אמונת חכמים/פרק עשירי: הבדלים בין גרסאות בדף
[גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה תגית: עריכת קוד מקור 2017 |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
{{סרגל ניווט|אמונת חכמים||פרק התשיעי|פרק עשירי|פרק אחד עשר}}
השאלה השלישית: אם הסתרים והטעמים הללו הם אותם שהזכיר הרמב"ם במורה חלק ג' - או אם נמצאו טעמים נסתרים יותר.
ואומר שכל מ"ש הרמב"ם לא קבל כלום מאבותיו ולא מרבותיו אלא הכל הוא ממה שנר' לו מסברתו, כדי לתת טעם למה שלא היה מבין, ואילו אדם אחר יתן טעם אחר מתישב יותר נקבלהו, וכמו שכתבנו למעלה בהתחלות הפילוסופים, ואומר עוד שכאשר נתבונן בטעמי המצות שכתב הרמב"ם ז"ל, נמצאם בלתי מספיקים ולא יוכל לעולם לתת טעם לדם טוהר, דם נדה, דם זיבה, הלכות שחיטה והדברים הפוסלים אותה, וכמה דברים אחרים הגלויים לכל, וכדי שיתבררו ויתלבנו הדברים יפה נחקור על קצת מהטעמים הללו, כי אם נאמר לחקור על כלם יביאנו הדבר לאריכות גדול, לא נצטרך בו ויוציאנו חוץ מהכונה, ונתחיל מטעם הקרבנות שבהם התחיל הרמב"ם באותו החלק בפרק ל"ב וכתב שהטעם הוא לפי שהיו האנשים מורגלים לזבח לע"ז, ולא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כלם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוני' שאין אמתות להם - לשמו יתברך, וצונו לעשותם לו, וצונו לבנות היכל לו, והגיע התחבולה בזאת הערמה האלקית - שנמחה זכר הע"ז, עכ"ד בקוצר. והקשה עליו הרמב"ן בפ' ויקרא, איך יעשה שלחן ה' מגואל, ונח בצאתו מן התיבה אין בעולם לא כשדי ולא מצרי, הקריב קרבן ואמר הכתוב וירח ה' את ריח הניחוח, וממנו אמר אל לבו לא אוסיף לקלל. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו, ולא היה שמץ ע"ז בעולם, ובלעם הקריב קרבנות. והר"י עראמה הקשה למה לו לשהע"ה להעלות אלף עולות בפעם אחד, וליתר המלכים אשר כן עשו לא צוו עליהם, ודי להם מהאיסור מה שהתירה התורה, ומה יעשה אל קרבנות האבות, והקושיות הללו קראם הר"י עראמה מכות גדולות ונאמנות לא זורו וחובשו, קושיות חזקות אשר לא יוכלו להרפא, ולעג על שיבושי הנרבוני שהשיב בעד הרמב"ם, וקרא אותו מטמא הטהרות, מפגל הקדשים, מגלה מומים, מתקן בתעתועים ודברי הבאי, וסוף דבריו מי יתן איפה החרש יחריש ולא יטיל מומים בקדשים במקום שאינם. ור' שם טוב בפירושו השתדל להליץ בעד הרמב"ם בדברים שאין בהם ממש, ואמר שאדם ובניו חשבו שה' יעבד באלו הקרבנות, ובלעם ושמואל הקריבו קרבנות, לפי שהמנהג בימים ההם להקריב קרבנות כדי להתבודד ולהדבק נפשם בה', וסוף דבריו אבל לא בעבור זה דעת הרב הוא דעתי בקרבנות, אבל יש לנו דעת אחרת יותר מסכים לאמת ממ"ש הרב עכ"ל. ועוד אני שואל למה המשכן נעשה באותו האופן ובאותן הכלים מדות גוונים ומאותם הדברים שפי' הכתוב, רצוני לומר זהב כסף נחשת תכלת וארגמן וכו', ובקרבנות מדוע הללו נאכלים לשני ימים והללו ליום א', הללו טעונים מתן ארבע, והללו מתנה אחת, הללו למעלה והללו למטה, ובדיבור לבד הללו פיגול וחייבים כרת, והללו פסול ואין חייבים עליו כרת, וכל שאר הדברים והדיוקים אלו טעם הקרבנות הוא מ"ש הרמב"ם כל הדברים האלה הם בלי טעם, ולמה יצום ה' הלא טוב היה שכל הקרבנות יזרקו דמם במקום א', ובמה חטא המחשב לאכול חוץ לזמנו יותר מחוץ למקומו, ומבואר הוא שאין בטעם הזה לקרר דעת האנשים כלל, אמנם הרב אברבניל אמר שגם הרמב"ם מודה שיש לקרבנות טעם בעצמם נקרא כוונה ראשונה, אבל יש להם עוד כונה שניה להרחיק מע"ז, ושם הרמב"ם הכוונה השניה בלבד, לפי שכך מצא בפירוש בדברי רז"ל, ובפרט באחרי מות רבה, ר' פינחס בשם ר' לוי אומר משל לבן מלך שלבו היה גס עליו, והוא למוד לאכול נבלות וטרפות, אמר המלך יאכל על שלחן זה תדיר, ומעצמו הוא נזור, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר ע"ז והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים באיסור ופורענות באה עליהם, אמר הקב"ה יהיו מקריבים קרבנותיהם לפני באהל מועד והם נפרשים מע"ז עכ"ל. ואין דבריו אלה נכונים כלל, ומדרש רבה אין פירושו כמ"ש, אלא דוק ותשכח שהמדרש הזה הוא בפ' שחוטי חוץ, ובא ליתן טעם למה נאסר בשר תאוה ולמה נאסרו הבמות, ונתן הטעם כדי שיתרחקו מע"ז, שאילו היה הקב"ה מתיר להם לאכול בשר תאוה או לזבוח בכל מקום שירצו כאשר היה בראשונה, היו מקריבים זבחיהם לע"ז, והוא ממש דומה לנמשל, שהרי מן הראוי הוא שבן המלך לא יאכל נבלות וטרפות, אבל אינו מן הראוי שיאכל על שלחן המלך, אלא שגזר שיאכל תדיר על שלחנו כדי שיתרחק מן הנבלות ומן הטרפות, שהרי על שלחנו אין לחוש וא"א שיאכל נבלות, ואפילו לדבריו הכונה הראשונה אם היא כמו שפירשו הם, אינו עולה כלל לדקדוקי הקרבנות, ולא עוד אלא שכל א' בדה אותה מדעתו, ולכן לא הושוו מפרשים הללו בספריהם. ואמנם מה שיתמיה ויפליא יותר הוא מ"ש הרמב"ם בפרק מ"ה ז"ל, וכאשר היו שוחטים במקום המקודש בהמות רבות בכל יום, ומחתכים בו הבשר ושורפים ורוחצים בו הקרב והכרעים, אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה הענין, היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה צוה להקטיר בו קטורת שתי פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים, להטיב ריחו וריח בגדו כל העובד בו עכ"ל. ותימה גדול הוא
|