עין איה על ברכות א מה: הבדלים בין גרסאות בדף

מפרש אחת לאחת הסוגים של חסרון השלמות הנמשך מצד הכוחות הרעים. הנה מצד נפש האדם החכמה, הי' ראוי שתהי' אהבת התורה והחכמה אצלו בטבע. וכבר נודע מאמרם ז"ל ([[סנהדרין ז א]]), '''{{צ|כד עזיזא רחימתין אפותיא דספסירא שכיבן}}'''. ולא הי' ראוי שיהי' מורגש דוחקא בבא העם לשמע דבר ד'. כ"א מנייהו, שע"י הכוחות הרעים הפועלים בטבע לקדר ולהחשיך אור אהבת התורה, ע"כ הוא מרגיש דוחקא, וכל מניעה קלה טורדתו. וה"נ בעסק המצות והטוב והחסד, הי' ראוי שלא להרגיש עייפות מצד טבע הנפש הטובה להשתוקק לדברים טובים. והני ברכי דשלהי, בהיותו רץ לדבר מצוה ולכל דבר טוב, מנייהו הוי, ולענין הת"ח, היה ראוי שיהי' הת"ח מקושט לעולם בכל מדות טובות שהתורה משמרתו מכל רע. אלא מפני שע"י שמעורר כוחותיו הרוחניים בעבודת השכל, מתרגשים ומתעוררים ג"כ המדות הרעות, שצומחות מהכוחות הרעים שבמציאות, שמקיפים את האדם, ומזה ימשך לפעמים שתהי' בת"ח מדות בלתי שלמות. וזה רמז במה שאמר, הני מאני דרבנן דבלו, כי המדות המה כערך הלבושים, ונקראים מדות, כענין "מדו בד" , כאשר אמרו בעלי הלשון ובעלי המחקר וגם בד' הקבלה. דבלו מחופיא דידהו, שמתעוררים כמו שמתעוררים כוחות טבעיים בחומרים, ע"י החיכוך, כענין אש היוצא ע"י הקשת וחיכוך דברים חומריים. כמו כן יוצאות ההרגשות הרעות שצפונות בטבע, ע"י התרגשות הכוחות. ע"כ צריך ת"ח שמירה במדותיו הרבה מאד. אמנם עוד נמצא שע"י הכוחות הרעים מתרגשות ג"כ מניעות חיצוניות לכל דבר טוב, לבד המניעות שבגופו של אדם, כי הכוחות הרעים נמזגים ג"כ בחללו של עולם והם מתנגדים לכל טוב, ע"כ צריך האדם להתגבר עליהם. ואמר משום הכי הני כרעי דמנקפי, אע"פ שמתנגפים מדבר שחוץ לגופו של אדם, בהיותו הולך לדבר מצוה, ג"כ מנייהו הוי, ומזדמנים יותר עיכובים ומניעות בדבר מצוה משאר דברי הרשות.