מדרש זוטא (בובר)/מגילת איכה/פרשה א: הבדלים בין גרסאות בדף

[כב]. אמר רב יהודה [אמר שמואל] מעשה בבנו ובבתו של רבי ישמעאל [בן אלישע] שנשבו לשני אדונים, לימים נזדווגו שניהם זה אצל זה, אמר אחד יש לי עבד שאין כיפיו בכל העולם, וזה אמר יש לי שפחה שאין כיופיה בכל העולם, אומר אחד לחברו בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות שלהם, וכן עשו והשיאום והכניסום לבית, בערב זה יושב בקרן זוית כל הלילה ובוכה, ואומר אני כהן בן כהן גדול אשא שפחה? וזאת אומרת ובוכה, אני כהנת בת כהן גדול אנשא לעבד? כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה, געו בבכיה גדולה ומרה עד שמתו, ועליהן היה ירמיה מקונן עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם ([[איכה א טז]]):

 

 

דבר אחר אמרה לפניו רבונו של עולם זכורה אני אחוה וריעות שהיה לי עימך ויודעת אני כמה נסים וגבורות שעשית לי, אף אני עשיתי לך טובות קדשתי את שמך הגדול על אותם הנסים וגבורות, ואמרתי שירה על כל נס ונס, וקבלתי תורתך מה שלא קבלו אומות העולם, וצפיתי שאכנס אני ואתה לגן עדן ותשמחני שם, שנאמר אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי ([[שיר השירים ח ב]]), כיון שנכנסתי לביתך הבאת עלי צרים והשחקתם עלי, שנאמר רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ ([[איכה א ז]]), במה אתנחם? אמר ליה הקב"ה את אומרת כך, לא צערתי עמך באותו צער? משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שבאו עליו אויבים והציתו אש בביתו, והיה יושב ודומם, אמר מה אעשה, אעמוד וארוצה מביתי (ואמרו) אין בי כח בדרך, ישב והיה מגיע האור אצלו, (חזרו) [באו] ואמרו לו אדוני המלך מפני מה אתה יושב והאור בביתך, אף כך הקב"ה בשעה שנכנסו אויבים להיכל והציתו אש בבית המקדש, היה הקב"ה יושב ובוכה, נכנס אסף אצלו ואמר ליה רבונו של עולם האור דולק בביתך ואתה יושב? קום צא מביתך, שנאמר הָרִימָה פְעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח כָּל הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ ([[תהלים עד ג]]), באותה שעה מתכנסין כל הנביאים והולכים אצל ירושלים לנחמה, אמר להם הקב"ה למי אתם צריכים לנחם תחלה לי או לירושלים? מי שמת לו בן למי מנחמים, לא לאב? מי שנשרף ביתו, למי מנחמין לא לבעליו? לא כל שכן שאני צריך לתנחומין תחלה? אף על פי כן לכו ופייסוה. ומתכנסין כלם והולכין אצלה, וכיון שהיא רואה אותם אומרת להם לכו לכם איני צריך לתנחומין של בני. מיד הולכים לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבנו של עולם אינה מקבלת פיוסין שלנו, אמר להם אין ראוי שילך אלא אני בעצמי ואפייסנה מפני שעברתי על הדין, כתבתי בתורה לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ ([[דברים טו יט]]), ולישראל קראתי בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל ([[שמות ד כב]]), ואמרתי להם הָבִיאוּ אֶת צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל ([[ירמיה כז יב]]), כתבתי בתורתי לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ ([[ויקרא יט יז]]), ואני שנאיתיה, לפיכך אני ראוי לפייסה, מיד הלך הקב"ה אצלה ואמר לה כעס זה למה? אמרה לפניו רבנו של עולם ולא אכעס שהגליתני לבין אומות העולם, וקללתני קללות רעות ונעשה פני כשולי קדרה, ובכל זאת קדשתי את שמך הגדול, אמר לה כנגד זכות שעשית כך יש לך חובה, וזה שכעסתי עליך,