מאמרי הראיה/המספד בירושלים: הבדלים בין גרסאות בדף

והנה מתחילה הוכנו ב' הכוחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל: אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה. וכמו בתחילה מעשי אבות סימן לבנים יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר, לחם לפי הטף בעת שגם כן כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומכל מקום ידע כוח קדושתו. ודוקא על ידי זה היתרון, אין עשו נופל כי אם ביד בניה של רחל, כענין מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא. ויהודה מיוחד לכוח ישראל המיוחד {{פסוק|היתה יהודה לקדשו|תהילים|קיד|ב}} ועל אוהל יוסף נאמר {{פסוק|אוהל שיכן באדם|תהילים|עח|ס}}. והנה תכלית בחירת מלכות בית דוד היה שיהיו ב' הכוחות נכללים כאחד, ולא די שלא יהיו סותרים זה את זה כי אם עוד עוזרים זה לזה. ואמרו ז"ל במדרש שנאמר בדוד {{צפסוק|אדמוני|שמואל א|טז|יב}} כמו שנאמר בעשו, אלא שנוסף בו {{צפסוק|יפה עינים}} {{שם|שם=שמואל א טז יב}} ומדעת סנהדרין הורג. קיבוץ הגבורה החומרית וכל התלוי בה, לתוקף עם וממלכה גדולה ואדירה רבתי בגוים, עם העילוי הרוחני היותר מרום וקדוש.

ולולא שגרמו עוונות וישראל מאסו במלכות בית דוד עד שנחלקה האומה, עשרת השבטים שאפרים שהוא כוח יוסף בפ"ע, ויהודה בפ"ע, היה הכל מאוחד בכוח אחד על ידי עץ יהודה שהיה כולל גם כן כוחו של יוסף, {{צפסוק|ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה|תהלים|מז|ד}}. וע"יועל ידי קיבוץ ב' הכוחות יחדיו היו שניהם מתעלים; הכוח החומרי היה מתעדן ומתקדש מצד קרבתו אל הקדושה המיוחדת לישראל, והכוח הרוחני היה מתחזק ומתאמץ בכוח חיים מלא ואדיר כדי לגלות הודו ותפארתו על ישראל, עד שקרני הודו היו מאירים גם כן על העולם כולו, וכמו שיהיה לעתיד לבוא {{צפסוק|והיה שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד|ישעיהו|יא|י}}. לא מלחמה בין שני כוחות מתנגדים כי אם מנוחה שלמה, שהוא הכבוד היותר עליון ונישא. אמנם עוונותינו הטו אלה, שנתחלקה מלכות בית דוד וכל אחד מן הכוחות השונים, שהיו ראויים להתאחד דווקא, התחיל להתפתח בפ"ע, כאילו דבר אין לו עם משנהו, ומזה יצא מה שיצא להפסד כללי לשני העניינים בעונותינו הרבים.

אפרים, שנוסד ע"י ירבעם שהופקד מתחילה על סבל בית יוסף מפני כשרונו המעשי, {{צפסוק|וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף|מלכים א|יא|כח}}, פנה לגמרי מהקדושה העליונה המיוחדת לישראל, {{צפסוק|ואותי השלכת אחרי גויךגוך}} {{שם|מלכים א|יד|ט}}. ומזה יצא הסילון הממאיר, חטא עבודה זרה שגרם להתפתחות הנטיה של השווי שיש בישראל לעמים לצד הרע והגרעון, עד מידת {{צפסוק|אפרים בעמים הוא יתבולל אפרים היה עוגה בלי הפוכה|הושע|ז|ח}}. ויהודה, בחסור לו הצד המעודדו בחומריותו, היה צריך להשלמה רוחנית גדולה ואדירה שתספיק להמציא גם כן את הצד החסר החומרי, וכיון שלא עלה למעלה זו נתבזבז הכוח הרוחני גם כן עד שלא החזיק מעמד ו"{{פסוק|כשל גם יהודה עמם",|הושע|ה|ה}} ו"{{פסוק|לשונם ומעלליהם אל ד' למרות עני כבודו"|ישעיהו|ג|ח}}. והנה גם אחרי הפירוד, אם היו על כל פנים מתאחדים לדעת שכל אחד יסגל לו את נטייתו הפרטית אבל באופן שיקבלו זה מזה את הצדדים הטובים – ויהודה יקבל מאפרים את הדרכים והנטיות המוכשרות בו לשכלול האומה בתוקף חומריותה ואנושיותה הכללית, ואפרים יקבל מיהודה את הכוח העליון המיוחד לישראל בדרכי קדושה, מתורה ומידות קדושות והכשרה לנבואה ורוח הקודש למיוחדים לזה – היה המחץ הולך ומתרפא.

אלא שכיון שנחלקו חלוק ממלכה. ועל ידי ההשפעה המאחדת הלא הדבר מחוייב שהצד הגובר יהיה לו המצב העליון הרוחני המיוחד לישראל, שהיא הנשמה המאחדת ומחיה את הגוף. וזה לא רצה ירבעם, על כן היתה התכנית הפנימית של ציור אפשרות ההתאחדות עם המניעה מצד חפץ ההתנשאות שלא במשפט. מה שאמרו חז"ל, שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו: "חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן" {{הפניה-גמ1|סנהדרין|קב|א}}, יחדיו תשכללו את האומה הישראלית להביאה לתכליתה להיות לעם לד' אלהי ישראל, להיות גם כן ראויה להיות לאור גויים". שהצדדים השווים לכל האדם אשר על פני האדמה גם כן ראויים להיכנס בבניין, אמנם על שאלת "מי בראש" מוכרחת התשובה לבוא "בן ישי בראש", כי מבלעדי הכרת השליטה העליונה של הצד הרוחני, {{צפסוק|כי חלק ד' עמו, יעקב חבל נחלתו|דברים|לב|ט}}, אז אפסה כל תעודה לישראל חלילה, והנם המעט מכל העמים וראויים יותר מכולם להרס וכליון חלילה, אבל שרירות הלב גרמה שאמר "א"ה לא בעינא", ומזה נמשכה השלשלת של צרותיהן של ישראל ופיזורם, ותכלית מרוק הגלות עד עת קץ.

על כן עומד בכל משך זמן הגלות המצב הכללי של האומה בדרך ניגודי של אלה שני הכוחות. שלפעמים מתגלה נטיה לחוזק הלאומי החומרי ויתר הצרכים האנושיים הכוללים, שנובע בעיקרו מיסוד הנטיה המיוחדת ליוסף ואפרים, ולפעמים מתנערת הנטיה הרוחנית לקיומה של תורה והפרחת הצד הרוחני המיוחד לישראל, להרים קרן ביראת ד', באהבתו ובאהבתה של תורה ודרכיה. ובאשר ש"{{פסוק|כמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו לפי שאול"|תהלים|קמא|ז}} והכוח המאחד המקיף את פועלי הנטיות ליסוד אחד, להיות משפיעים ומושפעים ביחד כל אחד לפי ערכו, ולאחד ההנהגה בהגברת הצד הרוחני באופן שהוא יהיה המחזק והנותן חיים לכל יתר החלקים, ככוח חיי הנשמה המחיה את הגוף לכל חלקיו. ובאשר אי אפשר לאומתנו שתבוא לתעודתה הרוממה לשאת בגאון עוז שם ד' הנקרא עליה כי אם בהשתלמה בתכלית ההכשר בשני חלקיה: הכללי חלק יוסף, והפרטי חלק יהודה, מלכות בית דוד, שמחוזק כוחו הפרטי כולל הוא גם כן את הצד הכללי, "אדמוני עם יפה עינים".

והנה התכונה של החיבה הלאומית נתגלתה באחאב שחיבב מאד את ישראל. ואחז מעשה אבותיו עמרי שהוסיף עיר אחת בארץ ישראל, ו"דורשי רשומות אמרו כולם באים לחיי העולם הבא, 'לי גלעד', זה אחאב שנפל בגלעד", שהיה מעמיד פנים במלחמה, גם אחר שנחתו בו החצים, כדי שלא להבעית את ישראל. אומץ רוח כזה בא מאהבה יתירה ונפלאה, גם כיבד את התורה מפני שעכ"פ שמר את כבוד האומה כלפי חוץ, לפני בן הדד, ועכ"ז לא הכיר ערכה של תורה וקדושת השי"ת המיוחדת שבה כל יתרונם של ישראל. ע"כ הלך בדרכי איזבל ובחוקות התועבות של גויי הארץ לפי המידה שהיתה שולטת אז ברוח הזמן. לעומת זה יאשיהו הגביר את הצד הרוחני עד אין דומה בכל המלכים כעדות הכתוב, "{{פסוק|וכמוהו לא היה, לפניו, מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו"|מלכים ב|כג|כה}}, עד שלא רצה כלל להיות יחס ישראל עם אומות העולם, ובזה ויתר ע"ד ירמיהו הנביא שצוה מפי ד' להניח לעבור בארץ ישראל את חיל מצרים. ע"כ באחאב ויאשיהו התכנסו ב' הנקודות, של יוסף ושל יהודה, כח משיח בן יוסף ובן דוד.

ע"כ בהסרת העיוות הבא מחסרון הכנת האומה, שלא תשתמש בכוחותיה המתגלים ביחידי הסגולה לטובה כראוי, לעת קץ הכיר כי היה אפשר לאחד ב' הכחותהכוחות יחד בהיות ההכרה שלמה, א"כ יגדל ההספד בצירוף ב' הנטיות. כפי תכלית רחוקן בפועל, כן תהיה קרבתן והכרת זיקוקן זה לזה, ויכפל כמספד אחאב ויאשיהו גם יחד, לתן לקח להבא לאחד את הכוחות, להשכיל להעמידם במערכה הגונה המביאה לטובה כללית. והנה באמת כ"ז הפירוד, שהאומה אינה מוכשרת לאחד הכוחות, וכ"א מחליש את חברו, ההנהגה הולכת שאין כל נפש מסוגלת לקבל כי אם נטיה אחת, ע"כ לפעמים יבוא הפסד מוסרי או מדעי אם נעמול להכניס ב' הנטיות בבת אחת. אבל ההתפרדות העמוקה, הלא היא שורש המחלוקת בישראל, ע"כ אע"פ שהנביא דיבר ברמז, מ"מ תרגם יונתן בן עוזיאל וגילה הדבר יותר, ועי"ז נזדעזעה ארץ ישראל ת"פ על ת' פרסה, כי כ"ז שלא הוכשר הדור להשוות הנטיות ולכוללם, כ"א נכוה מחברו. ומ"מ התחזק יונתן בן עוזיאל ואמר "גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד ב"א עשיתי כ"א שלא ירבה מחלוקת בישראל", והפתח השכלי יכשיר הדעות לבקש עצות איך ללכת בעקבות שתי ההכנות, ששתיהן נחוצות.