מדרש זוטא (בובר)/מגילת איכה/פרשה א: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הדה הוא דכתיב --> הדא הוא דכתיב |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 36:
[י]. אמרו מעשה באיש אחד שהיה לו ארבעה בנים, אמר לאשתו יש לנו כלום בבית, אמרה לו יש לנו כף מלא קמח, אמר לה בשלי אותו ונאכל אותו, ובשלתו בקדרה נתזה טיפה מן הקדרה, בא בנו הגדול לגרוף אותו הטפה, דחפו ואמר לו אל תגזול את אחיך, ולא הספיקו לאכול עד שבאו כשדים למלחמה עליהם ועזבו אותם והרגו את כולם, הלך אביהם ומצא את כל אחד ואחד במקומו, נטל אצבעו של בנו הגדול והניחה בתוך עינו, אמר לו אצבעך שלא הנחתי לגרוף את הטיפה היא תטול את עיני:
[יא]. אמרו מעשה באשה אחת שהיה לה שלשה בנים, והלכו שני בניה למלחמה, נטלה את בנה שהיא מניקה ובשלתו בקדרה, כשהם אוכלים הכירו ידי אחיהם, עלו לגג ונפלו ומתו, ועליהם מקונן ירמיה טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב ([[איכה ד ט]]), והיתה ירושלם צועקת ואומרת אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל ([[מיכה ז א]]), אמרה קוצר מניח ספיחים והבוצר מניח עוללות אבל אני לא נשתייר כלום, נמסרתי ביד נבוכדנצר כרחל ביד ארי, וכגדי ביד טבח:
[יב]. אמרו שתי נשים היו בירושלים והיו יפיפיות ביותר, תפשום כשדים והלכו אצלם מאה וחמשים איש, עד שמתו מתוך הבעילה, והיו צועקות ואומרות איה רחמיך ה' שבראת בהם עולמך, וכשמתו היה ירמיה מקונן עמהם נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה ([[איכה ה יא]]), והיו הכשדים בועלים את הבתולות עד שהלך דם הבעילה כמין גת, שנאמר בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת ([[איכה א ד]]), אל תקרא נוגות אלא מן גת, גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה ([[איכה א טו]]) אל תקרא לבתולת אלא לבעולת:
[יג]. אמרו מעשה בשבעים בתולות שנשבו, והושיבן בספינה להלוך ולהישיבן בקובות, והיו אותן הבתולות אומרות זו לזו בואו ונקדש שמו של הקב"ה אל יחללונו גוים ערלים, מה עשו עלו לגג הספינה ונפלו לים וטבעו עצמם בים:
[[קטגוריה:מדרש זוטא (בובר)]]
| |||