פני יהושע/שבת/פרק ט: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יצירת דף עם התוכן "{{מפרשים למסכת שבת|פני יהושע|ט|}} {{תוכן עניינים שטוח}} {{המרת או.סי.אר}}" |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 2:
{{תוכן עניינים שטוח}}
{{המרת או.סי.אר}}
===דף פב עמוד א===
<b>אמר</b> ר"ע פרק תשיעי
<b>במשנה</b> אמר ר"ע מניין לע"ז שמטמאה במשא כנדה וכו' ופרש"י דמשום דבעי למיתני בהדייהו מנין דמרחיצין את המילה כייל להו להנך דדמיא לה. ובתוספות הקשו על זה דא"כ בהאי דמרחיצין הו"ל להתחיל ועוד דלקמן בפרק ר"א דמילה הוי ליה למיתני לכך פירשו בענין אחר דאגב מתניתין דס"פ דלעיל קתני להו נמי הנך קראי דאסמכתות ועוד דקרא דתזרם סמוך להנך קראי דלעיל בס"פ ומ"ז ז"ל בספר מג"ש כתב ליישב פרש"י ממה שהקשו בתוספות דמשום דר"ע גופא בהך סדרא קאמר להו וכו' ע"ש. ולענ"ד לא יתכן לפרש כן דהא ודאי כל הנך מתני' דלקמן לא פסיקא דר"ע גופא אמרינהו תדע דהא מתני' דפולטת דקתני מקמי האי דמרחיצין מסקינן לקמן דאיכא מאן דתני מניין לפולטת ביום ג' שהיא טהורה וא"כ ודאי ר"ע פליג עלה כמ"ש התוס' לקמן ואפילו למאן דתני טמאה נמי משמע דהוי דלא כר"ע דלר"ע בעונות תליא מילתא וא"כ הדרא קושיית התוספות דהכא לדוכתא. לכך נראה דודאי רש"י גם כן סובר כפירוש התוספות דאגב מתניתין דלעיל קתני לה כמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל אבל לא מטעמיה דדבריו נראין דחוקין ע"ש אלא דעיקר כוונת רש"י דכיון דאגב מתני' דלעיל קתני לה הו"ל למיתני הך מתניתין דר"ע ואינך משניות דבתריה בפרקא דלעיל ואמאי קבע להו רבי בפרק בפני עצמו כיון דלא שייכי כלל במסכת שבת אלא אגב גררא דמתניתין דס"פ דלעיל וע"ז יפה כתב רש"י דודאי שייך הני מתניתין נמי במסכת שבת משום דקתני בהדייהו הך בבא דאסמכתא דמרחיצין. וכיוצא בזה מצינו בפ' השולח דאיידי דקתני התם במתני' בראשונה היה משנה שמו וכו' התקין ר"ג וכו' מפני תיקון העולם דמשום הכי קתני רבי התם כמה משניות דלא שייכי לגיטין אלא משום דטעמייהו נמי משום תיקון העולם ובתר הכי קתני בפרק הניזקין נמי כמה משניות דהוי משום תיקון העולם אע"ג דלא שייכי במסכת גיטין והיינו משום דקתני נמי התם העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהיא יוצאה בגט דהך בבא שייך למס' גיטין וכיון דבעדותו של רבי יוחנן הוי נמי אינך בבי התם דטעמייהו מפני תיקון עולם כמו שפרש"י שם להדי' משום הכי שייך למיתני בפרק מיוחד בפני עצמו א"כ היינו נמי טעמא דרש"י כאן שהוצרך לפרש דאגב בבא דמרחיצין קתני להו בפרק בפני עצמו כנ"ל ברור בכוונת רש"י ודו"ק:
<b>בתוס'</b> בד"ה אמר ר"ע פי' בקונט' וכו' אלא נראה וכו' נקיט נמי הני קראי דאסמכתא וקרא דתזרם סמוך להאי קראי דאייתי לעיל וכו' עס"ה. ולכאורה נראה מלשון התוס' דתרי טעמי נינהו אלא דלקושטא דמלתא נראה לי דכולה חדא מלתא היא ותרוייהו צריכי דמ"ש דאיידי דאיירי לעיל באסמכתא קתני נמי הך אסמכתא דר"ע אכתי יש לדקדק דאמאי שביק רבי מלתא דרבנן בהך מלתא גופא דאיירי בה רבנן דר"ע בהך מתניתין דמייתי הש"ס בסמוך וס"ל דמטמא כשרץ שנא' שקץ תשקצנו ומסקינן לקמן דהוי אסמכתא דע"ז טומאה דרבנן בעלמא והך אסמכתא עדיפא טפי מקרא דדברי תורה דומיא דאסמכתא דפולטת ומרחיצין והא ודאי דהלכה כרבנן דהא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא פ"ד מהלכות אבות הטומאה אע"כ מדקתני רבי מלתא דר"ע טפי מרבנן היינו משום דהאי קרא דתזרם סמוך להאי קרא דלעיל אלא דבה"ט לחוד נמי לא סגיא דא"כ אכתי תקשי כל הנך מתני' דספינה וערוגה ופולטת וכו' אמאי קתני להו רבי הכא אי לאו משום דכולהו אסמכתא נינהו ואאסמכתא דס"פ דלעיל קאי כנ"ל ודו"ק:
===דף פב עמוד ב===
<b>בתוספות בד"ה</b> אבניו ועציו ועפריו וכו' אפי' למ"ד בפרק כל הצלמים ע"ז שנשתברה מאיליה מותרת הא מוקי לה בירושלמי וכו' עס"ה. ושם בפרק כל הצלמים כתבו התוס' בענין אחר דאיירי בע"ז של ישראל או של עובד כוכבים והשתחוה לה ישראל דבכה"ג אין לה ביטול א"כ לכ"ע אף לאחר שנשתברה אסורה ע"ש בדבריהם שהביאו ג"כ הך אוקימתא דהירושלמי והנראה בזה דהא דלא כתבו כאן פירושם הראשון שם היינו משום דפשטא דלישנא אבניו ועציו ועפריו דקתני בסיפא דמתניתין דהתם ארישא דלעיל מיניה קאי בכותל שהוא שלו ושל עכו"ם דרישא איירי לדין מקום הכותל ועלה קתני דאבניו ועציו של אותו הכותל עצמו מטמא והיינו כפרש"י שם שכל אבניו ועציו של אותו הכותל מטמא אפילו אותן שמגיעין לחלק ישראל משום דאין ברירה וא"כ לפ"ז תו לא שייך לומר כפירושם הראשון שם דהא קמן דבישראל כשר איירי שאינו עכו"ם וא"כ אפילו אי אמרינן דאין ברירה ומחלק העכו"ם הוא אפילו הכי נתבטלה כיון שנשתברה משום הכי ניחא להו לפרש כאן כהך אוקימתא דירושלמי שהשתחוה לכל אבן דעבדה ע"ז שלימה כנ"ל בכוונת התוס' ומה שהוכרחו לכך ולא ניחא להו לפרש בפשיטות דהך מתניתין דאבניו ועציו היינו בבית שהעמידו בו ע"ז וכדמשמע מפרש"י וא"כ הו"ל משמשי ע"ז דתו לא שייך בה הך מילתא דע"ז שנשתברה מאיליה כיון דעיקר ע"ז קיימת וכדמשמע בפרק כל הצלמים דבכה"ג כולי עלמא מודו דאסור אלא דאי אפשר לומר כן דאי במשמשין איירי לא הוי פליג ר"ע לומר כנדה דהא במשמשין מודה דכשרץ כדאיתא לקמן בברייתא וכדאמרינן נמי דכל השקלא וטריא דהכא אליבא דרבה ור"א:
<b>מיהו</b> מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות אבות הטומאה משמע להדיא דמפרש להך מתני' דהכא במשמשין וכדפרישית והיינו כדפרש"י ולשיטתם צריך לומר דהאי אבניו ועציו ועפריו בכל גווני איירי ולצדדין דאבניו היינו לע"ז עצמה שהשתחוה לכל אבן ואבן אבל בעפר לא יתכן לפרש כן אלא משום משמשין ובתרווייהו קאמר ת"ק דהוי כשרץ וה"נ משמע מדמייתי קרא דשקץ תשקצנו דעיקר קרא איירי בע"ז עצמה אם כן שפיר פליג ר"ע ואמר כנדה לענין ע"ז עצמה כן נ"ל לפי שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל ולקמן אבאר עוד בזה:
<b>בגמרא</b> שנא' שקץ תשקצנו וגו' ר"ע אומר כנדה שנא' תזרם וכו' ובירושלמי דשמעתין גרסינן אמתני' כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בע"ז וכתוב תועבה בשרצים ואין אני יודע לאיזה מהם הוקשו ר"ע אומר לתועבה שבנדה ורבנן אמרי לתועבה שבשרצים וא"כ משמע מלשון הירושלמי דדרשא דתזרם דקאמר ר"ע במתניתין לאו משום דעיקר ילפותא דר"ע מהאי קרא דתזרם דהא ר"ע נמי אית ליה דרשא מקרא דשקץ תשקצנו ותעב תתעבנו והיינו תועבה שבנדה וקרא דתזרם אינו אלא לגלויי אהאי קרא דתועבה. ובזה נתיישב לי היטב הא דמקשה הש"ס בסמוך אהאי הקישא דנדה למשא ולוקשיה רחמנא לנבילה ומשני אה"נ אלא מה נדה אינה לאיברים וכו' ולכאורה לשון אה"נ תמוה טובא דהא לקושטא דמלתא לא אשכחן בשמעתין שום הקישא לנבילה אבל למאי דפרישית בשיטת הירושלמי א"ש דהאי קרא גופא דמייתי רבנן דר"ע שקץ תשקצנו אסיפא דקרא סמכו דכתיב תעב תתעבנו והיינו נמי תועבה דשרצים דמיקרי נמי תועבה דכתיב לא תאכל כל תועבה ואע"ג דהאי קרא לענין בהמה ועופות איירי אפ"ה משמע ליה להירושלמי דקאי נמי אסיפא דהאי פרשה דאיירי בשרצים וא"כ לפ"ז ממילא שפיר מצינן למימר דקאי נמי אנבילה דכתיב בהאי פרשה גופא כנ"ל ליישב הסוגיא דשמעתין נמי בשיטת הירושלמי כמו שאבאר עוד לקמן אלא דמשיטת הירושלמי היה נראה לי לכאורה דהאי דרשא דשקץ תשקצנו ותעב תתעבנו דרשא גמורה היא ובשמעתין מסקינן לקמן דאינו אלא מדרבנן ועיין מה שאבאר בזה בסמוך ודוק היטב:
<b>שם</b> ואמר רבה במשא דכ"ע לא פליגי דמטמאה דהא איתקש לנדה וכו' ונראה דהא דפשיטא ליה לרבה דרבנן נמי אית להו הקישא דנדה ומנ"ל דהכי הוא דהא כיון דמסקינן לקמן דטומאת ע"ז דרבנן וע"כ היינו משום דקרא דדברי קבלה אסמכתא בעלמא נינהו כמו שפרש"י לקמן וא"כ שפיר מצינן למימר דרבנן לית להו הך אסמכתא דהיקישא דנדה אלא דאפ"ה פשיטא ליה לרבה דהך אסמכתא לכ"ע אית להו כיון דפשטא דקרא דכתיב וטמאתם את צפוי פסילי וגו' תזרם כמו דוה צא תאמר לו א"כ משמע להדיא דלענין טומאה איירי קרא אלא דאפילו הכי לא הוי אלא מדרבנן וכמו שנראה לקמן מפרש"י ובזה א"ש גם כן הא דקאמר רבה דאיתקש לנדה וטפי הוי ליה למימר דמטמא במשא לכ"ע דהא איתקש למת ולפמ"ש א"ש. ומה שהקשה מהרש"א לשיטת התוספות דלשון תזרם היינו לחומרא א"כ אגופא דקרא תיקשי לכתוב תזרם כמו מת נ"ל דלאו קושיא הוא דאע"ג דפשטא דלישנא דוטמאתם משמע לשון טומאה אפ"ה לא שמעינן מינה טומאה גמורה לטמא אחרים כמו טומאה דאורייתא אלא שהיא עצמה טמאה ויש להתרחק ממנה שלא יגע בה וצריך להוציאה מתוך ביתו כדי שלא יבא לידי הרהור עבירה דאפילו להרהר ולהסתכל בה אסור והיינו ממש כמו נדה וא"כ לא שייך האי לישנא גבי מת כלל. ותדע שכן הוא דהא אשכחן להדיא האי לישנא גבי יעקב פרשת וישלח שאמר לבניו הסירו אלקי הנכר מקרבכם והטהרו והחליפו שמלותיכם ומה"ט כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' אבות הטומאה שיש לטומאת ע"ז עיקר מן התורה מהאי קרא דיעקב גופא ואפ"ה כתב בסוף דבריו דטומאת ע"ז אינה אלא מדרבנן וע"כ היינו כדפרישית דעיקר לשון טומאה היינו לאו טומאה ממש לטמא אחרים אלא להתרחק ממנה כן נ"ל ודו"ק:
<b>בתוס'</b> ד"ה אמר רבה וכו' ולר"ע נמי אי לחומרא מקיש אמאי איצטריך למימר דהיקישא דשרץ למשמשיה לימא לטמויי בכעדשה ואי לקולא מקיש וכו' ונראה לר"ת וכו' עס"ה. דברי התוס' הללו צריכין ביאור דמ"ש לימא לטמויי בכעדשה אינו מדוקדק דהא לקושטא דמילתא מסקינן לקמן מברייתא ע"ז פחותה מכזית אין בה טומאה כל עיקר ואע"ג דאיכא לאוקמי הך ברייתא כרבנן דר"ע דוקא אבל לר"ע דמחמיר לטמויי באבן מסמא אפשר דמחמיר נמי לטמויי בפחות מכזית והיינו בכעדשה אלא דאפ"ה אין זו קושיא אלישנא דתלמודא דהא אפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ ודאי טפי ניחא לתלמודא למימר דלר"ע נמי בעינן כזית והיקישא דשרץ מוקמינן למשמשי' כמו לרבנן אע"כ דעיקר קושיית התוספות אהך מילתא גופא דכיון דלרבה אליבא דר"ע הנך היקישא דע"ז לחומרא מקשינן א"כ לענין כעדשה נמי לטמא לר"ע ובאמת לא משמע להו שום סברא לומר דפליגי ר"ע ורבנן נמי בהא כן נ"ל בכוונת התוס'. מיהא במאי שכתבו עוד ואי לקולא מקיש לא תטמא אפילו במשא לכאורה יש לתמוה טובא דמה"ת נאמר דר"ע מקיש לקולא טפי מרבנן דהא קמן דר"ע מחמיר טפי ולכאורה היה נ"ל אפשר דאע"ג דר"ע מחמיר טפי לענין היקישא דנידה מקרא דדברי קבלה אפ"ה איכא למימר דבשאר מילי מיקל טפי מרבנן דאפשר דת"ק אית ליה דהך היקישא דשרץ היקש גמור מדאורייתא והך היקשא דנידה לית להו כלל כיון דלר"ע גופא לא הוי אלא אסמכתא בעלמא משא"כ לר"ע הוי איפכא דכיון דלית ליה הך היקישא דשרץ א"כ לפ"ז אין לטומאת ע"ז עיקר מן התורה כלל אלא מדרבנן ומה"ט גופא בשאר מילי מיקל ר"ע טפי מדרבנן כך היה נ"ל לכאורה אלא דבלשון התוס' בסמוך בד"ה ולר"ע וכו' לא משמע כן כמו שאבאר ותו קשיא לי דלמאי דקשיא להו להתוס' לענין לטמויי בכעדשה אכתי לתירוצו של ר"ת אינו מיושב שפיר דכיון דהיקישא דתזרם כמו דוה לר"ע לחומרא דריש להו א"כ אפילו בכל שהו נמי לטמא כמו דם הנידה דמטמא בכ"ש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ואפשר דדוקא לענין משא שייך לומר דלחומרא דריש לה דהכי משמע לישנא דקרא צא תאמר לו דלא מיבעיא שלא יגע בו אלא שצריך להוציא לגמרי כדי שלא יסיטנו כדאמרינן בעלמא וליחוש שמא תסיטנו אשתו נידה משא"כ לענין הך חומרא לטמויי אף בפחות מכזית לא שייכי בהאי לישנא דצא תאמר לו כן נ"ל לפי שיטת התוספות מיהו למה שאפרש בסמוך נראה יותר דהשתא בהך שקלא וטריא דשמעתין אליבא דרבה ור"א אכתי לא פסיקא לן הך מילתא דלענין טומאה בעינן כזית וכמו שאבאר א"כ אין מקום כלל לקושיית התוס' דלטמא אפילו בכעדשה דאפשר דלקושטא דמלתא אפילו בפחות מכעדשה מטמא בכ"ש ובלא"ה נראה כן לפמ"ש התוס' בסמוך דהא דמוקמינן היקישא דשרץ למשמשיה היינו משום דכתיב שקץ תשקצנו כי חרם הוא משמע דכל דבר שהוא חרם אסור בהנאה הוי כשרץ וא"כ מה"ט גופא יש לטמאה אפילו בכ"ש כיון דאסור בהנאה והוי בכלל כל חרם כנ"ל ודוק היטב:
<b>בד"ה</b> באבן מסמא פי' בקונטרס אבן מונחת וכו' וקשה דבת"כ מפיק וכו' עס"ה. כבר כתב מ"ז ז"ל בספר מג"ש דרש"י גופא חזר בו ממה שפי' כאן דבפרק דם הנדה ובפרק בתרא דנדה מפרש רש"י כמו שפי' התוס' כאן:
<b>בגמ'</b> ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ. ולכאורה יש לתמוה דמאי קושיא דלמא אה"נ דר"ע לית ליה הקישא דשרץ כיון דמסקינן לקמן דלרבנן גופייהו לא הוי האי הקישא אלא אסמכתא בעלמא ונראה לי ליישב דהמקשה דהכא אברייתא דלקמן סמיך דקאמר ר"ע אשירה כנדה ומשמשיה כשרץ ומדלא קאמר כנבילה דהא לקושטא דמלתא אליבא דרבה משמשין נמי מטמאין במשא אפילו לת"ק דר"ע אע"כ דר"ע אית ליה הך אסמכתא דהיקישא לשרץ א"כ מקשה שפיר וע"ז משני שפיר למשמשיה לענין דלא מטמא' במשא וכדמשמע נמי לקמן אליבא דרבה אהך ברייתא גופא והיינו נמי כדמסיק הכא ואיידי דקאמר ת"ק כשרץ משום הך הקישא מש"ה אמר איהו נמי כשרץ. מיהו לפי' התוס' לא יתכן לפרש כן דא"כ מאי האי דקאמר למשמשין והיינו לענין עיקר טומאה פשיטא דהכי הוא דהא אהך ברייתא גופא קאי דקתני משמשיה כשרץ. ועוד דלמאי דפרישית אין מקום לעיקר קושיית התוס' בד"ה ר"ע תימא לר"י מאי קמיבעיא ליה הא איצטריך לאפוקי וכו' עס"ה וא"כ אם נאמר דאלישנא דברייתא לחוד קשיא ליה לתלמודא א"כ אין מקום לקושיית התוס' ולא לתירוצם. מיהו למאי דפרישית לעיל מסברא דנפשאי דהשתא בהאי שקלא וטריא אליבא דרבה ור"א לא אסיק אדעתיה הא דמסקינן לקמן דטומאת ע"ז מדרבנן אלא קס"ד דמדאורייתא היא הך הקישא דשרץ למאי דלא אסיק אדעתיה נמי הך ברייתא דע"ז פחותה מכזית טהורה דודאי להך ברייתא ע"כ שמעינן דאינה אלא מדרבנן דאי מדאורייתא לטמא אף בכעדשה א"כ א"ש כל השקלא וטריא דשמעתין וגם לשון התוס' כאן אלא שכבר כתבתי דע"כ התוס' לא נחתו להכי דא"כ אין מקום למ"ש בד"ה אמר רבה וכן מ"ש בד"ה רבנן סברי וא"כ צ"ע ליישב. תו קשיא לי דמאי קשיא ליה לתלמודא לר"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ ואיצטריך לאוקמי למשמשיה דהא אפילו לענין ע"ז גופא נמי איכא למימר דהאי הקישא דשרץ לר"ע נמי דרשא גמורה היא ומדאורייתא אה"נ דלא מטמא במשא אלא הא דמטמא לר"ע אפילו באבן מסמא היינו מדרבנן מהאי הקישא דנדה דכתיב תזרם כמו דוה. והנראה לע"ד בזה דאי ס"ד דעיקר טומאת ע"ז מדאורייתא ואפ"ה קילא משאר טומאת מת ונבילה דהנך מטמאין במשא והך לא מטמא א"כ אין סברא לומר שהחמירו חכמים לטמא באבן מסמא טפי מבמת ונבילה וכיוצא בזה כתבו התוס' לקמן בד"ה ור"א משא"כ למסקנא דכולה מלתא דטומאת אשירה אינה אלא מדרבנן א"ש שהחמירו בה כמו נדה גמורה משום הרחק עבירה וכדפרישית:
<b>שם</b> ולוקשה רחמנא לנבילה אה"נ. כבר כתבתי בזה בתחילת הסוגיא ליישב הלשון אה"נ ע"פ שיטת הירושלמי דאיכא למימר דשקץ תשקצנו היינו הקישא דשרץ ותעב הקישא דנבילה דמיקרי נמי תועבה בהך פרשה דשרצים גופא ודו"ק:
<b>שם</b> אלא הא דבעי ר"ח בר גוריא וכו' אליבא דר"ע בעי לה. וקשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי אליבא דר"ע דהא שפיר מצינן לאוקמי אפילו אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו ולענין עיקר טומאת מגע מיבעיא ליה אי אמרינן דאינה לאיברים כלל אפילו לענין טומאת מגע או אפשר דבמגע מטמא אפילו לאיברים והא דאקשינהו בקרא דתזרם לנדה ולא לנבילה היינו לאשמעינן דלאיברים אינה מטמא' במשא כנדה גופא דאינה לאיברים משא"כ אי הוי מקשי לנבילה ממילא הוי משמע דאפילו לאיברים מטמא' במשא ובשלמא לפי השיטה שכתבתי לעיל מסברא דנפשאי בשקלא וטריא דהכא משמע דהקישא דשרץ דרשא גמורה היא מדאורייתא א"כ מקשה הש"ס שפיר מאי קמיבעיא ליה לר' חמא אי ישנה לאיברים וכו' פשיטא דישנה לענין טומאת מגע מהקישא דשרץ דישנה לאיברים ואין היקש למחצה ובמשא פשיטא דלא מטמא לאיברים מהיקשא דנדה דודאי אין שום סברא לומר דמשום לשון תזרם דמשמע לחומרא נחמיר טפי מנדה גמורה מה שא"כ לפמ"ש בסמוך ע"כ דהתוס' לא נחתו להך סברא א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמא רב חמא ב"ג לענין טומאת מגע מיבעיא ליה ואפילו אליבא דרבנן ואפילו בע"ז גופא וכיוצא בזה מצאתי בלשון הירושלמי בהך מלתא דע"ז אינה לאיברים לאו מלתא דפסיקא הוא אלא דמחלקינן בין שלימה לשבורה דשלימה הוקשה לשרץ דאפילו בכעדשה ובשבורה דהיינו לאיברים מקשינן למת דבעינן כזית א"כ ממילא דמצינן למימר בכה"ג לחלק בין טומאת מגע לטומאת משא לענין שלימה ושבורה דשלימה במשא דומיא דנדה ושבורה במגע דומיא דשרץ וצ"ע:
<b>בתוס'</b> בד"ה ורבי אליעזר אמר פי' רבינו שמואל וכו' ויש ספרים דלא גרסו וכו' אלא בלא שום יתור לא מחמרינן כולי האי. כבר כתבתי בזה לעיל דלמאי דמסקינן לקמן דהיקישא דשרץ אינו אלא מדרבנן לא שייך הך סברא שפיר לומר דלא מחמרינן כולי האי ולפי זה משמע דהנך יש ספרים נחתו להך סברא שכתבתי דבכל השקלא וטריא דהכא לא אסיק אדעתיה דהקישא דשרץ דרבנן אלא קא סלקא דעתיה דהוי דאורייתא אבל שיטת התוספות אינו כן דהא לפ"ז אין מקום לכל מאי שכתבו בד"ה אמר רבה ואין טורח לכפול הדברים ודוק היטב:
===דף פג עמוד א===
<b>בגמרא</b> מיתיבי ע"ז כשרץ ומשמשיה כשרץ וכתבו התוס' דמברייתא לא אלים ליה למיפרך דמשמע דע"ז דומיא דמשמשיה דלא מטמא במשא עכ"ל. ולא ידענא אמאי פסיקא להו דלרבה אליבא דרבנן מפלגינן בין אשירה למשמשיה כיון דהקישא דשרץ איצטריך לדידהו לגופא דבין היא ובין משמשיה לא מטמא' באבן מסמא אבל במשא לעולם דתרווייהו מטמא' מהקישא דנידה ומכ"ש למה שכתבו לעיל דהקישא דשרץ אמשמשיה נמי קאי מדכתיב כי חרם הוא ולפ"ז כ"ש דלר"ע אית לן למימר דמשמשיה מטמא במשא והקישא דשרץ איצטריך למעוטי משמשיה מאבן מסמא ועוד דלרבה מהך בריית' דקתני ע"ז כשרץ ומשמשי' כשרץ ומדלא ערבינהו ותנינהו בחד בבא דהו"ל למיתני ע"ז ומשמשיה כשרץ א"כ משמע טפי דלקושטא דמילתא תרי בבי נינהו וע"ז כשרץ היינו דלא מטמא באבן מסמא אבל במשא מטמא משא"כ הך בבא דמשמשיה כשרץ היינו לגמרי כשרץ דאפילו במשא לא מטמא ויש ליישב קצת פי' התוס' לפי שיטתם לעיל בד"ה משמשיה אבל לפי' הקונט' שם לא יתיישב הך פירושא מיהו לפי מאי שכתבתי לעיל אתי שפיר טובא דהא דמקשה הש"ס הכא מהך ברייתא היינו משום דקאמר ר"ע משמשיה כשרץ ולא קתני כנבילה ע"כ היינו משום דלא מטמא במשא וא"כ מדר"ע נשמע נמי לרבנן כנ"ל ודו"ק:
<b>שם</b> אלא אמר רב אשי וכו' עמ"ש בעל המאור בזה באריכות:
===דף פג עמוד ב===
<b>בגמרא בעי</b> רב חמא בר גוריא אשירה ישנה לאיברים או אינה לאיברים וכו' עי מ"ש בעל המאור בזה בהא דלא פשיט הך איבעיא ממתני' דלעיל קתני אבניו ועציו ועפריו מטמא' כשרץ וכבר כתבתי בזה לעיל בלשון התוספות שם מיהו במאי דמשמע מלשון בעל המאור דפשיטא ליה דמשמשי ע"ז ישנו לאיברים וכן כתב הרמב"ם בפירוש בפ"ו מהלכות אבות הטומאה דבזה חמור משמשיה מע"ז עצמה ונראה מדבריו שם דאפילו היכא שאין עיקר הע"ז קיימת שנשתברה היא ומשמשיה אפ"ה היא טהורה ומשמשיה טמאין אלא דלמאי דפרישית לעיל בלשון התוספות דמלשון המשנה אינו הכרע א"כ צ"ע מהיכן יצא לו להרמב"ם ז"ל דין זה דהחמירו במשמשיה יותר מע"ז עצמה ובעיקר דברי הרמב"ם שפסק בהך איבעיא לקולא ע"ש בספר משנה למלך שכתב דאע"ג דמשמע לעיל דאיבעיא דרב חמא היינו דוקא כרבה אליבא דר"ע וא"כ למאי דק"ל כרבנן פשיטא דאינה לאיברים אלא דאפ"ה אין לפרש כן בכוונת הרמב"ם שהרי כתב שם דהיקישא דנידה היינו אפילו לשברים ממש כגון קצץ מהן אבר וא"כ בשל חוליות שפיר איכא לאוקמי הך איבעיא אפילו אליבא דרבנן ע"ש שהאריך ונדחק ליישב מיהו מתוך מה שאפרש בסמוך יתיישב שיטת הרמב"ם לנכון:
<b>בפירש"י</b> בד"ה ישנה לאיברים כגון של חוליות וכו' וכ"כ בתוס' דבנשתברה פשיטא דלא מטמא אפילו בלא הקישא דנדה והוכיחו כן מסוגי' דלעיל מדלא מוקמינן להך איבעיא דרבי חמא אלא כרבה ואליבא דר"ע ולפ"ז צריך לומר דהא דפשיטא לן דנשתברה טהורה אפילו בלא היקישא דנדה היינו משום דמסברא אין להחמיר בטומאת ע"ז דרבנן יותר משאר טומאה דאוריית' דקי"ל דשבירתן היא טהרתן ולענין טומאה ישנה כשנשתנה איבעיא בפני עצמה היא בפרק רבי ישמעאל דף נ"ג כנ"ל בכוונת פרש"י והתוס' ולפ"ז משמע לפי פירושם דהלכה כר"ע כיון דאיבעיא דר"ח וכל השקלא וטריא כרבה ואליבא דר"ע וכבר כתבתי דשיטת הרמב"ם אינו כן לפי מה שפסק הלכה כחכמים ותו קשיא לי על שיטת רש"י והתוס' דלדידהו ע"כ עיקר איבעיא דהכא היינו מהנך סברות דמסיק הש"ס באין הדיוט יכול להחזירו אי הוי כמתבר או לא ולאידך גיסא איפכא ובסוגיא דלעיל משמע דאיבעיא דר"ח היינו אי אמרינן הקישא דנדה דוקא לחומרא או אפילו לקולא וצ"ע ליישב סוגי' דשמעתין ע"פ שיטת רש"י ותוס' וכמ"ש ג"כ בעל משנה למלך:
<b>מיהו</b> לפמ"ש לעיל בתחלת הסוגי' א"ש טובא דבשקלא וטריא דלעיל בפלוגתא דרבה ור"א הוי ס"ד דטומאת ע"ז מהקישא דשרץ הוי מדאורייתא והא דבעי למימר דאינה לאיברים מהיקישא דנדה היינו לענין טומאת משא לחוד וא"כ לפ"ז לא שייך לחלק בין לאיברים דחוליות או לאיברים דנשתברו דאי משרץ אפילו נשתברו לגמרי טמא ואי מנדה אפילו של חוליות טהור דדומיא דנדה לגמרי בעינן משא"כ בסוגי' דהכא מפרש סתמא דתלמודא איבעיא דר"ח אליבא דהלכתא דטומאת ע"ז דרבנן ופשיטא דהיקישא דנדה אף לקולא אלא דאפ"ה מיבעיא ליה לר"ח בהנך סברות דמסיק הש"ס אי מחמרינן לענין טומאה טפי מאיסורא או איפכא דמקילין בה טפי כיון דעיקרו אינו אלא מדרבנן ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה כי תיבעי לך ודוק היטב ותן לחכם ויחכם עוד:
<b>במשנה</b> מניין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים ומפרש בגמרא מה ים טהור אף ספינה טהורה וחנניא אומר נלמדה משק וכו'. ומשמע דתנא דמתני' לית ליה ילפותא דשק לענין ספינה וחנניא לית ליה ילפותא דמתניתין מש"ה מהדרינן למימר מאי בינייהו דנפקא מינה נמי לענין דינא לענין ספינה של חרס או של ירדן דלחנניא טמאה ולתנא דמתני' הכל טהור אלא דאכתי היא גופא קשיא לי כיון דפשיטא לן בכולה תלמודא דכ"ע ילפינן משק דבעינן מטלטל מלא וריקן דמה"ט ממעטינן פשוטי כלי עץ בכל הכלי' הבאים במדה וא"כ קשה ממ"נ מאי קסבר תנא דמתני' אי קסבר דספינה לא הוי בכלל כלי עץ ולא בכלל כלי חרס דלא כלי מיקרי אלא כבתים ודברים שמחוברין לקרקע א"כ אמאי קאמר מניין לספינה שהיא טהורה דמה"ת תהא טמאה ואי קסבר דמסברא פשיטא דבכלל כלי היא וא"כ בכלי חרס דלא איתקש לשק לענין מלא וריקן כיון דלא כתיב בהאי ענינא וכ"ש בספינת הירדן דמטלטלת מלא וריקן כדמשמע לכאורה בשמעתין וכמו שיבואר אמאי מטהר להו תנא דמתניתין דאטו מהאי אסמכתא בעלמא דדברי קבלה דמשלי שאינו אלא דברי משל נקיל בטומאה דאורייתא ואפילו בדבר שמפורש בדברי קבלה אשכחן בכמה דוכתי בש"ס דהנביאים גמרא גמירי להו ואתי אינהו ופירשוהו והכא לא שייך לומר כן. לכך היה נראה בעיני לומר דודאי עיקר פלוגתא דת"ק וחנניא בסברא דאורייתא נמי פליגי דלחנניא פשיטא ליה דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול ופשיטא ליה נמי דספינה הוי בכלל כלי ומש"ה מטמא בשל חרס אפילו אין מטלטל מלא וריקן מה שא"כ לת"ק משמע ליה מסברא דטלטול ע"י שוורים לא שמי' טלטול ומשמע ליה נמי דספינה לא מיקרי כלי דסתם כלים עיקר תשמישן ביבשה (דומיא דכלי מדין וכן מצאתי ג"כ בל' הירושלמי דמהקישא דשק נמי משמע דוקא בכלים המשמשים ביבשה ובים) ולא בים כדאשכחן טובא אפילו בבעלי חיים דכל מאי שבים טהור כ"ש בספינה של חרס דדמיא טפי למחובר לקרקע לענין ביכורים וכיוצא בו כדמשמע בפ"ק דגיטין דף ז' ע"ב ע"ש בתוספות ובחידושינו אלא דאכתי כיון דלא פשיטא ליה לתנא דמתני' הנך סברות כל כך מש"ה שפיר קאמר מניין שהיא טהורה ומסמיך לה אקרא כנ"ל. אלא דשיטת התוס' לא משמע הכי דלפי מ"ש אין מקום למה שהקשו התוס' בד"ה ולחנניא תימא לר"י אמאי נקיט חנניא הא רבנן נמי וכו' והניחו בתימא וצ"ע ולמאי דפרישית שפיר מצינן למימר דעיקר טעמא דרבנן משום דטלטול ע"י שוורים לא שמיה טלטול דמהאי אסמכת' שמעינן לה ודו"ק ועיין עוד בסמוך:
<b>בתוס'</b> בד"ה נלמדנה משק דספינה אינה מיוחדת למדרס וכו' דאי ספינה מיוחדת למדרס לא הוי ילפינן משק כדאמרינן בריש אלו מומין דמדרסות לא איתקוש לשק עכ"ל. ויש כאן מקום עיון דמשמע דפשיטא להו להתוספות דכי היכא דאמרינן בריש אלו מומין לענין כלי שאין לו בית קיבול אפ"ה טמא היכא דחזי למדרס משום דלא איתקש לשק ה"ה לכלים הבאים במדה דאיירינן בהו הכא לענין ספינה שאינה מטלטלת אלא מפני כובד המשוי דבהא נמי פשיטא להו דלא איתקש לשק לפי הסוגיא דאלו מומין (ולפ"ז קשיא טובא מהך מתניתין דכלים דמייתי הש"ס בסמוך דקתני תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס מלמעלה טמאה מת והבאה במדה טהורה מכלום ומשמע לכאורה דאפתחה מצידה נמי קאי אלא דמלשון רש"י לקמן בד"ה טהורה מכלום נראה מבואר דלא קאי אלא אהך בבא דפתחה מלמעלה וכמו שכתבו שם ג"כ התוס' מסוגיא דבכורות גופא) אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש התוס' דספינה אינה מיוחדת למדרס ואכתי מאי הוי נהי דאינה מיוחדת למדרס אפ"ה הא חזיא מיהא למדרס והתם בר"פ אלו מומין קאמר להדיא הנך דחזי למדרסות משמע להדיא אע"ג דאין מיוחדת למדרס אלא דחזי' אפ"ה טמאין וא"כ אמאי איצטריך הכא למימר דטעמא דחנניא בשל חרס משום דלא כתיבא גבי שק ובספינות הירדן משום דטוענין אותן ביבשה ותיפוק ליה דאפילו בשל עץ יש לומר דטמא כיון דחזיא למדרס למאי דלית ליה הך אסמכתא דאניה בלב ים ועוד דעיקר לשון התוס' תמוה במ"ש כיון דעיקר עשויה לפרקמטיא אמרינן בה עמוד ונעשה מלאכתינו והתם משמע דכל היכא דחזיא למדרס לא שייך בהו עמוד ונעשה מלאכתינו וכ"ש בספינת הירדן דאיירי בה הכא דסתמא עשויה ג"כ בשביל בני אדם היושבין בה וזימנין נמי שעשויה בענין שניכר בה שעשויה לישיבת בני אדם ומאי פסקיה:
<b>ולולי</b> דברי התוס' היה נראה לי לפרש בפשיטות דבספינה שאינה מטלטלת כשהיא מלאה אפילו אם עשויה למדרס נמי לא מטמא דלא דמיא להא דאמרינן בר"פ אלו מומין דהנך דחזיין למדרס אע"ג שאין להם בית קיבול טמאין היינו דכיון דחזיא למדרסות שפיר מיקרי כלי והוי בכלל כל כלי עץ דכתיב בפרשת כלי מדין והקישא דשק לא קאי עלייהו והיינו מק"ו דפכין קטנים דלקמן ומכ"ש למאי דמשמע התם בר"פ אלו מומין דהא דהנך דחזיין למדרסות טמאין אינו אלא מדרבנן א"כ שפיר מצינן למימר דדוקא בהך הוא דגזרו בהו רבנן משום הנך דמיוחדין למדרסות והרואה סבור שהן מיוחדות וטמאין מדאורייתא בכל הטומאות מכללא דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת והיינו מק"ו דלקמן כמ"ש רש"י והתוס' לקמן ובכמה דוכתי מש"ה לא פלוג רבנן משא"כ בספינה דשמעתין שפיר איכא למימר דלחנניה נמי היכא דאינה מטלטלת אלא ע"י שוורים לא מיקרי כלי כלל ולא הוי בכלל ריבויא דכל כלי עץ דכתיב בפרשת מדין וא"כ אין לה טהרה במקוה ואין במינה טהרה במקוה ומשום הכי טהורה אף מן המדרס כדאמרינן לקמן לענין כלי חרס וגזירה דרבנן נמי לא שייך בהו למיגזר ספינה אטו שאר כלים דבכה"ג לא טעו אינשי:
<b>וכמו</b> שכתבתי נראה לי מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות כלים הלכה ט' דטעמא דספינה בין גדולה בין קטנה טהורה היינו משום דלא מיקרי כלי והיינו כמ"ש כאן ובלשון המשנה ועיין עוד בסמוך בלשון התוס' ד"ה ולחנניה ובלשון רש"י בד"ה הבאה במדה ודו"ק:
<b>בגמרא</b> איכא בינייהו ספינה של חרס וכו' אי נמי ספינת הירדן וכו'. ולכאורה לשון אי נמי אינו מדוקדק דהו"ל לערבינהו בחדא בבא ולמימר איכא בינייהו ספינה של חרס וספינה של ירדן דלחנניא טמאה ולתנא דמתניתין טהורה כיון דלשיטת התוספות תרווייהו מחד טעמא מטהרי להו ת"ק מגזירת הכתוב דאיתקש לים ולחנניה טמאין כיון דאיתנייהו בהקישא דשק מה שא"כ למאי דפרישית דתנא דמתניתין וחנניה עיקר פלוגתייהו היינו נמי מסברא מדין תורה א"כ א"ש כיון דכל חד וחד סברא באפי נפשה היא מש"ה פלגינן לתרתי ומש"ה קאמר א"נ כן נ"ל ודו"ק:
<b>שם</b> אי נמי ספינת הירדן. הא דנקיט ספינת הירדן טפי משאר נהרות ולא קתני ספינות קטנות של נהרות טמאין נראה משום דאפשר דספינות הירדן היו עשויין בענין זה שטוענין אותן ביבשה. מיהו למאי דפרישית בלשון המשנה יש כאן פרפרת נאה לומר דהא דספינת הירדן טמאה היינו משום דאפשר שהוא בכלל פרשת כלי מדין שהביאו השלל והמלקוח לערבות מואב אשר לירדן יריחו א"כ מסתמא היו מטעינין אותו השלל והמלקוח בספינות הירדן ולפ"ז נטמאת הספינה מחמת הכלים שבתוכה שנגעו במת דבהכי איירי ענינא דקרא בפרשת כלי מדין כמו שפרש"י לעיל בפרק במה אשה דף ס"ב בד"ה האי במדין כתיב ע"ש ובחידושינו ודו"ק:
===דף פד עמוד א===
<b>בתוס'</b> בד"ה ולחנניה וכו' תימא לר"י אמאי נקיט חנניה הא רבנן נמי וכו' ועוד דנראה וכו' א"כ ממתניתין דכלים וכו' עס"ה כבר כתבתי לעיל ליישב קושיא ראשונה לפי שיטתינו אלא דבלא"ה אף לשיטת התוס' לא ידענא מאי קשיא ליה לר"י הא רבנן נמי לא פליגי בהא וכו' הא בפשיטות מצינן למימר דמה שהוצרכו רבנן למילף דספינת הירדן טהורה מקרא דאניה בלב ים היינו משום דאי לאו הך ילפותא היה אפשר לומר דטמאה כיון דחזי' למדרס כיון שכל שעה יושבין בה בני אדם. ואף שכתבו התוספות דמ"מ עיקרן עשויה לפרקמטיא אפ"ה מלשון התוספות גופא משמע דלאו פשיטא להו הך סברא אלא משקלא וטריא דשמעתין אליבא דחנניה מש"ה קאמר שפיר לחנניא טלטול ע"י שוורים וכו' דמדרבנן לא שמעינן להו שפיר ולפ"ז כ"ש דאין מקום לקושיא שנייה של ר"י דהו"ל לאקשויי ממתניתין דכלים דתנן ספינת הירדן טמאה דהא ודאי ממתניתין לא קשיא מידי דאפשר דהא דתנן ספינת הירדן טמאה היינו מה"ט גופא דספינת הירדן אין עיקרה עשויה לפרקמטיא אלא אף לישיבת בני אדם והשתא א"ש דעיקר קושיית הגמרא אינה אלא ממימרא דרבי חנינא בן עקביא דמפרש טעמא דחנניה בספינת הירדן היינו שטוענין אותן ביבשה ומביאין אותן למים ע"י טלטול שוורים כנ"ל ליישב קושיית התוס' שהניחו בתימה ועמ"ש מ"ז ז"ל בזה בספר מג"ש באריכות ודו"ק:
<b>בד"ה</b> שלש תיבות הן קשה לר"י דאמאי מייתי לה וכו' עס"ה. עי' מ"ש מ"ז ז"ל בספר מג"ש דאי לאו הך מתניתין דג' תיבות הן היה באפשר לומר דהאי תנא דמתני' דכלים לית ליה הך הקישא לענין דבעינן מטלטל מלא וריקן מש"ה הוצרך לאתויי הך דהבאה במדה טהורה מכלום אלמא דאית ליה ואפ"ה קאמר רבי יוחנן דאם יש לה בית קיבול רמונים טמאה אלמא דטעמא משום טלטול שוורים וכתב כן לפי שיטתו ע"ש. ולי נראה להוסיף בדבריו דאפילו את"ל דהקישא דשק לענין הבאה במדה נמי סברא פשוטה היא לכ"ע כמו לענין פשוטי כלי עץ אפ"ה איכא למימר דטמאה מיהא מדרבנן כדאשכחן טובא דאפילו בפשוטי כלי עץ נמי זימנין דטמאה מדרבנן כמ"ש התוס' בכמה דוכתי טובא וכמו שאבאר לקמן וכדפרישית נמי לעיל דף פ"א בלשון התוס' ד"ה חפי פותחת ע"ש א"כ לפ"ז שפיר הוי מצינן למימר דרבי יוחנן נמי לענין טומאה דרבנן איירי מש"ה מייתי נמי הך בבא דג' תיבות דטהורין מכלום אלמא דאפילו מדרבנן טהור וא"כ ע"כ הא דמטמא רבי יוחנן היינו משום טלטול על ידי שוורים ואם כן טעמא דחנניה נמי משום הכי הוא. כן נראה לי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:
<b>בפרש"י</b> בד"ה טהורה מכלום למדרס לא חזיא הואיל וחלולה מלמעלה וכו' עס"ה. נראה מבואר מלשונו דבפתחה מצדה טמאה מדרס אפילו בבאה במדה א"כ לפ"ז ממילא דטמאה נמי בכל הטומאות מהאי כללא דכל המטמא מדרס מטמא טומאת מת ובכל הטומאות דילפינן לה לקמן בק"ו מפכים קטנים וכמ"ש התוס'. אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב בפירוש דהבאה במדה טהורה מכלום ארישא נמי קאי דטהורה מכל הטומאות והטעם נראה מבואר בחיבורו דהבאה במדה לאו לגמרי דמי לפשוטי כלי עץ אף על גב דתרווייהו מהקישא דשק ממעטינן להו וכמ"ש ג"כ התוי"ט בשמו באריכות בפכ"ד בהך משנה ע"ש. אלא שבסוף דבריו הניח בצ"ע מסוגיא דפרק כיצד הרגל ע"ש. ולענ"ד שיטת הרמב"ם נכונה וברורה בזה דהא לקמן מסקינן דהאי ק"ו מפכים קטנים היינו דוקא היכא דיש במינו טהרה במקוה דמרבינן לה מוכל המשכב ולפי פי' התוס' בסמוך דמפץ היינו של שפי ושל גמי וכן נראה מפירוש הרמב"ם בפ"א מהלכות מקואות ולפ"ז ע"כ הא דקרי ליה יש במינו היינו משום שהוא גידולי קרקע כמו כלי עץ וזה נראה דוחק וא"כ כ"ש שיש לנו לומר דלא קרינן יש במינו טהרה במקוה אלא במידי דהוי כלי אבל בתיבה הבאה במדה דלא מיקרי כלי כלל כיון דאין מטלטל מלא וריקן ולא הוי דומיא דשק א"כ ממילא דלא הוי נמי בכלל וכל כלי עץ תתחטאו ולא שייך ביה נמי האי ק"ו דפכים קטנים דמה לפכים קטנים דמיקרי כלי משא"כ בהאי דלא מיקרי כלי כלל אפילו לענין טלטול בשבת כדאיתא לעיל ס"פ במה מדליקין דף ל"ה גבי חלתא בת תלתא כורי ע"ש כנ"ל ברור בשיטת הרמב"ם ז"ל והיינו כמשמעות לשון המשנה דקתני הבאה במדה טהורה מכלום משמע דארישא נמי קאי וכמו שאבאר עוד בסמוך. וכן נראה קצת מלשון הראב"ד ברפ"ג מהלכות מקואות דטהרה במקוה היינו דוקא במידי דתורת כלי עליו וזה שכתב שם דהתם איסורא נמי איכא בטלטול ובעל כ"מ נתקשה מאד בזה ולמאי דפרישית א"ש ודוק היטב:
<b>בגמרא</b> ת"ר מדרס כלי חרס טהור ר"י אומר אף הספינה מאי קאמר. וקשיא לי טובא דלפי שיטת רש"י והתוס' דלעיל דבמידי דמיוחד למדרס אפילו בבאה במדה טמא ולפי' התוספות אפילו בספינה הוי דינא הכי אי לאו דעיקרן עשוין לפרקמטיא וא"כ מאי האי דמתמה הש"ס ומקשה מאי קאמר דהא שפיר מצינן לפרש הברייתא כפשטא דת"ק דר' יוסי דקאמר מדרס כלי חרס טהור משמע דעיקר ילפותא דאע"ג דטומאת מדרס חמירא טובא וכתיב ביה נמי וכל המשכב בלשון ריבוי אפ"ה בכלי חרס טהור מהיקישא דמשכבו דמקיש משכבו לו דבעינן שיהא במינו טהרה במקוה ואם כן משמע מזה דכלי חרס לחוד הוא דממעטינן אבל ספינה של עץ אע"ג דאינה מטלטלת מלא וריקן טמאה היכא דמיוחדת למדרס ואהא פליג רבי יוסי וקאמר דאף הספינה טהורה אפילו בשל עץ ומיוחדת למדרס דלגמרי ממעטינן לה דמה ים טהור אף ספינה טהורה אבל למאי דפרישית לעיל בכולה שמעתין א"ש טובא דלכ"ע כל כלי הבא במדה ואינו מטלטל מלא וריקן אפילו טומאת מדרס אין בו כיון דלא מיקרי כלי כלל ובמדרס הזב גופא כלי כתיב וכל כלי אשר ישב עליו וא"כ מקשה שפיר מאי קאמר דלענין ספינה של חרס לא משמע ליה לאוקמי דהא לת"ק דרבי יוסי נמי פשיטא דטהורה דלא עדיף משאר כלי חרס לענין מדרס ובספינה של ירדן נמי לא משמע ליה לאוקמי דהא רבי יוסי סתמא קאמר אף הספינה משמע דבסתם ספינות איירי מש"ה משני ליה רב זביד דבספינה של תרס קאי דומיא דרישא ולענין מגע פליגי ורב פפא דמוקי פלוגתייהו בספינת הירדן ולא ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו בחרס ולענין מגע משום דכולה ברייתא ניחא ליה לאוקמי לענין מדרס מש"ה ניחא ליה לר"פ למימר דבספינת הירדן פליגי לת"ק טהורה לגמרי בין במגע ובין במדרס ולרבי יוסי טמאה במגע ובמדרס ושפיר קאמר דאף ארישא נמי קאי ולפ"ז נתיישב מ"ש התוס' תימא לר"ת כן נ"ל נכון בעזה"י ועמ"ש בעל המאור בזה ודוק היטב:
<b>בתוס'</b> בד"ה מפץ במת מניין פי' בקונטרס דמיירי בשל עץ ואין נראה לר"ת וכו' כדמוכח בפ"ק דסוכה דאמר מטה מיטהרת איברים וכו' עס"ה. כבר כתב מ"ז ז"ל בספר מג"ש ליישב שיטת רש"י ע"ש באריכות ולענ"ד יש ליישב בפשיטות דמטה אינה בכלל שאר פשוטי כלי עץ כיון דמשמשת אדם ותשמישי אדם כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא ברפ"ד מהלכות כלים והוא מלשון התוספתא וכבר כתבו התוס' בפ"ק דסוכה דף ה' גבי ומסגרתו למטה הוא עושה ובבכורות דף ל"ח ובכמה דוכתי דכל מה שמשמש אדם ומשמשי אדם לכ"ע טמא על כ"פ מדרבנן ואפשר דאפילו מדאורייתא דומיא דטבלא המתהפכת ואם כן שפיר יש לחלק בין מטה גמורה שהיא תשמיש חשוב ובין מפץ גרידא כן נ"ל לפי שיטת רש"י ומה שהכריחו לפרש כן דאיירי בשל עץ ולא ניחא ליה לפרש בכל מפצות אפילו בשל שפי ושל גמי דמשמע בפ"ק דסוכה דכולהו מטמאין מדרס אלא דאפ"ה משמע ליה לרש"י דהא מסקינן לקמן שאני הכא הואיל ואיכא במינו טהרה במקוה משמע דדוקא בשל עץ איירי דבשל שפי ושל גמי אין במינו טהרה במקוה ומ"ש התוס' דאפ"ה יש במינו קרינן בהו כיון שהן גידולי קרקע כשל עץ נראה לרש"י דוחק כנ"ל ועיין עוד בסמוך:
===דף פד עמוד ב===
<b>בתוספות בד"ה</b> והא לית ליה טהרה במקוה תימא דבסוף כיצד הרגל קאמר וכו' עס"ה. ולולי דברי התוס' היה נראה לי ליישב דהא דמקשה הש"ס הכא והא לית ליה טהרה במקוה ולפרש"י היינו אפי' במפץ של עץ היינו למאי דס"ד מעיקרא דעיקר ילפותא דמפץ במת היינו מק"ו דטומאת זב במדרס וא"כ ממילא נמי דלית ליה טהרה במקוה כיון דטהרה זו לא כתיב אלא בשרצים ובכלי מדין והיינו בכלים שיש להם בית קיבול דומיא דשק וא"כ מה"ט גופא טפי הו"ל למימר דליתא לק"ו כלל ושפיר ממעטינן לה ממיעוטא דמשכבו דאין להחמיר במשכבו טפי מטומאת עצמו דיש לו טהרה במקוה משא"כ למאי דמסיק הש"ס דכיון דתרי קראי כתיבי וע"כ דביש במינו ואין במינו תליא מלתא דהיכא דיש במינו לא הוי בכלל מיעוטא דמשכבו אלא בריבויא דכל המשכב מרבינן לה לטומאה וא"כ ממילא דשפיר הוי נמי בכלל ריבויא דכל כלי עץ תתחטאו דכיון דהוי כלי למדרס הוי בכלל טומאת מת דכלי מדין דכתיב תתחטאו וא"כ לפ"ז הך סוגיא דכיצד הרגל היינו לפי המסקנא דהכא כן נ"ל לפי שיטת רש"י אלא דהתוס' לשיטתייהו שכתבו לעיל דמפץ דהכא היינו של שפי ושל גמי וא"כ משמע להו דאין לו טהרה במקוה אף לפי המסקנא כיון דלא הוי בכלל ריבויא דוכל כלי עץ תתחטאו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' בפ"א מהלכות מקואות וע"ש בלשון הראב"ד שדבריו נוטין קצת לאותן סברות שכתבתי ודוק היטב:
<b>במשנה</b> מניין לערוגה שהיא ו' על ו' טפחים וכו' זאת הסוגיא עמוקה כמו שפרש"י בסוף הסוגיא דרבינו יצחק בן יהודא הושיבה בג' פנים ולא ישרו בעיניו עוד מצאנו ברבינו שמשון בפי' המשניות שהאריך בפירושה דלא כפרש"י והתוס' וכן פירשה הרא"ש על דרכו של רבינו שמשון ופי' הרא"ש והר"ש נוטין קצת לפי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובחיבורו. ואני אבוא בקצרה לבאר עיקר הדברים במה שנוגע בסוגיא דשמעתין דלפרש"י והתוספות צריך להרחיק הזרעים זה מזה שיעור ג' טפחים שלא ינקו זה מזה דשיעור יניקת כל אחד טפח ומחצה ולפ"ז ע"כ דמה שמפרש רש"י בד"ה ד' על ד' רוחות הערוגה דממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן האי ממלא לאו דוקא אלא לענין האורך קאי שיוכל למלאות רצועה בזריעת הגרעינין כל אורך ערוגה ברוחב כל שהוא עד סמוך לקרן ממש דהא ודאי א"א לזרוע ברוחב כלל נוסף על רצועת הגרעינין שהוא בקצה הרוח דא"כ לא נשאר הרחק ג' טפחים לגרעין שנזרע באמצע אע"כ כדפרישית ובענין זה צריך לפרש ג"כ שיטת התוספות אלא דלרש"י יוכל לזרוע אותה רצועה עד סמוך לקרן ממש דאף ע"ג שהקרנות סמוכין לא חיישינן דדמי לראש תור משא"כ לפי' התוס' לקמן בד"ה אמר רב אפילו לאורך הרצועה אינו יכול למלאות את כולה אלא שצריך להרחיק הקרנות זה מזה שיהיה שיעור האלכסון ג"ט. אלא דלכאורה נראה דוחק לפרש כן שבד' רוחות נמי אינו זורע אלא רצועה של גרעין א' שאין דרך סתם זריעה בכך ועוד דאי אפשר לצמצם לזרוע בענין זה לכך היה נראה יותר לפרש כפי' הרמב"ם והר"ש והרא"ש דשיעור הרחקה אינו אלא טפח ומחצה דעיקר חששא אינו אלא כדי שלא ינוק עיקר זרע מין א' מיניקת זרע חבירו אבל במאי דיניק יניקה זו מיניקת חבירו לא חיישינן והביאו ראיה מל' הירושלמי ע"ש ובאמת שהדעת נוטה כן ונמצא דלפ"ז יוכל למלאות כל הרוח ממש ברוחב טפח עד סמוך לקרן שצריך להפריש ולהניח מקום פנוי להקרנות כשיעור טפת ומחצה ואף שענין הרוחב טפח שכתבנו אינו מבואר בל' הרמב"ם בחיבורו מ"מ מכלל דבריו שכתב דשיעור הרחקה בין מין למין טפח ומחצה נמצא למד דיוכל לזרוע כל אורך הרוחב טפח ובאמצע יזרע ג"כ טע"ט וא"כ יש כאן הרחק של טפח ומחצה בין אמצעי לבין אותן שברוחות שכלות בסוף רוחב טפח וכן כתב הב"י שם בשם רבינו יוסף הלוי רבו של הרמב"ם ז"ל ותיתי לי דקיימתי הך מלתא מסברא דנפשאי ואע"ג דלפ"ז קשה יותר אלשון המשנה דבכה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש דהעיקר חסר מן הספר לפרש סדר הזריעה באורך וברוחב מה שא"כ לפירוש רש"י והתוס' ניחא טפי דסתם לשון בד' רוחות ערוגה משמע שממלא כל אורך הרוח וברוחב משהו משום דתפסת מועט תפסת משא"כ להך פירושא קשה דמהיכן נודע לנו דזריעת הרוחב היינו טפח ומאן מפיס דהא אפילו שיעור יניקה גופא דטפח ומחצה לכאורה לא נתפרש בשום מקום ונראה דוחק לומר דהל"מ הוא ועיקר ראיה דמתני' אינו אלא משום עירבוב ע"י אותה שבאמצע וכמו שאבאר בשיטת רש"י בסמוך אלא דלשיטת הרמב"ם אי אפשר לומר כן שהרי כתב דמן התורה אין איסור אלא בפחות מטפח דלוקין עליו אלא דאפ"ה מצינן למימר דסתם שיעור זריעת ערוגה היינו ברוחב טפח מהא דאמרינן בסמוך לענין גבולין דילפינן מקרא דוהשקית ברגלך כגן הירק מה ירק טפח אף גבול טפח ואם כן נראה מכ"ש דמקום זריעת הגינה גופה אינה פחותה עכ"פ מרוחב טפח כן נ"ל נכון לפי שיטת הרמב"ם והר"ש וסייעתן והיינו כיון שהביאו ראיה מהירושלמי לענין שיעור יניקה בטפח ומחצה סגי א"כ ע"כ צריכין לפרש משנתינו בענין זה משא"כ לרש"י והתוס' לא נחתו לפרש על דרך שיטת הירושלמי כמו שביארתי באריכות מש"ה ניחא להו לפרש טפי בפשיטות דשיעור הרחקה ג"ט וא"כ ע"כ דלפירושם אף אותן שברוחות אינו זורע אלא ברוחב כ"ש לצד האמצעי ודוק היטב ועיין עוד בסמוך בפי הסוגיא לכל חד כדאית ליה:
<b>בתוס'</b> בד"ה מניין לערוגה י"א דערוגה ו' נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם וכו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל בכוונתם דנפקא מיניה לענין מקח וממכר. ולענ"ד נראה דוחק ונראה לי לפרש בע"א דלעיקר דינא דערוגה נמי הוצרכו להך ילפותא דמהנך טעמי דמסיק הש"ס דקים להו דה' בו' לא ינקי אכתי לא סגיא אפילו לענין הרחקה דאדרבה מהאי קרא דמייתי במשנה הוי משמע דבעינן ערוגה שיהא ו' על ו' חוץ ממקום הזרעונים כי היכי דליהוי הרחק ג"ט בין אותן שברוחות להאמצעים כמו שמקשים התוס' בסמוך משום הכי כתבו התוס' די"א דערוגה ו' ילפינן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם א"כ ממילא משמע דהאי קרא דכגנה זרועיה תצמיח נמי איירי בכה"ג דהגנה גופה היא ו' על ו' ואפ"ה זורעין בתוכה ה' זרעונין כן נ"ל ודו"ק:
<b>בד"ה</b> ד' על ד' וכו' ומה שפי' בקונטרס דכלאי זרעים דרבנן אין נראה לר"י וכו' עס"ה. עמ"ש מ"ז ז"ל בזה ליישב שיטת רש"י ועיין בחידושינו ספ"ק דקידושין שכתבתי שם דהך מלתא תליא בפלוגתא דתנאי בסנהדרין דלמ"ד דבני נח נצטוו על הרכבת אילן מדכתיב את חקותי תשמרו א"כ ממילא משמע דכלאי זרעים מדרבנן והא דממעטינן משדך למעוטי כלאי זרעים בח"ל ע"כ היינו כלאי כרם כמ"ש רש"י והתוס' להדיא וכמו שכתבתי שם בטעמא דמלתא משא"כ למ"ד דבני נח לא נצטוו על הכלאים והא דכתיב את חקותי היינו מדכתיב למינהו א"כ ודאי דכלאי זרעים מדאורייתא וכמו שהארכתי שם עי' עליו ודו"ק:
<b>בגמ'</b> מאי משמע א"ר יהודא וכו' תוציא חד וכו' זרועיה תרי וכו' תצמיח חד הרי ה'. ויש לדקדק דא"כ אמאי נקיט במשנה טפי הך מלתא דזרעה לא נאמר אלא זרועיה דאכתי לשון זרועיה לא משמע אלא תרי ואכתי ה' מנ"ל וטפי הוי ליה לפרושי הנך דרשות דתוציא חד ותצמיח חד שאינן דרשות פשוטות כ"כ כמו הך דזרועיה דמשמע תרי. ונראה לי דאי לאו הך דזרועיה לא הוי לן למידרש הך קרא כלל לענין הרחקת כלאים דאפשר דאורחא דקרא הוא כיון דבלא"ה לא הוי אלא משל בעלמא דדברי קבלה אלא כיון דמיתורא דקרא דכתיב זרועיה ולא כתיב זרעה ע"כ שמעינן דאתי למנינא ומדהאי למנינא הנך נמי למנינא כן נ"ל:
===דף פה עמוד א===
<b>בגמרא</b> וקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי מהדדי ופרש"י משום דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה וכו' אלמא בהרחקת ג"ט סגי. כבר כתבתי דמשמע להו לרש"י והתוס' דקפדינן נמי שלא יתערבו מקום היניקות זו מזו אבל לשיטת הרמב"ם והר"ש שיעור הרחקה אינה אלא טפח ומחצה היינו משום דליכא קפידא אלא שלא ינק עיקר הזרע מיניקת חבירו וכמ"ש דלשון לא ינקי מהדדי הכי משמע ולכאורה אף לפי שיטת רש"י שכתבתי דמלישנא דמתני' הכי משמע ליה דשיעור הרחקה ג"ט אפ"ה הוי מצי לפרש דטעם שיעור הרחקה היינו דשיעור יניקת הזרע ג"ט ומש"ה צריך להרחיק ג"ט שלא ינק גוף הזרע מיניקת זרע שבצדה וכדמשמע נמי פשטא דמתני' דפ' לא יחפור דמרחיקין את הזרעים מן הכותל ג"ט והיינו משום שיניקות הזרעים מחלידין הקרקע אלמא דשיעור התפשטות יניקת הזרעים היינו עד ג"ט. ויותר יש לי לתמוה על רבינו שמשון בפי' המשניות שרצה להביא ראיה לשיטת רש"י מהך מתניתין דפ' לא יחפור דמשמע דשיעור יניקתן היינו ג"ט ולמאי דפרישית אדרבה מהך מתניתין הוי תיובתא לפרש"י דמ"ש כאן דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה א"כ אמאי מרחיקין ג"ט דהא התם לאו בשני מיני זרעים איירי ולענין כלאים אלא משום הרחקת נזקין דזרעים לכותל ודברי הר"ש צ"ע. מיהו בשיטת רש"י כבר כתבתי דמסברא משמע ליה הכי דקפדינן נמי שלא יתערבו מקום יניקת הזרעים זו בזו כיון דרש"י לא נחית לשיטת הירושלמי שכתבתי לעיל שהביאו הר"ש והרא"ש בפירושם ודו"ק:
<b>שם</b> אמר רב ערוגה בחורבה שנינו ופרש"י דאי בערוגה שסביבותיה ערוגות אסור לזרוע ה' זרעונין משום שאין כאן הרחקה בין אותן שברוחות מזו לזו אלא שיעור שני גבולין שהם ב' טפחים ואנן ג' בעינן. ואף לפ"ז משמע להדיא ממימרא דרב דשיעור הרחקה מזרע לחבירתה היינו ג"ט דאי לפי' הרמב"ם והר"ש וסייעתם שכתבו דבהרחקת טפח ומחצה סגי א"כ אפילו בערוגה שסביבותיה ערוגות מצינן לאוקמי מתניתין אלא שכבר הרגיש רבינו שמשון והרא"ש בזה וכתבו בין ערוגה לערוגה נמי לא בעינן שני גבולין אלא בגבול אחד של טפח סגי להו לתרווייהו ע"ש:
<b>שם</b> אמרו בי רב משמיה דרב בממלא את הקרנות עיין בפרש"י והתוספות שפירשו בפירושים שונים. ולכאורה דבריהם דחוקים בסתימת לשון הגמ' ועוד דפרש"י כאן אינו עולה בקנה אחד למה שמפרש רש"י בעצמו במשנתינו דלאו בממלא את כל הקרנות איירי אלא שממלא כל הרוח הסמוך לקרן וא"כ היינו דלא כרב וכשמואל נמי לא מתוקמי דאיהו לא איירי אלא בערוגה שבין ערוגות אבל לפי' הרמב"ם והר"ש וסייעתם א"ש טובא והיינו כמ"ש הכ"מ שם בשם רבי' יוסף הלוי דהא דאמרינן הכא אליבא דרב בממלא את הקרנות לאו בממלא ממש משתי רוחות איירי כמ"ש רש"י והתו' אלא דשפיר קאי על כל ד' רוחות דכיון דמשנתינו לאו לאורויי שיעור הרחקה אתי דבלא"ה מסברא ידעינן דשיעור יניקה טפח ומחצה דעיקר מתניתין לא אתי אלא לאשמעינן שיוכל לזרוע ה' זרעונין ואפ"ה לא הוי עירבוב כמו שהוצרכנו לפרש ג"כ לפי' רש"י והתו' א"כ מש"ה שפיר קאמר רב דע"כ בערוגה בחורבה שנינו משא"כ בערוגה שבין ערוגות לא פסיקא לן דזימנין דזרע בכל רוח ד' טפחים ומחצה ומניח טפח ומחצה פנוי לרוח שני וכה"ג בכל הרוחות כפי הציור שמצייר שם והוא בדרך פשוט א"כ בערוגה שבין ערוגות זימנין דנגעו זרעים להדדי ע"ש בל' הכ"מ פ"ג הל' יו"ד ובענין זה יש לי לפרש ג"כ פרש"י דלא תיקשי דידיה אדידיה והיינו משום דבמשנתינו ניחא ליה לפרש בפשיטות דזורע בכל הרוחות בשוה ואפ"ה יוכל לזרוע ה' זרעונין ולא הוי עירבוב והיינו למאי דמייתי לה מקרא דדברי קבלה דאפשר דבהאי שעתא אכתי לא גזרו הך גזירה דשמא ימלא את הקרנות וא"כ לא שני לן בין ערוגה שבחורבה לערוגה שבין ערוגות משא"כ במימרא דרב הכא מוקי למתני' בערוגה בחורבה דוקא משום הך גזירה דשמא ימלא את הקרנות כן נ"ל:
===דף פה עמוד ב===
<b>בגמרא ושמואל</b> אמר ערוגה בין הערוגות וכו' בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן. ופרש"י בד"ה בנוטה דהיינו כאתקפתא דלעיל דלא גזר שמואל שמא ימלא את הקרנות וכו' ולפ"ז נראה מפירושו דרב ושמואל פליגי ולכך הוכרח לפרש נמי דהא דאמר עולא בעו במערבא הפקיע תלם אחד וכו' דהך מלתא לאו אדרב ושמואל קאי אלא אגופה דמתני' דהא מסתמא קי"ל כרב באיסורי אלא דלפ"ז יש לדקדק דלעיל אגופא דמתניתין הו"ל לאתויי הא דעולא ודרב ששת ודרב אשי כיון דאפי' בחד ערוגה שייך הך מילתא אבל לפי' התוספת א"ש דהך מילתא דעולא אערוגה בין ערוגות קאי וכן נראה מפירוש הרמב"ם והר"ש דשמואל ורב לא פליגי דבנוטה שורה לכאן רב נמי מודה כנ"ל ודו"ק ואין להאריך יותר והרוצה לדקדק יעיין בפירוש רבינו שמשון והרא"ש ז"ל בפי' המשניות:
===דף פו עמוד א===
<b>במשנה</b> מניין לפולטת ש"ז וכו' שהיא טמאה שנאמר וכו' ומפרשינן בגמרא דאיכא מאן דתנא במתניתין טמאה ואיכא מאן דתנא טהורה וכמ"ש התוס'. ולפ"ז נראה דמאן דתני טהורה שפיר שייך לשון מניין משום דמסברא אית לן למימר דפולטת לעולם טמאה כל זמן שהיא לחה כמו באיש כדאיתא לקמן ועוד דמסברא הוי לן למימר דלענין פולטת לא שייך למימר מקצת היום ככולו כיון דבשיעור ראוי להסריח תליא מילתא א"כ ממילא משמע דבעינן מעת לעת מש"ה מייתי לה מקרא א"כ ממילא משמע דמקצת היום ככולו דהכי קי"ל בכל התורה כולה וכמ"ש רש"י בסמוך. ולמאן דתני טמאה נמי א"ש לשון מניין מהאי טעמא גופא דפרישית לאשמעינן דאע"ג דכתיב וקדשתם היום ומחר דמשמע שני ימים ותו לא אפ"ה זימנין דטמאה נמי ביום השלישי במקצתו כיון דכתיב נמי והיו נכונים ליום השלישי כן נ"ל ויש לפרש עוד בדרך אחר לפי שיטת הירושלמי דשמעתין שאביא לקמן במימרא דר' חייא ב"א אר"י דלחכמים שש עונות שלימות בעינן דמייתי לה בירושלמי מקרא דאיתקש שכבת זרע לזב וכמו שאבאר שם ודו"ק:
<b>שם</b> שנאמר והיו נכונים לג' ימים. ויש לדקדק בהא דמשמע בכולה שמעתין דעיקר מלתא דפרישה בשעת מתן תורה הוי משום פליטת ש"ז של הנשים ואכתי למה הוצרכו לפרוש ג' ימים דהא איכא תקנתא אפי' ביום ראשון לשמושן ע"י שתקנח יפה את ביתה קודם הטבילה כדתנן להדיא במתניתין דפ"ח דמקואות ע"ש. והכי איתא נמי בלשון התו' בפרק יוצא דופן דף מ"ו ע"ש וכדמשמע נמי שם בל' הגמרא דבאזלה בכרעי לבית הטבילה ליכא למיחש כ"כ לפלטה. ואפשר דאפ"ה לאו כולהו נשי דינא גמירי ובדיקה זו של כיבוד ביתה ע"י קינוח צריך בקיאות וזהירות וכיון דבשעת מתן תורה הוי טרידי טובא כדמשמע לקמן מש"ה הוצרכו לפרוש ג' ימים שלא תבואנה לידי ספק כנ"ל:
<b>בגמרא</b> רישא דלא כראב"ע וסיפא כראב"ע דאי כראב"ע טהורה שמענא ליה מאן דלא מוקי כתנאי וכו' ופרש"י דפלוגתא היא בהמפקיד גבי חבית וכו'. ולכאורה יש לתמוה טובא דאין הנדון דומה לראיה דהתם בהמפקיד מאן דמוקי לה בתרי תנאי רישא וסיפא סותרין אהדדי שהן שני הפוכין בנושא אחד ממש מש"ה ניחא ליה לאוקמי כחד תנא ובתרי טעמי קצת ע"ש משא"כ הכא לא שייך לומר כן לשבש המשנה בשביל כך דהא אשכחן בש"ס טובא דרבי נסיב אליבא דתנאי וא"כ מעיקרא לא מקשה הש"ס מידי כיון דרישא וסיפא משני ענינים הם שפיר מצינן למימר דרבי סבר ברישא כר"ע או כרבנן וסיפא כראב"ע וכ"ש כה"ג במשנתינו דלא מייתי לכולהו בבי אלא משום גררא לקראי דאסמכת' ואף את"ל דמשמע ליה לתלמודא דכל הני מניין דתני במתניתין ר"ע גופא אמרינהו אפ"ה שפיר מצינן למימר דר"ע בהאי דמרחיצין סבר כראב"ע:
<b>מיהו</b> למאי דפרישית בסמוך יש לי ליישב דמשמע ליה לתלמודא דהך דפולטת והך דמרחיצין כחדא מילתא היא והא בהא תליא דכיון דפשטא דלישנא דמתני' דקתני ביום השלישי טמאה משמע דאתיא כר' ישמעאל בסמוך דבימים תליא מלתא ולא בעונות משום דמקצת היום ככולו אע"ג דמסברא משמע דלא שייך בכה"ג למימר דמקצת היום ככולו כיון דבראוי להסריח תליא מלתא א"כ משמע דבעינן מעת לעת אע"כ דאפ"ה כיון דמאסמכתא דקרא ילפינן לה אמרינן מקצת היום ככולו דדרשינן קרא כדכתיב א"כ תיקשי סיפא דקאמר מניין שמרחיצין ביום ג' שחל להיות בשבת כראב"ע דקפסיק ותני אפילו בשבת לעת ערב נמי מרחיצין ודחינן שבת ומנ"ל להקל כ"כ ואי מקרא דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אכתי מנ"ל דבסוף יום שלישי הוי עובדא שהיו כואבים דלמא בתחלת יום שלישי ושפיר קרי ליה יום שלישי דמקצת יום ככולו אע"כ דבלישנא דקרא כה"ג דלא איירי בעיקר הדין אלא כעין מעשה שהיה לא אמרינן מקצת היום ככולו א"כ קשיא רישא דקתני ביום השלישי טמאה דממ"נ אי מהאי קרא דהיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה א"כ ליבעי שש עונות ואי מקרא דוקדשתם היום ומחר ד' עונות משמע כן נ"ל הענין כפתור ופרח ובישיבה הארכתי יותר ומתוך מה שכתבתי נתיישבו כל קושיות התוס' דשמעתין ואין להאריך ודוק היטב:
<b>בתוס'</b> בד"ה פעמים שהן ד' וכו' במלתא דראב"ע הוי מצי נמי לשנות בענין זה וכו' עס"ה. נראה דהתוס' בזה נמי לשיטתייהו למאי דמשמע להו בפשיטות דלענין פולטת אמרינן מקצת היום ככולו בתחילתו כמו בשאר דיני טומאה וטהרה וכפירש"י והיינו נמי דמהדרינן בשמעתין דטעמא דר"ע דתליא בעונות משמע דלאינך תנאי אין סברא לתלות בעונות כלל מיהו למאי דפרישית בסמוך דאדרבה מסברא אית לן למימר דלא שייך לומר בכה"ג מקצת היום ככולו כיון דבראוי להזריע תליא מילתא והיינו כל זמן שאינה מסרחת א"כ משמע דבעינן מעל"ע א"כ לפ"ז אין דברי התו' מוכרחין דשפיר מצ"ל דלראב"ע הא דקאמר פולטת ביום ג' טהורה היינו אחר שני ימים שלימים מעל"ע שהן ד' עונות וטעמא רבה נמי איכא דהכי משמע ליה לראב"ע האי קרא דוקדשתם היום ומחר אי משום דדריש היום ומחר לבר מהאי עונה כדלקמן וא"כ בד' בשבתא סמוך ללילה עביד פרישה והטבילה היתה קודם ליל שבת הרי ד' עונות או משום דסבר נמי דבהשכמה עלה ובהשכמה ירד וא"כ וקדשתם היום ומחר היינו כפשטיה מבה' עביד פרישה בהשכמה והטבילה נמי היה בהשכמת יום השבת אם היו צריכות לכך וכדמסקי' לקמן דתורה ניתנה לטבולי יום. כן נראה לי ודו"ק:
<b>בגמרא</b> משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד וכו' לכאורה לאו לגמרי דמו להדדי דהאי דבהשכמה עלה ודאי משמע דכל עליותיו היו בהשכמה כפרש"י דיליף לה רב אדא בר אהבה מיתורא דקרא דוישכם דלגופא לא איצטריך שהקב"ה אמר לו בלוחות השניות ועלית בבוקר אע"כ שבא ללמוד על כל עליות ועיין בח"א משא"כ האי דבהשכמה ירד היינו דוקא היכא דכתיב בקרא לשון ירידה אבל היכא דלא כתיב לשון ירידה בפירוש ודאי אשכחן שירד לפעמים לעת ערב כמו שפרש"י לקמן בדף הסמוך בד"ה בתלתא אמר להו מצות הגבלה ע"ש אלא דבאמת לא ידעתי מי הכריחו לרש"י לפרש כן דהא שפיר מצינן למימר דאפילו בעליה וירידה דחד יומא תרווייהו בהשכמה הוו כגון עליה בעלות השחר וירידה בהנץ החמה ואידי ואידי בהשכמה מיקרי דע"כ בכה"ג גופא איירי האי קרא דכתיב לך רד ועלית אתה ואהרן עמך ובהשכמת היום דמתן תורה כתיב אלמא דעליית משה וירידתו ועליית אהרן עמו שנית הכל בהשכמה דחד יומא הוי ודו"ק ועיין לקמן:
<b>בתוס'</b> בד"ה דבהשכמה עלה אליבא דר"ע איירי עכ"ל. נראה בכוונתן דדוקא אליבא דר"ע דאיכא נפקא מינה לדינא בהנך דרשות לענין פולטת דבעינן ה' עונות א"כ שפיר שייך הנך דרשות דרב אדא משא"כ לאינך תנאי דפליגי עליה בדינא דפולטת א"כ הך מילתא דבהשכמה עלה נמי לא איצטריך כלל כיון דלא נ"מ מידי:
===דף פו עמוד ב===
<b>בגמרא אמר</b> רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן זו דברי וכו' אבל חכמים אומרים שש עונות שלימות בעינן. כך הנוסחא בכל הספרים שלנו לפי שיטת רוב הפוסקים ולכך הוצרך רש"י לפרש דחכמי' כר' יוסי ס"ל ולית להו שטבלו בליל השבת וכו' אבל גירסת הרמב"ם וסייעתו דחכמים אומרים ג' עונות שלימות בעינן וא"כ לפ"ז הני חכמים סברי כרבנן דר' יוסי דבששי בחודש ניתנה התורה ולכאורה סוגיא דעלמא כוותיה שהרי אנו עושין חג השבועו' בששה בחודש ואמרי בו זמן מתן תורתינו והיינו כרבנן דרבי יוסי וכבר הרגיש בזה המג"א בסימן תצ"ד דלפי שיטת רוב הפוסקים דקי"ל לענין פולטת שש עונו' שלימות בעינן וא"כ קשה היאך אנו אומרים זמן מתן תורתינו בשבועות שהוא ששה בחודש ונדחק ליישב ע"ש ולענ"ד נראה ליישב לפי מאי שמצאתי בל' הירושלמי דשמעתין דזעירי אמר משמיה דר' יוחנן דטעמא דחכמים דבעינן שש עונות שלימות היינו משום דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז מה זב בג' ימים אף ש"ז בג' ימים ולפ"ז צ"ל דאע"ג דבזב אמרינן בתחילתו מקצת היום ככולו אפ"ה לענין פולטת ש"ז בעינן ג' ימים מעל"ע שלימים והיינו כדפרישית דלענין פולטת בסברא תליא מילתא כל זמן שאינו מסרחת כדאמרינן בסמוך וא"כ שפיר מצינן למימר דחכמים דהכא במימרא דר' יוחנן נמי כרבנן ס"ל דבתרי בשבתא איקבע ירחא אלא דסברי דבד' בשבתא אמר להו מצות הגבלה ומצות פרישה וכדמשמע פשטא דקרא דמצות פרישה מקמי קבלה כתיב וסברי נמי דבהשכמה עלה ובהשכמה ירד ולעולם דבששה בחודש ניתנה התורה וע"כ יש לנו לומר כן כיון דר' יוחנן דאיהו מריה דשמעתין מפרש להדיא בירושלמי דעיקר ילפותא דשש עונות היינו מהקישא דש"ז לזב כן נראה לי נכון ובזה אתי שפיר נמי בהא דפליגי ראב"ע וחכמים היינו משום דחכמים דרשי הקישא דשכבת זרע לזב דבזב בעל ג' ראיות איירי וראב"ע סבר דלזב בעל שני ראיות איתקש וממילא הוא דפליגי נמי בענין מצות הגבלה ופירשו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועיין עוד לקמן ודוק היטב:
<b>שם</b> אמר רבה דכולי עלמא בר"ח וכו' ודכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל כתיב הכא זכור את יום השבת וכו'. ולכאורה יש לתמוה במאי דמשמע הכא דר' יוסי אית ליה נמי הך ג"ש דזכור זכור ולמאי דמסקינן לקמן דלר' יוסי הוסיף משה יום אחד מדעתו וא"כ בתחילה היה בדעת הקב"ה ליתן התורה בע"ש וכ"כ רש"י ותוס' דהיום כמחר אינו דרשה גמורה דלעולם בד' בשבת אמר הקב"ה ליפרוש היום ומחר ממש שהם ד' וה' א"כ הוי כשינוי בכתב הלוחות שכתוב בהם זכור ומשמעו דבשבת עצמו נמי לא ואפשר דאה"נ והיינו דאמרינן בעלמא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו דלפי מאי שחשב הקב"ה ליתן התורה בע"ש היה לו לומר שמור את יום השבת ולאחר שהסכים לדעת משה ליתנה בשבת הוצרך לומר ג"כ זכור משום הך ג"ש כדי לחלוק כבוד למשה ונ"מ נמי לדינא לדורות לענין פולטת לר"ע כדאית ליה ולחכמים דא"ר יוחנן כדאית להו כדפרישי' בסמוך כן נראה לי כפתור ופרח:
<b>בתוס'</b> בד"ה וכתיב התם החודש הזה לכם תימא דבפ"ק דפסחים וכו' עס"ה. עמ"ש בזה שם בחידושי פסחים באריכות:
===דף פז עמוד א===
<b>בגמרא</b> בתלתא אמר להו מצות הגבלה ופרש"י דאע"פ דמצות הגבלה כתיבה אחר מצות פרישה אפ"ה קודם לכן נאמר' וכו' דכתיב בסיפא דקרא ויגד משה דברי העם וכי מה דברי העם יש כאן אלא מצות הגבלה וכו' עכ"ל. ובחומש פירש"י דהאי קרא דויגד משה את דברי העם היינו מה שאמרו ישראל שרוצים לשמוע מפי הקב"ה בעצמו וכו' וא"כ לכאורה דפירש"י בחומש סותר סוגיית הגמרא דכאן אמנם לענ"ד נראה דדא ודא אחת היא שע"י שאמר משה להקב"ה דברי העם דרוצים לשמוע מפי הקב"ה בעצמו רצונינו לראות את מלכנו באותה שעה ממש הוצרך הקב"ה לאמר מצות הגבלה כדי שלא יהרסו לעלות חוץ ממקום הראוי להם והיינו דכתיב בסוף הפרשה ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות וגו' והשיב משה להקב"ה לא יוכל העם לעלות כי אתה העדות בנו לאמר הגבל וגו' וזה ממש כמו שכתבתי כאן כן נ"ל נכון:
<b>שם</b> ומנ"ל דהסכים הקב"ה על ידו דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא. ול"ל דלאו משום דהסכים אלא משום שעדיין לא טבלו וסמכו על דברי משה שהוסיף יום אחד לענין שפליטתן טמאה והיו ממתינות עד שכלה זמן טומאת פליטתן דהא ודאי ליתא שהרי כבר הוצרכו הנשים לטבול טבילת גרות בחמשה בשבת בשעת הזאת הדם כדי ליכנס תחת כנפי השכינה כדאיתא בסוף פרק החולץ ואף את"ל שחזרו ופלטו ש"ז אח"כ אפ"ה ודאי טבלו אח"כ מיד אי משום דטבילה בזמנה מצוה או משום אכילת שלמים דכתיב בקרא כנ"ל ודו"ק:
<b>בתוס'</b> בד"ה ומה ישראל וא"ת מאי קאמר וכו' י"ל דלא הוי ק"ו גמור וכו' עס"ה. לכאורה לא הוצרכו לכך דבלא"ה איכא למימר דלא הוי ק"ו גמור ומה שכתבו בדיבור שאח"ז דאפשר דהיא הנותנת וכו' אלא דקושטא דמילתא כתבו דמתרי טעמי לא הוי ק"ו גמור וק"ל:
<b>בד"ה</b> ואתה פה עמוד עמדי וא"ת מנ"ל דפירש משה מדעתו וכו' שמא זה הוא צווי גמור וכו' ותירץ ר"ת דאי איתא דמחמת צווי הקב"ה וכו' האיך היה מערערין אהרן ומרים וכו' עס"ה. ולכאורה אין זה מספיק דשמא אהרן ומרים לא הוי ידעי מה שאמר הקב"ה למשה ואתה פה עמוד עמדי דהכי משמע פשטא דקרא בפ' בהעלותך שם שהשיב הקב"ה לאהרן ומרים לא כן עבדי משה פא"פ אדבר בו ופרש"י בחומש דהיינו דמה שאמר למשה פא"פ לפרוש מן האשה והיינו מה שאמר ואתה פה עמוד עמדי ולולי דברי התו' היה נ"ל לפרש בענין אחר דהא דאמרינן דמשה פירש מן האשה מדעתו היינו דאפי' לאחר שציוה הקב"ה למשה שיאמר לישראל מצות פרישה אפ"ה לא שייך האי ק"ו לגבי משה עצמו שיפרוש מן אשתו אף לאחר מ"ת כיון דתו ליכא למיחש לפולטת שכבת זרע דאשתו ואי משום משה עצמו שפיר היה יכול לטבול לקריו כיון דמסקינן לעיל דניתנה תורה לטבולי יום ואמרינן נמי דכל עליותיו של משה היו בהשכמה ובלילה לא דיבר הקב"ה עמו אם כן שפיר היה יכול לטבול בלילה ומדאשכחן שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לאחר מתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ולמשה עצמו לא אמר לא היתר ולא איסור על כרחך היינו משום שכבר ידע הקב"ה שמשה בעצמו היה מחמיר לדרוש הק"ו לפרוש לגמרי שלא יעלה לדבר עם השכינה בעודו טבול יום. כן נ"ל נכון לולי שהתו' לא פירשו כן. ובזה יתיישב ג"כ הא דילפינן מקרא דואתה פה עמוד עמדי שהסכים הקב"ה למשה ולכאורה אכתי לא מוכח מידי דבלא"ה הוצרך הקב"ה לאמר למשה ואתה פה עמוד עמדי כדי שיעלה להר מיד לאחר ירידתו באותו היום עצמו כדאית' בפ"ק דיומא דף ד' ע"ב דלרבי יוסי דאמר בשבעה בחודש ניתנה התורה בשבעה ניתנה ובשבעה עלה ולמאי דפרישית אתי שפיר ודוק היטב:
===דף פז עמוד ב===
<b>בתוספות בד"ה</b> כאשר צוך וכו' וא"ת כיון דבמרה מיפקדו אשבת היכי אמרינן בפרק כל כתבי אלמלי שמרו ישראל וכו' עס"ה. ונראה דעיקר קושיית התוס' כיון דרב יהודה משמיה דרב אמר כאשר צוך במרה ובפרק כל כתבי נמי רב יהודה משמיה דרב אמר לה ומ"מ נראה לי ליישב קושית התוס' דלא תיקשי דרב אדרב דהא דאמר רב בפרק כל כתבי אלמלא שמרו ישראל לשבת ראשונה איכא למימר דהאי ראשונה היינו למילתי' מה שהזהיר להם בשעת מעשה אהוצאה דלקיטת המן גופא שא"ל ששת ימים תלקטוהו דבלא"ה נראה דעיקר שכר ועונש בשמירת שבת ומלאכה היינו לענין הוצאה שצריך זהירות ושמירה יתירה כדאמרינן לעיל בפ"ק דף י"ב גבי חייב אדם למשמש בבגדיו ע"ש ואמר רב יוסף הלכת' רבתא לשבת והכי נמי אשכחן בירמיה שאמר לישראל כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת וכתיב בתריה ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים וגו' וישבה העיר הזאת לעולם וכה"ג טובא בנחמיה בן חכליה כנ"ל:
<b>בד"ה</b> אתחומין לא איפקוד אין צ"ל דאתיא כר"ע דאמר תחומין דאורייתא וכו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש דברים כפשטן דהא דקאמר אתחומין לא איפקוד היינו אתחומין ממש כיון דהכא אליבא דרבי יוסי פליגי הנך אמוראי ובפרק בכל מערבין שקיל וטרי הש"ס אי סבר ר"י תחומין דאורייתא כר"ע רבי' או כרבנן דר"ע ע"ש בפירש"י וא"כ משמע לתלמודא הכי דלכ"ע ר"י כר"ע ס"ל דתחומין דאורייתא אלא דפליגי הנך אמוראי אי עיקר תחומין היינו מקרא דאל יצא דאע"ג דעיק' קרא להוצאה אתיא אפי' הכי כיון שכבר נצטוו במרה על דיני שבת א"כ מסתמ' דתחומין נמי הוי בכלל לאו דאל יצא דתרווייהו במשמע ומר סבר דאתחומין לא איפקוד במרה א"כ לא הוי נמי בכלל אל יצא דלהוצאה לחודא אתי ולענין תחומין דהוי אלפים אמה אכתי לא ידעינן ליה אלא מהנך קראי דמקום ממקום ומקום מגבול כדאית' בפ' מי שהוציאוהו והנך קראי ע"כ לאו קודם מתן תורה כתיבי. כנ"ל. ולפ"ז לענין איסור הוצאה אפשר שהיו מוליכין כל אשר להן על בהמתן או שנשאו במוט וע"י שינוי דהוי ליה נמי כשנים שעשאוהו ועל כרחך צ"ל כה"ג נמי במאי דלא חיישינן בסתירת ובנין אהליהם בשבת ודו"ק:
===דף פח עמוד א===
<b>בגמ'</b> אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לאורייתא. הא דחשיב כה"ג מודעא רבא לפטור ישראל מן הדין שאע"פ שכפה הר כגיגית לא בטרוניא בא עליהם במאי דאמר שאמר להם שם תהיה קבורתכם כיון שהתנה הקב"ה בתחלת בריית עולם שאם לא יקבלו התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו אלא דאפ"ה כיון שלא קיבלו התורה לשכר ולעונש בלב שלם אלא מיראה א"כ אכתי הוי מודעא ליפטר מעונש של גיהנם לעולם הבא שיכולין לומר לא הן ולא שכרן וביותר היה נוח להם שיחזור אף לתוהו ובוהו ממש ממה שיקבלו עונש גיהנם ושאר עונשים הקשים ובזה יתיישב הא דאשכחן שהעניש הקב"ה את ישראל על כל עבירות אפי' קודם שקיבלוה בימי אחשורוש. ועוד היה נ"ל דעיקר התנאי במעשה בראשית לא היה אלא על תורה שבכתב אבל כפיית הר כגיגית לא היה אלא בשביל תורה שבעל פה שבשבילה כרת הקב"ה ברית עם ישראל כדאיתא בפרק הניזקין והיינו מה שאמר הקב"ה למשה וגם בך יאמינו לעולם ודרשו חז"ל שבא לרבות הנביאים והזקנים שקיבלו ממשה התורה שבע"פ לזה הוצרך כפיית הר כגיגית אבל בימי אחשורוש שהאיר הקב"ה עיניהם שכיוונו ברוח הקודש קריאת המגילה שהיה נרמז בכתב הלוחות כדאיתא בפ"ב דמגילה דף י"ט ע"ב דהא דכתיב ועליהם ככל הדברים וכו' מלמד שכל דקדוקי סופרים אפי' מקרא מגילה הכל מפורש בשום שכל בהלוחות ומש"ה מסתמא כמו כן קיבלו עליהם כל התורה שבע"פ כמו תורה שבכתב. ובזה נתיישב מה שהקשו התוס' בד"ה אמר רבא ודוק היטב ובדרוש הארכתי יותר:
===דף צ עמוד א===
<b>במשנה</b> המוציא קופת הרוכלין וכו' זרעוני גינה פחות מכגרוגרת ופירש"י דאע"ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת הני כיון דלזריעה קיימי פחות מכגרוגרת נמי חייב עכ"ל. ונראה לכאורה מפירש"י דאיירי אפי' בזרעונים הראויים לאכילה ואפ"ה כיון דזרעוני' שכיחי טובא לזריעה הוי כשכיח ושכיח דאזלינן לחומרא ולפ"ז נראה כסותר קצת למה שכתבתי לעיל בריש פרק המוציא דהך מילתא דשכיח לא שייך אלא במשקין וכיוצא בהן שאין שיעורן הל"מ אלא שהדבר מסור לחכמים משא"כ במיני אוכלין דשיעור' כגרוגרת הוי הל"מ כמו כל שיעורין ואסמכינן ליה נמי אקרא ארץ חטה ושעורה ותאנה דלשיעורין נאמרו ותאנה כגרוגרת דלא שייך הך מילתא דשכיח ושכיח. אמנם לאחר העיון בלשון רש"י שכתב הני כיון דלזריע' קיימי משמע שכוונתו שענין זרעוני גינה ניכרין היטב שהן מיוחדים לזריעה ולא לאכילה והיינו כיון שהרבה מינים מעורבים יחד וכן נראה מדקאמר רבי יהודה בן בתירא חמשה ומפרש בירושלמי שכן דרך לזרוע חמשה מינין בערוגה אלמא דבמינים מעורבין איירי וא"כ לפ"ז אדרבה נראה ששיטת רש"י נוטה למאי שכתבתי בריש פרק המוציא דדוקא בכה"ג שענינן נראה שמיוחדים לכך מש"ה חייב אפילו פחות מגרוגרת משא"כ בשאר מיני אוכלין ממין אחד אע"ג דשכיחי נמי טובא לזריעה כדאשכחן בריש המוכר פירות אפ"ה לעולם לענין שבת כגרוגרת בעינן אם לא שהוציא בפירוש לזריעה כדאמרינן לקמן בריש פרק המצניע כך נ"ל אף לפי פירש"י ומכ"ש למ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דמתניתין איירי בזרעונים שאינן נאכלים א"כ מבואר מדבריו להדיא דבנאכלים לעולם כגרוגרת בעינן והיינו מטעמא דפרישית בריש פרק המוציא דשיעורא כגרוגרת הל"מ הוא ומש"ה מחמיר הרמב"ם נמי בפי' המשניות דהאי פחות מגרוגרת היינו פחות מעט וקרוב לגרוגרת. אמנם מלשון רש"י נראה דהאי פחות מגרוגרת היינו לאפוקי מגרוגרת וממילא שהדבר מסור לחכמים לפי מה שדרך בני אדם להוציא לזריעה. כנ"ל ועיין בתוס' י"ט ודו"ק ועיין עוד בריש פרק המצניע:
| |||