צרי היגון: הבדלים בין גרסאות בדף

ובאמת קראו הפלוסופים טובות העולם הזה ורעותיו טובות ורעות שאינם אמתיות כי כמה מאורעות יחשוב האדם שהוא טוב והוא רע באמת וכמה {{הערה|הגה"ה: כי העושר}}עושר הגיע לאדם וכמה מלכות גדול והיה זה להפסד גדול והיה זה להפסד גדול בגופו ושתאבד נפשו בקוצר חייו וגרם הרחקתו מהאל ית' ולהבדיל בינו ובין יצרו ואחריתו עדי אובד שיגיע היגיעה התמידית. וכמה עושר אדם וכמה מלכות שהוסר ממנה והיה כל זה להצלחת גופו ותקון נפשו במדות הטובות ואריכות ימיו וקרבו אל יוצרו ואחריתו ההצלחה התמידה והמנוחה ועל דרך כלל רוב מה שיחשבו ההמון שהוא טוב והוא רע אצל האמת ואין כוונתינו לבאר עתה אמיתת אלה הדברים. אמנם כוונתינו ההערה להרגל הנפש מיעוט ההתפעלות בהבינו בספרי המדות והמוסר ובתוכחת התוריות עד שתתחזק הנפש ותראה האמת אמת והשוא שוא ותתמעטנה הדאגות והאנחות ותסור המחשבה וההשתוממות ותשמח הנפש בכל ענין שתהיה האדם בו ובזה החקירה טובה מאד תתמעטנה המחשבות והדאגות ואפשר שיבטלו לגמרי בעת שישים זה האדם לנגד עיניו וזה כי כל מה שיחשוב האדם וידאג ויתחדש לו אנחה ויגון לא ימלט זה מהיות אחד משני דברים. או שיחשוב בדבר העבר כמי שיחשוב באבדת עושר שהיה לו או מיתת אדם שהיה יקר בעיניו. או שיחשוב בעניינים עתידים ליפול ויפחד וידאג למה שיחשוב וידמה שיפול עליו מהם נזק מהנזיקים וירא שמא יארע לו צרה או תבואיהו תלאה או יפגעהו פגע רע וידוע הוא אצל החקירה שכלית כי המחשב במה שעבר ואבד {{הערה|הגה"ה: כדמצינו בדוד המלך ע"ה אחר שמת הילד, קם מהארץ ורחץ וחלף שמלותיו, ולא עצב עוד כאשר עשה בעוד הילד חי, וכן השיב לעבדיו, ועתה מת למה זה אני צם, האוכל להשיבו.. שבמ"ש.}} כבר לא תועיל כלום בשום פנים והאנחה והדאגה על הדברים שתמו וכבר אבדו הם מחסירי הדעת ואין הפרש שידאג האדם על עושר או איזה דבר שהיה חביב לו שנאבד ממנו. או שידאג מפני שהוא נברא אדם ולא מלאך ולא כוכב או זולתו זאת מהמחשבות הנמנעות וכן מחשבת האדם בדבר שהוא ירא שמא יקרהו לזמן הבא גם {{הערה|הגה"ה: וכן גרסינן פרק הרואה (דף ס.) ת"ר מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי ועליו הכתוב אומר (תהלים קיב, ז) משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה', אמר רבא כל היכי דדרשת להאי קרא מרישיה לסיפיה מדריש מסיפיה לרישיה וגו' משמועה רעה לא יירא מה טעם נכון לבו בטוח בה' וגו'. עוד שם, ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון חזייה דקא מפחיד אמר ליה חטאה את דכתיב (ישעיהו לג, יד) פחדו בציון חטאים אמר ליה והכתיב (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד אמר ליה ההוא בדברי תורה כתיב יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא אתנח אמר ליה יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה דכתיב (איוב ג, כה) כי פחד פחדתי ויאתיני, והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב. א"כ נראה מדברי רז"ל שכלל וכלל אל יפחד וידאג אדם להבא כי בזה יגרם לו נזק והפסד ח"ו. שבמ"ש.}} זה הבל ורעות רוח כי כל מה שיירא האדם ממנו הוא אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה כמו שידאג כמו כן צריך שתשמח נפשו בבטחון השם בהוחילו ההפך ממה שירא כי זה כמו זה אפשר עכ"ל הרב ז"ל.

והנה גלוי וידוע כאשר הוכחנו כי הדאגה היא מחלת הנפש ולפעמים סיבה למיתת האדם פתאום וזה כשיגבר היגון על האדם ויתחזק בו, ושלמה ע"ה אמר {{ק|([[משלי יח יד]], בשינויים)}} נפש איש תכלכל מחליהו ורוח נכאה מי ישאנה, כלומר שחולי הנפש קשה מחולי הגוף כי הגוף כשיחלה תסבול הנפש ותחזק לשאת אותו אבל בחלות הנפש אין הגוף יכול לסבול חליו אך הוא נמס ואבד או יהיה ענין הפסוק כן רוח איש כלומר יצר לב האדם גורם אל האדם לכלכל ולזון להשאיר הדבר המחליא אותו והעניין שהוא ימשך אחר תאותו או אחר דאגתו נמצא הוא עצמו יפרנס ויכלכל דבר המחליאו ולא יחשוב האיש העושה זה שעושה לעצמו היזק מועט כי החולי כשיתיישב בגוף מי יוכל לשאת טרחו או מי יוכל להסירו ממנו, כלומר כשיגיע החולי בגוף ויתיישב בו עד שתהיה הרוח נכאה וחלושה מי ישאנה כלומר מי יוכל לסבול טורח החולי ההוא, וזה ידוע כי מי שידאג תמיד נופל בחלאים רעים {{הערה|הגה"ה: אמר רב, אנחה שוברת חצי גופו של אדם, שנאמר {{קטן|({{הפניה לפסוק|יחזקאל כא|יא}})}} ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים וגו', ור' יוחנן אמר אף כל גופו של אדם שנאמר {{קטן|({{הפניה לפסוק|יחזקאל כא|יב}})}} והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים. פרק הרואה (ברכות נח:) ובפרק אע"פ (כתובות סב.), שבמ"ש.}} וזכרו כי פלוסוף אחד אמר למלך זמנו כי הדאגה תמס לב האדם ורצה לנסות דבריו ויקח חיה אחת שאברי בטנה דומה לאברי בטן האדם ויחביא אותה במקום אפל והיו נותנים לה מאכל ומשתה כפי צרכה ולקץ הימים צוה לקרוע בטנה ולהוציא לבה וימצאו אותה שכחשה מאוד ולא נשאר לה אלא מעט ונמצא שזה היה ממה שהייתה דואגת על שבתה במקום ההוא וידע המלך כי אמת אמר לו הפילוסוף, ואמר הפילוסוף הנפש בעוד שתשמח תתחזק התנועה ותרתיח הדם ונתפזר בכל הגוף ויאדימו הפנים מפני זה וירבה הצחוק לרפיון הגידים והאיברים מחוזק הטבע ובעת שתדאג תשקוט הנפש ותכבה שלהבת תנועת הטבע ויתקבץ מכל אברי הגוף לחדרי {{הערה|הגה"ה: הגה"ה ח': בפרק חלק (סנהדרין ק:) מייתי מספר בן סירא, לא תעיל דויא בלבך דגברי גיברין קטל דויא הא שלמה אמרה {{קטן|({{הפניה לפסוק|משלי יב|כה}})}} דאגה בלב איש ישחנה, ר' אמי ור' אסי חד אמר ישיחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים.. שבמ"ש.}} הלב ונהפכו כל פנים לירקון לאבדן הדם מהם, ורוב פעמים גורם המות וזהו שאמרנו סבת השמחה והדאגה והחכם אמר מי שרוצה לחיות יכין לתלאות לב אמיץ. וצריך אדם שיבזה חייו ויאמין שמעשה העולם פעמים טוב ופעמים רע להפך ממה שירצה האדם והטוב והרע מעורב יחד בעולם וע"כ אמר בעל השיר כי הזמן נקרא עיר ההרס, כי הוא לדאגות ולתלאות ערש, ולא תאכל ממנו מתוק בלתי בלול עם האדם, והטוב שבו במזג מחרצנים ועד זג, יבא יציריו כשור אל טבח כי הוא יברך את הזבח.