צרי היגון: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 11:
חברו החכם הכולל בש"ם טו"ב ונקבר ב'''שם טוב בר יוסף פ'לאקיר.'''
וכאשר עיניכם יראו בהקדמות קריאת הספר שם מ'''שואל''' אבהן ובר אהבן במהו"רר '''שמעון''' זצ"להה בעל מחבר ההג"הה{{הערה|אגב: הרבה קטעים הוא חותם '''שבמ"ש''', שזה לכאורה ש'
את הכל עשה יפה ב'''עתו''' לפ"ק פ"ה ק"ק '''הענא''' בבית הדפוס של האדון '''יוהאן יאקב באוסנג'''.
שורה 67:
:יחיה ברשעו מחויב בפשעו, סקילה שריפה והרג וחנק.
'''ש'''מעו '''א'''לי '''ו'''האזינו '''ל'''דברי אנכי הצעיר בידעי היות גבורות הנפש על הצרות. ואומץ הלב בהתחדש הקורות. מדה חמודה ומעולה. מרוח השכל אצולה. ואינה מצויה אלא ביחידים. ולא תנוח אלא בשרידים. על כן כל איש אשר ידבנו רוח לאחוז בדרך החסידים. להיות לו סגלה. מדה טובה לחלק ולנחלה. אם ככסף יבקשנה. וכמטמונים יחפשנה ימלט מפח התוגה. אשר הלב מחלה וינצל מרשת הדאגה אשר הגוף מכלה. ולכך חובר זה הספר הנותן אמרי שפר. כשיקרה לאדם אחד מן המקרים. ושבר מהשברים. ישעשע במיליו. ויקל מעליו. וע"כ נקרא שמו '''צרי היגון''' לכל בר נש טוב והגון. צרי היגון ומרפא לאנחה. בו ימצאו גיל ושמחה. לאובד ולמרי נפש אתן מנחה. כל עיף הטרדות ויגע המקרים יתור בו מנוחה. ולמען זאת הספר הזה בדברי חז"ל חזקתיו ובמשלי הפילוסופים אמצתיו. ואספתי פארי דבריהם. וקבצתי נדחי אמריהם. זער שם זער שם. כדי שלא יקוץ בו הקורא ויאשימני אשם. ע"כ אחד מעיר ושנים ממשפחה העליתי להיות לדורשיהם מזומנים. ולחוקריהם נכונים. ואתחיל בדברי הנשר הגדול החכם המופלג {{הערה|הגהה: מצאתי זה בשער שלישי מספר אגרת אגדת המתחיל הגיע אל העבד הקטן משה עבד ה' מארץ ישמעאל דקרטב"י וכו' והרמז"ל חברו למלך אחד ממלכי הערב והעתיקו החכם ר' משה בן החכם רבי שמואל אבן תיבון ז"ל שנת חמשת אלפים וארבע לבריאת עולם. שבמ"ש. {לכאורה, ש'אול ב'ן מ'ורינו ש'מעון]}} הרמב"ם זלה"ה. וזה כי מלך זמנו שלח אליו שיכתוב לו רפואה לחוליות שארעו לו וזכר בכללם כי גברה עליו הדאגה והחרדה והיה מפחד מהמות וכתב לו בזה הענין דברים אלו מקצת תשובותיו וז"ל ועתה לא תמצא מאלו ההתפעליות ר"ל התפעלות הנפש כמו הדאגה והכעס {{הערה|הגהה: כמאמר שלמה המלך ע"ה, כי כעס בחיק כסילים ינוח [קהלת ז ט].}} והיגון שירשמו רושם גדול אלא באנשים שאין להם הבנה במוסרים ותוכחת התוריות. ולא במדות הפלוסופים כנשים וכנערים המנוערים מכל חכמה והפתאים מבני אדם כי לרפיון נפשם יחרדו ויפחדו וכשתבואם תלאה מהתלאות תגדל חרדתם {{הערה|הגהה: וזה כי אין יראת השם כיראת בשר ודם. כי מי שהוא ירא משום אדם או מלך או שר, עומד תמיד בפחד ורעדה, וזה סיבת קיצור ימיו. אבל הירא מהשם, לא די שהחרדה לא תקצר ימיו, אבל תוסיף ימים. אמר שלמה: יראת ה' תוסיף ימים (משלי י'). והרשעים שאין להם יראת השם לא די שלא יאריכון ימים אבל שנות רשעים תקצרנה. וכן אף על פי שמדרך הירא ורך הלבב להוליד בנים רכי לבב כמוהו, ושלא יעשר ולא יקום חילו, כי בהיותו מפחד תמיד לא יעשה חפצו כראוי, אמר דוד: אשרי איש ירא ה' במצוותיו חפץ מאוד גבור בארץ יהיה זרעו וגו' (תהלים קי"ב). כלומר: אשריו הירא השם, כי לא תקנהו תכונת היראה ההיא רכות הלבב אלא גבורה, עד שגבור בארץ יהיה זרעו וגו'. וגם מי שהוא חפץ במצוותיו ואף על פי שיוציא הוצאות בקיום המצוות, לא יחסר הונו, כי הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד (שם קי"ב) וזה להורות כי יראת השם אינה מקצרת ואינה ממעטת הממון ולא הימים, ואינה מסבבת המקרים הרעים כיראת בשר ודם. אמר שלמה: יראת ה' לחיים ושבע ילין בל יפקד רע (משלי י"ט). רוצה לומר: יראת השם יתברך לא תסבב המוות, אבל היא לחיים. וכן אין הירא חסר כל טוב, כי שבע ילין. וכן לא יירא מהמקרים, כי לא יפקד רע; מספר העיקרים מאמר ג' פרק ל"ד. שבמ"ש.}} ופחדם ויצעקו ויבכו ויקרחו ראשיהם וימרטו לחייהם ואפשר שיגדל דאגתם ופחדם עד אשר ימותו פתאום או אחר זמן מועט לפי שיתגבר עליהם היגון. וכן בעת שישיג
אמנם האנשים המלומדים במוסרים ותוכחת התוריות והמתענגים במדות הפילוסופיות הם מקנים להם חזק נפש וגבורה והם באמת גיבורים, עד אשר לא תתעלפנה נפשותיהם לדברים אלו אלא התפעלות מעט וכל מה שיהיה האדם יותר רגיל במדות החכמ' יהיה לו מיעוט התפעלות לשני העניינים ר"ל בשלוה ובחרדה עד אשר כשישיג טוב גדול מטובות העולם והם אשר יקראו הפילוסופים טובות מדומות לא יחרד עליו בשמחה רבה ואמנם יגיע לאדם זאת התכונה בחקרו אמיתת הדברים והבנת טבע הנמצא וידיעתו כי הגדול מטובות העולם אלו נשאר לאדם כל ימי חייו ואח"כ יעזבנו מה היא וכמו כן הגדולה מהרעות שבעולם בעת שיערוך אותה האדם אל מותו אשר אי אפשר מבלעדה תהיה רעה זו קלה מהמות בלי ספק ולא יחוש לזו הרעה אחרי שהיא קלה מהרעה שאי אפשר ממנה.
ובאמת קראו הפלוסופים טובות העולם הזה ורעותיו טובות ורעות שאינם אמתיות כי כמה מאורעות יחשוב האדם שהוא טוב והוא רע באמת וכמה {{הערה|הגה"ה: כי העושר}}עושר הגיע לאדם וכמה מלכות גדול והיה זה להפסד גדול והיה זה להפסד גדול בגופו ושתאבד נפשו בקוצר חייו וגרם הרחקתו מהאל ית' ולהבדיל בינו ובין יצרו ואחריתו עדי אובד שיגיע היגיעה התמידית. וכמה עושר אדם וכמה מלכות שהוסר ממנה והיה כל זה להצלחת גופו ותקון נפשו במדות הטובות ואריכות ימיו וקרבו אל יוצרו ואחריתו ההצלחה התמידה והמנוחה ועל דרך כלל רוב מה שיחשבו ההמון שהוא טוב והוא רע אצל האמת ואין כוונתינו לבאר עתה אמיתת אלה הדברים. אמנם כוונתינו ההערה להרגל הנפש מיעוט ההתפעלות בהבינו בספרי המדות והמוסר ובתוכחת התוריות עד שתתחזק הנפש ותראה האמת אמת והשוא שוא ותתמעטנה הדאגות והאנחות ותסור המחשבה וההשתוממות ותשמח הנפש בכל ענין שתהיה האדם בו ובזה החקירה טובה מאד תתמעטנה המחשבות והדאגות ואפשר שיבטלו לגמרי בעת שישים זה האדם לנגד עיניו וזה כי כל מה שיחשוב האדם וידאג ויתחדש לו אנחה ויגון לא ימלט זה מהיות אחד משני דברים. או שיחשוב בדבר העבר כמי שיחשוב באבדת עושר שהיה לו או מיתת אדם שהיה יקר בעיניו. או שיחשוב בעניינים עתידים ליפול ויפחד וידאג למה שיחשוב וידמה שיפול עליו מהם נזק מהנזיקים וירא שמא יארע לו צרה או תבואיהו תלאה או יפגעהו פגע רע וידוע הוא אצל החקירה שכלית כי המחשב במה שעבר ואבד {{הערה|הגה"ה: כדמצינו ...}}כבר לא תועיל כלום בשום פנים והאנחה והדאגה על הדברים שתמו וכבר אבדו הם מחסירי הדעת ואין הפרש שידאג האדם על עושר או איזה דבר שהיה חביב לו שנאבד ממנו. או שידאג מפני שהוא נברא אדם ולא מלאך ולא כוכב או זולתו זאת מהמחשבות הנמנעות וכן מחשבת האדם בדבר שהוא ירא שמא יקרהו לזמן הבא גם {{הערה|הגה"ה: וכן גרסינן פרק הרואה (דף
והנה גלוי וידוע כאשר הוכחנו כי הדאגה היא מחלת הנפש ולפעמים סיבה למיתת האדם פתאום וזה כשיגבר היגון על האדם ויתחזק בו, ושלמה ע"ה אמר {{ק|([[משלי יח יד]], בשינויים)}} נפש איש תכלכל מחליהו ורוח נכאה מי ישאנה, כלומר שחולי הנפש קשה מחולי הגוף כי הגוף כשיחלה תסבול הנפש ותחזק לשאת אותו אבל בחלות הנפש אין הגוף יכול לסבול חליו אך הוא נמס ואבד או יהיה ענין הפסוק כן רוח איש כלומר יצר לב האדם גורם אל האדם לכלכל ולזון להשאיר הדבר המחליא אותו והעניין שהוא ימשך אחר תאותו או אחר דאגתו נמצא הוא עצמו יפרנס ויכלכל דבר המחליאו ולא יחשוב האיש העושה זה שעושה לעצמו היזק מועט כי החולי כשיתיישב בגוף מי יוכל לשאת טרחו או מי יוכל להסירו ממנו, כלומר כשיגיע החולי בגוף ויתיישב בו עד שתהיה הרוח נכאה וחלושה מי ישאנה כלומר מי יוכל לסבול טורח החולי ההוא, וזה ידוע כי מי שידאג תמיד נופל בחלאים רעים {{הערה|הגה"ה: אמר רב אנחה...}}וזכרו כי פלוסוף אחד אמר למלך זמנו כי הדאגה תמס לב האדם ורצה לנסות דבריו ויקח חיה אחת שאברי בטנה דומה לאברי בטן האדם ויחביא אותה במקום אפל והיו נותנים לה מאכל ומשתה כפי צרכה ולקץ הימים צוה לקרוע בטנה ולהוציא לבה וימצאו אותה שכחשה מאוד ולא נשאר לה אלא מעט ונמצא שזה היה ממה שהייתה דואגת על שבתה במקום ההוא וידע המלך כי אמת אמר לו הפילוסוף, ואמר הפילוסוף הנפש בעוד שתשמח תתחזק התנועה ותרתיח הדם ונתפזר בכל הגוף ויאדימו הפנים מפני זה וירבה הצחוק לרפיון הגידים והאיברים מחוזק הטבע ובעת שתדאג תשקוט הנפש ותכבה שלהבת תנועת הטבע ויתקבץ מכל אברי הגוף לחדרי {{הערה|הגה"ה: בפרק חלק ...}}הלב ונהפכו כל פנים לירקון לאבדן הדם מהם, ורוב פעמים גורם המות וזהו שאמרנו סבת השמחה והדאגה והחכם אמר מי שרוצה לחיות יכין לתלאות לב אמיץ. וצריך אדם שיבזה חייו ויאמין שמעשה העולם פעמים טוב ופעמים רע להפך ממה שירצה האדם והטוב והרע מעורב יחד בעולם וע"כ אמר בעל השיר כי הזמן נקרא עיר ההרס, כי הוא לדאגות ולתלאות ערש, ולא תאכל ממנו מתוק בלתי בלול עם האדם, והטוב שבו במזג מחרצנים ועד זג, יבא יציריו כשור אל טבח כי הוא יברך את הזבח.
| |||