מדרש זוטא (בובר)/מגילת איכה/פרשה א: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 85:
כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי ([[איכה א טז]]), והקב"ה אומר אני מנחמך, שנאמר נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי ([[ישעיה מ א]]):
[טז]. דבר אחר '''נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי''' ([[ישעיה מ א]]), למי צריכים לנחם לי או לה? למי שמתה אשתו למי מנחמים, לא לבעל? כך נמשלה ציון למתה, שנאמר בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם ([[איכה ג ו]]), לא לי צריכים לנחם? נחמוני נחמוני,
[טז]. דבר אחר '''נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי''' ([[ישעיה מ א]]), למי צריכים לנחם לי או לה? למי שמתה אשתו למי מנחמים, לא לבעל? כך נמשלה ציון למתה, שנאמר בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם ([[איכה ג ו]]), לא לי צריכים לנחם? נחמוני נחמוני, כיוצא בו למה הדבר דומה, [למי שנשבו שני בניו בחייו, למי מנחמים לא לאביהם? כך בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם ([[ירמיה י כ]]) כיוצא בו למה הדבר דומה, למי ששרפו את ביתו, הדא הוא דכתיב וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ ([[ירמיה נב יג]]), כיוצא בו למה הדבר דומה], למי שנקצץ כרמו, למי מנחמים, לא לבעל הכרם, כך ישראל כרמו של הקב"ה, שנאמר כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל ([[ישעיה ה ז]]), צריך להנחם לא אני, הוי נחמו נחמו עמי, נחמוני נחמוני עמי: [ועוד למה הדבר דומה, לרועה שהיה לו צאן, ונכנס ארי ואכלו, למי מנחמים לבעל הצאן, כך צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם ([[ירמיה נ ו]]), הוי אומר למי אתם צריכים לנחם? אותי, נחמוני נחמוני עמי, למה? שמי שהוא נוטל כל שלו אין דעתו מיושבת עליו, מי שבניו גולים צריך כך להתנחם, כביכול הכתבתי זה? וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים ([[מלכים א ט ג]]), וכשחרב בית המקדש עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת יְהוָה אַל דֳּמִי לָכֶם. אַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ ([[ישעיה סב ו]],[[ישעיה סב ז]]), הוי אתם צריכים לנחם אותי, ואף אתם נחמו נחמו עמי נחמוני נחמוני]:▼
כיוצא בו למה הדבר דומה, [למי שנשבו שני בניו בחייו, למי מנחמים לא לאביהם? כך בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם ([[ירמיה י כ]]) כיוצא בו למה הדבר דומה, למי ששרפו את ביתו, הדא הוא דכתיב וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ ([[ירמיה נב יג]]),
[יז]. דבר אחר '''נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי''' ([[ישעיה מ א]]), אמר הקב"ה לנביאים לכו נחמו את ירושלים, כיוון שבאו אמרה כבר אזניי מלאין מן התוכחות שהוכחתם אותי, ואתם באים לנחמני, מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי ([[ירמיה ח כג]]), וירמיה מקונן ברוח הקודש ואומר בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה ([[איכה א ב]]), מי בכה? ישראל בכה, ויש אומרם ירמיה בכה: אמר רבי אחא כיון שחרבה ציון וירושלם ובית המקדש וגלו ישראל ויצאו בקולרין והיו ישראל מבקשים לבכות, ולא הניחום הכשדים, אלא היו רודפים ומכים אותם על צואריהם, שאמר עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ ([[איכה ה ה]]) שלא היו מניחים אותם לבכות, כיון שיצא יום ראשון נפנו אלו לאכילה ולשתיה, ואלו נפנו לבכות, שכן נבוזראדן צוה על ירמיה קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָּע ([[ירמיה לט יב]]), אמרו ישראל לירמיה נעשה תנאי בינינו עד שאתה נתון ברוחה הוי בוכה ביום ואנו בוכים בלילה, וכן עשו ירמיה היה בוכה ביום, ואומר אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ ([[ירמיה כ יד]],[[ירמיה כ טו]]), [ישראל בוכים בלילה, שנאמר בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה ([[איכה א ב]])], אמר הקב"ה לישראל, אתם בוכים בלילה, וירמיה בוכה ביום, ואני בוכה ביום ובלילה, שנאמר אֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי ([[ירמיה ח כג]]):▼
כיוצא בו למה הדבר דומה], למי שנקצץ כרמו, למי מנחמים, לא לבעל הכרם, כך ישראל כרמו של הקב"ה, שנאמר כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל ([[ישעיה ה ז]]), צריך להנחם לא אני, הוי נחמו נחמו עמי, נחמוני נחמוני עמי:
▲
[יז]. דבר אחר '''נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי''' ([[ישעיה מ א]]), אמר הקב"ה לנביאים לכו נחמו את ירושלים, כיוון שבאו אמרה כבר אזניי מלאין מן התוכחות שהוכחתם אותי, ואתם באים לנחמני, מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי ([[ירמיה ח כג]]), וירמיה מקונן ברוח הקודש ואומר בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה ([[איכה א ב]]), מי בכה? ישראל בכה, ויש אומרם ירמיה בכה:
▲
[יח]. דבר אחר '''מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה''' ([[ירמיה ח כג]]), מה כתיב למעלה מן הענין, עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי ([[ירמיה ח כא]]), הקב"ה אמר פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי ([[איכה ג מח]]), אילולא שהכתוב מדבר היה הלשון האומרו חייב לחתכו אברים אברים, אלא קדמו ראשונים, שנאמר וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר ([[איוב יח כ]]), כתוב שער תלויה. משל לבן מלך שבקש להגביה אבן, כיון שבא להגביה אותה נפלה עליו ושברתו שמע המלך שנשבר בנו התחיל לומר נשברתי, אמרו לו בני פלטין בנך נשבר ואתה אומר נשברתי? כך אמר הקב"ה כביכול עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי ([[ירמיה ח כא]]), מהו קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי ([[ירמיה ח כא]]), משל לחכם שלא ראה אבל מימיו, היה לו בן אחד ומת, קרא לכל תלמידיו אמר להם בבקשה מכם הראו לי היאך אבלים מתאבלים, אמרו לו אבל קורע בגדיו, אמר להם אף אני קורע, אמרו לו אבל יושב ודומם לעצמו ומראה פנים, אמר להם אף אני יושב כן, אמרו לו אבל כופה מטתו, אמר להם אף אני כופה מטתי, אמרו לו אבל לובש שחורים, אמר להם אף אני לובש שחורים, אמרו לו אבל בוכה ביום ובלילה, אמר להם אף אני אבכה ביום ובלילה. החכם זה האלהים, שנאמר יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה ([[משלי ג יט]]), כיון שחרבה ירושלם וציון ובית המקדש ועברו על ישראל כל אותן הצרות שנאמר אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי ([[ירמיה טו ב]]), קרא הקב"ה למלאכי השרת אמר להם הראו לי האיך בני אדם מתאבלים, אמרו לו אבל קורע את בגדיו, אמר להם אף אני קורע, שנאמר עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם ([[איכה ב יז]]), אמרו לו האבל יושב לעצמו ומראה פנים, אמר להם אף אני עושה כן, שנאמר יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו ([[איכה ג כח]]) אמרו לו האבל כופה מטתו, אמר להם אף אני עושה כן, חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו ([[דניאל ז ט]]), אמרו לו האבל מכבה פנסין, אמר להם אף אני עושה כן שנאמר רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם. רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ ([[ירמיה ד כג]], [[ירמיה ד כד]]), וכתיב רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם ([[ירמיה ד כה]]), ואין אדם אלא ישראל שנאמר וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם ([[יחזקאל לד לא]]), אמרו לו האבל לובש שחורים, אף אני לובש שנאמר אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם ([[ישעיה נ ג]]), אמרו לו אבל בוכה ביום ובלילה, [אמר להם] אף אני בוכה ביום ובלילה, שנאמר וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי ([[ירמיה ח כג]]), מי בוכה? כביכול הקב"ה, דומה לחכם שיו לו שני בנים משכים ומוליכם לבית הספר, מעריב ומוליכם לבית המשתה, אחר ימים מתו לו שניהם, והיה משכים והולך לבית הספר ובוכה, מעריב הולך ולבית המשתה ובוכה, כך כשחרבה ציון וירושלים, היה הקב"ה משכים והולך לציון ומבקש אדם מישראל שמה, ולא היה מוצא שם בריה, ומעריב הולך לירושלים ומבקש אדם מישראל שמה, ולא היה מוצא שם בריה, לכך נאמר וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי ([[ירמיה ח כג]]):
| |||