מאמרי הראיה/המספד בירושלים: הבדלים בין גרסאות בדף

והנה חז"ל אמרו שהספד זה יהיה על משיח בן יוסף שנהרג. וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם. אמנם כשם שיצר השם יתברך באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו וכן הכוחות המחזיקים כוח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה – ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכוחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ברוך הוא בעולמו – כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכוחות; הכוח המקביל לערך הגוף האנושי השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לד' אלקי ישראל ולהיות גוי אחד בארץ לאור הגויים, והצד השני עצם הכוח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שוים להם בגופניות כאשר האדם שוה בכוח החיים שבו לאחד הבעלי חיים, והצד השני הוא העניין המתייחד לישראל עצמם שעל זה נאמר {{צ|ד' בדד ינחנו ובגויים לא יתחשב}} {{מקור|במדבר רבה כ יט}} מצד תורת ד' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש.

והנה מתחילה הוכנו ב' הכוחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל: אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה. וכמו בתחילה מעשי אבות סימן לבנים יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר, לחם לפי הטף בעת שגם כן כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומכל מקום ידע כוח קדושתו. ודוקא על ידי זה היתרון, אין עשו נופל כי אם ביד בניה של רחל, כענין מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא. ויהודה מיוחד לכוח ישראל המיוחד, {{צפסוק|היתה יהודה לקדשו|תהילים|קיד|ב}}, ועל אוהל יוסף נאמר {{צפסוק|אוהל שיכן באדם|תהילים|עח|ס}}. והנה תכלית בחירת מלכות בית דוד היה שיהיו ב' הכוחות נכללים כאחד, ולא די שלא יהיו סותרים זה את זה כי אם עוד עוזרים זה לזה. ואמרו ז"ל במדרש שנאמר בדוד {{צ|אדמוני}} כמו שנאמר בעשו, אלא שנוסף בו {{צ|יפה עינים}} ומדעת סנהדרין הורג. קיבוץ הגבורה החומרית וכל התלוי בה, לתוקף עם וממלכה גדולה ואדירה רבתי בגוים, עם העילוי הרוחני היותר מרום וקדוש.

והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר, ומצד חסרון הכשרתו אין הכחות מתאחדים, להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי לישראל אינו כ"א בסיס ליסודו המיוחד, וע"כ צריך שתהיה ההנהגה מכוונת לתכלית ההתעלות המיוחדת, ולהיות מושפעת הרבה מהסגולה של יחידי הדור צדיקים וחכמי תורה, ולעומת זה ההכרה שהחפץ לחזקם של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, עם כל צרכיה החומריים, שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה, גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים, שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיגש{{ב|המנהיג הראשי<ref>|רומז להרצל</ref>}} נפל חלל מעוצר רעה ויגון.<br />

אז יתקים בנו מקרא שכתוב "ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי" כי הכנת התשובה הלא צריכה להיות מצדנו, ואין התשובה מתקימת באמת כ"א כשהכוחות המצויות באומה ושאפשר להם להיות נמצאים, יהיו בכל תקפם, ועם עז החיים יהיו מוסבים אל הטוב, ואז נהיה מוכשרים לחפץ העליון להיות "עטרת תפארת ביד ד'" וצניף מלוכה בכף אלקים". ורב יוסף עצמו, שאמר שעמד על מקרא זה ע"י תרגומו, קבל ע"ע לראות בחבלי משיח, תחת אשר אחרים מחכמי ישראל אמרו "ייתי ולא אחמיניה" בתגבורת החבלים הרוחניים, שבהכרח יבואו בתגבורת התביעות לבצר את החומריות שנעזבה הרבה במשך הגלות, שעיקרו בא לחזק ולהציל את הרוחניות, "לכלא הפשע ולהתם חטאות" ע"כ אמר "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". "חמריה" הנטיה לעניני החומר הלאומי הוא ג"כ מחשיך ומונע, לפי המצב הנהוג, את ההתעלות הרוחנית. אמנם אם לא היתה הנטיה יוצאת בזעף גדול, עד כדי להתפשט בנטיה חומרית יתירה ובלתי הגונה כלל לישראל, היה נח לקבלה, ואם לא הנטיה הקיצונה, לא היה רוח התורה מעיק לה, ולא היתה יוצאת התנגדות חצפנית על יסודה של תורה, לבקש לסמות עינו של עולם. אבל הכופתא, הנטיות הגסות שהן חרפת האדם גם באומות העולם, הם גורמות לעשות טולא להחשיך את המאורות הצחות השכליות הנובעים ממקורה של תורה. אמנם התחזק ר"י שסוף כל אלה הוא להכנע מאורה של תורה ודעת אלקים, ע"כ ייתיב בטולא דכופתא דחמריה, ובעצם חושך הצל, השית כליל צילו בתוך צהרים, ידליק הוא נר מצוה ואור תורה, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ויהפך ג"כ הרע לטוב, והקללה לברכה. ע"כ אמרו בזוהר בראשית ד"רב מתיבתא אשר בהיכלא דמשיחא אמר, מאן דלא הפיך מרירא למתיקא וחשוכא לנהורא לא ייתי הכא", כי יסוד הכשר דורו של משיח הוא להשתמש בכל הכחות היותר גסות לצד הטוב והקדושה היחידית שנתעטרו בה ישראל.

<center>{{תוכן עניינים שטוח}}</center>