צרי היגון: הבדלים בין גרסאות בדף

[[כושל יקימון מליך וברכים כרעות תאמץ]] [איוב ד ד]

'''ש'''בח '''א'''הלל '''ו'''אזמר '''ל'''אל נורא הבורא כל נברא מעביר אפילה ומביא אורה. משגב בצרה. משמיע אחר מספד וקינה. קול זמרה ורינה. המוציא יצריויצוריו מאפילה ומבור הדאגה. מעלה משאול היגון והתוגה. לשמחת אור נוגה. אהודנו על כל מעשיו הנפלאים. וארוממנו על פעולתיו הנוראים. בכל מקום ופינה. דיהיב חכמתא לחכמיןלחכימין ומנדעא ליודעי בינה. לבחור דרך סלולה ואורח ישרה. לשמוע לדברי חכמים המגינים מכל דאגה ופחד וצרה.

אמר החכם מהמדות המאושרות. אשר מפז יקרות הם ממדות גבורי החכמה. ואבירי המזימה אשר לא ירעשו מרוח סערות התלאות. ולא ירגזו לקול שאון ותשואות. יהא האדם חזק ואמץואמיץ לשאת כובד צרותיו. ורחב לב להרחיבלהכיל קורותיו. ולסבול עול ילדי הזמן. לא ילכד ברשת הדאגה אשר לו טמן. אמיץ לבו. ילעג לסוס האיד ולרכבו. עב התוגות לא תחשיך שמש תכונתו. יצא כזהב בבחון אש התלאות אותו. וכל המוצאתהמוצאות אותו לא ותפעלוהויתפעלוהו. הימים בשמחתם לא יפתוהו. גם באנחתם לא יחלידוהויחרידוהו. לא ירגזוהו באבלם. לא ישמחוהו בגילם. יודע כי אחרית שמחה. יגון ואנחה. וכל גיל ליגון ישוב. ונופת הזמן לחמת עכשוב. והנפש הטהורה התמימה והברה. יצר התאוה לא טמאוה. והבלי הזמן לא השיאוה. כהבל וריק נחשב לה הפגעים ותהפוכות הזמן ללבה שעשועים. יודעת כי טבע היצורים להתחדש בהם פגעים ומקרים. ויצברו אותם חמרים חמרים. ומי האיש אשר לא נכשל ונלכד בתחבולות הזמן וכבליו. אשר ניצול ונמלט שלא עלה עליו. תלאות ומצוקות. ולא הקיפוהו שאגות וצעקות. וחיצי הזמן לא השיגוהו. ופגעי העולם לא הלאוהו. אין אחד נמלט. אשר שר הדאגה עליו לא ישלט. ע"כ האנשים אשר נאצל עליהם מרוח חכמה ועלו למרום השכל והמזימה. ובאו להיכל הדעת פנימה. וחקרו המשתריםהמסתרים. וירדו לעמק אמתת הדברים. לדעת תהפוכות הזמן ותולדותיו. והשכילו תוצאותתוצאותיו ומסבותיו. וכי פעם להטובלהטיב ופעם להרע. פעם יוסיף ופעם יגרע. מעת הכירו אלה חזקו מצור ליבתיהםלבותיהם. ואמצו לשמור נפשותיהם. לבלתי יחרידו בבא התלאות. וירגזו בהתחדש התשואות.

בכאןובכאן אעורר דברי המשורר. המתחיל וגומר. ויפתח פיו ואומר:

:היה מראה זרוע עם גבורה כעתבעת מקרה ופגע רע יאונך:

:ויום רעה בלב עלז תקבל ביוםכיום טובה וכבה את חרונך:

:תאמץ לב לבל ימס כדונג ביום אידך וצער דאבינךדאבונך:

:והיום אל תהי חרד לשוברךלשברך ואל יהיה למחר יום אסונך:

:והוחיל רחמי בוראך בצוקך ועת מגור וצדוצר קוה לקינךלקונך:

:כחרבבחרב דעתך החרב דאגות וללחום בם יהא שכלך אז?נךאזינך:

:ואל תבכה לפירוד אח וגואל לפה יד שים ותן פוגהפוגת לעינך:

:ובתלאה בחכחהבחכמה בין ותועיל כטיולך במו פרדס וגנך:

:הכי רדפו ילידי הזמן רק, לכל נכבד ואיש דעת וחכמה.

:ואם יתעללויתעוללו גם בך בני יום, בעת הכך זמן מכה עצומה.

:זמן שר יחנק, ועבד מפנק, ובו צר ואויב כאריה יונקיזנק.

'''ש'''מעו '''א'''לי '''ו'''האזינו '''ל'''דברי אנכי הצעיר בידעי היות גבורות הנפש על הצרות. ואומץ הלב בהתחדש הקורות. מדה חמודה ומעולה. מרוח השכל אצולה. ואינה מצויה אלא ביחידים. ולא תנוח אלא בשרידים. על כן כל איש אשר ידבנו רוח לאחוז בדרך החסידים. להיות לו סגלה. מדה טובה לחלק ולנקלהולנחלה. אם ככסף יבקשנה. וכמטמונים יחפשנה ימלט מפח התוגה. אשר הלב מחלה וינצל מרשת הדאגה אשר הגוף מכלה. ולכך חובר זה הספר הנותן אמרי שפר. כשיקרה לאדם אחד מן המקרים. ושבר מהשברים. ישעשע במליובמיליו. ויקל מעליו. וע"כ נקרא שמו '''צרי היגון''' לכל בר נש טוב והגון. צרי היגון ומרפא לאנחה. בו ימצאו גיל ושמחה. לאובד ולמרי נפש אתן מנחה. כל עוףעיף הטרדות ויגע המקרים יתור בו מנוחה. ולמען זאת הספר הזה בדברי חז"ל חזקתיו ובמשלי הפילוסופים אמצתיו. ואספתי פארי דבריהם. וקבצתי נדחי אמריהם. זער שם זער שם. כדי שלא יקוץ בו הקורא ויאשימני אשם. ע"כ אחד מעיר ושנים ממשפחה העליתי להיות לדורשיהם מזומנים. ולחוקריהם נכונים. ואתחיל בדברי הנשר הגדול החכם המופלג הרמב"ם זלה"ה. וזה כי מלך זמ?ניזמנו שלח אליו שיכתוב לו רפואה לחוליות שארעו לו וזכר בכללם כי גברה עליו הדאגה והחרדה והיה מפחד מהמות וכתב לו בזה הענין דברים אלו מקצת תשובותיו וז"ל ועתה לא תמצא מאלו ההתפעליות ר"ל התפעלות הנפש כמו הדאגה והכעס והיגון שירשמו רושם גדול אלא באנשים שאין להם הבנה במוסרים ותוכחת התוריות. ולא במדות הפלוסופים כנשים וכנערים המנוערים מכל חכמה והפתאים מבני אדם כי לרפיון נפשם יחרדו ויפחדו וכשתבואם תלאה מהתלאות תגדל חרדתם ופחדם ויצעקו ויבכו ויקרחו ראשיהם וימרטו לחייהם ואפשר שיגדל דאגתם ופחדם עד אשר ימותו פתאום או אחר זמן מועט לפי שיתגבר עליהם היגון. וכן בעת שישיג {{הערה|הגהה: וזה}}אחד מאלו טוב מטובות העולם תגדל שמחתו בו ויחשוב למיעוט דעתו כי השיג טוב גדול מאוד ותרבה גילתו ושמחתו ברוב תענוג מה שהשיג ויגדל צחקו עד אשר ימותו קצתם מרוב השמחה מפני שהחום הטבעי מתפזר פתאום בכל הגוף ויצא חוץ למקומו כמו שדברו בזה חכמי הטבע וסבת כל זה רפיון הנפש וסכלותה באמת הדברים.

אמנם האנשים המלומדים במוסרים ותוכחת התוריות והמתענגים במדות הפלוסופיותהפילוסופיות הם מקנים להם חזק נפש וגבורה והם באמת גיבורים, עד אשר לא תתעלפנה נפשותיהם לדברים אלו אלא התפעלות מעט וכל מה שיהיה האדם יותר רגיל במדות החכמ' יהיה לו מיעוט התפעלות לשני העניינים ר"ל בשלוה ובחרדה עד אשר כשישיג טוב גדול מטובות העולם והם אשר יקראו הפלוסופיםהפילוסופים טובות מדומות לא יחרד עליו בשמחה רבה ואמנם יגיע לאדם זאת התכונה בחקרו אמתתאמיתת הדברים והבנת טבע הנמצא וידיעתו כי הגדול מטובות העולם אלו נשאר לאדם כל ימי חייו ואח"כ יעזבנו מה היא וכמו כן הגדולה מהרעות שבעולם בעת שיערוך אותה האדם אל מותו אשר אי אפשר מבלעדה תהיה רעה זו קלה מהמות בלי ספק ולא יחוש לזו הרעה אחרי שהיא קלה מהרעה שאי אפשר ממנה.

ובאמת קראו הפלוסופים טובות העולם הזה ורעותיו טובות ורעות שאינןשאינם אמתיות כי כמה מאורעות יחשוב האדם שהוא טוב והוא רע באמת וכמה {{הערה|הגה"ה: כי העושר}}עושר הגיע לאדם וכמה מלכות גדול והיה זה להפסד גדול והיה זה להפסד גדול בגופו ושתאבד נפשו בקוצר חייו וגרם הרחקתו מהאל ית' ולהבדיל בינו ובין יצרו ואחריתו עדי אובד שיגיע היגיעה התמידית. וכמה עושר אדם וכמה מלכות שהוסר ממנה והיה כל זה להצלחת גופו ותקון נפשו במדות הטובות ואריכות ימיו וקרבו אל יוצרו ואחריתו ההצלחה התמידה והמנוחה ועל דרך כלל רוב מה שחישבושיחשבו ההמון שהוא טוב והוא רע אצל האמת ואין כוונתינו לבאר עתה אמיתת אלה הדברים. אמנם כוונתינו ההערה להרגל הנפש מיעוט ההתפעלות בהבינו בספרי המדות והמוסר ובתוכחת התוריות עד שתתחזק הנפש ותראה האמת אמת והשוא שוא ותתמעטנה הדאגות והאנחות ותסור המחשבה וההשתוממות ותשמח הנפש בכל ענין שתהיה האדם בו ובזה החקירה טובה מאד תתמעטנה המחשבות והדאגות ואפשר שיבטלו לגמרי בעת שישים זה האדם לנגד עיניו וזה כי כל מה שיחשוב האדם וידאג ויתחדש לו אנחה ויגון לא ימלט זה מהיות אחד משני דברים. או שיחשוב בדבר העבר כמי שיחשוב באבדת עושר שהיה לו או מיתת אדם שהיה יקר בעיניו. או שיחשוב בעניינים עתידים ליפול ויפחד וידאג למה שיחשוב וידמה שיפול עליו מהם נזק מהנזיקים וירא שמא יארע לו צרה או תבואהותבואיהו תלא'תלאה או יפגעהו פגע רע וידוע הוא אצל החקירה {{הערה|אולי שכלות.}}שכלית כי המחשב במה שעבר ואבד {{הערה|הגה"ה: כדמצינו ...}}כבר לא תועיל כלום בשום פנים והאנחה והדאגה על הדברים שתמו וכבר אבדו הם מחסירי הדעת ואין הפרש שידאג האדם על עושר או איזה דבר שהיה חביב לו שנאבד ממנו. או שידאג מפני שהוא נברא אדם ולא מלאך ולא כוכב או זולתו זאת מהמחשבות הנמנעות וכן מחשבותמחשבת האדם בדבר שהוא ירא שמא יקרהו לזמן הבא גם {{הערה|הגה"ה: וכן גרסינן פרק הרואה (דף סו) ת"ר מעשה בהלל הזקן...}}זה הבל ורעות רוח כי כל מה שיירא האדם ממנו הוא אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה כמו שידאג כמו כן צריך שתשמח נפשו בבטחון השם בהוחילו ההפך ממה שירא כי זה כמו זה אפשר עכ"ל הרב ז"ל.

והנה גלוי וידוע כאשר הוכחנו כי הדאגה היא מחלת הנפש ולפעמים סיבה למיתת האדם פתאום וזה כשיגבר היגון על האדם ויתחזק בו, ושלמה ע"ה אמר [[???|נפש איש תכלכל מחליהו ורוח נכאה מי ישאנה]] כלומר שחולי הנפש קשה מחולי הגוף כי הגוף כשיחלה תסבול הנפש ותחזק לשאת אותו אבל בחלות הנפש אין הגוף יכול לסבול חליו אך הוא נמס ואבד או יהיה ענין הפסוק כן רוח איש כלומר יצר לב האדם גורם אל האדם לכלכל ולזון להשאיר הדבר המחליא אותו והעניין שהוא ימשך אחר תאותו או אחר דאגתו נמצא הוא עצמו יפרנס ויכלכל דבר המחליאו ולא יחשוב האיש העושה זה שעושה לעצמו היזק מועט כי החולי כשיתיישב בגוף מי יוכל לשאת טרחו או מי יוכל להסירו ממנו, כלומר כשיגיע החולי בגוף ויתיישב בו עד שתהיה הרוח נכאה וחלושה מי ישאנה כלומר מי יוכל לסבול טורח החולי ההוא, וזה ידוע כי מי שידאג תמיד נופל בחלאים רעים {{הערה|הגה"ה: אמר רב אנחה...}}וזכרו כי פלוסוף אחד אמר למלך זמנו כי הדאגה תמס לב האדם ורצה לנסות דבריו ויקח חיה אחת שאברי בטנה דומה לאברי בטן האדם ויחביא אותה במקום אפל והיו נותנים לה מאכל ומשתה כפי צרכה ולקץ הימים צוה לקרוע בטנה ולהוציא לבה וימצאו אותה שכחשה מאוד ולא נשאר לה אלא מעט ונמצא שזה היה ממה שהייתה דואגת על שבתה במקום ההוא וידע המלך כי אמת אמר לו הפלוסוףהפילוסוף, ואמר הפלוסוףהפילוסוף הנפש בעוד שתשמח תתחזק התנועה ותרתיח הדם ונתפזר בכל הגוף ויאדימו הפנים מפני זה וירבה הצחוק לרפיון הגידים והאיברים מחוזק הטבע ובעת שתדאג תשקוט הנפש ותכבה שלהבת תנועת הטבע ויתקבץ מכל אברי הגוף לחדרי {{הערה|הגה"ה: בפרק חלק ...}}הלב ונהפכו כל פנים לירקון לאבדן הדם מהם, ורוב פעמים גורם המות וזהו שאמרנו סבת השמחה והדאגה והחכם אמר מי שרוצה לחיות יכין לתלאות לב אמיץ. וצריך אדם שיבזה חייו ויאמין שמעשה העולם פעמים טוב ופעמים רע להפך ממה שירצה האדם והטוב והרע מעורב יחד בעולם וע"כ אמר בעל השיר כי הזמן נקרא עיר (ההסר) {{הערה|כך הוגה בצד הדפוס שסרוק בהיברו בוקס.}}[ההרס], כי הוא לדאגות ולתלאות ערש, ולא תאכל ממנו מתוק בלתי בלול עם האדם, והטוב שבו במזג מחרצנים ועד זג, יבא יציריו כשור אל טבח כי הוא יברך את הזבח.

אמרו חכמיםהחכמים הנעימים. אשר דברו על תולדות הימים. כי העולם הזה כדמות מסגר. ובו החרש והמסגר כגר. ופניו בטמון חלושחבוש וערום יעלהו הזמן מבלי לבוש. ומי שיבחן העולם הזה ימצאהו אויב בכסות אוהב לבוש. ועוד אמר חכם אחד כי הזמן עיט צבוע. ותבל דומה לגשר רעוע. ותחתיו נחל שוטף עמוק ונתון בו חבל גרוע. והדולה עצל וצרוע. והדלי רצוץ וקרוע. ואם בא לדלות תשבר כד על המבוע.

תבל בשמו הידוע ידמה אל ג- שר רועערעוע

דולה עצל ימיו כצל ראשו פרוע איש (צורע) [צרוע]