ויקיטקסט

ט"ז על יורה דעה רצז: הבדלים בין גרסאות בדף

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1:
{{פרשן על שו"ע|ט"ז|יורה דעה|רצו|רצז|רצח}}
{{המרת או.סי.אר2}}
===סעיף ב===
<b>ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כו'. </b>לכאורה משמע דלישראל קאמר וכן כתב הטור אליבא דהרמב"ם וק"ל הא גבי כלאי הכרם בח"ל פסק בסוף סימן רצ"ו דדוקא בעובד כוכבים קטן מותר ולא בגדול ואע"ג שהוא דרבנן וכאן באיסור כלאי זרעים שהוא דאורייתא בא"י התיר בסתם לכל עובד כוכבים ועוד קשה מ"ש מסירוס דפסק בא"ע סימן ה' סעיף י"ד דאסור לעשות ע"י עובד כוכבים וכ"פ רמב"ם פ' ט"ז דאיסורי ביאה. והיינו מדמצינו בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ') דבעי' דלא איפשטא היא באיסור אמירה לעובד כוכבי' באיסור לאו ואמאי התיר כאן ע"י עובד כוכבים ותו דבפרק א' דכלאים כתב הרמב"ם בהדיא ואסור לישראל להניח לעובד כוכבים שירכיב אילנו. ואפשר דס"ל לרמב"ם כל מה דאסור אפילו בח"ל הוה חובת הגוף בזה אסור אפי' אמירה לעובד כוכבים משא"כ בכלאי זרעים דאין איסור אלא בא"י לא הוה חובת הגוף ומותר בו אמירה לעובד כוכבים ונראה דה"ק כאן שמותר לומר לעובד כוכבים שיזרע לצורך עצמו של עובד כוכבים אבל לא לצורך ישראל וכן מצאתי בכ"מ פ"א דכלאים בשם הר"י קורקוס ז"ל ובהא ניחא נמי קושיית הטור למאי נ"מ יאמר לו שיזרע בשדה ישראל דהא אסור לקיימן אח"כ וא"ל דלצורך עובד כוכבים פשיטא דמותר. יש לומר דעיקר הטעם דאסור לזרוע לעובד כוכבים הוא משום דאין קנין לעובד כוכבים בא"י אם כן ה"א דאף אמירה לעובד כוכבים בשלו אסור כיון דהקרקע הוה של א"י ה"ל כאלו אומר לעובד כוכבים לזרוע כלאים בשל ישראל קמ"ל דמותר:
 
===סעיף ג===
<b>למאכל אדם. </b>לאו דוקא אדם אלא הוא הדין מאכל בהמה כמ"ש בסימן רצ"ו סעיף י"ד דאין מקיימין מה שראוי למאכל בהמות אלא לא אתי לאפוקי כאן אלא השייך לרפואה כמ"ש בסיפא:
 
===סעיף ז===
<b>אבל אם נתכוין לערב זרע בזרע אחר או לזרוע הב' מינים כו' </b>כצ"ל. וקשה ממ"ש בסעיף ה' אסור לזרוע את המעורב עד שימעט כו' וכי ממעט מיהו שפיר דמי ובירושלמי מוקי לההיא דמותר כשנתערבו דרך מכנס פי' בשעת כינוס התבואה נתערב שלא מדעתו ופי' הראב"ד דאם היתה כוונתו לאכילה ונמלך לזורעה ימעט ודיו ומה שאמרו במתכוין אפילו חטה א' אסור היינו במתכוין בשעת כינוס התבואה לזורעה ע"כ ובכ"מ פי' דלעיל נפל שלא במתכוין ונתערב ואח"כ בשעת הזרע לא ניחא ליה שיצמח אותו המין שנתערב אבל אי הוה ניחא ליה בשעת נפילה או אח"כ ודאי אסור אפי' בחטה א' וזה פשוט:
 
===סעיף ח===
<b>מפני מראית עין. </b>והא דאמרינן בסעיף ב' ואם קיימן אינו לוקה משמע דמכל מקום איסור מן התורה יש בדבר התם מיירי דניחא ליה בקיום והכא אמר אף דלא ניחא ליה בקיומן מ"מ אחרים יאמרו דניחא ליה בכך:
רצז II <br>א
<b>היו מכין אותו מכת מרדות. </b>משמע דמדרבנן עביד איסורא וזהו שכתב הטור אבל איסורא איכא ולא כמ"ש בפרישה דאיסור דאורייתא הוא שהוקשה לו אי מדרבנן הא בלאו הכי יש איסור לראות כשנזקקין בהמות זה לזה וזה לאו קושיא כלל דמפני איסור הרהור אין כאן מכת מרדות דאין בזה איסור כלל רק גדר קדושה מי שרוצה להתקדש עצמו וראיה שלבעל תשובה שעבר על ניאוף הזהירו בזה שלא יסתכל בשעה שבהמות או עופות נזקקין זה לזה:
ב
<b>אסור לישראל ליתן בהמתו לעובד כוכבים כו'. </b>לא אמרו כאן שאם עבר ועשה כן שימכור הבהמה כמו שאמרו גבי סירוס בהמה בא"ע סי' ה' דשם מצוי האיסור בכל יום גבי עובד כוכבים אבל כאן מילתא דלא שכיחא לא גזרו בו קנס כנ"ל ועיין מ"ש בסי' שקודם לזה ס"ב:
ג
<b>הנולד מהם מותר כו'. </b>נראה פשוט דכ"ש הנרבעת עצמה דמותרת באכילה במין טהור דבתמורה דל"א איתא שם מחלוקת לענין הנרבעת שנתעברה אחר שנרבעת לענין היתר הולד לגבוה ומאן דמתיר שם הוא מטעם זה וזה גורם דהיינו שהולד נוצר ע"י אב שהוא מותר א"כ כיון שהתירו כאן הנולדים שבהם אין שייך זה וזה גורם דהא שניהם גורמים לאיסור שהולד נוצר באיסור אפ"ה מותר כ"ש האם ותו דאיסור רביעה אינו אלא לגבוה וכן איתא להדיא בפ"ב דקדושין דף נ"ז דנרבע שרי להדיוט וכן מבואר להדיא בתוס' בתמורה דף ל' ד"ה אבל נרבעו כו' וכתבתי זה לפי שראיתי מורה אחד שאסר תרנגולת אחת שנרבעה מאינה מינה ולא יפה עשה:
ד
<b>והרמך. </b>הוא מלשון בני הרמכים:
ה
<b>או הנהיגם כאחד. </b>זה לשון הרמב"ם ולכאורה משמע שבשביל הנהגה לחוד חייב אפילו אם אין להם שום מלאכה ביחד או משא שום דבר אבל אינו כן כמבואר בדברי התוס' והרא"ש בפרק במה בהמה הביאן ב"י בסי' זה על מה שאמרו בגמרא ואדם מותר עם כולן כו' והקשו אפי' יהא אדם נמי אסור תקשה דמה כלאים שייך כיון שאינו מושך בעגלה וקרון דהא בשבת איירי וא"ל דאסור להנהיג אפילו לא ימשוך שום דבר דא"כ יהא אסור להוליך ולהזיז ממקומו שור פסולי המוקדשי' דחשיב כשני מיני' בפ' בתרא דמכות וי"ל דבלבד שלא יכרוך בחול קאמר ומיירי שמושכים שום דבר א"נ י"ל דחשיב משיכה מה שנושאים החבלים וכן מוכח בירושלמי שבשביל משא החבלים הוה החיוב עכ"ל וא"כ גם כאן שכ' הרמב"ם או הנהיגם כאחד פירושו שעושים שום מלאכה או משא החבל שנושאים ביחד גם בפירוש המשנה בפ"ח דכלאים כתב הרמב"ם דמה שאמרו המנהיג בכלאים חייב היינו שיש שם עגלות שנמשכות על ידיהם אלא שהרמב"ם ס"ל אפילו אם אין הכלאים קשורים ביחד אסור כשעושין מלאכה ביחד והרא"ש ס"ל דוקא כשהם קשורים ביחד וכן סיים הטור בשם אבי העזרי שאין צד איסור בדבר בהנהגה עד שיעשה מלאכה בשניהם ביחד וע"י קשירה עכ"ל אלא שראיתי למו"ח ז"ל שתמה על הטור שאומר שבלא מלאכה מותר אף בקשורים יחד שזה אינו דבקשורים יחד אע"פ שאין עושין בהם מלאכה אלא הנהיגן יחד ודאי אסור לד"ה כדתנן בפ"ח דכלאים המנהיג סופג את המ' כו' והאריך בזה לפרש דברי הטור דאז על ידי קשירה קאמר וכל זה אינו כמו שמבואר מדברי התוס' והרא"ש והרמב"ם כמו שכתבתי. וכיון שהאיסור הוא משום משוי החבל כמו שזכרנו נראה שאין לקשור ב' מיני עופות בחד חבל כדי שלא יברחו דהא כשמנענעים עצמם כדרך העופות שמזיזים עצמם ממקום למקום אפילו כשהם כפותים ואז נושאים חוט המשיחה שנקשרים בהם דהא גם בב' מיני עופות יש כלאי' כדאיתא סוף (מרובה) [הפרה] והעולם אינם יודעים להזהר מזה:
ו
<b>ולכן מותר לרוכב וכו'. </b>זה דעת הרא"ש ונ"ל שיש לאסור לישב בעגלה שהפרה קשורה בה והסוס מוליך את העגלה ויש למחות ביד הקצבים העושים כן ובדרישה למד זכות על הקצבים שאין עושין כן אלא לפי שעה באקראי בעלמא וחס ליה לאותו צדיק לומר כן דכאן הוא איסור דאורייתא ומה לי לפי שעה או לזמן מרובה על כן אין לסמוך על אותה הג"ה שהביא בדרישה בשם הר"ח כלל להתירה ויש למחות ביד הקצבים מלעשות כן כנ"ל:
ז
<b>עגלה המושכת בקרון. </b>פי' הרא"ש ור"ח דרך עגלה למשוך בקרון ואסור לקשור סוס בין בצדי הקרון בין מאחריו כדי ללמדו למשוך כו' והרמב"ם פירש במשנה פרק ח' דכלאים דעגלה היינו עגלה קטנה שיושב בה אדם והיא נמשכת על ידי הקרון שנקשרה בו והסוסים מוליכים הקרון ע"ש:
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/ט%22ז_על_יורה_דעה_רצז"