיעה בדבר העשוי אחר שנעשה שהיה טוב מה שלא היה יודע קודם לכן זה באמת לא יתכן כי הכל גלוי וידוע לפניו תמיד:
'''השאלה הה'''' באמרו ועץ פרי עושה פרי וזה כי אחרי שאמר ועץ פרי ידוע הוא שיעשה פרי ואם אמרנו שיהיה ראוי שיאמר עכ"פ עושה פרי היה א"כ מאמר ועץ פרי מיותר ורש"י כתב שיהיה טעם העץ כטעם הפרי אבל היא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא אמר עץ פרי לפי' כשנתקלל אדם על חטאו נפקדה גם היא על עונה ומב"ר היא אבל כפי הפשוט הוא דבר קשה הציור מאד כי איך לא תעשה הארץ מה שגזר השם ואיך נאמר שחטאה האדמה והיא אינה בעלת שכל. ועוד כי איך יתכן שיהיה טעם העץ כטעם הפרי כי אז יהיה העץ כלו פרי ויהיו הפירות נמצאים במציאות העץ והנה הפרי כמו שכתבו הטבעיים הוא הלחות הטוב והמשובח היוצא מהעץ ואיך יהיה אפשר א"כ שיהיה טעמו כטעם הפרי בהיות העץ עב וגס מטבע הארץ והפרי רך וטוב מטבעת המים:
'''השאלה הו'''' למה לא זכרה התורה הוית האדים והעשנים ומה שיתילד מהם מטבע הארץ ובאויר וכן הוית הדוממים והמתכות שהם ההויות וההמזגות הראשונות שיקבלו היסודות והתחילה בזכרון הוית הצמחים שהיא ההמזגה השלישית ואין לנו שנא' שעזבם הכתוב לפחיתות' כי יש במתכו' ובאבנים דברי' יקרים ומועילים לצורך האדם וחייו ושמושיו וצרכו:
'''השאלה הז'''' מדוע לא בא לשון הכתו' בכל הימי' בשוה בענין המלאכה שנעשה בהם וזה כי אתה תמצא בימי' האלה ד' מיני' מהלשונות במלאכה הא' הוא שבקצתם יאמר אחר הצווי והגזרה ויעש אלהים כמ"ש בשני במעשה הרקיע ובד' במאורות ובו' בב"ח. והמין הב' שאחר האמירה והגזרה יאמר ויברא אלהים כמו שהוא בהוית הדגים והתנינים והאדם. והמין הג' שלא נתיחסה הויתם אל האלהים. לא בלשון עשייה ולא בלשון בריאה אבל אמר ותוצא הארץ דשא כאלו היא מעצמה עשתה זה ולא ה' פעל כל זאת. והמין הד' שלא נזכרה עשייה ולא בריאה מיוחסת לאל ית' וגם לא נתיחסם אל היסוד שממנה היה כמו שהוא בהגלות היבשה והקוות המים וראוי לתת טעם בשנויים הגדולים האלה בהיות הכל פועל השם ומעשה ידיו. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
'''ויאמר אלהים יקוו המים וכו'.''' עד ויאמר אלהים תדשא הארץ. הראב"ע כשנתעורר בענין הרקיע כתב שהגלות היבשה היתה סבה להוית הרקיע לפי שבסבה התהפך בה נצוץ השמש לקשות הארץ ויבשותה בהגלות נעשה האויר השכן אלינו רקים ספיריי ולדעתו זה קודם ניצוץ השמש והארתו והוא היה סבה אל יבשות הארץ והגלות היבשה קודם להוית הרקיע. כי נמשך בזה אחר דעת הפלוסו' באותות עליונים שכתוב שהגלות היבשה והיותה בלתי מכוסה מהמים סבתה תנועות השמש בגלגלו הנוטה ותנועת שאר הכוכבים כי הם בזה הסבה הפועלת כמו שהסבה התכליתיית היא גבול ההויות בצמחים ובב"ח. והנה דברי הפלוסוף הם כפי הטבע הנהוג כי לא שערו דבר בבריאת העולם. אבל דברי הראב"ע אשר אמרנו בצלו נחיה בפי' התורה ראה כמה נתרחקו מהאמת התוריי ושהוא מכחיש ספור מעשה בראשית כי הנה השמש והירח והכוכבים נבראו ונעשו ביום ד' והיבשה נגלית בג' קודם לכן עוד שהרקיע נעשה בשני קודם הגלות היבשה ואיך יהיה מה שנעשה בד' סבה אל מה שנעשה בג' ומה שהיה בג' סבה למה שנעשה בשני וחשב לתקן כל זה באמרו שויאמר אלהים יקוו המים וכן ויאמר אלהים יהי מאורות ענינם וכבר והשתדל להביא עדים שהוא"ו תבא בכתוב פעמים במקום וכבר אבל לא השיב דבר לענין המים וסדר המלאכות כי למה יזכור הכתוב הויית המסובב קודם להויית הסבה וא"ל שהיו הדברים כלם נעשים יחד. כי הנה התורה האלהית שמה ביניהם הבדלי הפרשיות ויחס המלאכה האחד ליום השני והאחרת לג' והאחר' לרביעי והוא המורה שאינם אחת גם א"ל כי לא מצאנו בריאה בג' כי הקוות המים אינה בריאה כמ"ש החכם הזה שהרי מצאנו בג' בריאות הדשאים והאילנות ובכלל אומר לך שלדעתי מאמר יהי רקיע אינו כי אם מאמר יקוו המים כיון שזה וזה אין ענינם אלא הפרדת החלק האוירים אשר אנחנו בו שהוא הרקיע אצלו המבדיל בין המים היסודיים אשר בכח למים אשר בפועל כדי שיהא פנוי לשבת על האדמה ולא כאן א"כ הבדל ימים ולא הבדל מלאכת וזה כלו הכחשות הפסוקים ועוותם אבל אמתת הדבר הוא באופן אחר. וזה שאחרי שביום הב' עשה הקב"ה כל הגלגלים שהם תחת הכדור העליון ובתוכו רצה בחכמתו לגזור על הקוות המים ולגלות היבשה וגם על צמיחות הדשאים והאילנות כי זה כולו קודם שיעשו המאורות והכוכבים לפי שלא תתדמה הבריאה הראשונה המוחלטת להויה הטבעית כי הנה בהויה הטבעית היו השפלים נפעלים מכח העליונים אם בהתמדת גלוי היבשה ושלא יגברו עליה המים ואם בהולדת הצמחי' וכמ"ש חז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע מכה אותו ואמר לו גדל. אמנם בבריאה הראשונה המוחלטת להיותה כלה כפי הרצון הפשוט רצה ית' שתתגלה היבשה ויתילדו הצמחים קודם היות המאורות והכוכבי' המניעים והפועלי' הדברי' השפלים האלה בהנהגה הטבעית כי בזה יודע שלא נעשו הדברי' ההמה בטבע אלא שהרצון האלהי פעל אותם בראשונה מבלי הסבות השמימיות שהם פועלי' אותם עתה והאל ית' להיותו חפץ בהתמדתם והשארותם הטביע הדברי' העליוני' בתנועותיה' באופן כך שיהיו כלם אמצעיים להתמיד הדברים אשר המציא ברצונו והיה השמש א"כ בזה סבה שומרת ומתמדת לא סבה פועלת כי הוא ית' היה הפועל האמתי והשמש והכוכבים היו כלים להתמיד רצונו והנה לא נבראו הב"ח ג"כ קודם המאורות לפי שהם אחרי תולדות' היו צריכי' אליהם כמו שיתבאר במקומם. ולכך התחלת מלאכת יום הג' יקוו המים מתחת השמים אל מקום א' ותראה היבשה כי מפני שלא היה כח ברקיע להשלים זה בעצמו מבלי הכוכבים הן אל השגיב בכחו וצוה במאמרו על יסוד המים שהם מעצמם יקוו במקום אחד ולא יתפשטו על הארץ ולא יקיפוה עם היות שכפי טבעם היה ראוי שהיסוד המימיי יקיף כל יסוד העפר ויכסהו לפי שהעליון מקיף על אשר תחתיו מכל צד ולכן אמר יקוו המים להגיד שלא נתגלתה היבשה ביובש המים באמצעות חום השמש ולמה ג"כ שהעביר אלהים רוחו על הארץ וישוכו המים אלא שגזר ית' במאמרו על המים שהם מעצמם יתנועעו לצד אחד באופן שישאר הצד האחר מגולה והוא אמרו ותראה היבשה כי לא אמר שתתיבש האדמה כי אם שתתראה בקצוות המים וסורם מעליה. ואמר מתחת השמים לשלול המים אשר מעל לרקיע שלא נכללו בצווי ההוא. והמאמר הזה מוכיח מה שפירשתי בפרשת היום הראשון שנפרדו היסודות בצורותיהם לא חומר כחני להוליד' ממנו כי לכן אמר כאן ותראה היבשה כי כבר היתה בצורתה ושלימותה ולא נעשה בה עתה כי אם הראותה בלבד. ובב"ר דרשו יקוו המים יעשה מדה למים כד"א וקו ינטה על ירושלם. רצו בזה מה שכתבו החכמי' שמהראיות היותר גדולות על חדוש העולם ועל ההשגחה התמידי היה הגלות היבשה כמאמר ה' לאיוב (איוב ל"ח ה') איפה היית ביסדי ארץ או מי שם ממדיה כי תדע אי מי נטה עליה קו וגו' ויסך בדלתים וגו' וירמיהו אמר (ירמי' ה' כ"א) שמעו נא זאת עם סכל ואין לב עינים ולא יראו אזנים ולא ישמעו האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם לא יעברנהו. הנה על זה אמר ג"כ יקוו המים יושם להם קו שלא יצאו ממנו לכסות עוד היבשה. ואמנם אמרו אל מקום אחד אין ענינו שיהיו כל המים מקובצים במקום אחד פרטי מוגבל אלא שלא יהיו מתפשטים בכל הארץ ורמז באמרו אל מקום אחד הים שהוא המקום המיוחד למים וכבר זכר הפלוסוף בספר האותות שיש לכל א' מהיסודות מקום כולל ומקום מיוחד ושהכולל הוא שטת גלגל הלבנה המקיף בכל היסודות והמקום הפרטי המיוחד ליסוד הוא אשר אליו יתנועעו חלקי היסוד ההוא ושהוא הים ליסוד המים כי כל הנהרות יוצאים ממנו ואליו ישובו כמאמר ראש החכמים (קהלת א' ג') כל הנחלים הולכים אל הים ולכן אמר כאן אל מקום אחד שר"ל אל מקום מיוחד כמו גוי אחד בארץ שפירושו מיוחד והענין כלו שיתקבצו המים במקום מיוחד והוא הימים והנהרות כלם שהם מקום מיוחד לים והותרה השאלה הא' ולהורות על התמדת גלוי היבשה אמר ויהי כן שר"ל שכן היה תמיד החלק מהיבשה נגלה מהמים. והנה קרא יתעלה ליבשה ארץ בהיות השם ההוא נאמר על כללות היסודות לפי ששם ארץ כמו שביארתי בשתופו נאמר בעצם וראשונה ליסוד השפל ומרכז הגלגלים הסובבים ושהוא דחוק ורצוץ ולהיות היסודות כלם בערך אל העליונים הסובבים אותם שפלים דחוקים ורצוצים בתוכם נקראו כלם בשם ארץ. ובהיות יסוד העפר היותר שפל היותר דחוק ורצוץ מכל היסודות כפי יבשו והיותו המרכז האמתי לכן קרא אותו ביחוד ארץ כי הוא היותר ראוי בשם הזה מכל היסודות אבל למקום המים קרא ימים ולא קרא מים לפי שלא היו המים היסודיים יותר ראויים בשם מים מהמים העליונים כי הנה העליונים נקראו מים מלשון שמים כמו שביארתי והוא א"כ שם מונח בעצם וראשונ' לעליונים ולא נאמר על התחתונים אלא בהשאלה ולכן למקוה המים קרא ימים ולא מים והותרה השאלה הב' מהפרש'. והתבונן כמה מהחכמה באה בקריאת המים היסודיים בשם ים והוא שארסטו ביאר במקום הנזכר שהסבה בהיות מי הים מלוחים הוא ערוב חלקים ארציים נשרפים מניצוץ השמש במי הים ומערוב' יתילד המליחות עד שמפני זה היו קצת המים יותר מלוחים מקצתם כפי קרבת הים אל הארץ השרופה מן השמש שיצא ממנה אד עשני ויתערב בים כמו שאמרו בים המוסרח אשר בארץ פלשתים שא"א שיהיה שום דבר חי שם לחוזק המרירות הנמצאת בו ומפני זה קראו השם ים שהיו"ד רמז ליבש' והמ"ם למים בר"ת להודיע שכל המים אשר אתנו יש בהם חלקים מהיבשה מתערבים בהם והתבאר מזה שלא היתה הקריאה הזאת מפני שתוף השם כמו שכתב הרב המורה אלא להגיד טבעי הדברים איך הסכימו לשמות אשר קרא להם אביהם ית'. והנה אמר וירא אלהים כי טוב על זה להגיד שעם היות שנעשה בזה עלבון ועוות ליסוד המים למנעו להקיף ולכסות את הארץ כמו שהוא טבע היסודות להקיף העליון במה שתחתיו שלא מפני זה היה הפועל ההוא רע בעצמו כי הנה כפי התכלית אשר אליו נתכוון ראה השם שהיה זה פועל טוב ונאות ולכן גזר עליו. ולפי שהארץ היתה כבר נבראת ובפועל הזה לא נתחדש בה מציאת דבר כי אם הראותה והגלותה לכן אמר הכתוב שנקוו המים כי לא יאמר בריאה אלא בבריאת דבר מה והותרה בזה השאלה השלישי. ולפי שהיו ביום הזה שני מעשים האחד הגלות היבשה בהקוות המים ומציעתם מהתפשט על הארץ והב' בריאת הדשאים והצמחים לכן נאמר בו שני פעמים כי טוב אחת להגלות היבשה ואחת לצמחים והותרה השאלה הד':
'''ויאמר אלהים עד ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי.''' כדי שתעמוד על כוונת הפסוקים האלה ראיתי להודיעך בזה שני דרושים עיוניים כפי מה שביארום חכמי הפלוסופי'. הא' מהם הוא שמדרגות ההויות המתחדשות מהרכבת היסודות הם ה'. המדרגה האחד הם האדים הנתכים מהארץ. והמים באמצעות חום השמש ואלה לא יותכו ולא יצאו כי אם משני יסודות שהם הארץ והמים. והב' היא הרכבת הדברים הנולדים מהאדים לפי שהאדים ההם או ישארו בבטן הארץ או יעלו באויר כפי העוני והדקות שבהם. ואם יעלו אל האויר יחדשו שם כפי איכותם וכמותם וכפי המקום אשר יעלו בו דברים מחולפים כמו הכוכב המדלק הברק והגלד והכפור והברד העננים והרעמים השלג והמטר והטל ודומיהם. או אם האדים ישארו עצורים בבטן הארץ יהיו פעמים סבת הרעש ויתילדו מהם המתכות והגפרית ויתהוו האבנים והכסף החי שהוא התחלה לכל מיני המחצבי' שבעה העופרת והבדיל והנחושת הוירדיט הברזל הזהב והכסף. ושתי המדרגות האלה מההווים הם חסרי המציאות מאד לפי שהראשנה היא קרובה מטבע המים והארץ שהולידום. וגם השנית לפי שאינם בעלי נפש לא חיונית ולא צומחת ולא מרגשת וצורתם נמצאת בכל המורכב ובכל חלקיו בשוה ויקרא החלק בשם הכל כי הוא כלו מתדמה בשם וגם מבלי היות בו אבר ראשיי ולא התחלפות איברים וחלקים נבדלים בצורה. ולא יתהוו זה מזה בהויה הטבעית לפי שאין בהם כח מצייר ולא מוליד בדומה שהוא מיוחס ומיוחד בבעלי נפש והיו מפני זה שתי המדרגות האלה במציאות ארצי קרוב לטבע האדים והעשנים הנולדים ולטבע הארץ והמים עצמם. והמדרגה הג' מההרכבות היא מדרגת הצומח שהם בעלי נפש תכלול ההזנה והגדול וההולדה בדומה. וההזנה יעבדוה ארבעת הכחות מושך ומחזיק מעכל ודוחה ומהחושי' כלם לא ימצא בצומח כי אם המשוש שבעבורו ישלח פארותיו אל צד הנהרות ואל המקומות הלחים והצמחים יתהוו זה מזה ואחרי ההתהוות ישובו חלקי המתהוה לדבר שממנו התהוו והוא הזרע ובתחלת ההויה ההוא יתהוה השורש שהוא מקום הלב בצמחים והצמחים לא יולדו אלא מדבר שבו הכח המהוה והמצייר והוא הזרע אשר בצמחים במדרגת הביצה בב"ח. והמדרגה הד' מהמורכבים היא מהב"ח המרגישים שנמצא בהם הנפש הצומח וכחותיה אשר היא במדרגת החומר לנפש המרגשת כוללת החוש והתנועה ברצון והמדרגה הה' היא ההרכבה האנושית כוללת הצמיחה וההרגש וכחותיה שילכו מהלך שלימות הצורות זו לזו. עד השכלות האחרונה זהו הדרוש הראשון. ואמנם הדרוש הב' הוא במה הוא הפועל הנותן והמהוה הצורות במורכבים השפלים. וזה כי לא ימלט אם שנא' שכל הצורות הם מכח החומר ואין שם שכל נבדל נותן אותם מחוץ או שיהיו כלם מפועל נבדל שהוא חוץ לחומר המתהוה ואין שום צורה מכח החומר או שנאמר שקצת הצורות מפועל נבדל וקצתם הם מהכרח החומר וכחו. ושקר שנאמר שכל הצורות מכח החומר לפי שהצורה האנושית המשכלת אינה מכח החומר ולא מתערבת עמו וכמו שהתבאר בראיות ברורות בספר הנפש. וגם שאר הנפשות צומחת ומרגשת יצטרכו בהכרח לפועל נבדל כמו שביאר תמס"טיוס במאמר הנרשם באות הא"לף ממ"שה. ושקר שיהיו ג"כ כל הצורות מפועל הנבדל לפי שהוא במה שהוא שכל א"א שישפיע צורה שלא יהיה בה השגה מה חצונית חושיית או פנימית ג"כ ולכן הדומם והצומח שאין להם השגה ולא הרגש כלל לא יהיו מהנבדל ישאר א"כ שקצתם הם מהנבדל וקצתם מכח החומר אמנם מה המה אלה מי יתן ואדע. וכבר נמצאו לבד דעות מחולפות כי פעם יאמר בקצורו לספר הנפש שהשכל הפועל הוא נותן הצורות בבעלי הנפש כלם. ופעם יאמר בספר בעלי חיים שהמהוה לאלו ההוים אינו שכל אבל כח נפשיי נשוא בזרע ושהמהוה אותו כח נפשיי הוא הנבדל ובמאמר ה"ז ממ"שה כתב שהכח המהוה הוא בזרע מתילד מבעל הזרע והגרמים השמימיים ושהוא אינו נבדל כי היה ב"ר כ"כ נבוך בדרוש הזה שהיה מתהפך מצד אל צד פוסח על שתי הסעיפים בלתי קיים באחד מהם אך בזאת נחה דעתו בכל ספריו שהנפש השכלית היא מפועל הנבדל ואינה בכח הזרע. וכאשר ראיתי דעות הפלוסופ' ישיגו ספקות רבות לכל אחד מהם ראיתי לי דרך אחרת כפי מה שהורוני כתבי הקודש התורה והנביאים והוא ששתי המדרגות הראשונות מהמורכבים ר"ל מהויית האידים והעשנים והדברים המתילדים מהם באויר והוית הדוממים והמתכות המתהוים בבטן הארץ צורותיהם הם מכח החומר והמזגת היסודות ולזה היתה מדרגתם מדרגה חסרה ושפלה קרובה מטבע הארץ והמים בלתי צריכה אל פועל נבדל מחוץ וכבר יעיד על זה אמרו (בראשית ב׳:ו׳) ואיד יעלה מן הארץ שייחס העלאת אדים והויתם אל הארץ ואל המתכות והדוממים אמר איוב כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו. ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה. כלומר שהיו המתכות כלם מטבע הארץ וממנה היו צורותיהם. אמנם צורת הצומח להיות רבות הכחות והפעולות אינה מכח החומר אלא מתנועת הגלגלים והשפעת הכוכבים ולכן אחז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע מכה אותו ואומר לו גדל ולא אמרו כזה בב"ח המרגישים לפי שהצורה הצומחת ביחוד היא מהגלגלים עד שארז"ל שמספר מיני הצמחים כמספר אישי הכוכבים וכמו שזכר הרב המורה. ומפני זה נאמר (דברים ל"ג י"ג) ביוסף מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת וממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים. אמנם צורות הב"ח אינם מכח החומר ולא מתנועות הגלגלים אבל הם מפועל השכל הנבדל שקראוהו שכל הפעול ולכן היו בהם השגות חושיות ודמיוניות ונמצאו בב"ח ערמומיות ותחבולות שהם כלם מפועל המחשבה אבל הנפש השכלית כמו שאינה מכח החומר כן אינה מהשפעת הגלגלים ולא גם כן מנתינת השכל הפועל אבל היא מהאל יתברך עצמו (זהו דעת החבר בספר הכוזר) כי הוא אשר ברא הנפשות בתחלת הבריאה במעשה בראשית כפי הדעת האמתי אחר האין הגמור כאשר נבראו המלאכים הרוחניים להיות הנפשות מטבעם השכלי ולזה נאמר בתורה ויפח באפיו נשמת חיים והנביא ישעיה אמר מבאר זה (ישעיה נ"ז י"ו) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי רוצה לומר שהרוח החיוני שהוא הנקרא ביחוד רוח כמ"ש ורוח כל בשר איש אותו החיוני הוא מהשכל הנבדל שהוא לפני השם כמו שתרגם אנקלוס ופני לא יראו על השכלים הנבדלים אמר ודקדמי לא יתחזון וכמו שביאר הרב המורה. אמנם הנשמות שהם השכליות אותם באמת אני עשיתי. וכבר כתב הראב"ע שלא תאמר נשמה כי אם על השכלות ומה טוב אמרו אני עשיתי בלשון עבר עם היות שאמר כי רוח מלפני יעטוף בלשון עתיד להגיד שהנשמות השכליות עשה אותם הק"בה בעצמו בתחלת הבריאה אמנם הרוח מלפניו יעטוף שכל היום מתחדשים הרוחות בהוית הב"ח ועל זה אמר הקב"ה לאיוב בתוכחתו (איוב כ"ו ד) ונשמת מי יצאה ממך שלמה אמר נר ה' נשמת אדם להגיד שממנו יצאו הנשמות והוא המדליק את הנרות ההם ולא שכל אחר נבדל ומפני זה תמצא שאליהו ואלישע לא התפללו על אחד מכל הנסים אשר עשו כמו שהתפללו על תחיית בן הצרפית ובן השונמית לפי שהיה השפעת הצורות השכליות דבר מיוחס לאל ית' ולא היה יכולת בנביאים ההם להביאם בגופים ולכן התפללו אליו ית' שישפיעם שמה. ואין להקשות על זה ממ"ש ישעיה הנביא ע"ה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה שיחס נתינת הרוח והנשמה כאחד לאל לפי ששם לא דבר הנביא כ"א ממה שהיה בבחינת הבריאה וראש הפסוק מוכיח והוא (ישעיה מ"ב ה') כה אמר ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה ר"ל כאשר ברא השמים ונוטיהם שהם השכלים הנבדלים אזי הוא בעצמו מבלי אמצעי נתן נשמה לעם עליה שהם בני אדם העתידים להיות על האדמה ונתן ג"כ הרוח החיוני להולכים בה שהם הב"ח כלם וזה אמת כי כל הנשמות שהושפעו במעשה בראשית מהב"ח ומהאדם השפיעם הקב"ה בעצמו ואחר כך סודרה ההויה הטבעית במאמרו נתינת הרוחות החיונים בב"ח לשכל נבדל שהוא לפניו ית' והנשמה השכלית היא תמיד ממנו יתברך וכמו שזכרתי וזהו הדרוש השני:
ענין הקות המים והגלות היבשה<br>'''ואחר ''' ביאור שני הדרושים האלה אומר בפי' הפסוקים ותשובת שאלותיהם שהמשפיע הראשון יתברך אחרי שגזר בהקוות המים והגלות היבשה גזר על ההרכבות שיעשו בה כי לא תהו בראה לשבת יצרה והנה לא זכר הוית האדים והעשנים והדברים המתילדים מהם באויר לפי שהם מטבע הארץ והמים בלבד ולא ג"כ מהדוממים והמתכות לפי שהיסודות הספיקו בכחותיה' להולידם ולכן לא בא על הויתם אמירה אלהית להיות צורותיהם מכח החומר כלם ואינם מפועל מחוץ כמו שהתבאר ולא נתיחדה אמירה אלהית כי אם על התחלות ההוים או על הוית הבעלי נפש. וכל הצמחים להיותם בעלי נפש לא היתה הארץ מספקת בחמרה וכחה להולידם מבלי מאמר ית' שהשפיע כח בארץ לשתוציא צמחיה והוא אמר' (בראשית א׳:י״א) ויאמר אלהים תדשא הארץ כי בעבור שלא היו המאורות עדין נמצאים השפיע השם כחו בארץ לשהיא בעצמה תוציא הצמחים והדשאים מבלי עזר פועל מחוץ ואחרי שנעשו המאורות היו הם הפועלים והמשפיעים צורות הצמחים כלם כמו שהתבאר והותרה בזה השאלה הה' והנה זכר הכתוב בצמחים ג' מדרגות הא' קרא דשא והוא עשב הבלתי נזרע ולא נעשה על ידי בני אדם אבל הוא בעצמו יולד בארץ מבלתי עבודה כמ"ש מצמיח חציר לבהמה כציץ השדה כן יציץ ועל המדרגה הזו אמר תדשא הארץ דשא ר"ל תתלבש הארץ כלה דשאי' והמדרגה הב' הוא העשב ר"ל הנזרע כמו חטה ושעורה וכל מיני ירקות שאין גזעם מחליף בכל שנה כמ"ש ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ ועל זה אמר עשב מזריע זרע ואפשר לפרש מה שאמר על הארץ שהוא קשור למעלה עם תדשא הארץ כאלו אמר תדשא הארץ דשא עשב על הארץ כלומר שיצא על פני הארץ. והמדרג' הג' מהצמחי' הם האילנות נושאי פרי מאכל והגזע נשאר ימים רבים ושנים ועליו אמר עץ פרי עושה פרי למינו ועניננו לפי פשוטו עץ פרי שהפרי ההוא יהיה עושה פרי כי האגוז על דרך משל הוא פרי עצמו והוא עושה פרי בהולידו בדמותו כשיטעוהו בארץ והנה אמר אשר זרעו בו על הארץ כדי להודיע איך יעשה הפרי ההוא פרי אחר כדמותו ואמר שאין דבר שיעשה כן בעצמו אלא כאשר ינתן זרעו אשר הוא בו על הארץ כלומר בדרך נטיעה אז יעשה הפרי ההוא פרי אחר דומה לו באמת. ואפשר עוד לפרש עץ עושה פרי למינו שיהיה הפרי נערך לעץ כי אין כל עץ מוציא איזה פרי שיזדמן ושאמר אשר זרעו בו להגיד שיהיה הזרע שמור בתוך הפרי כי הנה החכים יוצר הכל לעשות כן כדי שיהיה אותו הזרע שהוא יסוד המין שמור בתוכו ואמר ויהי כן כמו שפרשתי שגזר השם שיהיה כן ויתמיד לעולם הולדת הצמחים עוד כל ימי הארץ. ומזה תדע שנבדלה הוית הצמחים במעשה בראשית מהויתם אח"כ כפי המנהג הטבעי בשני הבדלי' הא' שצורות הצמחים בהויה הטבעית היום הם מהשעות הגרמים השמימיים אמנם במעשה בראשית לא היה כן כי קודם המאורות נבראו הצמחים באמצעות הכח שנתן ית' בארץ להוציאם בצורותיהם למיניהם מבלי כועל אחר מחוץ. וההבדל הב' שהוית הזרעים על המנהג הטבעי היא תמיד מזרע קודם אם נזרעת מעובד האדמה ואם שנשאר בה וצמחה מעצמה. אבל בבריאה הראשונה המוחלטת לא היה כן כי נתהוו הצמחים כלם מבלי זרע קודם והספיק' הארץ מעצמה כפי הכח שנתן בה האל יתברך מבלי זרע ומבלי השפעת הכוכבים וגם בלי מטר קודם עשתה הרכבותיה ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה נתן פריו. ומזה התבאר שאין לקבל אותו דעה שזכרו בבראשית רבה שהדשאי' בשלישי עמדו על פתח קרקע הארץ ובששי צמחו אחרי שהמטיר השם על הארץ וכבר נטה הרמב"ן מן הדעת ההוא גם אני אודה כי כל מעשה בראשית בקומתן ובצביונם נבראו. ומה גרעו הצמחים לשלא נתקיים בהויתם האמירה האלהית כמו שנתקיים בכל שאר ההויות מבלי סבותיהם הטבעיות. ואמנם פירוש הפסוק שהביאם לזה וכל שיח השדה הנה יתבאר במקומו באופן ישר ואוכיח שלא יתחייב ממנו דבר מזה. וזכר הכתוב שהארץ הוציאה במצות השם כל המדרגות שצוה ית' מהצמחים שהם דשא ועשב מזריע זרע למינהו והוקשה לחז"ל למה לא נאמר בציווי האלהי למינהו בדשא ובעשב ובאו מפני זה לדרוש מה שדרשו בשחיטת חולין כמו שזכר רש"י בפירושו ולי נראה כפי הפשט שאין מקום לקושיית' כי הנה בצווי נאמר דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו ומלת למינו אינו חוזר לפרי העץ בלבד כי אם ג"כ לדשא ולעשב שעל כל אחד מהם אמר למינו. אמנם בספור מה שהוציאה הארץ לתוספת ביאור אמר ב' פעמים למינהו אחת לענין הדשא והעשב שהוא פרי האדמה ואחרת לפרי העץ. והנה בענין האילנות אמר ועץ עושה פרי ולא אמר ג"כ עץ פרי כמ"ש בצווי לבאר מה שפירשתי למעלה בעץ פרי עושה פרי שהרצון בו שיש בו זרע לקיים מינו כי הנה השגיח הקב"ה לעשות הפרי באופן שהפרי בעצמו מזולת העץ יעשה פרי למינו. וכבר הקשה הרמב"ן איך לא צוה ית' בתולדת אילני סרק כי לא זכר אלא עץ פרי עושה פרי והשתדל רבינו נסים להשיב על זה. ולדעתי אין השאלה כלום ולא בתשובה ממש לפי שאין עץ בעולם שלא יעשה פרי וגם אילני סרק פרי יש להם והם העפצים אבל יש מהעצים שיש להם פרי נאכל ויש מהם שפרים אינו נאכל והוא טוב ומועיל לדברים אחרים ולתרופות אבל עכ"פ פרי יש לכל עץ. והותרה עם מה שפרשתי השאלה הו' והנה לא נאמר ויעש אלהים או ויברא אלהים את הדשאים כמ"ש בשרצים ובחיות השדה ללמדנו שצורת הצומח אינו מפועל הנבדל כצורת המרגיש והאדם שנתיחס אליהם הבריאה והעשייה כמו שיתבאר. ואמנם אמרו בדשאים ובצמחים וירא אלהים כי טוב נ"ל לומר בו א' מב' טעמים אם שבא הכתוב להגיד שראה הב"ה בחכמתו שהיה טוב שיתהוו הצמחים קודם המאורות ושתוציא הארץ החמרית הגסה את הנפש הצומחת מבלי פועל מחוץ שעם היות זה כלו בחלוף המנהג הטבעי ראה שהיה טוב להיות כן בתחלת הבריאה להודיע כי יד ה' עשתה זאת ולהבדילה מההויה הטבעית. ואם להודיע שעם היות שימצאו בצמחים חלופים רבים בגדלם ובכחותיהם ובקיומם. כי יש מהם כקקיון שבין לילה היה ובין לילה אבד ויש מהם כירק עשב יבולון שבבקר יציץ ויצמח ולערב ימולל ויבש ובחלוף זה תמצא בתמר ובחרוב שיעשה פרי כל א' מהם לשבעי' שנה הנה מפני זה אמר שראה ית' שכן היה טוב ומועיל בעולם ולכן עשאם כן. ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי אם להגיד שבאותו המשכות זמני מהכ"ד שעות אור וחשך נעשה כל זה. ואם מפני שהיו בזה היום חדושים מתחלפים אחד ייוחס לערב והוא הגלות היבשה ואחד לבקר הבא אחריו והוא תולדת הצמחים. והנה לא נתיחד יום לכל אחד מהם לפי שהצומח הוא נקשר ומתיחס להגלות היבשה. גם כי בתחלת הבריאה הוא יצא ממנה ולא מפועל מחוץ. וממה שביארתי תדע שנאמר בשרצים ובדגים ויברא אלהים מפני שהנפש המרגשת אשר בהם היא כפי ההויה הטבעית התמידית מושפעת מהנבדל ובעבור שהיו צורותיהם כשהושפעו בהם בתחלת הבריאה מתהוות לא מדבר והיא הנפש המרגשת מהשפעה ראשונה לכן נאמר בהם לשון בריאה ויוחסו לאל ית' להגיד שתמיד יהיו מפועל הנבדל. אמנם בב"ח ייוחסו צורותיהם אליו ית' להודיע שתמיד תהיה השפעתם משכל נבדל אבל נאמר בהם ויעש אלהים ולא ויברא אלהים לפי שכבר היה קודם הויות הב"ח נפש מרגשת בדגי' ובעוף. כי הנה כשנתחדשה במציאות הצורה המרגשת נאמר בה לשון בריאה. וכאשר הושפעה שנית בב"ח הארצים נאמר ויעש אלהים. ובבריאת האדם להיות נשמתו השכלית נבראת יש מאין נאמר בו לשון בריאה אמנם ברקיע ובמאורות למעלת נושאם ייוחסו לאל ית' ולפי שהוא יש מיש נאמר ויעש אלהים את הרקיע ויעש אלהים את שני המאורות הנה א"כ ייוחסו אליו ית' אם העליונים למעלתם ואם בעלי הנפש המרגשת לכבודה. אבל הנפש הצומחת להיות השפעתה כפי המנהג הטבעי מהכוכבים לא מהשכל הנבדל לא נתיחסה לאל ובאה אמירה על תולדותיה' שנתן ית' כח בארץ להוציא' בעצמה אמנם הקוות המים לפי שלא היה בריאה ולא חדוש נמצא לא נאמר בו דבר והותרה עם זה השאלה הז' האחרונה:
=== פסוק יד ===
'''ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי.''' וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות:
'''השאלה הא'''' למה זה נבראו המאורות ביום הד' בהיות האור הראשון משמש כי אם היה כמו שכתב רש"י ששמש האור הראשון כל שבעת ימי בראשית ראוי לשאול ולמה אם כן נבראו המאורות בד' בהיות שם האור ההוא משמש ולא היה ראוי שיבראו כי אם בסוף היום הזה כיון שקודם לכן לא היה להם צורך ואם אמת נכון הדבר כדברי הרמב"ן והוא הנראה מדברי חז"ל שלא שמש האור הראשון אלא ג' ימים בלבד אם כן תשאר השאלה ולמה עשה ה' ככה שהאור הנכבד המופלא ההוא לא שמש יותר מג' ימים והיה ראוי אם שיבראו המאורות ביום הא' ולא יצטרך כלל האור הראשון או שישמש כל ששת הימים באופן שוה בסופן יבראו המאורות:
'''השאלה הב'''' מה היה שלא נאמר לשון יהי בכל מעשה בראשית כי אם בשלשה יהי אור יהי רקיע יהי מאורות. ובשאר ההויות לא נאמר לשון ויהי אלא תדשא הארץ ישרצו המים תוצא הארץ. ואם היה מלשון הוית והמציאות למה זה לא נאמר בכל מה שנתהוה בימי בראשית. ובכלל השאלה הזאת למה אמר יהי בלשון יחיד והמאורות הם רבים. ובב"ר חשבו אנשים שלהיות אור העליוני' כלו נאצל מהשמש והוא המאיר לכל צבא מעלה ויצורי מטה נאמר בבחינתו בל' יחיד יהי מאורות וכתיב מארת חסר לרמוז לשמש בלבד ושלזה כיון רבי יוחנן שאמר בב"ר לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד אבל יקשה למה אמרו בלשון רבים והיו לאותות והיו למאורות כי תמיד יכנה אותם בפרשה בלשון רבים:
'''השאלה הג'''' באמרו ברקיע השמים והיא כי התורה פעמים קראה לגרמים השמימיים בשם רקיע יהי רקיע ויעש אלהים את הרקיע שנא' על הגלגלים וכמו שפירשתי. ופעמים קראם בשם שמים וכמ"ש ויקרא אלהים לרקיע שמים ולמה א"כ קראם כאן בשם מורכב מהם רקיע שמים:
'''השאלה הד'''' באמרו להבדיל בין היום ובין הלילה כאלו עד היום הד' שבו נבראו המאורות לא היה בעולם הבדל יום ולילה. אינו כן כי באור הראשון נאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ובכל יום ויום נאמר ויהי ערב ויהי בקר. וכתב הרמב"ן שהאור שנברא ביום הראשון היה מאיר היסודות וכאשר נעשה הרקיע בשני נפסק אותו אור ונמנע מהאיר ביסודות התחתונים. וכאשר נבראת הארץ בשלישי היה בה חשך ולא אור ועתה ברביעי רצה השם שיהיו המאורות מגיעים באורם בארץ וזה טעם ברקיע השמים להאיר על הארץ. ואינו נכון שהכתוב אומר בכל יום מהראשונים ויהי ערב ויהי בקר והוא המוכיח שהאור הראשון שמש כל אותם הימים באופן שוה ומתדמה. גם שלמעלה מהרקיע לא היה צריך אור כי לא היו שם הויות אחר האור הא' ולא לאור ההוא יתברך היה צריך. כ"ש שבהיות האור למעלה מהכרח ברקיע יעבור ברקיע ויאיר למטה ביסודות כי כן גם היום השמש יעבור אורו למטה בשלשת הגלגלים אשר תחתיו ומפני ספיריותם והיה א"כ האור הראשון בהיותו למעלה מאיר בארץ בהכרח:
'''השאלה הה'''' באמרו והיו לאותות וזה כי הנה המאורות הם סבות פעולות לדברים אשר בכאן. אם בהויה וההפסד כפי הטבעים ואם בשאר הענינים כלם כפי דעת משפטי בעלי הכוכבים. ואיך יאמר הכתוב א"כ והיו לאותות כי הנה האותות הם המורים על הסבות ואינם הסבות עצמם. ואולי שלברוח מהספק הזה פי' הראב"ע והיו לאותות לרגעים. אבל אינו נכון בפש' הכתוב. וגם בעיני לא יתכן כמו שאמר. גם אמרו להבדיל בין היום ובין הלילה בלשון יחיד אינו מסכים עם אמרו והיו לאותות בלשון רבים. ויש מפרשים להבדיל על השמש והיו לאותות על כל הכוכבים ונתנו הכתוב לשעורין. ורבינו ניסיה פט להבדיל כל א' מהמאורות אבל הירח והכוכבים אינם מבדילים:
'''השאלה הו'''' היא שאם בא הכתוב להודיע התועלת שיעשו המאורות והכוכבים בשפלים. למה לא זכר התועלת היותר עצמו מהם והוא הרכבת היסודות והתהות ההוים שידוע שהם הפועלים בזה באמת אם בצמחים ממגד תבואות שמש ואם באדם שיולידהו האדים והשמש ושאר הככבים בתנועותיהם והוא הדין לשאר ב"ח:
'''השאלה הז'''' באמרו והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ והיא כי הנה הפסוק הזה יראה מיותר כלו אם אמרו והיו למאורות ברקיע השמים אחרי שכבר נאמר יהי מאורות ברקיע השמים ואם באמרו להאיר על הארץ. כי זה כבר נאמר ובאמרו להאיר על הארץ על מה נאמר אחרי כן ויהי כן:
'''השאלה הח'''' באמרו שני המאורות הגדולים ויקשה זה מב' פנים אם ממה שקרא שניהם גדולים ומיד אמר סותר לזה את המאור הקטן לממשלת בלילה. ואם כמו שאמרו אנשי מדות כל שאר כוכבי לכת הם יותר גדולים מגלגל לבנה. ואיך קראה אם כן הכתוב גדולה בערכם:
'''השאלה הט'''' שאתה תראה שזכרה התורה ו' תועלת מהמאורות בשפלים. הא' להבדל הזמן להבדיל בין היום ובין הלילה. הב' והיו לאותות. הג' ולמועדים. הד' לימים. הה' ולשנים הו' להאיר על הארץ אמנם במעשה לא נזכרו מהם כי אם שנים להאיר על הארץ ולהבדיל בין האור ובין החשך. ולמה א"כ לא זכר שאר התועלת מהאותות והמועדים והימים והשנים ועוד למה לא נזכרה באמירה ענין הממשלה שנזכר במעשה. וגם יקשה באמיר' ובמעשה סדר זכרון התועלות האלה שבאמירה זכר הימים אחר המועדים שהם התקופות ואח"כ השנים והיה ראוי לזכור ימים ומועדים ושנים. ואם במעשה שזכר בראשונה האור הנזכר באמירה באחרונה וזכר באחרונה ההבדל הנז' באמירה הראשונה וכל זה הוא זר כפי הסדור הטוב והישר:
'''השאלה הי'''' הוא הספק שהוקש' לראשונים כלם איך יתכן שיהיה תכלית המאורות בבריאתם בעבור אלו הנמצאים להאיר על הארץ וגו' כי הנה יתחייב מזה שיהיה הגשם השמימיי הנכבד בעבור הנמצא השפל הנקלה והוא שקר וכבר ביארו הנביאים שפלות מעלת האדם באמרם (תהלים קמ"ד ג' איוב כה) מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו. אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. אף כי אנוש רמה וזולתם. והנה הרב המורה בפי"ב ובפי"ג ח"ג הרחיק מאד היות תכלית השמים מפני הדברים אשר בראן וזכר בזה גבהי השמים ופלאי גדולתם להוציא שאין יחס וערך לאדם גם הגרמים הנכבדים ההם כ"ש שאר השפלים. ופירש מאמרי התורה להבדיל להאיר שאין ענינם שנבראו לזה המאורות על הכונה הראשונה. רק להגיד טבעם והדברים הנמשכים אליהם על הכונה השנית. ושהוא ע"ד מה שנאמר באדם וירדו בדגת הים שאין זה תכלי' האד' שבעבורה נברא אבל הוא דבר נמשך לטבעו. וזה ג"כ דעת אבו"חמד בספרו אלהיות. ואליו נטה ג"כ הרלב"ג ושאר המפרשים והמחברים כלם. ונניח עתה בטול הדעת הזה כפי העיון ונבא אל פסוקי התור' שבאמת אין הנדון דומה לראיה שהביא הרב לפי שבבריאת האד' לא נאמ' נעשה אדם לרדות בדגת הים שתורה על הסבה התכליתיית אבל אמר וירדו. ולכן יסבול מה שפירש בו הרב שהוא ספור מה שימשך לטבעו ואינו הבדל. אבל במאורות לא נאמר ויבדילו ויאירו אבל אמר להבדיל להאיר והוא המורה שזהו התכלית שבעבורו נבראו ולא יצא א"כ הרב מהספק אשר בפסוקים:
'''והנני''' מפרש פסוקי הפרשה באופן יותרו השאלות כלם:
'''ויאמר אלהים יהי מאורות וגו'.''' עד ויעש אלהים את שני המאורות. ממה שביארתי למעלה התבארה הסבה למה נברא הגלגל העליון על הצורות הנבדלות ועם ד' היסודות ביום הראשון. להיותם התחלות להוים כלם. ושהיה התהוותם אחר ההעדר הגמור. ושנברא אז האור כדי להבדיל הימים והמלאכות בעוד שלא היו שם מאורות. ושנבראו שאר הגלגלים המוקפים ביום הב' לפי שנתהוו מגלגל הראשון. ולכן לא נבראו הם אז לפי שהיום הראשון ייוחד לבריאת ההתחלות יש מאין בלבד. ושלא נבראו אז עמהם המאורות כדי שלא יחשב שבתנועותיהם יבשו המים ונתגלה היבשה ובאורם והשפעתם נתהוו הצמחים. האמנם נבראו המאורות ברביעי מפני שהיו עתידים להתהוות בחמשי הדגים והעופות. ובששי החיה ובהמה. וראה יתברך שהיה אור המאורות הכרחי לחיות הב"ח והתמדתם. כי כמו שהיה צריך אליהם הצומח לשיזונו בו ולכן נברא קודם אליהם כן היה הכרחי לקיומם אור המאורות. וזה מפני החום הנמשך מאורם ומתנועותם שבו יראו ויכירו הב"ח ויעשו פעלותיהם. כיון שהאור הראשון לא היה מחמם כי לא היה בו תנועת גשם ולא הפוך נצוץ שהם סבות החום. ולכן היו הב"ח צריכים לאור המאורות לא להתהוותם הראשונה. כי הן לא קצרה יד השם להמציא במעשה בראשית ההוים כלם מבלי סבות טבעיות אבל לחיותם והתמדתם ופרים ורבים אחרי היותם נמצאים היו צריכים בהכרח לאור המאורות וחמם ומפני זה ראה יתברך לעשות המאורות בד' והותר בזה השאלה הא'. ואמנם מה הוא אשר נעשה ברביעי בענין המאורות האם גופות הכוכבים מבלי גלגליהם או איך היתה העשייה הזאת. דעתי הוא שהשמש והירח והכוכבים אינם אלא חלקים מגלגליהם והגלגל כלו הוא מטבע אחד כי הוא פשוט מבלי הרכבה. והנה האל יתברך ברא ביום הא' האור ההוא מתפשט באויר כמו שביארתי ועשה בשני הגלגלים המוקפים כלם ספיריים לא מאירים כלל. ועתה ברביעי ראה יתברך לתת מאותו אור נכבד שכבר נברא בראשון ולקבעו בחלקים מוגבלים מאותם הגלגלים באופן שבמקום שהיו החלקים ההם ספיריים יהיו מאירים ומזהירים מתחלף בהם האור ההוא בפחות ויתר. והוא אמרו יהי מאורות ברקיע השמים ר"ל שיחול ויוקבע בגרמים השמימיים אותו אור ראשון לא בכלם אלא בחלקים מוגבלים ורשומים מהם כפי רצונו יתברך ולכן אמר ברקיע השמים בלשון סתמי ולא אמר בכל רקיע השמים וכבר שער הרמב"ן בדעת האמיתי הזה. אם לא שחשב שמהאור האחד נתהוו הכוכבים שהם גשמים מאירים ואין הדבר כן כי האור ההוא היה מקרה ואיך יתהוה ממנו הגשם אבל האמת הוא כמו שפירשתי שלא נעשו ביום הד' גלגלים ולא חלקי גלגלים כי כלם כבר נבראו בשני אבל היתה מלאכת היום הד' בלבד שאותם החלקים שכבר נעשו יהיו מאירים ואינו רחוק אצלי שנעשו אז החלקים ההם מהגלגלים יותר מקשיים משאר חלקי הגלגלי. וכבר כתב הפלוסוף שהכוכבים היו יותר מקשיי' משאר חלקי הגלגל וזה טעם יהי שנ' באור וברקיע ובמאורות כי לפי שיאמר תחלה יהי באור הראשון נשתמש הכתוב במלת יהי בדברים המתיחסים אליו אם ברקיע שהיה נושאו א"כ. ואם בחלקי הגלגלים שנקבע האור בהם וזהו יהי מאורות ר"ל יהי האור הראשון ההוא ברקיע השמים כדי שיהיו החלקים שיתלה בהם מאורות. אמנם בשאר ההויות שלא נתיחסו לאותו אור ראשון לא נאמר בהם לשון יהי. הנה א"כ לשון יהי נאמר בגרמים השמימיים שההויות והמציאות יותר עצמי ונכבד בהם. אם בנושא בפני עצמו יהי רקיע ואם בנשוא בפני עצמו יהי אור. ואם בחבור הנשוא בנושא יהי מאורות. ולכן נאמר יהי בלשון יחיד ומארת חסר לפי שהאור הראשון הוא אשר נגזר להיות בחלקי הגלגל. וכבר יורה על אמתת מה שפירשתי במעשה המאורות מאמר ראש המשוררים דע"ה במזמור (תהילים קל״ו:א׳) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ר"ל שראוי שיודו וישבחו מעלתו יתברך לפי שהוא הטוב והשלם במוחלט וג"כ מפאת מעשיו שלעולם חסדו ר"ל בבריאת ברואי העולם. והתחיל בשכלים הנבדלים באמרו הודו לאלהי אלהים שהם נקראים גם כן אלהים ע"ד העברה כמו שביארתי. ואמר על הגלגל הראשון המקיף בכל הודו לאדוני האדונים שהוא אדון על כל הגשמים בתנועתו היומית. וקראו אדונים בלשון רבים מאותה הסבה שזכרתי למעלה שנקראו השמים בלשון רבים. ועל מעשה שאר הימים אמר לעושה נפלאות גדולות לבדו שהנפלאות הם יש מיש עם היותם ע"ד הפלא ועל הרקיע שנעשה בשני ונקרא השמי' אמר לעושה השמים בתבונה וגו'. וכנגד הגלות היבשה שנעשה בג' אמר לרוקע הארץ על המי'. וכנגד הוית המאורות שנעשה בד' אמר לעושה אורים גדולים ומאשר אמר אורים ולא אמר מאורות למדנו שלא היתה הוית המאורות מלאכת הגלגלים או חלקי גלגלים אלא אורים שנקבעו בחלקי הגלגל שכבר היו. ועם מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הב' והתבאר מזה שלא אמר מאורו' על השמש והירח בלבד אלא ג"כ על כל שאר הכוכבים וכן אמרו בגמרא דפסחי' (דף ב') והא קמ"ל דאור כוכבים נמי אור. ואמנם למה לא נתפשט אותו אור נפלא בכל הגלגלים כי אם בחלקים מיוחדים מהם. ולמה היו בגלגל אחד כוכב אחד ובגלגל אחר כוכבי' רבים. ומהם סמוכים ונלחצים זה בזה. ומהם מרוחקים כרוחב אמה ויותר הנה זה כלו הוא ממה שיורה היות הדבר מפעולת פועל בכוונה ורצון שעשה ככל הישר בעיניו. כי הנה ילאה השכל האנושי לתת בזה סבה קיימת וכמו שזכר הרב המור' ואמנם באמרו ברקיע השמי' אין ענינו ברקיע שהוא השמים כדברי המפרשי' אבל מפני שהגלות היבשה נקרא ג"כ רקיע כמ"ש. (תהלים שם) לרוקע הארץ על המים (ישעי' מב ה') רוקע הארץ וצאצאיה. הוצרך הכתוב לבאר מהו הרקיע שבו היו המאורו'. ואמר שהוא הרקי' שמימיי לא הרקי' ארציי. והנה לא אמר יהי מאורות בשמים. לפי שהגלגל הראשון המקיף בכל נקרא שמים ואין בו המאורות. אבל אמר ברקיע השמים ר"ל ברקיע אשר בתוך השמים וסמוך אליו שהם הגלגלים המוקפים שנבראו בשני. כי בהם ר"ל בחלקיהם יתפשט האור הנכבד הראשון ההוא והחלקים המוארי' ההם יהיו המאורות. ועם זה הותרה השאלה הג'. ואמנם אמרו ולהבדיל בין היום ובין הלילה אין ענינו שלא היה הבדל בהם קודם לכן. אלא שההבדל שהיה עושה האור הראשון כפי מציאותו והפסקו ביום ובלילה ומראת הבוקר והערב שהיה עושה כפי מדרגותיו ע"ד הפלא. מכאן והלאה יעשה אותו הגלגל בתנועתו התדירה בהיות האור נשוא וקבוע בחלקיו. ומזה תדע שאמרו להבדיל אינו חוזר אל המאורו' ולא לאחד מהם כמו שחשבו המפרשים. אבל הוא חוזר לרקי' שזכר שבהיו' האור נשוא וקבוע בחלקיו יהיה הרקיע ההוא בתנועתו מבדיל בין היום ובין הלילה ולכן אמר ולהבדיל בלשון יחיד. והותרה בזה השאלה הד' והנה נתיחס הההבדלה הזאת ברקיע מפאת המאורו' לפי שבהיות החלק המאיר שהו' השמש למעלה מהאופן יאיר ויהיה יום. ובהיותו למטה מהאופן יעדר אורו ויהי לילה. האמנם תיוחס ההבדלה הזאת ג"כ לירח ולכוכבי'. לפי שיום ולילה התורה לא יוגבלו כמו שהגבילום חכמי הכוכבים כי הנה היום אצלם הוא מעת הראות השמש על הארץ עד הסתרו ויתר הזמן הוא אצלם לילה ואינו כן אצל התורה כי היום אצלה כל הזמן אשר היה אור בארץ בסבת אור השמש אף שלא יהיה על האופק. ולא יודע זה ר"ל מהו לילה אלא מצד הכוכבים. שכאשר יראו כבר סר אור השמש מעל הארץ בצד מוחש והוא תחלת הלילה. ולזה אמרו שיום התורה לכל דיניה הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים. וכמו שכתב הראב"ע שעה ושליש שעה קודם זריחת השמש יהיה הבוקר אור וכן אחרי בואו שעה ושליש שעה לא יהיה לילה. ומפני זה תולה הכתוב הבדל היום ברקיע המתנועע בסבוב מהראות השמש והירח והכוכבים. ועוד כלל באמרו ולהבדיל בין היום ובין הלילה. שהמאורות יעשו הבדלים בין חלקי היום עצמו ובין חלקי הלילה עצמו כשיהיו חלקיה' טבעיים מתחלפים כפי העליה והירידה מן היום ומן הלילה וגם כפי שעותיהם בבחינת המשרתים המושלים בכל שעה ושעה כפי בעלי המשפט וההבדל הזה שזכרה התורה במאורות הוא שתועלת הראשון במציאותם. והתועלת הב' בהם הוא אמרו והיו לאותות למועדים וימים ושנים. וכבר ראית כמה התחלפו דעות המפרשים בפסוק הזה. ומה שנוכל לומר בו הוא שהתועלת הזה הוא מצד ההויה וההפסד וכ"ש שהשמש יניע יסוד האש והירח יסוד המים. וחמשת שאר הכוכבים הנבוכים יניעו האויר והכוכבים הקיימים שבגלגל השמיני יניעו הארץ וכמו שביאר הרב המורה פ"י ח"ב. והתועלת הזה לא היה באור הראשון כי הוא לא היה מהוה ולא מניע שאר היסודות אבל נמצא זה בתנועות המאורות ולכן אמר כאן והיו לאותות כי הרכבת היסודות הם אותות על פעל הגרמים השמימיים. וגם יכלול לאותות לקיות המאורות ודלוג הכוכבים שהם אותות עליונות כמ"ש (ירמי' י' ב') ומאותות השמים אל תחתו והנה קרא לסבות אותות לפי שהם אותות למה שיהי' בעולם מן החום או הקור ושאר האיכיות ובזה יוכלו בני אדם להשמר מהם כי כאשר נדע ד"מ שבזמן כך יתחברו השמש וכוכבים אחרים מניעים יסוד האש ומחייבים חום מופלג ילך לו האדם לשבת במקומות הקרי' להנצל מרעת החום ההוא. ולזה אמר לאותות שהם אותות על סבותיהם עצמם והותרה בזה השאלה הה' ובאמרו ולמועדים רמז לד' תקופות השנה שהם מועדים שיתחלפו בהם איכיות האויר ושאר הדברים כפי המזלות אשר יעבור השמש בהם באותם תקופות והמועדים. ובאמרו ולימים רמז לאורך הימים וקצרם שהוא גם כן מתנועות העליונים. והוא גם כן סבת ההויות ותגבורת היסודות אלו על אלו. ובאמרו ולשנים ירמוז שמפאת המאורות יתחלפו השני' גם כן כשתהיה שנה אחת שחונה או גשומה ושנה אחרת שנת בצורת ושאר החלופים שיהיו בשנים מפאת התנועות השמימיות ותנועת המאורות. והיותר נכון בעיני הוא שבאת התורה לבאר שאין הכוכבים השמימיים פועלים הדברים השפלים מפאת עצמם וכחם ר"ל במקרה העולם ובמאורעות בני אדם כמו שיחסו בו חכמי התכונה כי הפועל האמתי הוא האל יתברך בהשגחתו והכוכבים ממסילותם בחבוריהם ומבטיהם יורו ויבשרו מה שיגזור הרצון האלהי וחכמתו להיות בעולם שפל מהקורות והשנויים לימים ולשנים כפי הסדור האלהי המצויר בחכמתו ית'. ולכן אמר שיהיו הכוכבים והמאורות לאותות על מה שעתיד להיות בגזרת השם ולמועדי' אשר יקרו בהם אותם השנויים והמאורעות. ויכוין עוד במועדים ד' תקופות השנה שנעשו מפאת נטיית השמש לצפון ולדרום ויכוין עוד מועדי החדשים שסבתם הלבנה בתנועתם המיוחדת. ואמר ולמועדים תנועת הגלגל הראשון המקיף היומי במה שיולך השמש עמו ויסבב על המרכז כלו בכ"ד שעות שהוא יום שלם ובהאירו על הארץ יהיה יום וכשתשקע יהיה לילה. ולשנים בתנועה המיוחדת לשמש שיסוב כל אפודת י"ב מזלות בשס"ה ימים שהיא שנה תמימה והסתכל בכדור זכרון הדברים האלה שגלה בזה שיש דברים שייוחסו לכוכבי לכת וכנגדם אמר והיו לאותות שהכוכבים הנבוכים המסבבים הם אותות למה שהקב"ה רוצה לעשות בעולמו מלשון (תהלים ס"ח) וייראו יושבי קצוות מאותותיך. ויש מהפעולות השמימיות שייוחסו אל הכוכבים שבגלגל הח' הנקראים מזלות. וכנגדם אמר ולמועדים שהם הד' תקופות השנה שהם כפי רבעי הי"ב מזלות שבאפודה שטלה קשת אריה הם מזלות האש. ותאומים דלי מאזנים הם מזלות האויר. וסרטן ועקרב ודגים הם מזלות המים. ושור גדי בתולה הם מזלות הארץ. ואמר אחר זה ולימים ושנים כנגד פעולת הגלגל הראשון היומי שהוא מהוה הימים בתנועתו ממזרח למערב. הנה א"כ זכר פעולת המאורות מלמטה למעלה ולכן נזכרו הימים אחר המועדים וסמוכים לשנים. ובזה כללה התורה התועלת השני מהמאורות והכוכבים שהוא כפי פעולתם בהויה ובהפסד בשפלים והותרה בזה שאלה ו'. גם נכון לפרש והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים שאמר לאותות על השבועות השלמות משבעה לשבעה שהם אותות על בריאת עולם בששת ימים וביום השביעי שבת והוא מלשון אות שנאמר בשבת. ואמר ולמועדים על חדשי הלבנה מלשון (תהלים ק"ד י"ח) עשה ירח למועדים שהם ד' רבעי החדש כפי מהלך הירח בי"ב המזלות. וג"כ כלל המועדים מועדי השנה ותקופותיה כפי מהלך השמש במזלותיהם הנה א"כ ולמועדים הם התקופות הד' הירחיות ושמשיות. ואמר ולימי' כפי מהלך הירח ושובה אל הנקודה שבו היתה בראשונה בחדש אחר וזה כפי הימים. ואמר ולשנים כפי תנועת השמש עד שובה אל הנקודה שממנה התחיל שבה תשלם השנה. וכבר רמזו חז"ל לפי' הזה באמרם בב"ר והיו לאותות שלהי שבתות ולמועדים שלהי מועדים ולימים אלו ראשי חדשים ולשנים זה קדוש שנים. ואמנם אמרו עוד והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ הוא התועלת השלישי מהמאורות שהוא לענין האור ופי' הפסוק הזה אצלי הוא. שהמארות לא לבד יתנו אור לארץ וכל יושביה אבל גם ברקיע עצמו יאירו כשיתנו אור זה לזה כאלו תאמר השמש ללבנה ולשאר הכוכבים הנבוכים וגם מן הכוכבים הקיימים שבשמיני יתנו אור קצתם לקצתם. והוא אמרו והיו למאורות ברקיע השמים ר"ל שברקיע עצמו יאירו אלו לאלו ויהיה זה כלו להאיר על הארץ כדי שכלם יאירו בה. והאורה היא לצורך הב"ח כי בלתה לא יוכלו לבקש הנאות אליהם ולברוח מהמזיק והוא א"כ להבדל. והותרה עם זה השאלה הז'. ואמר ויהי כן להגיד שכן היו תמיד התועלות האלה מגיעים בעולם השפל מהמאורות כי הוא הנרצה בויהי כן:
'''ויעש אלהים את שני המאורות וגו'.''' עד סוף הפרשה כפי מה שביארתי לעיל לא נאמר ויעש אלהים אלא בדבר שיש חלוף עצום בצורות הדברים. ולפי שהיו בכוכבים הבדל נפלא בגדלם וזהרם ומצבם. אמר בענינם שעשאם המשפיע הראשון כרצונו. וקרא את שני המאורות שמש וירח גדולים בערך שאר הכוכבים שהם כלם קטנים מהם. ואין זה בכמות גשמותם כי אם בענין האור שהשמש וירח הם היותר מאירים משאר הכוכבים כלם. ועם היות שיש הבדל גדול באור שהשמש הוא המאור הגדול והירח הוא הקטן ממנו. הנה קרא שניהם גדולים בענין האור בערך שאר הכוכבים כלם כמו שכתב הראב"ע כי כן נקראו שלשת בני ישי הגדולים עם היות שאליאב הבכור היה הגדול מאחיו. והנה אמר שיהיה השמש המאור הגדול לממשלת היום ר"ל שתהיה ממשלתו ביום ופעולתו יותר נראית בתולדת וצמיחת הדברים החמים והיבשים. והירח המאור הקטן להיות ממשלתה בלילה וזה במעיינות ובנהרים ותוספת הלחיות ובשול הפירות הלחים וזה ענין הממשלה שזכר הכתוב כאן ר"ל כח השמש לפעול באורו ותנועת גלגליו יסוד האש והאויר ביום. והירח בתוספת הלחיות בלילה וגם כפי בעלי המשפט תהיה ממשלת הכוכבים במולדות בני אדם. ולפי שעשה הקדוש ברוך הוא כזה במאורות הגדולים ובכוכביהם חלופיהם וחלופי חלופיהם מה שאין הפה יכולה לדבר. יחס אליו יתברך עשייתו כי הוא ממה שיורה על היות המעשה הזה כפי הרצון הפשוט. והותרה בזה השאלה הח'. ואמנם אמרו אחר זה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. כתב הרמב"ן שזה מורה שלא היו המאורות והכוכבים מגוף הרקיע אלא מונחים ונקבעים בו נמשך בזה לדעת חז"ל שאמרו גלגל קבוע ומזל חוזר. אבל הרב המורה כתב שהוא דעת בטל ושבזה נצחו חכמי האומות את חכמי ישראל. שלא תחשוב שלחסרון חכמת חכמינו נפלו באותו דעת. ראיתי להודיעך פה מה שראיתי בדרוש זה כפי קדומי פלוסופיהם. והוא שפליניא"ו פלוסוף קדום בספר טבעי הנמצאים שהוא ספר יקר מאד אצל חכמי האומות כתב דברים זה סגנונם. בין השמים והארץ ילכו שבעה כוכבי הנבוכה באמצע האויר וביניהם רחק מה ובאמצעותם ילך השמש הגדול והיכול המושל לא בלבד בזמנים ובארץ. אבל גם בכוכבי הנבוכה בשמים כי הוא המכסה אותם והנותן להם אור. ומי שיציירהו ראוי שישפוט שהוא נפש כל העולם ונשמתו והמנהיג האלהי אשר לטבע הוא השליט הגדול מיד האל רואה ושומע כל הדברים כפי מה שיראה שר האותיות אומריר"ו עד כאן. ושנה ושלש הדעת הזה בספרו פעמים. ומסכי' לזה כתב פילוט"ינו תלמידו מתלמידי ארסטו וגדול מגדוליהם שחבר ספרי' בכל הפלוסופיא. כי הוא כתב בביאור שלא היו המאורות חלקי הגלגלים ולא קבועים בהם אבל היו הכוכבי' הנבוכי' מהלכים באויר בין השמי' והארץ והגלגלים הם נחים לא מהלכים עד כאן. ומזה תדע שהיה הדעת הזה מקובל בימים ההם ולפחות היה הדבר בספק אצל קצתם. ומצאתי בב"ר עדות לזה גדולה שכתוב שם פרשה ששית בדברם במאורות אמר ר' שמעון בן יוחאי אין אנו יודעין אם פורחים הם באויר. ואם שפין הם ברקיע. ואם מהלכים כדרכן הדבר קשה מאד וא"א לבריו' לעמוד עליו הנך רואה שהיה הדרוש הזה מסופק מאד אצלם ולכן אין ראוי להחליט המאמר שהיה דעת חז"ל בטל ושנצחו חכמי האומות חכמי ישראל. אבל אני בפי' הפרשה נשענתי על דעת אר"סטו שהכוכבים היו חלקים מהגלגלים כי אותו הדע' ראיתי צדיק לפני משאר הדעות ויותר מרוחק מהספקו' וכפי הדעת ההוא אשר ישר בעיני יהיה פירוש ויתן אותם אלהים ברקי' השמי' שנתן המשפי' הראשון את המאורות שרים ומושלי' בעליונים ובתחתונים והוא מלשון ונתון אותו על כל ארץ מצרים. ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים. ראה נתתיך אלהים לפרעה. שענין הנתינה היא הממשלה וההשפע' באותם החלקיים הרקיעיים לשיאירו על הארץ שהוא התכלית המיוחד במאורות מפני האור האלהי שנתן בהם. ועוד נתן בהם כח למשול ביום ובליל' בהויה ובהפסד שהוא תכלית האחר שכלל באמרו והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. ועוד זכר התועלת השלישי מהבדלי הזמן ועליו אמר ולהבדיל בין היום ובין הלילה. הנה א"כ כל מה שנזכר באמירה נזכר במעשה כי הממשל' היא מה שאמר והיו לאותות. והותרה בזה השאלה הט'. והנה אמר אחר זה וירא אלהים כי טוב על הדרך שפירשתי למעלה להגיד שהנה עשה הקב"ה החלופים הגדולים אשר ימצאו בין שני המאורות ובין הכוכבים ולא עשה כולם באופן שוה ומתדמה לפי שראה בחכמתו שכן היה הטוב והמועיל שאם היה השמש גדול ממה שהוא או קרוב לארץ ממה שהוא היה מאיר יותר מדאי עד שהיה אורו מפזר הראות והיה חומו מופלג עד שהיה מפסיד בחומו החלק המיושב בקיץ. וכן אם היתה תנועת השמש המיוחדת אליו יותר מתונית היה מפסיד ברוב חום לאורך התמדת השמש בפאה הצפונית. ובסתיו היה נפסד מחוזק הקור לאורך התמדת השמש בפיאה הדרומית. וכן אם היתה תנועתו יותר מהירה כי בכל זה פלס ומאזני משפט לה' כפי צורך כל יושבי תבל ושכני ארץ. וכן הענין בשאר הכוכבים ועל זה כלו נאמר וירא אלהים כי טוב שראתה חכמתו שהיה טוב היות הדבר כן ולא בחלופו. והגיד הכתוב שלא נתחלף מראת הבקר והערב ברביעי להיותו מהמאורות למה שהיה מהאור הראשון בימים הראשונים. כי כל הימים היו בזה שוה בשוה. וזהו ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי ויחס הערב לירח ולכוכבים הנראים בה והבקר לשמש כפי מה שפירשתי:
'''והנה ''' נשאר עתה להשיב לספק העשירי האחרון. והוא איך יתכן שיהיו המאורות והכוכבים ושאר הגרמים השמימיים ההם בעבור האדם ולצורך הדברים השפלים שהם פחותים ונבזים בערכם. ואני אשיב להם בא' מג' דרכים. הדרך הראשון הוא כפי דעת חז"ל שהאדם מפאת נפשו השכלי' נכבד מן הגרם השמימיים וזה כי יסוד השאלה והספק הזה הוא שהגשמים העליונים ההם הם משכילים נצחיים בטבעם. והיא באמת הקדמ' מסופקת מאד לא בא עליה מופת ולא טענה הכרחית. כי הנה מה שטענו אנשים בזה מתנועותיהם התמידיות ושובם אל המקום שיתנועעו מבלי שינוחו וחשבו שזה מורה שאין תנועתם טבעית. היא הנותנת שאינה שכלי' כי איך יתנועע בעל שכל לצד אחד ולא יחדל ובאופן אחר מהציור והתשוקה אל מניע נבדל שאין לו מקום מיוחד ולא פאה מוגבלת. וכבר הלעיג אבוח"מד בספר ההפלה מהדעת הזה. ויותר נכון ומתישב הוא שהתנועה הסבובית לשמים סביב המרכז היא טבעית אליה' כתנועה הישרה ליסודות הפשוטי' אלה מהמרכז אל המקיף ואלה מהמקיף אל המרכז או שתהי' תנועתם מכח המניע שיניעם תמיד מבלי משוש. והנה הרב המורה הוכיח שהשמים חיים משכילים בראיות תוריות. וכאשר תעיין בהם תמצאם דקו' ושדופות קדים את כלם ישא רוח. כי הנה השמים מספרים כבוד אל הוא באמת לשון הענין וכמו שביאר ואמר אין אומר ואין דברים וגו' בכל הארץ יצא קום וגו'. ובברכת הירח לא כוונו אלא על התמדת תנועותי'. וכן שאר הראיות שהביא בדבריהם ז"ל אין באחת מהם הכרח כלל. וכן קיימו וקבלו חכמי האומות בהתפלספותם שאין השמים חיים משכילים. אבל הם גשמים טבעיים ושתנועותיהם טבעיות אליהם ולהיותם רחוקים ממנו ולא נוכל להשיג סבתה בשלמות. ובהיות הענין לא יהיו הגרמים השמימיים גדולים המעלה והאדם פחות ונבזה. ואין טענה מגדלם כדברי הרב המורה כי הנה היתוש הקטן נכבד מכל עצי הלבנון הרמים והנשאים במה שהוא בעל חי מרגיש. ולא מפני שהשמים קיימים עומדים ובני אדם כירק דשא יבולון. כי הנה הנשמה השכלית שבאדם היא נצחית והשמים עתידים להפסד כפי הקבלה האמתית וכמאמר המשורר (תהילים ק״ב:כ״ו-כ״ז) ומעשה ידך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד. וגם שהשמים יהיו יותר הרוסי העמידה והקיום מהאדם בהרכבת גופו ונפשו אין בזה עקר המעלה. כי הנה העורב והאיל יחיו כפלי כפלים מהאדם ואינם מפני זה נכבדים ממנו. והאבן ספיר ויהלום והזהב יעמדו שנים לאלפים ולמאות והם פחותי' מן המורכבים. גם לא בהיות השמים ברומו של עולם והאדם במרכז השפל. כי הנה היסודות הקלים הם למעלה מהמורכבים ואינם נכבדים מהם. אם כן המעלה והכבוד וכן הפחיתות והבזיון כלו דבק בנפש. ובהיות האדם נברא בצלם אלהים ודמותו ונפשו מטבע הרוחניים אינו באמת פחות ונקלה כי הוא בעל נפש יקרה מן השמים. ולכן אינו מהבטל שיהיה תכלית השמים והמאורות להאיר על הארץ ולפעול ההויות השכלות בעבור האדם. ומסכים לזה אמרו בב"ר אמר רבי לוי בשם רבי שמעון בן מנסיא תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה. ואל תתמה בנוהג שבעולם אדם עושה שני דסקרין אחד לו ואחד לבן בתו של מי הוא עושה נאה לא שלו. כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקב"ה וגלגל חמה נברא לתשמיש הבריות עד כאן. וכן בהרבה מקומות ממאמריהם ז"ל קיימו וקבלו זה שיהיה תכלית הגלגל בעבור הדברים שבכאן ושנפש האדם היא מטבע הרוחניים. והוא התר השאלה הזו כפי הדרך הראשון:
'''והדרך הב'''' מתשובת השאלה הזאת הוא כשנודה שהגלגלים הם חיים משכילים ומציאותם בעבור עצמם. ותנועותיהם הם להשגת שלמותם כדברי הפלוסוף. אבל אומר שהכוכבים שבהם אינם בעבור עצמם ולא בעבור גלגליהם. אלא מפני הדברים אשר בכאן לפי שהגלגל הוא פשוט. ואין בו דבר בכח והכוכבים אשר בו הם בחלופים רבים. וראוי א"כ שנשאל מהו הדבר שחייב התחלפותם. וא"א שנ' שטבע הגלגל חייבם. כי הוא טבע אחד פשוט ומתדמה ואין בו הרכבה כלל ומאין יבואו בחלקיהם חלופים נמרצים אשר כאלה. גם לא נוכל לומר שהכוכב בגלגל הוא כלי אליו מאשר הוא בעל נפש שיתחייב שיהיה גשם טבעי כליי. וזה מפנים. ראשון שכלי הבעלי נפש הם מצד ההרכבה לשמור ההפכים שמהם הורכב בשווי נאות כאלו תאמר שיהיה הכבוד משכן לחם ולח והמוח משכן הקר והלח. והמרה משכן החם היבש. והטחול משכן הקר והיבש. והיו בו אלה הכלים מתחלפים כהתחלפות הליחחות אשר בו. ואם שיהיו בו הכלים לשמור מציאתו והיו הידים לאחוז והרגלים ללכת והשנים לחתוך המזון וכן שאר האברים כפי צרכי פעלותיהם לשמירת האיש ההוא. אבל הגלגל אינו מורכב מהפכים כי הוא פשוט ואינו צריך אם כן אל כלים מפני הפכיו. אם לא שישמרו מציאותו. כי אין בעצמותו דבר בכח כמו שהוא בב"ח שיצטרך למזון להחליף תמורת מה שנתך ממנו ולברוח מהמזיק שיצטרך מפני זה לכלים מתחלפים. וכיון שאין דבר מזה בגלגל נתחייב שאינו צריך לכלים. ועוד שאם היו הכוכבים כלים לגלגל מאשר הוא בעל נפש ימצאו בכל אישי המין במספר אחד ובמקום אחד ובגדול מתיחס לגוף. כאלו תאמר הלב שלא ימצא באדם באמצע גופו ובאדם אחר בראשו או ברגלו ולא ימצא באיש אחד לב אחד ובאחר לבבות הרבה. אמנם בכוכבים נמצא הדבר בחלוף זה כי נמצא בגלגלים היומי שאין בו כוכב כלל. והגלגל השמיני שבו כוכבים לאלפים ולמאות קצתם באמצע הגלגל וקצתם אצל הקוטבים וקצתם במקומות אחרים ממנו. ושאר הגלגלים לא ימצא בגלגל אחד כי אם כוכב אחד. וגם הזוהר אינו בכל הכוכבים בשווי כי לקצתם יש זוהר מעצמם ולקצתם אין זוהר כי אם מזולתם. קצתם זוהרם אדום וקצתם זוהרם לבן וקצתם במרא' אחרת והחלופים האלה אינם מטבע הגלגל כי הוא פשוט ומתדמ' החלקים. ואחר שידענו החלופים שזכרתי וזולתם הרבה הם כלם בכוכבים בתכלית השלמות לפעול ולהשפיע בדברים אשר כאן ושאם היה משתנה דבר ממה שהוא היה נפסד סדר ההויה וכמו שביאר הרלב"ג במאמר רחב בהוות ממלחמותיו. ראוי אם כן שנאמר שעם היות שאין הגלגלים ותנועותיה' מפני הדברים אשר בכאן. שהנה הכוכבים שבהם הם באמת בעבור השפלים. ואין בזה בטול ולא קושי כמו שביארתי במעשה המאורות. והוא שלא נבראו ביום הד' לא גלגלים ולא חלקי גלגלים כי כבר היו נבראים כלם בשני. אבל ביום הד' הושם והתפשט ונתקע מן האור הראשון שנברא ביום א' באותם החלקים המיוחדים שבגלגלים ואותו אור שהטביע שם הקדוש ברוך הוא היה להאיר על הארץ ולהבדיל וגו'. ולא נאמר א"כ שנברא הגשם השמימיי הנכבד בעבור השפל הנקלה. אלא שהאור ההוא היה בעבורו והאור הוא מקרה במאיר. ולמה לא יהיה אותו מקרה שבגלגלים בעבור עצמות השפלים. ואין זה אלא כמי שיעשה מגדל עז עיר מבצר ובית מקדש מלך לתכלית צרכיו וישים בחלוניו נר להאיר לעוברי הדרכים העם ההולכים בחשך. כי הנה לא נאמר שהיה המגדל והבית הגדול ההוא בעבור הולכי הדרכים אלא שנקבע שם הנר בעבורם. וכבר שער הרלב"ג בזה אבל שעור חלוש. כי הוא כתב בסוף הפי' מה' מספרו וז"ל ונאמר שאף על פי שנוד' שהיות הנכבד בעבור הפחות הוא שקר. הנה לא ימנע היות דבר מהנכבד בעבור הפחות אבל הוא דבר נמצא כאן. ובזה האופן היה הנכבד משפיע בפחות ומשלים אותו עד כאן. ועל זה המאמר תפשו אותו כל אנשי העיון. לפי שבהיות מהגלגלים חלקים הכוכבים הנה יתחייב הספק בהיותם בעבור השפלים כמו שיתחייב בגלגל כלו כי מה שהוא שקר בכל יהיה שקר בחלק. אבל לדעתי שלא היה התהוות המאורות חלקים מהגלגל אלא נתונות מהאור הראשון בהם ואינו ממה שיקשה שיהי' אותו אור שנקבע שם בעבור השפלים האלה. ונ"ל שעל זה הדרך הבינו חז"ל הכתוב (ירמיה ל"ב) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. שלא אמר הכתוב אם לא בריתי שמים וארץ לא שמתי אבל נאמר אם לא בריתי שהיא לדעתם התורה שנקראת ברית יומם ולילה שהם חקות שמים וארץ לא שמתי כי אותם החקים הנמשכים מהאור ההוא היו בעבור הסבה שהיא שלמות האדם לא שמים עצמם. וזהו הדרך השני:
'''והדרך השלישי''' הוא שכבר ביאר הרב המורה בפרק ע"א חלק ראשון והוא האמת בעצמו שהעולם בעצמו הוא מתאחד כאיש אחד. וכמו שבגוף האדם ימצאו אברים ראשיים ואברים שהם תחתיהם צריכין בעמידתם להנהגת הדבר הראשיי שינהיגם כן הוא העולם בכללו שבו חלקים ראשיים הוא הגש' החמשי המקיף וחלקים שהם תחת יד הראשיים צריכים להנהגתם והם היסודות ומה שהורכב מהם וכמו שאבאר. הראשיי שהוא הלב מתנועע תמיד והוא התחלת כל תנועה שתמצא בגוף. כן הגלגל מקיף ומנהיג לשאר חלקי העולם בתנועתו והוא ישלח לכל מתהווה כחותיו הנמצאים בו וכמו שהאריך בו הרב המורה דברי פי חכם חן ושכל טוב. הנה א"כ העולם עם המון חלקיו מתאחד קצתו בקצתו ואפי' החלק הנכבד ממנו יצטרך צורך מה אל מה שהוא למטה ממנו במדרגה. כי הנה הכדור השמימיי הנכבד יצטרך אל אשר נח עליו לסבוב והוא מרכז הארץ כי היה העולם כלו במדרגה האיש החי השלם שהוא אחד עם רבוי איבריו וחלוף טבעיהם להיותם קשורים זה בזה דבקים ומתאחדים קצתם בקצתם. ומפני זה ישגיח החלק הנכבד מהם שהוא הלב על שאר האיברים הפחותים בהולידו הרוח החיוני ושלחו אליהם לעמידתם. וכן הכבד בשלוח אליהם מהמזון והכח אשר בו יזונו. וכן המוח אל החוש והתנוע' ולא יתחייב מפני זה שיהיה הנכבד בעבור הפחות. אבל שהנכבד יקיים ויעמיד הפחות וישמרהו להיותו חלק מה מעצמו ושהוא ג"כ עזור עזר מה בהשארותו ושלמותו. כי הנה החי אשר המוח הלב והכבד שרים ונכבדים בו יותר שלם ונכבד כללותו במציאות היד והרגל. וגם השער והצפרנים כל דבר בשלמותו מהיותו חסר מהם. כן השמים וכל צבאם וגם השכלים הנבדלים שהם מניעיהם וצורותיהם ישגיחו על זה המציאות השפל עם מעוט חלקיו בגודל ובמעלה בעבור שהם חלק מהעולם בכללו להעמידו ולהמציאו הזמן האפשרי כפי חקו. ולא יתחייב מזה שיהיה הנכבד בעבור הפחות כי זה באמת הוא מגונה אלו היו חלוקים זה מזה ובלתי נקשרים יחד. אבל אחרי היות העולם כלו מתאחד ונקשר כאיש אחד הנה השפלים הם חלק מהעולם הכולל העליונים ישביחו על השפלים להתקשרם עמהם. ולא נאמר שהעליונים הם בעבור השפלים אבל הם כלם בעבור העולם. ובזה האופן יוסר הספק והערעור הזה. הלא כתבתי לך שלישים בתשובת השאלה האחרונה הזאת במועצות ודעת כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וכאשר תחברם ותקבצם כלם והיו לאחדים בידך אין ספק שהחוט המשולש מהם לא במהרה ינתק. וזהו מה שרציתי לבארו פה:
=== פסוק כ ===
'''ויאמר אלהים וגו' עד ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי.''' ושערתי בפ' הזאת שאלות:
'''השאלה הא'''' באמרו ישרצו המים שרץ נפש חיה. וזה כי הנה כל הצומח וכל החי כפי דעת הפולסוף מורכבים מד' יסודות. וא"א שהמים בהיותם יסוד פשוט יוציא מיני ב"ח מזולת הרכבת שאר היסודות ואיך יחס אם כן הרכבת הצמחים אל הארץ שנאמר תדשא הארץ והדגים למים שנאמר ישרצו המים כי לא המים לבדם ולא הארץ לבדה יוציאו הדגים ולא הצמחים. ויקשה הדבר יותר בדגים לפי שיסוד האש א"א שיכנס בצורות אש תחת המים להתרכב שם עם שאר היסודות כי בהכנסו בתוך המים תפסד צורת האש וטבעו קודם ההרכבה והערוב ולא ישאר האש בצורתו במורכב:
'''השאלה הב'''' בענין העוף שיחס הויתו למים וידוע שהעוף לא נברא במים ולכן אינו גדל תחתיה' והגובר בו הוא יסוד האויר כפי קלותו והארץ כפי גשמותו והמעט שבו הוא מהמים ואיך אם כן נתיחסה אליהם בלבד הויתו כי הנה כפי גשמיות העוף היה ראוי שיזכור הויתו בששי עם שאר ב"ח שביבשה לא עם דגי הים. ורש"י פירש העוף כגון זבובים ויתושים. בשקצים כגון נמלים פרעושים ותולעים וחפושית ובבריאות כגון חולד ועכבר והחומט וכיוצא בהם וכל הדגים. ואינו נכון כי לפי זה תחסר בכתוב יצירת העופות:
'''השאלה הג'''' למה לא נאמר ביום הזה ויהי כן כמו בשאר הימים ויש אומרים כפי דעת רז"ל שבעבור שהתנינים הגדולים לויתן ובת זוגו נבראו בזה היום לא עמדו ולא נתקיימו כי מיד הרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא אשר בזה לחכמים סוד ואין להבינו כמשמעו לכן לא נאמר בהם ויהי כן. וכבר פירוש רבינו נסים שאינו מספיק לפי שא"כ לא היה ראוי לומר בו כי טוב. והרמב"ן ורב"נ כתבו שבעבור שזכר ויברא אלהים את התנינים וגומר לא הוצרך הכתוב לומר ויהי כן שהוא המורה שזכר הדבר כמו שאמרו. וגם זה איננו שוה לי. כי הנה ביום הד' נאמר ויהי כן וג"כ ויעש אלהים את שני המאורות וכן בששי. גם כי כפי מה שבארתי פעמים מאמר ויהי כן אינו מורה על יציאת הדבר לפועל כי אם על התמדתו:
'''השאלה הד'''' באמרו ויברא אלהים את התנינים. והיא כי למה זכר בענינם לשון בריאה המורה על התהוות יש מאין בהיותם נבראים מהמים ושאר היסודות. וחשבו המפרשים שמפני גדלם נאמר בהם בריאה. ואינו כן כי הנה ויברא אלהים אינו חוזר לתנינים בלבד אלא גם כן לכל נפש החיה והעוף שעל כלם נאמר בכתוב ויברא אלהים:
'''השאלה הה'''' באמרו בדגים ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו והיא כי למה ייוחדו הדגים והעופות בברכ' זו ולא זכו אליה חית השדה והבהמה שלא נאמר בבריאתם ברכת פריה ורביה ורש"י כתב מפני שהדגים מחסרים אותם בני אדם ואוכלים מהם הוצרכו לברכה ואף בחיות היתה צריכה אלא שמפני הנחש שעתיד לקללה לא ברך את החיות. ויש על זה שני ספיקות אחד שהנה הדשאים והצמחים אוכלים מהם בני אדם גם החיות והבהמות יותר ממה שיאכלו בני אדם מהדגים ולא היה הצמחים דבר מקולל ועכ"ז לא נזכרה בהם ברכה. והב' שהאדם נתקלל בהם בחטאו ואין אוכל ממנו ונאמר בו ברכה פרו ורבו והוא המורה שאין זו סבתו. והנני מפרש פסוקי הפרש' באופן יותרו השאלות כלם:
'''ויאמר אלהים וגו'.''' עד ויברא אלהים את התנינים. התחלפות דעות הקדמונים הרבה כמה הם היסודות הנכנסים בהויה שהם חלקי המורכב. ומהם אמרו כפי מה שבא בראשון מספר השמע הטבעי שהוא אחד והיה דעתם שהוא יסוד הארץ וששאר הפשוים היו עוזרים לא יסודות בהויה. ומהם אמרו שהיו שנים ר"ל הארץ והמים כי משניהם יתהוה גשם המורכב הממושש ומהם אמרו שהם שלשה רצו שהם הארץ כי היא עקר הגוף ובעבורה היה הגשם על הארץ והמים שמבלתי תערובת הלחות לא יתערב העפר וכל שכן בחי שחיותו מתקיים בלחותו. והאויר שמפני קלותו ותולדות הרוחות במורכב א"א שיהיה בלתו ולכן היו חלקי החי ג'. איברים כנגד הארץ. וליחות כנגד המים. ורוחות כנגד האויר. וארסט"ו סבר שג"כ היה הכרחי בהויה יסוד רביעי והוא האש. כי בחומו יתמזג המורכב וצרכו הוא לענין הבשול. ואיך תהיה ההויה והבשול מבלתי חום גדול כי חום האויר לא יספיק לזה והיו אם כן יסודות ההויה ד'. ויש על זה ספקות עצומות אין זכרונם בזה המקום. אבל אומר לך בכלל שחום השמש באמצעות תנועותו ונצוציו המסתבכים במים ובארץ ובאויר הוא באמת המחמם והממזג נותן המציאות והחיים במורכב ואינו מפסיד. ואחרי שאין צורך להניח יסוד האש בהוי' כיון שהחום השמשי הוא באמת המבשל והמחמם והמהוה יתחייב אם כן שאין האש חלק בהוי' ולא יסוד במורכב ושהיסודות במורכבים הם לבד ג' הארץ והמים והאויר. ולכן תמצאם מעורבים וקרובי' זה לזה. כי הנה בבטן הארץ יש מעיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. וימצאו בנקבי הארץ וחלליה אויר רב עד שמפני זה יהיה רעש בארץ פעמים רבות וכן ימצאו בתוך המים חלקים ארציים מעורבים בהם ואויר רב נכנס בהם והוא מה שיסבב הסערה בים כשתהיה ולכן אמר תדשא הארץ דשא כי יתערבו בה עמה המים והאויר אשר בתוכה ובחום השמימיי יתמזגו. ולכן ישרצו המים שרץ נפש חיה כי ימצאו בתוכם חלקים ארציים אויריים שמהם כלם יתילדו השרצים והדגים. ומפני זה נמצאו ב"ח ביבשה ההולכים ובמים ג"כ הדגים ובאויר העופות שלשת יסודות ההרכבות אבל בתוך האש לא יתילד ב"ח כלל כי הסלמנדרא שאמרו שתתילד בתוך האש המורכב אשר בכאן לא ביסוד האש ומפני זה היה דעת הראשונים שאין שם יסוד האש אלא שמן הארץ עד הגלגל היה כלו אויר נחלק באכיות כפי קרבתו למרכז הארץ או למקיף. וכבר זכרתי זה למעלה וזה באמת הי' דעת התור' האלהית והוא אמרו ישרצו המים. כי בידוע הוא שלא יכנס האש תחת המים להתרכב שם בתולדת הדגים. ואם עכ"פ נצטרך להניח יסוד רביעי בהויה לשבר כח שני היסודות הקרים מים וארץ כדברי אר"סטו. נאמר שיכנס האש תחת המים מעורב ביסוד האויר ובז' יתרכבו ארבעתם והותר' בזה השאל' הא'. וראוי שתדע שבב"ח המרגישים ימצאו ד' מדרגות מההויו'. הא' היא מהמרגישים שיתילדו מהעפוש מבלי חבו' זכר ונקבה. והב"ח אשר כאלה הם חסרי המציאות באים מהכרח החומר ולא יולידו בדומה. ומפני חסרונם לא נזכרה הויתם בתורה כמו שלא נזכרה בה הוית הדוממים והמתכות שלחסרונם לא היה ראוי שתתלה בהם האמירה האלהית. והמדרגה הב' היא מהב"ח המתהוים מחבור זכר ונקבה אבל באמצעית בצים שעושים ומוציאים מעצמם חוץ מהם ויתילדו מהם אחר כך הדומים להם וגם במדרגה הזאת ימצא בהם חלוף רב. כי יש מהם שאינם בעלי ביצה שלמה והם הדגים כמו שזכר הפלוסוף. ומהם בעלי ביצה שלימה כעופות. ולהיות המדרגה הזאת משתתפת בדגים ובעופות להולדת דומיהם באמצעות בצים אם שלמים ואם בלתי שלמים. לכן נכללה בריאתם ביום הה' הזה. ונזכרו ראשונה השרץ והדגים שהם בעלי ביצה בלתי שלימה. ואחריהם העופות בעלי הביצה שלימ' להיותם יותר נכבדים מהם במדרגתם. והמדרגה הג' היא מהב"ח הנולדים מחבור זכר ונקבה ויולדו בשלמותם בבטן הנקבה מבלי שיולידו ויוציאו בצים חוץ מגופם. והם החיה והבהמה והרמש ההולך על הארץ שבהתחבר זרע הזכר עם זרע הנקבה בעת זווגם יתהפך זרע הזכר הפועל אל רוח ונוקב זרע הנקבה ומתפעל ונכנס בתוכו ומצייר ומהו' אותו בכח המצייר והמהוה שבו ונתהוה ממנו בעל נפש מרגשת ובעבור שהי' מדבר חמרי היו כל כחותיה ופעולותיה בכח גשמי ולהיות המדרגה הזאת יותר נכבדת מן הקודמת אליה נזכרה אחריה ביום הו' והמדרגה הד' היא מהב"ח הנולדים ג"כ מחבור זכר ונקבה נולדים כלם בשלמותם בבטן המלאה והם עם זה בעלי נפש משכלת וזהו מין האדם. ולמעלת המדרגה הזאת נזכרה בסוף ההויות כאלו היא תכליתם הנה א"כ נזכרו העופות עם הדגים בהוויות היום הה' להיותם ממדרגה אחת מהנולדים מהביצה והותרה השאלה הב'. והנה אמר הכתוב ישרצו המים שרץ נפש חיה ופר"שי בשם שרץ ורמש מה שכבר רצית. ומה שהקשה עליו הרמב"ן והיא פירש שם שרץ מלשון תנועה כתרגום אנקלוס כאלו המלה מורכבת שרץ שהוא רץ. ורמש שהוא תמיד רומש על הארץ לא ישקוט ולא ינוח. ויקשה עליו שקרא הכתוב את הדגים בשם שרץ. וג"כ שמפני שהשרצים מתנועעים יאמר ישרצו המים ואין המים רצים ולא מתנועעים אלא המתילדים בתוכם. ונראה יותר לפרש ששרץ הוא שם להולדה רבה מלשון ושרץ היאור צפרדעים. ושרץ ארצם צפרדעים. ובני ישראל פרו וישרצו. כי לפי שהיה המאמר האלהי שהמים יולידו הכמות ובמספר רב מאלו ההווים אמר ישרצו המים ר"ל יולידו שעור רב מההוים המימיים. והנה נקראו שרצי הים שרצים שהם הקטנים המתנועעים המתועבים ההולכים בקרקע הים מפני פחיתותם ורבויים בהולדה אחת שלכן אין להם שם אחר אלא שרץ כלומר דבר נולד ברבוי גדול. ואמרו בפסוק הזה נפש חיה אפשר לפרשו על כל אשר במים דגים ושרצים שהם כלם נפש חיה. ואפשר לומר שהוא שם לכלל הדגים לא לשרץ כאלו אמר ישרצו המים שרצים. וג"כ נפש חיה שהוא שם נאמר כאן על הדגים בלבד ויחסר בכתוב ו' והוא כמו אמרו ראובן שמעון לוי ויהודה ואמר שמלבד השרץ והדג יתילד ג"כ עוף יעופף וכבר חלקו בגמרא (חולין כ"ו) בבריאת העופות ובאו עליו שתי דעות. הא' שנבראו מן המים וכן הוא בפרקי רבי אליעזר ורצו בזה שבתוך המים נבראו העופות כמו הדגים אבל התחלפו מזגיהם שבדגים גבר יסוד המים מאד על האויר ולכן היה חיות' בקרב המים אבל בעופות גבר יסוד האויר על יסוד המים ולכן לא נשארו העופות בתוך המים כדגים אבל הגביהו עוף באויר ולפי זה השתתפו הדגים והעופות כשלא גבר עליהם יסוד הארץ הגובר בגופות הב"ח שביבשה ויובדלו בשהדגים נבראו מן המים כפי הדעת הזה והעופות נבראו מאדיות המים ומשאר היסודות. והדעת הב' הוא שנבראו העופות מן הרקק והוא דבר מורכב מארץ מועט ואויר עם מעט לחות והיו העופות א"כ אמצעיי' בין מדרגת החי המימיי ובין מדרגת החי הארצי ולכן הותרו העופות בשחיטת סימן א' והבהמה בשני סימנים והדגים מבלי שחיטה כלל שאסיפתן היא שחיטתן ובעבור שהרקק יגבר בה האויר יותר מהמים היו העופות הנבראים ממנו פורחים באויר ואינם חיים תחת המים כדגים. והרקק חשבו המפרשים שהוא בקרקע הים ולדעתי אין הדבר כן כי הנה רקק הוא מלשון רקיק והוא קצף על פני המים כדמות ירק עשב דק ורקיק מאד כמו הקצף העולה על פני המים כאלו המים רוקקים אותו כרוק היוצא מפי האדם ולכן יגבר בו הקלות וממנו כפי הדעת הזה נברא העוף. ובעבור שכמעט ישתוו בו שלשת היסודות ארץ מים ואויר מבלי שיגבר בהם הארץ כמו שיגבר בב"ח שביבשה ולא המים בדגים לכן נאמר בהם לשונות מורים על שלשת היסודות המשתוים בהם כי הנה אמר ישרצו המים וגומר ועוף יעופף והוא המורה שיש בהם חלק מהמים. עוד אמר ועוף יעופף על הארץ להגיד שג"כ יכנסו בהרכבתו יסודים חלקים ארציים בשווי. ובאמרו על פני רקיע השמים גלה שיסוד האויר ג"כ עקר הוייתו והנה לא אמר בזה היום ויהי כן לפי שאותו מאמר כמו שזכרתי פעמים לא נאמר אלא על התמדת ההוי' באותו אופן ובעבור שהעופות נבראו בבריאה הראשונה מהמים או מן הרקק כפי שני הדעות ולא התמידה הויתם באותו אופן לפי שגזר הש"י שהעוף ירב בארץ ר"ל שלא תהיה כפי המנהג הטבעי היות העופות תמיד מהמים אלא בארץ כי שם יניחו ביניהם ושם יתהוו לכן בבחינת העופות שלא התמידה הויתם באותו אופן שנבראו בראשונה לא נאמר במלאכת זה היום ויהי כן והנה נבראו מן המים או מן הרקק בראשונה ללמדנו השתוף אשר ביניהם ובין הדגים בטבעיהם והולדת דומיהם באמצעות הביצה והותרה בזה השאלה הג':
=== פסוק כא ===
'''ויברא אלהים התנינים וגומר עד סוף הפרשה.''' כמו שבאמירה האלהית של זה היום יוכללו כמו שפירשתי ג' סוגים מהב"ח הא' שרץ הים והם התולעים הקטנים וקשים בתולדותם. והב' הדגים שקרא נפש חיה. והג' העוף כן בזכרון המעשה נזכרו כלם כי נאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים והם הדגים שקרא' גדולים בערך השרץ שהם קטנים ולמדתנו התורה שכל מה שנברא בששת ימי בראשית בקומתן נבראו כי לא נבראו בששת ימי בראשית הדגים קטנים ורזים וגדלו אחר כך בגופיהם כמו שיקרא בהויה הטבעית לא היה כן כי הם כשנבראו גדולים ושמנים היו וזהו את התנינים גדולים. ועל השרץ נאמר ואת כל שרץ החיה הרומשת אשר שרצו המים ועל אלו אמר למיניהם ר"ל שברא אותם זכר ונקבה לקיים מיניהם. ועל העוף אמר ואת כל עוף כנף למינהו. ואם כלל הכתוב השרץ והדגה כאחד יאמר הכתוב שברא השם בהם מינים מתחלפים כי יש מהם תנינים גדולים וכמו שאמרו בפ' הספינה (בבא בתרא דף ע"ג ע"א) אמר רבה בר בר חנא זמנא חדא הוה קא אזילנא בספינתא וחזינא לההוא כוורא דיתבא ליה תלתא על גביה וקדחא אגמא עלויה סברינן די יבשתא היא וסלקינן ויתבינן ובשלינה חם גביה דכוורא ואיתהפיך ואי לא דהוה ספינתא מקרבא לן הוה מטבע לן. וכיוצא בזה יספרו גם היום יורדי הים באניות. ואולי שלויתן ובת זוגו שזכרו רבותינו (שם עד עב) מאלה היו עם היות שהפלוסופים מבני עמנו ייחסו לאות' הגדה ענינים עמוקים מהחכמה ואין צורך אליהם במקום הזה. והנה זכר לשון בריאה בזה לא מפני גודל התנינים כמו שכתבו המפרשים כי מלת ויברא לא לבד על התנינים נאמרה כי אם גם כן על השרץ ונפש החיה אבל מפני הנפש המרגשת שנבראת לא מדבר הושפעה ראשונה ביום הזה לכן נאמר בבחינת' ויברא אלהים כי ברא אז אותם הנפשות המרגישות בב"ח המרגישים מהאין הגמור האמנם במלאכת היום הששי לא נאמר לשון בריאה כי אם עשייה ויעש אלהים לפי שההשפעה הראשונה שהושפעה בעולם הנפש המרגשת החליט לשון בריאה לפי שאז נבראה ראשונה לא מדבר. ואחרי שהושפעה בשרצים ובדגים ובעוף לא אמר בהם עוד לשון בריאה כי אם עשייה שעשה בהשפעת הצורה המרגשת בחיה ובבהמה ממין מה שכבר היה והותרה בזה השאל' הד'. ואמנם אמרו וירא אלהים כי טוב אפשר לפרשו על התנינים הגדולים ועל כל שרץ הים שעם היותם נמצאים ללא הועיל אלו לגדלם ואלו לקטנם ואינם נאותים לאכילה שבעבור זה אולי יחשוב אדם שלא היתה בריאתם טובה הגיד הכתוב שאין הדבר כן כי הנה האל ית' יודע כליות ולב וסתרי הדברים הטבעיים ראה שהיה מציאותם ותולדתם כפי הצורך אליהם והטוב המגיע מהם עם היות שאנחנו נסכל בתועלותיה' גם אמר זה על בריאת העוף מהמים או מן הרקק שלא התמידה כן הויתם כי אם בארץ שראה ית' שכן היה טוב להיות בתחלת הבריאה. ואמנם ברכת פריה ורבי' שאמר בדגים סבתה אצלי שהעוכות והדגים אינם מולידים כשיספיק כחם וזרעם לעשות כמותם אבל יולידו בצים שמהם תהי' אחרי כן התולד' לכן הוצרכו אל הברכה כי הוא מהפלא מהביצה אחרי הפרדה מהמולידים תעשה בעל חי כדמות המוליד. ולא הוצרך לברך הב"ח שביבש' לפי שכחם קרוב להולדה והנקבה תקבל בקלות צורות החי מצד כח זרע הזכר והנקבה תהוה אותו בשלמותו והוא אמרו בברכת הדגים והעופות ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו ואין פירוש לאמר שאמר להם זה כי אינם בעלי שכל לשידבר עמהם אבל ענין הברכ' הוא שנתן האל כח להוליד בדומה באמצעות הבצים שעשו וכנגד כלם אמר פרו ורבו וביאר כנגד השרץ והדגים ומלאו את המים בימים כלומר שחיותם יהיה בתוך המים ולרבוי תולדותם אמר בהם ומלאו. אמנם בעוף שלא יוליד באותו מלוי מופלג כדגים אמר נגדם והעוף ירב בארץ כלומר שיגדל וירבה בתולדתו בארץ לא בים והותר' בזה השאל' הה'. ובעבור שנבראו ביום החמישי הזה שני סוגים מהב"ח המימיי והוא היותר פחות בטבעו והעוף שהוא יותר נכבד ממנו אמר ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי ויחס הערב להוית החי המימיי והבקר להוית העוף:
=== פסוק כד ===
'''ויאמר אלהים תוצא וגו' עד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי.''' וראיתי לשאול ג"כ בפרש' הזאת שאלות:
'''השאלה הא'''' למה זה אמר ביצירת החיה והבהמה ויעש אלהים אחרי שאמר ויאמר אלהים תוצא הארץ וגו' ויהי כן:
'''השאלה הב'''' למה זה נברא אדם אחרון לכל הנבראים האם נאמר שבבריאה היה כל אחרון אחרון חביב. הנה בראשון נבראו השכלים הנבדלי' והגלגל העליון היושבים ראשונה במלכות והרקיע בשני והמאורות ברביעי והוא המורה שלא נתאחר בבריאה היותר נכבד:
'''השאלה הג'''' למה זה לא נתיחד יום בפני עצמו בבריאת האדם כמו שנתיחד לבריאת הדגים ולשאר ההוית ונכללה בריאתו עם חיות השדה והבהמה בהיות מדרגת המדברים נבדלת ממדרגת שאר החיים:
'''השאלה הד'''' במאמר נעשה אדם כי למה זה נתיעץ הקב"ה בבריאתו מה שלא נתיעץ בבריאת שמים וארץ הרקיע והמאורות והיה ראוי שיאמר ביצירתו חוצא הארץ כמ"ש בשאר הב"ח הנכללים בסוגו ובכלל השאל' הזאת למה זה אמר נעשה בלשון רבים להיות הבורא אחד ואין עמו אל נכר וכמ"ש והעיד במעשה ויברא אלהים את האדם וגו' ולא אמר ויבראו:
'''השאלה הה'''' באומרו בצלמנו כדמותנו כי איך החלי' בו יתברך לשון צלם ודמו' והנ' התור' אמרה ונשמרת' מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ולמה זה אמר בצלמנו בבי"ת וכדמותנו בכף:
'''השאלה הו'''' באמרו ורדו בדגת הים וגו' כאילו היא תכלית האדם וצרכו לאותה ממשל' ורדייה ולא זכר דבר מהשגתו ולא מיושר מעשיו אלא שירדה בב"ח ויהיה רועה כסילים והוא באמת פחות מאוד:
'''השאלה הז'''' באמרו ויברא אלהים את האדם בצלמו והיא מפנים אם שאמר בו לשון בריאה להיות שלא נעשה יש מאין והיה לו לומר ויעש אלהים את האדם כמ"ש ויעש אלהים את חית השדה ואם שאמר בצלמו ולא אמר בדמותו כמ"ש אח"כ בדמות אלהים ברא אותו שזכר בו עשיה ודמית לא בריאה וצלם כמ"ש כאן ואם ממה שכפל אחרי אמרו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו:
'''השאלה הה'''' באמרו זכר ונקבה ברא אותם. וגם זו מפנים אם שלא אמר באדם למינו כאשר אמר בשאר הב"ח ואמר במקום זה זכר ונקבה ברא אותו למה בא השנוי הזה ולא נאמר בכלם אם למינו ואם זכר ונקבה ברא אותו ואם שלא ברא אותו אז זכר ונקבה כי הוא נברא לבד בראשונה ואח"כ נעשתה האשה מצלעו ולא היו א"כ זכר ונקבה בפועל בשעת הבריאה ואם שהכתוב הזה פעם נזכר בלשון רבים וירדו זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם. ופעם בלשון יחיד בצלם אלהים ברא אותו:
'''השאלה הט'''' בברכת פרו ורבו שנאמר באדם כי מאחר שבשאר הב"ח לא היתה צריכה ולא נאמרה כמו שאמרתי למה זה נאמרה באדם:
'''השאלה הי'''' באמרו הנה נתתי לכם את כל עשב וגומר ולכל חית הארץ וגומר את כל ירק עשב לאכלה והוא כי כבר מצינו שהאדם יאכל ג"כ את עשב השדה כחית הארץ וכעוף השמים והחיה והעוף ג"כ אוכלי כל עשב זורע זרע חטה ושעורה כאדם וגם מפרי העץ להם יהיה לאכלה ואיך א"כ נתיחדו המאכלים האלה כן בתחלת הבריאה האם נסתלק הטבע האלהי:
'''השאלה הי"א''' למה זה לא נאמר בבריאת האדם וירא אלהים כי טוב כמ"ש בשאר הדברים שנבראו דבר יום ביומו בהיות האדם ביצירתו יותר טוב ויותר שלם מכל יצורי מטה ואין להסתפק במה שהשיבו חז"ל (פסחים דף נ"ד ע"א) למטרוניתא שנכלל במ"ש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כי זה על הכלל נאמר וכמו שמלבד הכללות ההוא נאמר כי טוב בפרט על כל נמצא ונמצא למה זה ג"כ לא נאמר באדם בפרט כ"ש שהפסוק ההוא וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד יראה מיותר לפי שאם מלאכת כל יום היתה טובה בעצמה הנה הכל מבואר שהוא טוב כי אין בכלל אלא מה שהוא בפרטים ושאינם מורכבים בדרך השתנות שיקנה המורכב צורה ושלמות שלא היה בפרטים והוא מבואר:
'''השאלה הי"ב''' למה לא זכר הכתוב בספור בריאת האדם שקרא הקב"ה את שמו אדם וזה דבר נזכר בכתוב אחרי זה שנ' זה ספר תולדות אדם זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. ואם באותו יום נקרא כן למה זה קצר הכתוב מלזכרו כאן:
'''והנני''' מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כלם:
'''ויאמר אלהים תוצא הארץ וכו' עד ויאמר אלהים נעשה אדם.''' אחרי שזכר הכתוב בפרשה של מעלה הוית הב"ח הבלתי שלמים שרץ ודגים ועוף. זכר אחריהם בפרשה הזאת הויית הב"ח השלמים ההולכים על הארץ ואמר תוצא הארץ נפש חיה למינה כי הנה אמר תוצא הארץ להגיד שלא יהיו הב"ח כצמחים שהם נולדים בבטן הארץ דבקים ומחוברים בה ובהעדר דבקותה ממנה לא יהיו צמחים. ואין כן הב"ח שהארץ תוציא אותם מעצמה והם נפרדים ממנה ויחיו. וגם לא יהיו כדגים שאינם חיים כ"א בתוך המים וביציאתם משם ימותו. ואמנם הב"ח הארציים. תוציא אותם הארץ חוץ ממנה ויהיו חיים. ואמרו נפש חיה ר"ל בעלי נפש חיה. ומה שדרשו (חז"ל ב"ר פ' י"ב) תוצא הארץ תוצא דבר שהיה מופקד אצלה מיום ראשון אין ענינו כמו שביארתי שנבראו כל הדברים בפרטיותם ביום הראשון אלא שאז נבראו התחלות כל הדברים ונתן אז בהם הקב"ה כח להוציא תולדותיהם בעת בא דברו. וביאר הכתוב מהו הנרצה בנפש חיה ואמר שהם ג' חלקים מהב"ח. הא' בהמה שהוא שם לב"ח האוכלים את עשב השדה בייתיים או מדבריים כאלו תאמר מן הבקר ומן הצאן איל וצבי ויחמור ודומיהם. והב' הוא הרמש וקראו הכתוב רמש האדמה שהוא כל הולך על גחון כמו נחשים צפעונים וזולתם. ונקרא רמש מפני שהוא רומש ומתנועע בגופו על הארץ ולפי שהרמיסה הוא מפני הרמישה הרחיב הכתוב לכנות בשם רמש ורומש כל הב"ח המתנועע כמ"ש ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה האמנם יובדלו שהרמש ביחוד נקרא רמש סתם או רמש האדמה לפי שהוא נגרר בכל גופו על האדמ'. אבל החיה ובהמה והעוף נאמר בהם רומש על הארץ שר"ל מתנועע בארץ וכבר זכרתי שהנולדים מהעפוש לא נזכרו במ"ב לחסרונם. והג' הוא חית הארץ שהיא הטורפות ונזונת משאר ב"ח כאריות וכדובים זאבי ערב החתול והכלב. ובכל א' מאלו הג' חלקים אמר למינה להגיד שנברא מהם זכר ונקבה לקיים מינה. וי"מ בהמה על הבייתיית וחיה על המדברית בין האוכלת עשב הארץ או הנזונת מהטרפה. ואמר אח"כ ויהי כן להגיד שגזר הבורא ית' שיתמידו ויהיו קיימים לעולם כל המינים ההם עוד כל ימי הארץ. ולכן אמר אחריו ויעש אלהים את חית הארץ וגומר ר"ל שעשאם בפועל כמו שגזרה חכמתו שיהיו. והנה יחסה התורה עשייתה לאל ית' ללמדנו שצורת המרגישים היא נשפעת מהשכל הנבדל ואינה מכח החומר ולא מהשפעת הגלגלים לצורה הצומחת וכמו שביארתי. ואמנם נאמר בצורה המרגשת לשון עשייה ולא לשון בריאה כמ"ש בדגים לפי שהצורה המרגש' כמו שכתבתי למעלה בהתחדש' בהווים הראשונים שקבלוהו היתה בבריאה הראשונה יש מאין וכמציאות הראשון בחדושו אבל כאשר נשפעה שנית בב"ח אשר בארץ לא נאמר בה לשון בריאה לפי שלא נתחדשה אז הנפש החיונית כי כבר היתה מושפעת קודם זה בדגים ובעופות לכן לא אמר כאן לשון בריאה כי אם עשייה. גם יורה מאמר ויעש אלהים על ההתחלפות העצום שיש במיני הבהמה והחיה והרמש בעצמם. כי יש מהבהמה קטן כגדי העזים וגדול כגמל וכפיל. וכן מהחיה יש קטנה כחתול וגדולה כאריה. וברמש קטן כנמלה וגדול כנחש הבריח. ולהורות על החלוף הגדול אמר ויעש אלהים כי הם בחלופיהם העצומים מעשה ידי יוצר. והנה אמר וירא אלהים כי טוב להגיד שעם שיראה בתחלת הדעת שהחיות הטמאות והרמשים המזיקים הממיתים בטבעם וגם בהבטת עיניהם שהם פועל רע לא טוב. הנה לא היה כן כי הנה האל שבראם ראה בחכמתו העליונה שהיה מציאות' טוב ומועיל אם להיותם שלוחי ההשגחה להנקם בהם באויבי ה'. ואם מפני התועלת שימצא בבשרם לענין התרופות כפי איכיותיהם וסגולותיהם ובכלל שהויתם ומציאותם יותר טוב בצורותיהם ולמה שהיה החומר שהתהוו ממנו כמו שביארו הטבעיים והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הא' מהפרשה:
=== פסוק כו ===
'''ויאמר אלהים נעשה אדם וגומר עד ויברא אלהים את האדם בצלמו.''' מפני שתי סבות נברא האדם באחרונה. הראשונה כפי סדר הצורות וזה שהצורה הראשונה היא מצטרפת לשנית במדרגת החומר הכח וההכנ' והשנית היא מגבלה ומשלמה לראשונה במדרגת הצורה. וכן השנית עם השלישית וביאור זה כי הנה צורות המציאות ר"ל הגשמות קודמת לצורה הצומחת שלא תמצא כי אם בהנחתה וכן הצומחת למרגשת והמרגשת לשכלית כי לעולם הצורה הקודמת מכינה הצורה הבאה אחריה ואותה הבאה היא מגבלת ומשלמת ומבדלת את הקודמת אליה ומה שהוא דבר מה כמו מוגבל הוא במדרגת הכח. ומה שהוא כמו מגביל הוא פועל ושלימות ולכן היה בב"ח המרגישים הנפש הצומח' כמו הכח ומדרגת החומר אל המרגשת וכן המרגשת אל המשכלת ומפני זה במ"ב נבראו ראשונה הצמחים ואחריהם הב"ח לפי שהנפש הצומחת מכינה אל המרגשת ונבראת המרגשת קודם הצורה השכלית לפי שהנפש החיונית המרגשת היא כחומ' למשכלת כי היתה קדימתה בבריאה בקדימה והאיחור כפי סדר המציאות. ונברא א"כ האדם באחרונה להיותו תכלית ההויות וצורתו האחרונה והשלמה מכל הצורות והם קודמות אליה בהכרח כאשר קודם הכח לפעל וההכנה לצורה. וכבר העידו רז"ל על הטעם הזה באמרם (בחיי פ' ויקהל גם בראשית פרש' י"ט) כל הנברא אחר חבירו שליט בחבירו. והסבה השנית היא מאופן השתלשלות הנמצאות מהראשון ית' וכבר ידעת מאמר הקדמונים שכל הנמצאים יוצאים מהאל ואליו ישובו כדרך העגולה הרעיונית שהתחלתה הוא האל ית' וסופה ויסודה הוא ג"כ ית' לפי שכמו שזכר הפלוסוף הוא ית' פועל וצורה ראשונה לעולם והוא תכליתו האחרון והנה ציירו העגולה ההיא כאלו מחציתה יורדת מלמעלה למטה עד התכלית. ומחציתה עולה מלמטה למעלה אל המקום שהתחילה ממנו והיתה התחלת העגולה האל ית'. ואחריו מדרגת השכלים הנבדלים ואחריהם מדרגת הגרמים השמימיים ואחריהם מדרגת ב' היסודות הקלים אש ואויר אם הם שנים בצורה. ואחריהם ב' היסודות הכבדים מים ועפר שהם סוף ירידת העגולה במעלה ושלמות. ומהם תתחיל לעלות מהפחות שהם היסודות ההם אל המורכבים הראשונים שהם המחצבים כשהם יותר נכבדים מהיסודות. ואחר המחצבים במעלה הצמחים שהם יותר נכבדים מהמחצבים. ואחר הצומחים במעלה הב"ח המרגישים שהם יותר נכבדים מהמחצבים. ואחריהם במעלה בסוף העגולה האדם והוא אם כן הקרוב אליו יתברך והדבק בו מהצד האחד בקורבת השכלים הנבדלים אליו ומהצד האחר הנה התבאר שהיות האדם נברא באחרונה מורה על שלמותו ומעלתו להיותו בסוף העגולה אשר לו אלהים קרובים אליו והוא אצלו יתברך כמדרגת השכלים הנפרדים מחומר ובזה יתדמה היום הראשון מימי בראשית ליום הששי האחרון כי כמו שבראשון נבראו השמים שהם הצורות הנבדלות והגשם הנכבד הכדור העליון ככה ביום הששי אחרון מימי בראשית נברא האדם כולל נשמה שכלית וגוף נבדל נכבד מכל המורכבים יצורי מטה ובו נשלמה העגולה הרעיונית שבה כל הנמצאים שכליים וגשמיים יוצאים ממנו ביום הראשון ושבים אליו ביום הששי. וכבר שיער האלהי רבי אליעזר הגדול סבה שלישית למה שנברא אדם בששי כפי מה שכתוב בספר הזוהר בפרשת בראשית שרבי אליעזר ורבי עקיבא תלמידו הוו קאזלי בארחא אמר ליה ר' עקיבא רבי מפני מה לא עשה הקב"ה את האדם אלא בששי א"ל מפני שלא יהיה פתחון פה לאדם שהוא סייעו בכל מה שנברא אזלו עד דהוו אזלי קם רבי אליעזר וגחין רישיה ושוי ידוהי על פומיה ובכי א"ל רבי עקיבא מפני מה את בכי א"ל על דשאלת חזי הוית דקשיא מלה עקיבא עקיבא מאן זכי להאי ארכא גלותה יתמשך דהא לא יקום בר נש דעתיד לממטה עד ענני שמיא עד יומא שתיתאה דהוא בשית אלפי שנין ולא באשלמותיה בר בתקוף תשובה דהאי שולטנה דבר נש ההוא ליתיה אלא בשתיתאי ובשבעה אשתאר שמיטה דעלמא חריב ובתמנית יתחדש עלמא כמלקדמין ויהא מה דיהא עד והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו ובגיניהון נאמר (תהלים ק"ד ל"א) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו ע"כ. הנה ביאר שנברא האדם בששי לרמוז שמשיח צדקנו יבוא באלף הששי. והותרה בזה כפי הסבות האלה השאלה הב':
טעם למה לא נתיחד לבריאת האדם יום בפני עצמו <br>'''ואמנם ''' למה לא נתיחד יום בפני עצמו לבריאת האדם הנה מלבד מה שיפול בתשובתו הטעם שנתן השלם רבי אליעזר הגדול שזכרתי. הנה ראוי לתת בו עוד שתי סבות אחרות. האחת שכמו שבארתי הכתוב בא להודיע באופן הבריאה מדרגות הב"ח ולכן כמו שביום הה' נבראו העופות עם הדגים שהשתתפו בהולדות דומיהם באמצעות בצים שהוציאו מגופם לחוץ נבדלים מהם כן היה ראוי שביום הששי יהיה האדם נברא עם הב"ח להיות כלם משתתפים בהולדת דומיהם בבטן הנקבות עד שלמותם. ולכן לא נתיחד יום לבריאת האד ונכלל עם שאר ב"ח ביום הו' להשתוות עניניהם בהולדת הדומה כמו שאמרתי והסבה הב' היא שכל אותם הנמצאי' שנתיחד יום לבריאתם היה מפני מעלה קיימת נמצאת בהם בפועל ולא תפרד מהם. אבל האדם אינו כן כי לא נולד שלמותו עמו בפועל הוא בחיריי במעשיו יכול להמשך אחרי שכלו להיותו כעליונים או אחרי חמרו ויהיה כבהמה וכחיה וכמו שאר"זל (ילקוט שמעוני דף ע"ד ד') שאם ימות יחיה ואם יחיה ימות ר"ל שאם ימית חמרו יחיה שכלו ואם יחיה חמרו ימית כח שכלו. ולכן כדי לזרזו בראו ביום א' עם שאר הב"ח יושבים אצלם ורוחם בפחיתות וכליונם ושלא יחשוב גרועים הם ממנו בטבעיהם כי כמות זה כן מות זה ורוח אחד חיוני להם ומותר האדם מן הבהמה אין בענין הגוף כי הכל הבל אבל ההבדל ביניהם מצד השכל השכלים אשר בו ולכן יתחזק להתרחק מדרכיהם החמריים ולהדבק בשכלו כי בזה יקנה שם ואחרית לנפשו ואם לא יעשה כן יהיה סופו כבהמה וכחיה כמו שהיתה התחלת כלם יחד ביום א'. וכבר זכרו הקדמונים שמפני זה היו הב"ח הבלתי מדברים פניהם כלפי הארץ פונות למטה לפי שעפר המה ואל עפר ישובו. והיו הנבדלים פניהם וכנפיהם למעלה וכ"ש פניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה. אמנם האדם עשאו הטבע נצב הקומה ופניו באמצע לא למעלה ולא למטה לפי ששלמותו תלוי בבחירתו ואם ירצה ישא פניו ויהיה מהעליונים ואם ירצה יפלו פניו ויהיה מהתתתונים נמשל כבהמות נדמו ועם זה הותרה השאלה השלישית משאלות הפרשה:
'''והנה ''' מאמר נעשה אדם אין ראוי שיחשב שהוא מענין עצה והמלכה כי האל ית' יהב חכמתא לחכימין ואינו צריך עצת זולתו אבל נכתב הדבר כן להודיע שנברא האדם בהתבוננות גדול וחכמה רבה. ולכן לא יחס אותו לארץ לומר בו תוציא הארץ כמ"ש בב"ח אבל יחס יצירתו לעצמו לפי שנעשה בהשגחה פרטית נפלאה והתבוננות גדול ואמרו נעשה אדם בלשון רבים וענין בצלמנו כדמותנו אפשר לפרשו באחד משני דרכים. הדרך הא' הוא שאמר נעשה לפי שהארץ המציאה מצד הכח שנתן בה את האדם מהצד שהוא חי כמו שהמציאה שאר הב"ח והבורא ית' השפיע בו הנשמה השכלית ויחס א"כ לארץ היות גוף האדם וכחתיו הגשמיים ויחס אליו ית' נפשו המשכלת וכמ"ש וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ולכן ארז"ל בב"ר (פרשה ז') תוצא הארץ נפש חיה למינה אמר רבי אליעזר זה רוחו של אדם הראשון ר"ל שזה היה רוחו החיוני מכלל החיים שהוציאה הארץ ומפני זה אמר נעשה אדם כי אלו אמר אעשה אדם או יהי אדם היה אפשר לחשוב שהארץ לא המציאתו חי אבל שהיה כלו שכלי ואלו אמר תוצא הארץ היה נראה היותו כלו חמרי כשאר הב"ח שהמציאה הארץ אבל אמר נעשה אדם ר"ל אני והארץ נעשה אדם מורכב מחלק חמרי מן הארץ ומחלק שכלי אשר אתן בו ולכן אמרו ג"כ בצלמנו כדמותנו שיהיה האדם בצלם שניהם אבל בבחינות שונות כי במה שהוא בעל גוף יהיה בצלם הארץ ומטבע התחתונים. ובמה שהוא בעל שכל נפש מדברות משגת המושכלות יהיה בצלם אלהי' ומטבע הצורות הנבדלות. ובעבור שלא תחשוב היות האדם בצלם אלהים ע"ד האמת והדיוק אמר אחריו כדמותנו בכ"ף הדמיון כלומר אין בצלמנו ממש אלא כפי הקרוב לדמיון כי כבר תבא הכ"ף להורות על מה שנאמר בדרך העברה ולא ולא בדרך אמות מדוייק. כאמרו כשש מאות אלף רגלי. כעשרים איש. והיה ההדמות על היותו בצלם אלהים כי מי בשחק יערוך לה' בבני אלים אף כי נתעב ונאלח אדם. וגם השכלתו והבנתו אינה כמו הסבה הראשונה ית' אבל נאמר בו בצלם אלהים ע"ד ההעברה והוא אמרו בצלמנו כדמותנו. ואמר שלהיות האדם בצלם אלהים בדמותו היה ראוי שימשול וירדה בשאר ב"ח כלם ובכל עניני הארץ לנתוש ולנתוץ לבנות ולנטוע כי מעלת הצלם ההוא כך חייב ר"ל המעלה והשלטנות בכל השפלים כמו שכאשר לא ימשוך ענין הצלם במה שראוי אליו וישתמש ממנו בפחיתו' החומר לא די שלא ישלוט בבהמות ובחיות אבל בהפך ששן בהמות ישולח בו כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין דף ל"ח עב) אין חיה מושלת באדם עד שנדמה לה כבהמה שנאמר (תהלים מ"ט י"ג) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. וכן אמרו ורדו בדגת הים זכה ורדו לא זכה ירדו לשון ירידה. זהו הדרך הראשון מהפירוש והתחיל בו ה"ר יוסף קמחי ונמשכו אחריו הרמב"ן והרלב"ג והשלימו רבינו נסים:
'''והדרך הב'''' מהפירוש הוא שאמר הקדוש ברוך הוא נעשה אדם כנגד השכלים הנבדלים כי בעבור היות האדם בעל נפש משכלת מטבע הנבדלים אמר יתברך כנגדם הנה הצמחים והדגים והעופות הבהמה והחיה והרמש הוציאו אותם הארץ והמים להיותם מטבעם אבל האדם בבחינת שכלו לא יהיה כן כי אני ואתם המלאכים נתעסק בבריאתו לא הארץ והמים ולזה נתיחדה אמירה לבריאתו ויאמר אלהים נעשה אדם ולא נכללה בריאתו באמירת הבהמה והחיה ואמר נעשה אדם בלשון רבים בהיות הנפש המשכלת מטבע הרוחניים ההם ולזה הפירוש נטה רש"י והראב"ע ג"כ. אמנם מה הוא ענין הצלם הנה ראיתי למפרשים קצור גדול בביאורו וכולם נמנו וגמרו שהצלם הוא הכח השכלי אשר בו ישכיל ויסתייעו מדברי הרב המורה בספר הראשון מספרו והענדוהו עטרות להם. ואין ספק שהשתדל הרב שמה להרחיק תארו ההגשמה ממנו יתברך ולזה ביאר שם צלם על הצורה המיניית אשר בה יתעצם הדבר והיה מה שהוא והוא הכח השכלי לא מקרא התמונה והתאר. אבל בסוף הפרשה שכל את ידיו באמרו וכאשר ייוחד האדם בענין שבו זר וכו' שביאר שם שלא יאמר באדם שהוא בצלם אלהים להיות נפשו הרוחנית מטבע השכלים הנבדלים וגם לא בבחינת השגתה בעצמה אלא במה שהשכלת האדם וידיעתו לא ישתמש בו חוש ולא יד ולא רגל ולא בכלי ומזה הצד השולל תדמה להשגת הנבדל. ולכן אמר הרב שם עוד וז"ל ואם אינו דמיון באמת אבל לנראה מהדעת תחלה כלומר שהיה הדמוי ההוא בלתי אמיתי להיותו בשלילה זהו דעת הרב וחכמתו בזה רחקה מני לפי שדעתו מיוסד ובנוי על שהנפש האנושית היא הכנה הווה ונפסדת כדעת אלכסנדר כמו שביארו הרב הפרקים מספרו. ומפני זה לא סבל שתהיה נפש האדם שהיא הכנה מטבע הנבדלים אשר הם בפועל והוצרך מפני זה לפרש ענין הצלם על שלילה החוש והכלי בהשגה ומבואר נגלה שאין זאת המעל' שהגידה התורה מהבריאה האנושית הזאת אבל מה שראוי שנא' בענין הצלם הוא שלשה דברים הראשון הוא שכבר בארו האלהיים שהאל יתברך בלבד הוא פועל העולם ותכליתו והוא גם כן צורתו. וידוע שא"א שיפעל הפועל אלא בהיות בציירו ודעתו אופן פעולתו. וכאשר היה הקב"ה בורא העולם פועלו וממציאו יתחייב שימצאו בו סדרי הנמצאות כלם ונימוסם כיון שהם יוצאים ונמשכים ממנו. והנה מיני השלמיות והצורות הכוללים לנמצאים השפלים הם ד' שהם המציאות ר"ל צורות הגשמות. הצמיחה וההרגש וההשכלה. כי אלה כלם כיון שהם מושפעים מאתו יתברך יתחייב שימצאו בו כי אין מי שיתן וישפיע מה שאין בו. וכמאמר המשורר (תהלים צ"ד ט') הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט אלא שאין השלמיו' האלה נמצאים בו יתברך באותו אופן שהם ביצורים. לפי שהם בהם במדרגה ובסדור והבדל גמור כי העצמות והמציאות בהם זולת הצמיחה והצמיחה זולת ההרגש וההרגש זולת השכל גם ימצאו אלו השלמיות נפרדים אלו מאלו כי הנה יש עצמות שאין בהם שלמות אחר זולת העצמות כמתכות והדוממים. ובצמחי' ימצאו בם שתי שלמיות שהם העצמות והצמיחה הנשואה על העצמות. ובב"ח המרגישים ימצאו ג' ההרגש שהוא נשוא על הצמיחה ושניהם נשואים על העצמות. אך באדם ימצאו כלם השכל והרגש שהוא נושאו ושניהם נשואים על הצמיחה וכלם נשואים על העצמות הנושא והמקבל כל הצורות והאמנם יובדלו באדם בסדור ובמדרגה הבדל עצמי זה מזה. ובבורא יתברך היו בו כל השלמיות האלה באחדות מופשט מכל צד מבלי הבדל וסדר מדרגה כי אין העצם בו זולת החיות ואין החיות בו זולת ההרגש ואין ההרגש בו זולת ההשכלה ואין השלמיות האלה בו יתברך באופן פרטי ולא מוגבל כמו שהוא בנמצאים אבל ימצאו בו יתברך בציור וסדר כולל פועל וממציא ובורא אותם ונמצאו בנבראים בהבדלם ועצמותם כמו שימצאו הצורות בנושאיהם וחמרם המקבל אותם. הנה אם כן ימצאו השלמיות האלו כלם בציורו ודעתו יתברך מאשר הוא פועל אותם ונמצאו באדם בהיותו מקבל אותם קבול גשמי ולפי שלא היה נמצא יתחברו בו השלמיות האלו כלם דוגמת הציור האלהי באדם לכן נאמר בו שהוא בצלם אלהי' כי יכללו בו כל השלמים הנמצאי' בציורו יתברך בהשפיעו על נמצאיו. ואולי היה צלם לשון צל כי כמו שהצל הוא נחקק ונרשם מהדבר העומד כנגדו מתיחס אליו בכל חלקיו וכן האדם הוא החוקק ונרשם מהציור האלהי המשפיע על נבראיו. וכמו שהצל יהלך נוכח המאיר כנגדו כן ראוי לאדם שאחרי ה' ילך ובדרכיו זהו הענין הראשון. והענין השני הוא שגם נברא האדם בצלם אלהים לפי שיש בו דוגמת העולם בכללו ובכל חלקיו שהושפעו מהסדור והיצירה האלהית ויתבאר זה מצד כחותיו ומצד איבריו כי הנה נמצא באדם הכח השכלי ושאר הכחות המשפיעות וכנגדו הוא הראש החלק העליון מהאדם עד חזהו שהוא כנגד העולם השכלי וימצא בו הרוח החיוני בתנועה והרגש ומושבו באמצע הגוף הלב המתנועע תמיד נותן החיות והתנועה לכל איברי הגוף והחלק הזה מהכחות והאברי' הוא כנגד העולם האמצעי עולם הגלגלים שהם מתנועעים תמיד ומניעים לכל התנועו' וימצא באדם ג"כ הכח הטבעי בהזנה והגידול וההולדה בדומה ומושבו בכבד ובאסטומכא ושאר האיברים שבשפלי הגוף ושם יתהוו ארבעת הליחות וכנגד החלק הזה מהכתות והאיברים היה העולם השפל שבהם ארבעה יסודות ושמה ההויה וההפסד ההזנה והגדול וההולדה וכמו שחלקי העולם כלם מתאחדים בצורה העליונה יתברך שהיא השומרת והקושרת אותם. ככה באדם הנפש השיכלית היא השומרת והקושרת אבריו וכחותיו כלם עד שמזה הצד נקרא האדם עולם קטון. והעולם אדם גדול כדברי הקדמונים וכמו שכתב הרב המורה. הרי לך בזה שהיה האדם דיוקנו של הקב"ה וצלמו במה שנטבעו בו ציוריו ופעולותיו באופן נפלא מאד. ולהיות האדם מזה הצד בצלם אלהי' היו הנביאים השלמים בצלם ההוא עושים נפלאות בחומר העולם ובריאותיו כאלו נעשו שותפים אליו יתברך בבריאה וכמו שדרשו (ב"ר פרשה ה ') בפסוק המה היוצרים. ומפני זה היו הכרובים בצורת אדם מצד הדמותם אליו בצלמו ועליו נאמר חביב אדם שנברא בצלם. וזה הענין הב' הכולל ענין הצלם. והענין הג' הוא שצלם נאמר על ההשכלה בפעל והנה אדם הראשון נברא חכם במדרגה עליונה כיד המלך שבראו ונשמתו שהשפיע בו היתה מטבע הנבדלים לא כח והכנה כמו שחשב הרב המורה כי אם צורה בפעל נבדלת ולכן כפי טבע נשמתו וכפי מעלת השגתה והשכלתה נאמר בצלמנו כדמותנו כי האדם בהיותו יודע דעת עליון הוא בצלם אלהים באמת. והנה אנקלוס עשה מלת צלם מוכרת ולא סמוך לשם כי הוא תרגם בצלם אלהים עשה אותו בצלמא ה' עבד יתיה. וכן תרגם כי בצלם אלהים עשה את האדם בצלמא ה' עבד ית אינשא ואליו רמז הראב"ע כשזכר הדעת הזה אם לא נקבו בשמו אבל היה דעתו היות הצלם דבר נבדל מהאל יתברך ולא דבר גשמי אלא שהיה הצלם אותו ציור אלהי שבו ברא עולמו ומנהיגו מבלי שיחייב גשמות חלילה ועל זה הדרך יפרש בצלמנו בציורנו ובדעתנו וכן בצלמו בציורו ודעתו ואמנם הראב"ע כתב בצלם אלהים מלאך ר"ל שלא נתיחס הצלם לסבה ראשונה כי אם למלאכיו ושלכן אמר בלשון רבים נעשה אדם וכבר יסייע לזה שבכל מקום שנזכר ענין הצלם נאמר צלם אלהים לא צלם ה' לפי שאי אפשר ליחס אליו יתברך דבר מהצלם וכמו שאמר (ישעיה מ' כ"ח) ואל מי תדמיון אל אבל אין ראוי לקבל שיהיה שם אלהים הנזכר במעשה בראשית כי אם כנוי לסבת הסבות הבורא יתברך ואם עליו נאמר ויאמר אלהים נעשה אדם יתחייב שעליו יפורש בצלמנו כדמותנו. ויברא אלהים את האדם בצלמו ואמנם מהו ענין הדמות זכר הכתוב בכאן. הנה הרב המורה עשה הבדל מה בין הצלם והדמות. ולדעתי הם שמות נרדפים מורים שניהם על ענין אחד. והעד שבכאן נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו ובמקום אחר נאמר בדמות אלהים ברא אותו הרי שצלם ודמות שניהם אחד. ואפשר שיהיה כדמותנו פירוש לצלמנו להודיע שמה שאמר הכתוב שם צלם הוא על דרך העברה וענינו שיהיה האדם דומה לו לא שיפול בבורא באמת שם צלם ויהיה מכלל ההדמות שכמו שהעלה יתברך הוא תכלית המציאות כלו ואליו יעלו כל הנמצאים והוא תכליתם כן האדם הוא תכלית כל ההווית השפלות החמריות. ולפי שאין דבר ידמה בשווי לו יתברך אמר כדמותנו בכ"ף הדמיון. וכמו שהסבה הראשונה מושל בכל הנמצאות כלם ומנהיגם. כן האדם יהיה מושל ורודה בכל הנמצאות השפלות והוא אמרו ורדו בדגת הים ובעוף השמי' ובבהמה וגו' רוצה לומר דומם וצומח וחי על דרך (תהילים ח׳:ז׳) כל שתה תחת רגליו. וכאלו עשה את האדם שר ושופט ומנהיג בארץ בשמו ובמקומו ולכן השלימו בצלמו והודו כדי שידמה השליח לשולחו ויודע כי לה' הארץ ומלואה. כי באמצעות הצלם שבאדם יכירו וידעו שהאל הוא מנהיג העולם הזה כי ההשגחה בעולם השפל הוא באמצעות השכל ולזה כיון הרב המורה באמרו כי ההשגחה היא כפי השכל. הנה התבארה ממה שכתבתי תשובת השאלה הה' למה נאמר נעשה בלשון רבים כפי כל א' מהמפרשים והתבארה ג"כ תשובת השאלה הששית מהצלם והדמות שנאמר בו ית' ולמה אמר כדמותנו בכ"ף הדמיון. והתבארה ג"כ תשובת השאלה השביעית מה ענין הרדייה והממשלה שזכר באדם ורדו בדגת הים לפי שהיא היתה מכלל ההדמות אשר זכר:
=== פסוק כז ===
'''ויברא אלהים את האדם וגו'.''' עד ויברך אותם אלהים. ממה שביארתי למעלה התבארה הסבה למה יחס הכתוב בריאת האדם אליו יתברך ולא לארץ שהוא להיות הנשמה השכלית מפועל האל יתברך מיוחד אליו ואינה נשואה בזרע ולא מפועל שכל אחר. ולכן אמר ויברא אלהים את האדם כי הוא בראו בהשפיעו בו הנפש השכלית והנה אמר בו לשון בריאה ולא לשון עשייה כמו שנאמר בבהמה ובחיה וברמש לפי שהמצאת הצורה שעדין לא היתה במציאות נאמר בה בחדושה לשון בריאה ר"ל שנמצאה לא מדבר כי על כן נאמר לשון בריאה בדגים ובעופות בעבור שבהויתה נתחדשה הנפש החיונית שעדין לא היתה כמו שהתבאר ואמנם אמרו בצלמו בצלם אלהים ברא אותו כתב רבינו נסים שברא את האדם בצלמו שהוא נשמתו השכלית אבל לא בראו בבנין גופו וגשמו כי זה היה מפועל הארץ ולזה אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו ולפי שלא נדע למי חוזרת מלת בצלמו אם אל הארץ או אל האל יתברך כיון שנברא בצלם שניהם לכן הוצרך הכתוב לפרש ולומר בצלם אלהים ברא אותו ולא בצלם הארץ ונכון הוא. והנה לא אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו וכדמותו כמו שאמר בצלמנו כדמותנו לפי שמאמר כדמותנו לא בא בכתוב כי אם למעט שלא היה מאמר בצלמנו כפי האמות והדיוק אלא על צד ההדמות והרחבת הלשון וכיון שכבר פירש זה בפסוק של מעלה לא הוצרך לבארו עוד בפסוק הזה ונסתפק באמרו בצלמו וכן בצלם אלהים כי נסמך על מה שכבר ביאר שלא נאמר ענין הצלם כי אם בדרך העברה. והיותר נכון אצלי בסבת מה שכפל בצלם אלהים ברא אותו הוא שבא הכתוב להודיע שעם היות שאדם זכר ונקבה ברא אותו הנה לא נבראו שניהם האדם ואשתו במדרגה אחת מן השלמות ולא נאמר על שניהם בשוה ויברא אלהים את האדם כי הנה עם היותם ממין אחד לא היו שניהם בצלם אלהים בשוה ולזה ביאר ואמר בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם רוצה לומר שהאד' לבדו נברא בצלם אלהים כי הוא היה הכוונה והתכלית העצמיית בבריאה עם היות שלענין השארות המין זכר ונקבה ברא אותם ואין הזכרות והנקבות מצד צלם אלהים אלא מצד המצאת והולדת הדומה ובזה השתתפו עם שאר הב"ח לא בצלם האלהי ומזה תדע למה לא נאמר באדם למינו ונאמר בו זכר ונקבה ברא אותם שהוא מפני שלא היה הענין באדם כמו שהוא בשאר הב"ח כי היתה הנקבה במדרגת הזכר ושוה לו במדרגת הטבע והמציאות ולכן נאמר בהם למינהו מבלי תת לזכר שום מעלה על הנקבה. ואין כן באדם כי עקר הבריאה הוא בזכר והוא אשר היה לבדו אשר נברא בצלם אלהים וכמו שאמר בלשון יחיד בצלם אלהים ברא אותו לפי שהוא היה מי שיראה תעלומות חכמה לא הנקבה שאין חכמתה אלא בפלך. כי הנה עם היות שהיתה הנקבה בבריאה לא היתה אלא על הכוונה השניה להיות לאדם עזר כנגדו ולקיום המין וכמו שיספר הכתוב אחרי זה באופן בריאתה. והכלל שאדם נברא לבדו ראשונה בשלמותו והיא נעשת' אחר כך ככלי תשמישו ונזכרה כאן בכלל וא"כ יפרש בכתוב איך היתה בריאתה. ואמנם מה שדרשו ז"ל (ערובין יח ע"א) על זכר ונקבה בראם שדו פרצופים נבראו והיו דבוקים גב אל גב. ואמנם ג"כ שנברא אדם אנדרוגינוס רוצה לומר שנברא באדם הכנה וצלם נוסף כמו שיתבאר להתהוות ממנו האשה א"כ וכאלו היו בו שני פרצופים זכרות ונקבות כאנדרוגינוס שהוא בלשון יוני זכר ונקבה ששניהם היו בו אבל היה בו הזכרות בפועל והנקבות היה בו בכח והכנה וצלע לעשות ממנו את האשה. גם יתכן לפרש כאן זכר ונקבה ברא אותם לפי שהיה נראה בתחלת הדעת כי להיות עקר האדם ותכליתו היא הצלם השכלי ומזה הצד לא היה צריך לנקבה ושלכן לא היה ראוי להברא עמו הנקבה בא הכתוב ללמוד שלא היה הדבר כן אלא שרצה הקב"ה שיהיה האדם טבע ממוצע כולל החלק החמרי עם השכלי וכן אמרו בב"ר (פרשה י"ד ע"א) וייצר ה' אלהים שתי יצירות יצירה מן העליונים ויצירה מן התחתונים ר' תפריי אמר בשם ר' אחא העליונים נבראו בצלם ודמות ואינם פרים ורבים התחתונים פרים ורבים ולא נבראו בצלם ודמות אומר הב"ה אם אני בוראו מן העליונים הוא חי ואינו מת מן התחתוני' הוא מת ואינו חי אלא הריני בוראו מן העליונים ומן התחתונים אם יחיה ימות ואם ימות יחיה ר"ל שנמצאו באדם פניות מתחלפות מהם נפשו שהוא מהעליונים המשיגים והנצחיים ומהם מהתחתונים הפרים ורבים הווים ונפסדים ושאם יברא אותו מטבע העליונים יהיה חי תמיד נמשך לטבע העליונים ולא יחוש לדברים החמרים וזהו חי ואינו מת. ובהפך אם ידבק בתחתונים ולא ימשך אחר עליונות נפשו שאז ימות ולא יחיה חיים נצחיים ולכן עשה חבור והקשר בחלקיו העליונים והתחתונים אבל הזהיר את האדם שיעשה עקר מהחלק השכל העליון וגם מהחמרי התחתון ולא יניח ידו כי אם יחיה את נפשו עם היות שגופו יסבול בזה צער אין ספק שהוא את נפשו יציל ויחיה ותשאר נצחית כעליונים ממש ובהיות הדבר בו בהפך שימשך אחר החומר והתהוות גופו עם היות שבזה יחיה את גופו ויתענג בעונו הנה הוא ימות בתחתונים ולא יחיה עם העליונים ומפני זה זכר ונקבה בראם לא שיהיו שניהם במדרגה אחת מהשלמות בשוה אלא שהיה האדם על הכוונה הראשונה בצלם אלהים והאשה על הכוונה השניה לעבוד עבודתו והותרה בזה השאלה הששי והז' והח':
=== פסוק כח ===
'''ויברך אותם אלהים עד יום הששי.''' חשב הראב"ע שהיתה ברכת האדם בפרו ורבו כברכת הדגים והעופות שהוא נתינת הכח להולדה בדומה והרמב"ן כתב עליו שיש הפרש גדול בין שני המאמרים כי בבריאת המים כתוב ויברך אותם אלהים לאמור פרו ורבו. ולכן יתכן לפרשו ששם בהם כח להוליד בדומה אבל באדם מלבד מה שאמר ויברך אותם אלהים אמר עוד ויאמר להם אלהים פרו ורבו והוא המורה שדבר עמהם וצוה אותם על פריה ורביה כדעת חז"ל ודבריו בזה טובים ונכוחים. ורבינו נסים כתב שהכתוב הזה כולל ברכה ומצוה כי אמרו פרו ורבו הוא מצוה. ובאמרו ורדו בדגת הים היא הברכה. והנכון בעיני שאין הברכ' פרו ורבו כי למה זה יצטרפו בני אדם אליה יותר מהב"ח שלא נזכרו בהם והם מולידים יותר מהאדם ואין הברכה ג"כ בממשלה וברדייה כי גם האריה מושל בחיות השדה ולא נאמר בו ברכה אבל הברכה שזכרה התורה באדם היתה שיצליחו במעשיהם יראו זרע יאריכו ימים ושאר הטובות שתפול בהם לשון ברכה שעל הכל אמר להם בדרך כלל ויברך אותם ואחרי הברכה צוה אותם על פריה ורביה ולכן בא עליו המאמר בפני עצמו ושם הגבוה בפני עצמו. ויאמר להם אלהים פרו ורבו כי הנה לא היה ראוי לזכר פעם אחרת שם אלהים אבל לומר ויאמר להם פרו ורבו אלא שהיה המאמר ההוא מצוה בפני עצמו ולכן באה עליו אמירה ושם. ויאמר להם פרו ורבו. וטעם המצוה הזאת הוא כי בעבור שהיה האדם בצלם אלהים ותכליתו שישתדל להשיג השלמות האנושי לא שמירת המין כשאר ב"ח עד שמפני זה לא נאמר בבריאתו למינהו כמו שנאמר בבריאתם והיה שבבחינת השלמות השכלי לא יאות פועל ההולדה כי הוא פועל בהמי ומזיק לשכל ואולי יחשוב אדם מפני זה שראוי להתרחק ממנו בהחלט הנה מפני זה הוצרכו האדם ואשתו אל מצות פריה כאומר עם היות כי בצלם אלהים בראתי אותך אל תמשך כ"כ אחרי החלק השכלי שתניח החמרי בהחלט ותפסק ההולדה ויחרב העולם אין רצוני בכך אלא שתפרו ותרבו ותמלאו את הארץ. אבל אל תחשבו שבהיותכם פרים ורבים מולידים בדומה כצמחים וכב"ח שאין לכם יתרון עליהם ותפליגו מפני זה בחוש המשוש כי חרפה הוא לכם לא תעשו כן אל תהיו כסוס כפרד אין הבין בנטותכם אחרי התאוות הגופניות אבל בהפך שתמשלו ותרדו בדגת הים אשר הוא הסוג היותר חסר מהחי ובעוף השמים שהוא יותר נכבד ממנו ובכל נפש חיה הרומשת על הארץ שהוא סוג יותר נכבד מכלם. וכלל עוד באמרו ואתם פרו ורבו להזהירם שלא ישתמשו במשגל רק לפריה ורביה ומזה הצד היתה המצוה הזאת שכלית מאד. ואפשר לפרש עוד ורדו שהוא גם כן מכלל המצוה כי כמו שביארתי רצה הקב"ה בבריאת העולם כדי שירדה בעולם השפל ויראה ממשלת אלהים בארץ ושהאדם קצין שוטר ומושל על פני האדמה מיד האלהים ולכן יחוייב שירדה בכל שאר הנמצאים השפלים כי זה יורה על יתרונו ושכלו עליהם מפני אותו יתרון ישלוט עליהם. וכבר אמרו חז"ל (פסחים מ"ט ע"ב) שעם הארץ אסור לאכול בשר ואין זה אלא לפי שאין לו יתרון על הב"ח ואין ראוי שירדה עליהם מי שהוא כמותם. ובמה שביארתי בזה הותרה השאלה הט'. ובעבור שנתן הקב"ה ממשלה ומעלה לאדם על שאר הב"ח. לכן סמך אליו ויאמר להם אלהים הנה נתתי וגו' כאלו אמר שגם במזונתם ובמאכלם תתראה ממשלת'. כי האד' למעלת טבעו וזכות חמרו נתן לו לאכול כל עשב זורע זרע וכל העץ אשר בו פרי עץ שהם היותר משובחים שבפירות האדמה ובפרי העץ. כי בהיות להם זרע מורה שהחכים הטבע והשתדל על שמירת מינו למעלתו. מה שאין כן בדשאים ובעצים שאינם עושים פרי ראוי לאכילה. אמנם לכל עוף השמים ולכל רמש הארץ אשר בו נפש חיה נתן למאכלו כל ירק עשב והוא הדשא מפני גסות טבעו. והנה לא זכר בזה הבהמה. שנכללה באמרו לכל חית הארץ שהרצון בו כל ב"ח ההולך בארץ חיה או בהמה. ועם היות שגם בני אדם יאכלו ארוחות ירק ושאר הב"ח יאכלו גם מזרע האדמה ומפרי העץ. הנה זה כלו היה אחרי שנתקלל אדם והאדמה ועליו נאמר לו בקללתו ואכלת את עשב השדה. כי כאשר האדם ברדיפת תאוותיו השוה ענינו לשאר ב"ח נעשה ג"כ הוא שוה להם במזונותיו כמו שכתב הרב המורה פ"ב ח"א. אבל קודם הקללה אין ספק שקבע הקב"ה מזונותיו כמו שספר הכתוב כאן וזה טעם סמיכו' מאמר הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' למאמר ורדו בדגת הים. ורבינו נסים כתב שבעבור שנאמר בדגת הים וגו' והיה אפשר שיחשב שבזה המאמר הורשה האדם לאכול מהם ובכל אות נפשו יאכל בשר. שמפני זה הוצרך יתברך לומר לו שעם היות שירדה בהם הנה לא יאכל מהם. כי כבר מנה מאכלו זרע האדמה הנזרע ופרי האילן ומנה מאכל שאר הב"ח ירק עשב הבלתי נזרע. ומה שביארתי אני הוא יותר נכון והותרה בזה השאלה הי'. ואמנם למה לא הותרה לאדם אכילת בשר ב"ח והותרה אח"כ לנח וכמ"ש בפרק ד' מיתות. והכתוב מעיד עליו במה שנאמר לנח כירק עשב נתתי לכם את כל. הנה יבא ביאורו בפרשת נח בג"ה. ואמרו ויהי כן כתב רבינו נסים שחוזר למ"ש ורדו בדגת הים. כי אין ספק שאם לא הוטבעו בזה מצד אותה ברכה לא היה האדם רודה בב"ח החזקים ועשה כרצונו והצליח אלא שמצד ברכת השם זאת היה כן. ומפני שהוקש' על הפי' הזה הפסוקים שנכנסו בין אמרו ורדו וגו' הוצרך לפרשו בדרך אחר והוא שהצמח הוא רחוק מטבע החי וילאה החי לשנותן לדמיון עצמו כמו שיצטרך לטבע המזון. ועל כן אמר הכתוב ויהי כן שהקב"ה הטביע את הב"ח על זה הטבע שיזונו כלם מהצומח. וכפי דרכי אין צורך לכל הפירושים האלה. כי הנה אמרו ויהי כן חוזר למה שזכר למעלה מבריאת אדם בצלם ולברכה ולמצוות פריה ורביה ולרדות ולכבוש הארץ והחיים שבה וליתר הדברים שנזכרו בפרשה שעל כלם אמר ויהי כן. כלומר שגזר השם שיתמידו ויהיו כן תמיד במין האנושי כי זהו הנרצה באמרו ויהי כן ואם לא נפרשהו כן תפול השאלה למה לא נאמר בבריאת אדם ויהי כן כי הנה עם היות שנאמר בו ויברא אלהים את האדם היה ראוי לומר אח"כ ויהי כן כי כן כתוב במלאכת שאר הימים. אלא שהוא חוזר באמת לכל מה שכתוב בפרשה ואמנם אמרו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אפשר לפרשו כפי דרך המפרשים שנאמר על כללות העולם שבעבור שהיה קצתו נקשר בקצתו ומתאחד כאיש אחד ראה הש"י שהיה ענינו טוב מאד. כי הנה מלבד שהיה כל חלק ממנו בפני עצמו טוב. הנה הכל בהיותו מקושר ומתאחד עליונים עם תחתונים טוב מאד. גם יתכן לומר על פי דרכם. שעם היות שבהיות הדברים על המנהג הטבעי. כבר ימצא בהם מן מותרי הטבע וזרותו דברים רעים שלא היה כן בהויה הראשונה שכל הדברים בקומתן נבראו בצביונם נבראו וכלם יצאו למציאות באופן מופלג מהטוב מבלי חסרון כלל וזהו טוב מאד. אבל למה לא נאמר בבריאת אדם בפני עצמו כי טוב. כתבו המפרשים לפי שלא נשלם טובו בהויתו ככל שאר הנמצאים. אבל האד' טובו ושלמותו נקנה ממעשיו והגעתו ולא נודע זה עד יום מותו כמאמר שלמה ע"ה (קהלת ז' א) ויום המות מיום הולדו. ודוד אביו אמר המותה לחסידיו עד שמפני זה ארז"ל אין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם שנאמר הן בקדושיו לא יאמין. ואולי שמפני זה דרש רבי מאיר (רש"י בראשית כ"ח י"ג ב"ר פ' ט') והנה טוב מאד זה המות ר"ל שטובת האדם אינו נגמר עד יום מותו. אבל הטעם הזה אינו נכון בעיני. כי כיון שברא אלהים את האדם בדמותו וצלמו בשלמות גדול למה לא נאמר עליו בבחינת אותה יצירה ראשונה כי טוב. כאשר נאמר על שור כשב או עז כי יולד שהרי נמצא אתו הטוב הראוי להמצא בו אז. ומשם ואלך אם לא זכרו בו הוא המונע את הטוב מעצמו. ועוד שהרי נכלל טובו של אדם במאמר והנה טוב מאד אם נאמר על כללות הנמצאות כמו שפירשו. ומפני זה אחשוב שלא אמר. הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד על הנמצאים כפי כללותם אלא על בריאת האדם בלבד. כי מפני שהכתוב יספר אחר זה שאדם הרשיע לחטוא ונתקלל במעשיו וזרעו אחריו ג"כ השחיתו את דרכם על הארץ וינחם ה' כי עשה את האדם. לא יחשוב חושב שמפני זה היתה בריאתו רעה ולא טובה. לכן אמר שלא היה כן כי הכל היה גלוי וידוע לפניו והוא ראה את כל אשר עשה ובחן כל נמצא ונמצא בפני עצמו ונראה לפניו שאם היה כל נמצא טוב לפי שהטוב נרדף למציאות ולהוית. הנה האדם הוא טוב מאד כי הנה טבעו טוב ושלם כפי ענינו יותר מכל שאר הנמצאים. הנה אם כן אמרו והנה טוב מאד אינו חוזר לכל אשר ברא כי אם לאדם בלבד שהוא יתברך ראה בחכמתו העליונה שהוא טוב מאד כפי יצירתו. ואולי שלזה כוונו בבראשית רבה באמרם (שם) הוא מאד הוא אדם הראשון הוא וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והותרה השאלה הי"א במה שאמרנו שגם ביצירת האדם נאמר כי טוב וגם טוב מאד וגם יראה מהכתובים האלה שקרא הקב"ה את הנמצא הטוב מאד הזה אשר ברא באחרונה אדם ממה שאמר נעשה אדם ויברא אלהים את האדם בצלמו. כי הנה במה שזכרו בשם אדם קרא אותו כן באותו שם נגזר מאדמה אשר ממנה לוקח גופו. ומזה הצד נאמר אחר זה בפסוק זה ספר תולדות אדם ויקרא את שמם אדם. ר"ל שזכרו וקראו בזה השם באמרו נעשה אדם ולא אמר כאן ויקרא את שמו אדם לפי שלא היה שמו כפי ההסכמה והרצון כי אם כפי הטבע הגובר בגופו והרכבתו שהיא האדמה. והותרה בזה השאלה הי"ב האחרונה מזאת הפרשה. ובעבור שביום הששי הזה נבראו מדרגות הב"ח למיניהם בפני עצמם ומדרגת האדם בפני עצמו שהיא נבדלת מהם הבדל עצום לכן אמר ויהי ערב ויהי בקר יום הששי כי יחס הערב ליצירת הב"ח ויחס הבקר לבריאת האדם. ולמעלת זה היום שבו נברא אדם ובו נשלם מ"ב אמר יום הששי בה' הידיעה שלא נזכרה בשאר הימים כי הוא יום נודע לה' להשלמת שמים וארץ ותולדותיהם ובריאת התכלית אשר כיון בהם. וחכמי הקבלה אמרו כי יום הששי ר"ת יה כי הוא השם אשר בו יצר הקב"ה את עולמו כמו שאמר כי ביה ה' צור עולמים. ואמרו ג"כ כי "יום "הששי "ויכלו "השמים ר"ת ידו"ד. וכבר זכרתי למעלה למה זה בכל מלאכת ששת הימים לא נזכר אלא שם אלהים שהוא לפי שהשם ההוא מורה על המשפיע הראשון היכול המוחלט. ולהיות המעשה הראשון הזה השפעה מוחלטת כפי הרצון הפשוט. יחס כלה לשם אלהים שהכל ספור השפעותיו שהשפיע בתחילת הבריאה כפי רצונו המוחלט מבלי היות שם מנהיג טבעי כלל. אמנם חז"ל בבראשית רבה (במקומו) אמרו על זה רצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים שתף בה מדת רחמים שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ויש מי שפירש בזה שכפי סדר הנבראים היה ראוי שיהיו השפלים חמרים מבלי צורות כלל. כיון שהיו הראשונים צורות מבלי חמרים והיו ביניהם הגרמים השמימיים שהם גשמים בעלי צורות והיו א"כ בהם ג' מדרגות השתים מהם קצוות והאחת אמצעית בנתים ושזהו אמרם שרצה הקב"ה לברא העולם במדת הדין שהוא רמז להיותו כלו חומר מבלי צורה אבל מפני שראה שאין העולם מתקיים בהיותו בדין רוצה לומר חומר בלי צורה כי הנה קיום הדברים ועמידתם הוא בצורתם. לכן שתף מדת רחמים עם מדת הדין רוצה לומר הצורה עם החומר יחד. כי כאשר ינהיג השם את האדם כפי חומר מעשיו יקרא מדת הדין וכאשר ירחם עליו כפי שלמות נפשו השכלית יקרא מדת רחמים כי אין המדות מתחלפות בערכו ית' אלא בערך המקבלים. וההתפלספות הזה כלו בעיני הם דברים שאין להם שחר. כי אין החומר מדת הדין ולא הצורה מדת רחמים ולא רצה הקב"ה לברא חומר בלי צורה שאם כן לא יהיה לו מציאות. אבל ענין דבריהם אצלי הוא שאלהים הוא מדת הדין ורצה לומר שרצה הקב"ה לברא העולם במדת הדין הגוזרת שכן יהיה תמיד כמו שנברא ולא ישתנה בשום צד כי זה היה דינו הראוי לו כפי קיום הפועל יתברך וכן אמרו פעמים רבות מדת הדין על המנהג הטבעי המתמיד כפי סדרו. אמנם מדת רחמים יאמרו על שנוי הטבעים ומעשה הפלאות בבטול המנהג הטבעי אשר יעשה השם ברחמיו על עמו ועל חסידיו. והנה מאמרם ז"ל שרצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין שיתמיד כמו שנברא ולא ישתנה דבר מהטבע שסדר בו אבל לפי שראה שאינו מתקיים בכך כי לפעמים יצטרך לברא חדשה בארץ בשנוי הטבע סביב ליראיו ויחלצם לכן שתף בה מדת רחמים והוא במה שהתנה במעשה בראשית לשנותם בעת הצורך ושעליו נאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים הנה בראם על מנת לשנותם כשיצטרכו אליו חסידיו ובזה ינהג אליו מנהג הדין תמיד ויפעל מדת הרחמי' בעת הצורך. והנה בסוף פרשת אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אשלים מה שראוי שיאמר בדרוש זה כפי ענינו:
| |||