צרי היגון: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 163:
וכן האדם בעולם הזה במעשיו הטובים דומה לספינה העוברת ואם ילך בתום לבב וישב על משמרתו לעבוד את בוראו ולא ידיחנו ללכת אחרי תאוות העולם הזה והבליו הרי נכנס בשלום ויצא בשלום, כך הכת הראשונה של בני אדם שלא רצו לכנס באי, הם הצדיקים גמורין שלא טעמו טעם חטא מימיהם וכבשו את יצרם ולא הלכו אחר תוואת העולם הזה אלא ישבו על משמרתם ולא נכנסו לאי הדומה לעבירות שמפתין האדם בתענוגיה. {{הערה| הגה"ה, ואע"פ שבפר' חלק דף צט ובסוף פרק אין עומדין דף ל"א פליג ר' אבהו ואמר מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים, הנה כל זה תירץ והתיישב הרמב"ם ז"ל בפרק שש משמונה פרקיו בהקדמה למסכת אבות מה הפרש בין החסיד ובין הכובש את יצרו ומושל בנפשו באופן שגם לפי דברי ר' אבהו יתיישב היטב ואין להאריך כאן ע"ש. שבמ"ש.}} {{הערה| הגה"ה, וסוגי' זו כוותיה דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דאמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה עצמן אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתיך. שבמ"ש.}}
והכת הב' שנכנסו לאי ויצאו מיד דומים לב"א שחטאו וטעמו טעם חטא וחזרו בתשובה מיד בימי בחרותם וזו היא תשובה מעולה והכת הג' דומין לב'א שלא עשו תשובה עד עת זקנתם ויראו שעתם קצר ואז יעשו תשובה ואע"פ שהם בעלי תשובה אין מקומם בריוח כמו שלפניהם, והכת הד' דומין לב"א שאינם עושין תשובה עד יום המיתה כי יראו כי אזלת יד וחייהם חלפו ואין להם עוד חיים בעולם הזה עושים תשובה מפני יראתם ואע"פ שתשובתן מועיל להם, אין מקומם כאחרים שלפניהם, והכת הה' דומין לב"א הטבועים בעוה"ז בעומק תאוותם ההולכים אחרי שרירות לבם הרע ולא נתנו אל נפשם לעשות תשובה עד שמתו ברשעתם והלכו לכליון ולאבדון ונהפך להם עונג העולם הזה לנגע ותולעה ורימה אוכלת בשרם ושורפת נשמתם לחרפות ולדראון עולם, כמו שנהפך ליושבי האי תענוגיה' לשפטים רעים חורב ביום וקרח בלילה חיות רעות ונחשים ועקרבים כאשר אמרו במדרש למי אוי למי אבוי למי שעוזב ממון הרבה ויוליך עמו לקבר עוונות הרבה. לכן אל ישכח אדם את עצמו בחמדת אסיפת הממון ובהמיות שאר קנייני העולם, וגם אם יצא לאי אל יעכב כלל ויזכור לחזור מהרה לעמוד על מקומו להגיע אל משמרתו ולא יתעכב עצמו בתאוות העולם ולא נדאג ולא נצער עליהם להיות להוט אחריהם כי הם כולם תלאות וטובות מדומות שאינם אמיתיות וכל מגמתינו יהיה אל מקום האמיתי כי אין שם דבר כלה ואבד כלל. {{הערה| הגה"ה בחלק ג' פרק כ"ג מספר המורה, ואמנם היה איוב מדמה שאלו שיחשבו הצלחות הם התכלית כבריאות והעושר והבנים כל עוד שהיה יודע השם על דרך הגדה וסיפור לא על דרך עיון ומפני זה היה במבוכות ההם ואמר המאמרים ההם וזהו ענין אמרו לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך רוצה לומר כי בעבור שידעתי מה שידעתי בדרך קבלה חשבתי שהטובות המדומות הם ההצלחה, ולכן הייתי מבולבל ואמרתי מה שאמרתי ועתה עיני ראתך על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר כוונת הדברים כפי העניין על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוה מהעניינים הגשמים המהמיי' ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר כי חשבי כי הצלחות החמריות הם התכלית והייתי עושה אותו עיקר ומבחן ההשגחה וכו'. שבמ"ש.}}
ולפעמים יקרה לאדם מקרה וחושב שהוא רע ואחריתה טובה, וסיבה לתועלת גדולה ומנוחה, כמי שיאבד לו ממון ויהיה סיבה שלא יהרג עליו ולא יסכן עצמו בדרכים ובעבור ימים בסחורות ויהיה לו פנאי להתעסק בעבודת הבורא ית', וכל זה מבואר אצל האדם שמצער עצמו בהקזת דם והוא רפואתו על הרוב. וע"כ תנן פרק הרואה דף נ"ד מברך על הרעה מעין הטובה ורבינו משה ז"ל פירש בפי' המשניות מה שאמר חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה רוצה לומר לקבל אותו בשמחה ולב טוב ולכבוש כעסו וייטיב נפשו כשיברך דיין האמת, כמו שיעשה בשעה שיברך הטוב והמטיב וכמו שאמרו החכמים ברוב דבריהם כל מה דעביד מן שמיא לטב, וזה דבר שכלי אצל בעלי שכל, ואפילו לא הורה הכתוב עליו לפי שיש דברים רבים נראין בתחילתן טובים ויהה אחריתם רעה רבה וע"כ אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבוא עליו צרה גדולה מפני שאינו יודע סופה. וכמו כן אסרו ע"ה להרבות בשמחה ובשחוק, אבל תהיה השמחה במעשים עליונים ר"ל לעשות הצדק ולדרוף אותו, ואולי הזהרת הכתוב על היגון והדאגה כ"כ הוא גלוי ומפורסם בספרים בדברי הנבואה שאין צריך לדבר עליו, וזה שלא היה הכבוד ההוא שהוא מצטער עליו לטובתו בעולם מתחילתו ועד סופו, ויחשב החושב שכבר הצליח ושהיא ההצלחה אמיתית והיה הכבוד ההוא סיבה לטרדו מחיי העוה"ב. וע"כ נאמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, לפיכך יכוין אדם מחשבתו ויתפלל לאל להיות כל מה שיבואהו בעוה"ז מרע ומטוב סיבה להשיג אליו ההצלחה אמיתית עכ"ל הרב ז"ל. {{הערה| הגה"ה פ"ק דקדושין דף ל"ט כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו, ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת, וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמי שקיים כל התורה כולה, ולא חיסר אות אחת ממנה. שבמ"ש.}}
ואמר הפילוסוף ההפסד הוא טוב בקצת העניינים ושלא נראה קצת הדברים טוב משנראה ולפעמים יתאו האדם דבר וחושב שהוא טוב והוא רע ויתאו שיסור ממנו דבר חושב שהוא רע והוא טוב, וכל זה מפני שאינו יודע אמיתת הדברים כמו שביארנו, ומן החיוב שלא נמאס הדבר שאינו רע, אבל צריך שנמאס דבר הרע באמת כי אם יתחזק זאת בלבבינו יהיה לנו תועלת גדול להסיר מאתנו הדאגות ותאוות המותרות ולשמוח בחלקינו ולקבל בשמחה גזירת הבורא ית' עלינו הן נראה לנו טב או ביש. {{הערה| הגה"ה, ולא כתאוות בני אם בחריצותם המתעסקים כל ימיהם לאסוף ולכנוס ולהעשיר ולא יראה טוב בעמלם עליהם נאמר כל ימי עני רעים והשמח בחלקו הוא עשיר כל ימיו ועליו נאמר וטוב לב משתה תמיד כדגרסינן פרק במה מדליקין דף כ"ה ת"ר איזהו עשיר כל מי שיש לו נחת רוח גדול מהשמח בחלקו כמו ששנינו בפ"ד מפרקי אבות איזהו עשיר השמח בחלקו. שבמ"ש.}} כי אין אחנו בקיאים בבדיקת הראיי' להבין איזה טוב ואיזה הוא רע. {{הערה| הגה"ה, ולא כתאוות בני אם בחריצותם המתעסקים כל ימיהם לאסוף ולכנוס ולהעשיר ולא יראה טוב בעמלם עליהם נאמר כל ימי עני רעים והשמח בחלקו הוא עשיר כל ימיו ועליו נאמר וטוב לב משתה תמיד כדגרסינן פרק במה מדליקין דף כ"ה ת"ר איזהו עשיר כל מי שיש לו נחת רוח גדול מהשמח בחלקו כמו ששנינו בפ"ד מפרקי אבות איזהו עשיר השמח בחלקו. שבמ"ש.}} ואנחנו לא נחשוב שיש דבר רע יותר מהמות והמות אינו רע אבל פחד המות הוא רע ואמנם המות הוא שלימות טבעינו ואם לא היה מות לא היה אדם כי גדר האדם חי מדבר מת ולולי המות לא היה האדם, א"כ אינו רע שיהיה מה שהוא בטבע, וא"כ הרע אם לא היה המות ועל זה רמז רבי מאיר באומרו והנה טוב זה מות. {{הערה| הגה"ה, אמר רב הונא הנה טוב מאוד זו מידת הטוב והנה טוב מאוד זו מידת יסורין, וכי מידת יסורין טובה מאוד אתמהא, אלא שעל ידם הבריות באין לחיי הע"ה וכן שלמה ע"ה אומר ודרך חיים תוכחת מוסר אמרת צא וראה איזה דרך מביאה את האדם לחיי העולם הבא הוי אומר זו מידת יסורין, במדרש רבתי פ"ט גם בפרק חלק דף קז, שבמ"ש.}} ואם הדבר שחושבים בני אדם שהוא רע מכל שאר הדברים אינו רע כ"ש שכל מה שהוא תחתיו מן התלאות והפגעים והמקרים שאינו רע וא"כ המות נחשוב אותו רע להעתקתו מן החיים, ודמיון זה כי המזון אשר הוא נכבד לו היה בעל שכל וירצו להשימו בהאצטומכ' ומשם לשאר אברים היה דואג ומצער על זה וע"פ שהוא נעתק משם להגיע אל שלימות צורת' ואחר שהיה במבושיו ונהפך לזרע לו רצו להעתיקו אל רחם האשה שהוא מקום רחב מהמקום שהוא יוצא משם ידאג על זה דאגה גדולה ולו אם יאמרו אליו אחרי שהי' ברחם יחזירהו אל המבושים היה דואג על זה כפליים מדאגתו הראשונה בזכרו המקום הצר שהיה יושב בו וריחקו משלימות הצורה האנושית. {{הערה| הגה"ה, כל מי ההוה על האדם המשנה אותו מן הדבר המורגל לו מצער אותו אף אם יהיה השנוי ההוא טבעי אליו ולטובתו כשלא יספיק לשעת הטוב ההוא כי הנער בצאתו מרחם אמו הוא יוצא מן הכח אל הפועל ולמציאות יותר נכבד ויותר חשוב מן הראשון לראות את האור ולהשיג המוחשים ולקנות המושכלות בשכל ואעפ"כ הוא בוכה, לפי שאין בו כח לשער בטוב ההוא וכן כשיגדל ויפסקו ממנו מזון החלב יבכה אע"פ שיעתק לקבלת מזונות יותר טובים נאותים ומועילים למזגו ויצטער לפי שהוא משתנה ממה שהורגל וכן האדם שהתמיד לשבת בחושך זמן רב ויצא פתאום לאור יקשה עליו ויצטער באור עד שיודרג ויורגל בו מעט מעט וכן ביום המות אף אם ישתנה האדם למציאות יותר נכבד ויותר מעולה ולזוהר בלתי מפסיק שאי אפשר לשכל האדם לשער בהיותו שקוע בחומר הנה הוא מצטער במות צער נפלא לא להיות נעתק מן המציאות אל ההעדר כמו שיחשבו האומרים שאין מציאות לשכל האנושי בזולת הגוף אמנם לפי שהועתק מן המורגל וקשה על האדם עד שיודרג ויורגל מעט מעט במה שלא הורגל וכו', כן הוא בעיקרים מ"ד פרק ל"ב. שבמ"ש.}} וכמו כן באשר ירצו להעתיקו מרחם אמו לאויר העולם הזה דואג וכואב על זה כאב גדול גם כי אחר יצא לאויר העום אילו יאמרו לו שוב אל הרחם והיה מולך בכל העולם היה נותן הכל למען לא ישוב אל הרחם, וכן האדם בזה העולם אשר אחנו בו יפחד ויירא מפרידתו וידאג עליו ואחר שיגיע אל עולם השכל שאין בו תלאות המורגשות והקניינים המורגשים אשר הם מקור כל הדאגות לו יאמרו לו תשוב אל הועלם שהיית בו היה חרדתו על זה כפליים מחרדת אם יאמרו לו תשוב מאויר העולם אל הרחם.
וכבר התבאר ממה שאמרנו היאך טעו בענין המות אותם אשר דעתם מעוטה וחשבו שהוא רע ואינו כן וא"כ העדר כל קנייני החיים המורגשים אינו רע אבל הדאגה עליהם רע כי הדאגות ההם נסבב על נפשותינו ואינם בהכרח אלא ברצונינו וצריך כמו כן שנעלה על לבינו בעת שנאבד או יפקד מאתנו דבר מה נזכור מה שנשאר לנו מקניינינו המורגשים והשכליות שחננו ה' ית' יתנחם על ההולך ונאבד ממנו, ומה שצריך אדם עוד להתעורר עליו שיהיו כל קיייני העולם קלים בעיניו וידע שפלות פעולותו וחסרונו כנגד שאר המציאות. {{הערה| הגה"ה, והתבאר במופת שהרוחק בין מרכז הארץ ובין העליון שבגלגל שבתי מהלך שמונת אלפים שנה ושבע מאות שנה בקרוב וכל שנה משס"ה ימים ומהלך בכל יום ארבעים מילין מן המילין של תורה שכל מיל אלפיים אמה באמת המלאכ' והשתדל זה הרוחק הגדול המבהיל והוא כמו שנאמר הלא אלוה גובה שמים וראה ראש כוכבים כי רמו ואמר הלא מגובה שמים תלמוד הראייה על רוחק השגתינו השם כי אחר שאנחנו ברחוק מזה הגשם על זאת ההפלגה גדולה והוא נבדל ממנו במקום זה ההבדל ונעלם ממנו עצמו ורוב פעולתו כ"ש השגת פועלו שאינו גשם וזה הרוחק הגדול אשר התבאר במופת, אמנם הוא לכל הפחות וכו' ואפשר שיהיה יותר מזה כפליים רבים וכו' ואמנם הגלגל התשיעי המקיף בכל התנועה היומית לא יודע לו שיעור כלל אחר שאין בו כוכב אין תחבולה לנו לדעת גדלו והשתכל אלו הנמצאות הגשמיות מה עצום שיעורם ומה רב מספרם ואם הארץ כלה אין שיעור לה כנגד גלגל הכוכבים מהו ערך האדם לכל אלו הנבראות וכו' מצאתי פרק י"ד מחלק ג' מהמורה. שמב"ש.}}
כי כבר נודע במופת אמיתי כי כדור הארץ אצל הגלגל כנקודה ואם יעריך אדם זאת הנקודה לגלגל לא ימצא לה רוחב ולא שיעור לקטנותה ועוד הארץ שהיא כנקודה, הרביעית ממנה או הוא הנושב והשאר חרב ובזה המיושב כמה נהרות ימים ומדברות, ובעת שיערוך האדם החלק הנושב מזה החלק כמעט לא יצא לחלוק השיעור אצל מה שהאא חרב ממנו וכ"ש כשיעריך גוף השמש אל הארץ כי כבר התבאר אצל החכמים במופת אמיתי שהשמש גדול מן הארץ קס"ו פעמים וכ"ש כשיערוך השמש אצל הגלגל שהוא תקוע בו. וכ"ש שיערוך זה הגלגל אל הגלגל שלמעלה ממנו או לגלגל האחרון המניע כל הגלגלים התנועה היומית. וכשיחקור האדם כל זה יתבאר כי הארץ וכל יושביה לאפס ותוהו נחשב' לנגד שאר הנמצאות וכ"ש גוף האדם השוכן בתי חומר אשר בעפר יסודו שאין לו ערך כלל לנגד' ואיך יטעה האדם טעות גדול מאוד שלא ישכיל ערך עצמו וחושב בלבו שהוא ראוי והגון לכל טוב ולא יקרהו מקרה ופגע ובזיון ויתן לו האל כל עת וזמן כל שאלתו ומה שיעלה על לבו ושלא יפול מכל דרכיו ומחשבותיו דבר ארצה. ואם יקרהו להפך ממה שיחשוב שראוי אליו יצעוק ויתרעם על האל ית' ואומר כי כל מה שיקרה לו הוא עוול וחמס שלא כדין או יגזור שהכל מקרה כמו שאמר שלמה ע"ה אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, ולא השכיל זה החסר ערך עצמו ושפלותו.
אמנם החשובים החכמים כבר ידעו חכמת זה המציאות והבינוהו כמו שביאר דוד ע"ה ואמר כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו אמר שהם אשר שמרו טבע המציאות ומצות התורה וידעו תכליתם התבאר להם צד החסד והאמת בכל ולכן כל בעל שכל יודה להשם ית' שנתן לו מטוב העולם שאפי' היה פחות הרבה ממה שיש לו לא היה ראוי לזה הטוב אלא מצד חסד האל ית' וכ"ש שאם יזדמן לו שירבה טובו שצריך לשבח להלל להאל ית' ולהודות שלא למען צדקתו ויושר לבבו נתן לו כל הטוב הזה. וכבר האריך בענין זה וכיוצא בזה הרמב"ם ז"ל בספר המורה ח"ג פי"ג ומשם יעויין ולא אאריך פה בזה ומי שחננו האל דעה בינה והשכל בהיות בשמחה ובשלוה גם כי אמרו חז"ל בשעת חדוה חדוה מ"מ יתן אל לבו ימי הרעה והתלאה ולא תסיתהו השמחה ולא יפתוהו השמחה ולא יפתוהו החדוה מפני שכל הדברים משתנים, אחר המעלה שפלות ואחר הכבוד קלון, לפני שבר גאון, ועוד לזה רמז שלמה ע"ה באמרו לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, ר"ל כי הדבר הכללי נמשך בהמשך הזמן כלומר שהוא עומד לעד והדבר הפרטי אינו נמשך אלא בהמשך העת והוא חלק מחלקי הזמן כלומר שהוא אינו עומד אלא זמן מועט ומיד כלה, ועל כן אמר לכל זמן ולא אמר לכל עת ואמר עת לשחוק ולא אמר זמן לשחוק. {{הערה| הגה"ה, קרוב לזה ראיתי בפרשת פנחס שער פ"ה בעקידה וז"ל והוא מה שאמר שלמה בחכמתו לכל זמן ועת לכל חפץ ידמה צורך הזמן לכל הדברים והעת לבד לכל חפץ שהיא ההשכלה יהיה למשכילים אשר תחת השמים כי אשר על השמים אין צריך זמן כלל והיות שם החפץ מכונ' אל השכל שגור בפי זה החכם בספר עצמו ואל תתמה על החפש בקש קהלת למצא דברי חפץ והרעב"ע כתב מאור השכל יצא החפץ. שבמ"ש.}} והודיענו שלמה ע"ה באלו הפסוקים שכל דבר מהפרטים הוא והפכו כלים ואינם עומדים לעד, וע"כ האדם החכם צריך שלא לשמוח מאוד בהם גם לא יחרד מפניהם כאשר אמרנו למעלה כי כמה וכמה אנשים גדולים חשובים וחכמים קרה להם מקראות רעות ומחיתות רבות וגדולות כשאר המון עם ויותר.
והנה זה האלכסנדר מקדון שמלך מסוף העולם ועד סופו והגיע למעלה רבה ועצומה והיה קורא שמו מלך מלכים ומעשה תקפו וגבורתו מפורסמים לכל העמים ומת בחצי ימיו מיתה משונה שהשקוהו עבדיו סם המות, ודריוש מלך פרס שהיה מושל בזמו בכל המלכים זה האלכסנדר הרגו בבית מלכותו ורבים לא יספרו מרוב חכמים וגדולים מאוד מאוד שאירע להם צרות ותלאות עצומות, ואם באנו לספר כל התלאות והמקרים והפגעים הרעים שקרו למלכי ישראל ולשאר מלכים גדולים ולשאר בני אדם החשובים תלאה הלשון מלספר והיד מלכתוב דיו אלו ימי וכל מי כנישותא דיירי ארעא ספרי ור'. {{הערה| הגה"ה, ובמ"ק פרק אלו מגלחין דף כח, אמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא דהא רב' ורב חסדא תרווייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מטרי ומר מצלי ואתי מטרא רב חסדא חיה תשעין שנין ורבה חיי ארבעין שנין בי רב שיתין הלולי ובי רב שיתין תכלי כי רב חסדא לחמ' סמידא לכלבי ולא מבעי, בי רבה לחמ' דשערי מבעי ולא משתכחי, ביאור זה המאמר של רבא תירצו המפרשים התוספת קצת שמ', ובש"ת הרמב"ן סי' רפ"ו וברשב"א סי' קמ"ח ות"ט גם בעקידה פרשת וירא דף נ"ו ראיתי ביאור על זה והרמב"ם ז"ל כתב כי מה שאמר רבא הם דברי יחיד ואין להאריך כאן. שבמ"ש. }}
על כן צריך האיש המשכיל והנלבב שלא יחרד מן התלאה ולא ישמח מאוד מאוד בשמחה כי הכל הבל ורעות רוח, והחכם עיניו בראשו יודע כל מעשה העולם כי כולו מאפל ואין בו נגוהים, בימים האלה את הזהב ואת הכסף הרוב לבני בליעל למורשה והישרים בלבותם לצרכיהם אין ידם משגת, הגדולה והתפארת נתנו ביד רשע השוד והשבר להירא את דבר ה', המזן הזה חשקה נפשו ברוע מעללים וכל אשר יש לו נתן בידו להשביעו מכל אשר שאלו עיניו על כן ירים ראשו, ולקדושי השם המהומה והמגערת לרוב, הענק יענוק צווארי הנבלים כסף כאשר יוכלון שאת, ואנשי מופת ישלח ריקם אין כסף, דרך רשעים צלחה ודרך צדיקים המכשלה תחת ידיהם, בית גאים בנין נכון נוה שאנן והאיש עניו מאוד יבהלוהו שואה ומשואה ואת נויהו השמו, עשיר רוב מעשקות לשוד ולכפן ישחק לא יחוש כי יקר השער לא ידאג על הבצורת ויושב תהלות יושב בדד וידום מפני עוניו לבו דוי ודמעתו מאין לחם ושמלה, האדם גדול מאחיו לכבוד ולתפארת ימיו מכאובים והיה רק זוועה ימי שני חייו כולם או רובם ימי עני רעים ירדפוהו שואה ומשואה בגופו ובממונו כתרוהו נגעים הרדפוהו שכול ואלמון ואשתו משכלה ועקרה, בבוקר קול פחדים באזניו ושמועות יבהילוהו ובעת צהריים תרועת מלחמה הזמן גדר בעדו לבל תגע בו שלוות השקט, ולחוטא אין כושל אשתו לא תשכל יולדת ששה בכרס אחד בשרו לא עליו יכאב משמועה רעה נכון לבו בטוח מלאכי שלום אליו יבואו יתנו אומר המבשרות טוב, {{הערה| הגה"ה גרסינן בספרי תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר כל זמן שאדם שרוי בשלוה אין מתכפרין לו מעונותיו כלום ועל יד היסורין הוא מתרצה לפני המקום שנאמר כי את אשר יאהב יוכיח ובערכין דף ט"ז תאנ' דבי ר' ישמעאל כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קבל עולמו במערב' אמרי פורענות מזומנת לו.}} בארזים יפול שלהבת והיו לבער והאזוב הולך וגדל והיה עליהו רענן, התנינים הגדולים נאחזים במצודה רעה ודגי הרקק שאנן לא שמעו קול נוגש, מושל בירא אלקים לא יראה בטובה ורשע וכסיל לא עדה עליו שחל, על כל אלה יהי שם ה' מבורך באשר גלוי וידוע מדברי חסידי עליון רז"ל שאדון הנביאים נסתפק על זה הסדר המבהיל הלא היא כתובה להטיב לטובים ולישרים בלבותם והמטים אורחותם לעקלקלות רעה תבא עליהם, וכלן שאול שאל האיש המקודש את פי האל ית', מפני מה צדיק ורע לו וכו'. {{הערה| הגה"ה, כבר ידוע והוכרע בראיות מספיקות לכל בעל שכל היות האל ית' יודע כל הנמצאות ופרטי מעשיהם וישגיח בהם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ומכח ד' סיבות יגיע הטוב לרשע ומכח ד' סיבות יגיע הרע לצדיק, המבוארים פי"ב וי"ג מן מ"ד, וזה אף כשנודה הנשוא והנושא ר"ל שהרשע רשע באמת והטוב טוב באמת אבל כבר אפשר שנכחיש הנושא כשנאמר שאחנו מדמין שהוא רשע ואולי היודע מחשבות יודע בו שהוא צדיק כמ"ש רז"ל בקידושין דף מ"ט האומר לאשה הרי את מקודשת על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, וכן האומר לאשה הרי את מקודשת על מנת שאני רשע וכו' מקודשת שמא הרהר ע"ז בדעתו, וכן הנשוא, אפשר להכחיש גם כן כשנאמר שמה שאנו מדמין שהוא טוב ואינו טוב כמאמר שע"ה ואליפז וכמאמר חז"ל וכמאמר דוד ע"ה ע"ש ואפילו מה שנראה לעינים שהוא טוב אפשר שאינו טוב כמו שהיה כותלו נוטה ליפול והיה תחתיו מטמון ואם היה נופל היה מתגלה לו ובהשגחת האל ית' נתיישר הכותל וכל העם תמהים ואומרים איך הגיע אל הרשע ההשגחה גדולה הזאת ועל דרך האמת היה לרעת הרשע למנוע ממנו מציאת המטמון וכיוצא בזה הרבה, שבמ"ש.}}
ותשובת חכמינו הראשונים והאחרונים חלוקים בזה ובמקומות חלוקים לא ראי זה כראי זה והשו' לכולם המוסכם בינותם התחלק גמול שבים ושובבים לשני עולמות שברא אלקינו חק נתן בעולמינו זה לגמול רשעים במעט הזכות אשר בידם בחייהם משלם להן מעט צרי מעט דבש למתק מרירות זמנם כי אין האל ית' מקפח שכר כל בריה, אם בחיותם כולו שלום אמר ה' לרשעים באחריתם המה למלחמה אם מתוקה שנת העובר את פי ה' בראשונה הלא ידעת כי מרה תהיה באחרונה, אם שנותם בנעימים בחייהם במותם מותרם מן הבהמה אין, אם רשעים יאריכו ברעתם אחריתם עדי אובד, ואם המה ימותו תולעתם לא תמות ואם יכבה שמשם לא תכבה אשם אש לא נופח אש הוא עד אבדון תאכל, והעולם השני לא ידע אנוש ערכו ותפארת רום ענייניו לא עלה על לב איש ואין קצה לאוצרותיו אוצר כל כלי חמדה לא ישערוהו לב רחב ולא יגבילוהו מציב גבולות, עין לא ראתה הטוב צפן בו האל ית' ליריאיו ולחוסיו גמול כמעשה ידיהם, {{הערה| הגה"ה רב ושמואל ואמרי לה ר' יוחנן ור"א חד אמר אלופינו בתורה ומסובלים במצות, וחד אמר אלופינו בתורה ובמצות ומסובלין ביסורין, בפ' היה קורא דף י"ח.}} והאלקים נסה אתם בעולם הראשון לראות היעמדו דברי התורה שמורים בלבבם להרבות להם מוהר ומתן בעולם המנוחות נתן ימותם הנה בדאגה ובשממון, ויהיו חיי צרה ימיהם כדי שלא יסורו אל מול אחר לשפעת מי מנוחות וירא אלקים כי טוב ויאה להם עניות לבל יצא עשק מפיהם מרוב כל וימן להם המלך את פת בגם דחוקה ומימיהם במשורה, שלא יהי צדיק נעזב ואם עליהם עבר עת נקשה וצרה למועד שמור אליהם לא יחסרו כל טוב וכבר ארז"ל אין כל אדם זוכה לשתי שלחנות, {{הערה| הגה"ה תוספות פ"ק דברכות דף ה' ה"ג אין כל אדם, אבל אין לגרוס אין אדם זוכה לשתי שלחנות דהא כמה צדיקים זוכין לשתי שלחנות כגון ר' וכדאמרינן פרק ב' דהוריות דף י' אמר רבא אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סנו להו. שבמ"ש. }} ולכן אל ישתומם האדם בבא אליו שעה דחוקה וטרודה והדאגה והחרדה, על התלאות ממדות הנשים והפתאים שדעתם קלה עליהם המה המתפעלים.
ואמר החכם אין עם הדאגה שכל והתימה הגדול שיטריד האדם נפשו ממה שההנהגה בו לזולתו, הלא יתנחם בכל צרותיו בזכרו נסיונות שנתנסו האבות הראשונים גדולים וקדושי עליון עמודי העולם והצרות ומבוכות גדולות שעברו עליהם כי אברהם אבינו ע"ה נתנסה בעשר נסיונות ויטוש כל בית אביו ואמו בהכירו אמונתם הרעה ובחר לו להיות נע ונד בארץ, יצחק אבינו ע"ה מלבד טרדת אשתו פעמים וריב ועשק הבארות אבד ראות עיניו בזקנותו, כמ"ש ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו והצער גדו שהיה לו עבור בנו יעקב במכירת יוסף כמו שנאמר ויבך אותו אביו. {{הערה| הגה"ה, כמאמר ר' אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן מקטרג ואומר לא די מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים להם שלוה בעולם הזה, מניין אתה יודע שהרי על ידי שביקש יעקב אבינו ע"ה לישב בשלוה בעולם הזה קפץ עליו רוגזו של יוסף וכו', וזה כשהצדיקים מבקשים שי' שלוה בעולם הזה הלא הם כמבקשים שיהיה בית השער מקום מקדש מלך וכאלו הם מעבירין מעלת הטרקלין אל הפרוזדור והכתוב אומר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום יבואו שלום ינוחו על משכבותם וגו', כי אין שלום שלם אמר ה' רק בעולם ההוא, ולזה מוצא המקטרג מקום לקטרג כנגדה וכו', ולזה הקב"ה מקבל הקטרוג ומגלגל עליהם יסורים וטרדות עד שיהיה יישובם בעולם הזה דרך גירות וארעי כמו שאירע הענין הזה בעצמו ליעקב אבינו ע"ה שאחר שראה עצמו ניצל מכל צרותיו וראה עשו אחיו שברח מפניו וילך אל ארץ אחרת הזיח דעתו עליו ובקש לישב בשלוה בארץ מגורי אביו כלומר במקום שאין ראוי אבות רק להתגורר בו כמו שאמר כי גרים אנחנו פניך לזה קפץ עליו רוגזו של יוסף אשר סבל צרה צרורה מיום הלקח אותו מאתו, כמ"ש ויצא האחד אתי ואומר אך טרוף טורף וגו' ועוד נכפלו צרותיו צער הרעב ושלוח בניו מאתו וכל הקורות אותו כמאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין לקחו עלי היו כלנה. כל זה היה ממעשה הגרות ומטבע עניינו כי עיקר יישובו נכון לפניו בארץ החיים וכו' כ"ז נתבאר יפה בהעקידה שער ל' דף פ"ב ופ"ג. שבמ"ש.}} ויעקב אבינו ע"ה שהוצרך לברוח מפני עשו אחיו והמאורעות שארעו לו עם לבן הארמי והיגיעה רבה שיגע בצאנו כמו שאמר הייתי ביום אכלני חורב וגומר, והיראה ופחד גדו בצאת עשיו לקראתו ואח"כ צרת דינה צרת יוסף עד שמרוב התלאות הגדולות שנתחדשו לו והיגון שעבר עליו על עניין יוסף בנו נסתלקה ממנו הנבואה והשכינה לא היית שורה עליו, וכמה תלאות הקיפו למשה רבינו ע"ה במצרים עד שהוצרך לברוח מפני פרעה מפני האנשים המבקשים את נפשו, וכשתתבונן ותחקור ענייני כל הגדולים לא תמצא מהם נקי ונמלט מפגעי העולם, ורז"ל אמרו כל מי שעברו עליו שלושים יום בלא יסורין קבל עולמו.
ובפ"ק דברכות דף ה' א"ר יוחנן היו לו עשרה בנים ומתו כולם בחייו ולקח עצם פחות משעורה מבן העשירי וצר לו בסודרו והיה מנחם בו האבלים לאמר כימתו כל עשרת בניו בחייו ולא נשאר לו בן אחר כלל, והיו יסורין של אהבה כי האבלות מכפרת על העונות וזהו וודאי מהתלאות גדולות אין למעלה מהם, ומרה שר' יוחנן היה גבור הנפש ואמיץ הלב לסבול התלאות כמנהג כל גדולי החכמים, ועוד שרצה לאץ ולחזק לבו של ר' אליעזר דהוה קא בכי, דאמר ליה רבי יוחנן אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשא שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לשם שמים, ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות, אי משום בני דין גרמ' דעשיראה ביר. {{הערה| הגה"ה ב"ב פי"ג דף קט"ז פ' רש"י נשאר אצלו שן חד מבניו ובו היה מנחם למרי נפש האבלים כי שן אינו מטמא, עוד שמעתי י"מ ביר לשון הבראה פירוש כי רבי יוחנן לקח עצם מהבשר והיו מביאים לו להברות באבילתו הפעם עשירית היה מנחם בו האבלים ומסוגיית הגמ' לא משמע הכי כנלע"ד, שבמ"ש.}} וכן גרסינן בפרק חלק דף קא כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו ואמר להם חמה עזה באה לעולם התחילו בוכים ור"ע מצחק א"ל לרבי עקיבא מפני מה אתה מצחק אמר לו מפני מה אתם בוכים, א"ל אפשר ספר תורה בצער ולא נבכה, אמר להם לכך אני מצחק שכל זמן שאני רואה ר' שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דבשו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קבל ר' עולמו, ועכשיו שאני רואה ר' בצער אני שמח, אמר לו עקיבא כלום חסרתי דבר מן התורה כולה אמר למדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. {{הערה| הגה"ה גרסינן פרק אחד ד"מ דף ל"ט מנהגו של מלך בשר ודם כשסרח עליו מדינה אם אכזרי הוא הורג את כולן אם רחמן הוא הורג את חציין אם רחמן מלא רחמים מייסר את הגדולים ביסורין אף כן הקב"ה מייסר את יחזקאל הנביא כדי למרק עונותיהם של ישראל. שבמ"ש.}}
ועשרה הרוגי מלוכה אתה יודע כמה יסורין סבלו ולא נטו מדרך האמת ור' עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקות של ברזל והיה קורא קריאת שמע, ואמרו לו תלמידיו עד כאן, והיה אומר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ובכל נפשך אפי' נוטל את נפשך, ואמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, ויצאה נשמתו באחד, כל זה מורה על תכלית גבורת הנפש. {{הערה| הגה"ה, כל עניין הנסיון יתבאר היטב בהמורה ח"ג פרק כד וכן עקרים מאמר ד' פרק יג יבואר דרך הסרת תלונות צדיק ורע לו, ויפרש עניין הנסיון ויסורין של אהבה, ואין להאריך כאן ע"ש. שבמ"ש.}} וכמה פעמים באין על הצדיק יסורין ונסיונות לטובתו ולהנאתו ולנסותו שנאמר ה' צדיק יבחן אע"פ שהקב"ה בוחן לבו ויודע אם יעמוד בנסיונו אם לאו מכל מקום מנסהו לגלות לבו ומעשיו בפני בני אדם שאינם מכירים מה שיש בלבו, וגם לזככו ולהוציא מה שבכח שכלו אל הפועל, וגם להיישיר בני אדם שילמדו ממעשיו כמו שעשה לאברהם אבינו ע"ה ועמד בכלן להודיע כמה היא חבתו של אברהם אבינו ע"ה ר"ל להודיע לכל באי עולם. ולמי מנסה הקב"ה לאותו שמכיר בו שעומד בנסיונו שנאמר ה' צדיק יבחן כדגרסינן בב"ר מלה"ד ליצור הזה כשהוא בודק כבשונו אינו בודק קנקנים מרועעים שאינו מספיק להקיש עליהם פעם אחת עד שהוא שוברם רק בודק בקנקנים יפים
| |||