ביאור:משנה מסכת בכורות: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 8:
המסכת עוסקת בבכור ובמעשר בהמה.
ניתן להשוות את דיני הבהמות הללו לדיני הפירות: גם בשם, וגם בחלק מהדינים דומה דין בכור הבהמה לדין הביכורים, ודין מעשר הבהמה דומה לדין מעשר שני - ראו [[ביאור:משנה מעשר שני פרק א#משנה ב|מע"ש א, ב.]] עם זאת, קיימים הבדלים אחדים: ראשית, הביכורים והמעשר אינם מוקרבים במקדש, ואילו הבהמות, לפי [[שמות יג טו]] - כן. מהבדל זה נובעים דיני המום שאינו רלבנטי בביכורים. קדושת הבכור אינה תלויה בהחלטת הבעלים ואילו קדושת הביכורים כן, שהרי אין לביכורים שיעור. הבחנה שלישית היא בכך שאת המעשר ניתן לפדות בכסף ואילו את הבהמה הטהורה לא.
לכאורה יש סתירה בעניין בכורות האדם: מ[[שמות יג יג]] משתמע שפדיון הבן הוא בשה, והוא תחליף להקרבתו, בדומה לסיפור העקידה ([[בראשית טו]], שם הוחלף יצחק באיל). לעומת זאת, ב[[במדבר ג]] נראה שהפדיון מחליף את הקדשת הבכורים לכהונה, מעין סיפור שמואל הנביא ([[שמואל א א]], שם מוקדש שמואל לכהן). כידוע הכריעה ההלכה של חז"ל בכיוון השני, ולכאורה אין הרעיון של הקרבת הבכור עולה כלל על הדעת, אבל עיון במסכת מגלה התמודדות עם שאלה זו: הכוהנים אכן מדומים לקרבן, וכך מוקטן הפער בין המקורות השונים. הדמיון מתבטא בעיקר בעניין המומים, שבהם דומה פסול הכהן לפסול הקרבן ([[ביאור:משנה בכורות פרק ז|ראו לקמן, ז, א.]]) כך ניתן להסביר את הדיון (בפרק ז) בעניין מומי הכוהנים, ואת הקשר שלו לפרק ח במסכת.
הקדשים הקלים הללו - הבכור המעשר והפסח - מחייבים גם לאחר החורבן, אבל
הבכור, לפי [[במדבר יח טו]] (ובניגוד ל[[דברים יב יז]]-יח), ניתן לכהן, ועל הכהן לטפל בו עד שימות או שיפול בו מום. המעשר הוא רכוש ישראל, וגם במקרה שלו יש להמתין שיפול בו מום. הטיפול בבכורים ובמעשרות לא היה משתלם, והמטפלים המתינו בקוצר רוח להזדמנות של המום. חז"ל הפעילו מערכת שלמה לבקרה על עניינים אלו: מונו אנשי מקצוע (שפעלו גם לאחר החורבן, ביבנה - ראו [[ביאור:משנה בכורות פרק ד#משנה ה|להלן ד, ה,]]) לבחון את המומים, ולהם היה מותר לקבל שכר על הבדיקה; כמו כן הודיעו שמומים שעלולים היו להיגרם ע"י הרועים - חשודים הרועים שהטילו אותם בכוונה אלא אם הביאו עדים שלא כך היה. החשדות הללו הוטלו בעיקר על הכוהנים, שלהם היה אינטרס להטיל מומים בבכורות. כך המשיכו חז"ל ופגעו בכוהנים שהתחרו בהם על ההנהגה בעבר, למרות שנחרב המקדש והכוהנים איבדו את מרכז הכוח שלהם. מעניין לציין שבמקרה הדומה, לכאורה, של מעשר בהמה - האמינו לרועים אם טענו שהמום נפל מעצמו (ראו [[ביאור:משנה בכורות פרק ה#חטיבה III: נאמנות|לקמן ה, חטיבה III.]])
פרק א דן בדיני פטר חמור, שלדעת חז"ל הוא המקרה היחיד של בכור בהמה טמאה המקודש. בסופו נערכת השוואה בין דיני פדיון הבכור, דיני פדיון האמה העבריה, דיני היבום ודיני גאולת הקרקעות, ואנו נרמזים על הדמיון בין המצוות הללו.
| |||