ביאור:מעומד/נסתרות/קבלה/אייבשיץ/ואבא היום אל העין: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 13:
= פרק ראשון =
== פתיחה ==
לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה
{{הע-שמאל|להשלים ולהביא המקורות. החלק הראשון חסר מכתב היד ונמצא במאמרו של פאבל מצ'ייקו}}
ואבא היום אל עין החכמה,
וראשון נאמר בזהר וזה לשונו:
::אוף איהו קם ואמר:
::'''י"י אלהינו! - בעלונו אדונים זולתך! - לבד בך נזכיר שמך!'''
::האי קרא - אוקמוה, אבל בהאי קרא אית רזא עלאה גו מהימנותא:
::''י"י אלהינו'': דא הוא שירותא דרזין עילאין, אתר דמתמן נפקין כל נהירו דשרגין כלהו לאדלקא,
::ותמן תליא כל רזא דמהימנותא שמא - דא שליט על כלא.
::''בעלונו אדונים זולתך'': דהא עמא ישראל - לית מאן דשליט עליה בר שמא עלאה דא. והשתא בגלותא שליט עליה סטרה אחרא?!
{{רן|
ולהבין עניין זה מהו ''רזא דמהימנותא'', ו''שירותא דרזין'' וכו' - צריך להקדים מאמר בזוהר:
::תא חזי: תלת נשמתין אינון, ואינון סלקין בדרגין עלאין ידיען,
::ועל דאינון תלתא - ארבעה אינון:
::חד - נשמה, דלא אתפס ולא אתער ביה גזברא דקרטיטאה עילאה, כל שכן תתאה,
::והאי נשמתא - לכל נשמתין, - והוא סתום ולא אתגליא לעלמין ולא אתיידע,
::וכלהו - ביה תליין.
::והאי - אתעטף בעטופא דזהרא דכרמלא בגו זהירתא,
::ונטיף טיפין טיפין, מרגלאן, ואתקשרו כלהו כחד בקשרין דשייפי - דגופא חד,
::והוא אעיל בגווייהו,
::ואחזי בהו... עבידתיה: הוא ואינון - חד הוא, ולית בהו פרישו!
::האי נשמתא עלאה - טמירו דכלא, נשמתה אחרא - נוקבא - דמטמרא בגו חילתא,
::והיא נשמתא להו זמנייהו, אחידא גופא לאחזאה בהו, עבידתא לכל עלמא כגופה,
::דאיהו מאנא לנשמתה למעבד ביה עבידתא.
}}
ואבא היום אל העין
== עלה ברצונו לברא עולמות - אף שרצון זה תמיד היה ==
{{הע-שמאל|משמעות הביטוי הקבלי '''שיעור קומה''' - מקורו: ??? משמעותו ??? {{ש}}
וראו [http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/29845?/heb/content/view/full/29845&main ספר עץ חיים פרק ב] (רבי חיים ויטאל, באתר קבלה){{ש}}
במשל השני של בלעם הוא נותן משנה תוקף למשל הראשון בו לכאורה בירך את בני ישראל במקום לקלל אותם, ואומר: לֹא אִישׁ - אֵל, וִיכַזֵּב? וּבֶן אָדָם - וְיִתְנֶחָם? הַהוּא אָמַר - וְלֹא יַעֲשֶׂה? וְדִבֶּר - וְלֹא יְקִימֶנָּה?! כלומר: האל איננו איש שישקר, או יחזור בו (יינחם) מדבריו. רבי יהונתן מרבה בפרק זה לדון במקרא זה
{{ש}}
להשלים הכתוב: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה...
}}
{{רן|
ולהשכילך אמרי בינה '''דע''' כי קודם לכל המציאות {{ב|והאצלה|במקור:והאצל' כלומר יצירת המציאות הרוחנית והגשמית מתוך "אור אינסופי"}} {{ב|
{{ב|נמצא|במקור: .נמצא, נקודה המסמנת תחילת פסקה}} קודם לכל הנמצאים שאין לו תחילה וסוף כלל.
שורה 38 ⟵ 72:
והנה... נכלל בזה ''רצונו הפשוט'' - {{ב|שני דברים|במקור: ב" דבר"י}}:
{{ב|ראשית|במקור: א"}} כי נתפשט רצון זה בכל מקום {{ב|האינסוף|במקור: הא"ס}} בתכלית הפשיטות,
ולא איש אל אשר יֵאָמֵר עליו {{ב|דאחד|במקור: ד"א}} מאיבריו השפלים {{ב|היה|במקור: ה"י - נמנע מכתיבת אותיות יו"ד ואחריו ה"א במילה היה - או: השם יתברך}} הרצון...
{{ב|וכי אם|אולי וכל אחד, במקור וכ"א או וז"א. ופאבל מצ'ייקו פירשו: וזה אמרו}} כאשר {{ב|אינסוף|במקור: א"ס}} פשוט לאין חקר כך נתפשטה רצונו בכל מקום
והוא {{ב|ורצונו|במקור: רצונו, וכנראה טעות}} - חד.
{{ב|והדבר השני|במקור: וה"ב}} הוא שלא {{ב|
אשר נאמר שעלה ברצונו מה שלא היה מקודם חקוק במחשבתו,
רק כי היה {{ב|ברצונו הפשוט|תחילת העמוד החמישי בכתב היד}} בלי שינוי {{ב|חס ושלום|במקור: ח"ו}} כלל וכלל,
וכך הוא רצונו הפשוט בתכלית הפשיטות.
והנה באמת לכאורה מלת ההמה סותרים אהדדי, כי באמרה שעלה {{ב|הרצון|במקור: הר'}} - שינוי' רצון ח"ו,
כי אלו {{ב|היה|או השם יתברך. במקור: ה"י}} כך בתחילה - לא שייך "''עלה''" {{ב|על דעת עצמו|או על דעת עליון, במקור: ע"דע האות האחרונה ומשמעות ראשי התיבות ולא ברורים}} ?
איך יתכן לומר זה דבר או זה פלוני עלה למקום זה, ולא היה מקודם למטה הימנו? - וזה מן הנמנע.
רק כשהוא אומר ''עלה למקום זה'' - המובן ממנו שלא ה"י בכך מתחילה וה"י שוכן מטה, ועכשיו עלה.
וכל ברצון באמרינו ''עלה'' המובן שה"י ח"ו שינוי' רצון ואח"כ אמר רצון הפשוט, להורת שהוא {{ב|תכלית|במקור בסוף השורה: תכלית ה}} הפשיטות
שורה 61 ⟵ 95:
אבל הוא מיהוא שנתן לו מחשבה כזאת עכשיו יותר מקדם? הלא הוא ורצונו חד הם? איך אפשר לומר זאת?!
וכבר נאמר: ''לא איש אל'' - '''א"ל''' דייקא, שהוא אינסוף.
{{ב|וכמו
רק כמחשבתו אז כן הוא - {{ב|שקדם מעת מציאותו|כלומר: המחשבה נותרה כמו שהיתה לפי שחשב אותה}}.
ולהיות כי העולם מתנהג על פי {{ב|י"ס שהם ה"ח וה"ג|עשר ספירות שהם חמישה חסדים וחמש גבורות}} אשר (מחוק: אין) בהם ציור רצון אינסוף
ואשר בהם יה"י הנהגה שלימה לאין מחסור כלל, ויה"י הכל על מעמדו אם רב ואם מעט כאשר האריכו בזה כל המקובלים,
שורה 82 ⟵ 114:
מכל מקום הואיל והכל גלוי' לפניו מראשית, א"כ בעצמותם ייחד מקום זה תיכף כאשר ה"י ברצונו בכאן {{ב|יברא|במקור בסוף השורה: יברא ה}} העולמות יחד
ועל אותו מקום ה"י חל מחשבתו ורצונו הפשוט {{ב|ב'|במקור: בי', ונראה לי שזו טעות}} בחינות הנל:
כ"י מני' וב' מכין מקום זה אשר יעמדו העולמות ובזה המקו' ה"י כל הרצון דבחי' אשר נתפשטו לא"ס פועלים ואלי'תשוקתם וחפצים כי פה ישכון אור המחשבה
{{ב|על דרך משל כן יאמרו|עד"מ כ"י}} ''כמורה באצבע'', לומר: פה יחול כל הרצון.
ובחי' וא"כ אף שיה"י הכל מ?? וב"י, ואין כאן לאור שום פעולה כלל,
{{ב|מכל מקום|במקור: מ"מ}} לשבר האוזן ה"י בה הנקודה אשר יחוד מקום {{ב|לערך|במקור סוף שורה לערך ה}} התפשטות א"ס יותר בפועל מזולתו.
והלא תראה: כאשר יבט אדם בעיניו אל המראה, אם הוא מבעלי יוס?ין יעשה בהסתכלותו רושם
כאשר ??רם לכל באשה נאה אשר היא עושה כתם במראה וכמו כן הרבה, כאשר הפליגו ??נו לדבר מזה חכמי מחקר מטבע,
וכן הדבר במחשבה עושה חקקת רושם עד שנצטווינו עבור זה מבלי לחשוב מחשבת עבירה,
וכהנה יאצל בא"ס הנשגב, אשר אסור לנו אפי' להזר והלל בשום תואר לרוב גודל יקרו,
כי הסתכלותנו במחשבתנו תיכף אותו רושם, וה"י בתוך א"ס - כ"י.
אף שהוא הכל עצמותו כנקודה בתוך עצמות, והיא נמצאת מאתו,
אעפ"כ נמצאים תחתיו בדין עמו והיא פשוטה כפשיטותו,
אם להיו' {{ב|שרצונו הפשוט|ראש העמוד השני בדף השישי}} הי' שכל העולמות יבראו {{ב|בזמן הזה|במקור: בזה"ז}} אשר באמת נבראו.
ואין לשאול ''למה לא מקודם?''. אין זו שאלה.
כי להיות להכיר ולידע לכל ברואיו הוא אשר האציל והמציאות העולמית, והוא עילה לכל העילולים,
ה"י בכיוון מאתו מבלי להיו' נמצאים תיכף עמו, רק בדין אפלג.
וכיון שאין למציאותו גבל כלל, א"כ {{ב|לא קשיא|במקור: ל"ק}} למה לא נמצאת קודם לכאן.
דלקושי' זו אין לו סוף, מאחר שאין זמן כלל למציאותו.
ולהיות כך, הי' ברצונו הפשוט לאותו הזמן, ה"י המקום או הנקודה ההיא שרוחב' מידי רגע ורגע,
ומבין לבין התחזק בכח הפעולה, כאשר תראה באדם החושב לעשות דבר מה בירח ימים,
ובכל יום ויום אשר מתקרב לזמן המושכל, יתחזק המחשבה בקרבו ברוב אמיץ וברוב אונים,
עד יגיע היום אשר הועד לעשו'- אז המחשבה בתקפו ובגבורתו.
וכן הוא הדבר הזה הנקודה כ"י - אף שה"י מתחילה חקוק לפניו,
מ"מ מידי זמן וזמן היותו קרוב לתכלית - המחשבה נחזקה ושכרת הפעולה עד שנעלה בעצמותו כ"י כערך הנקודה,
ובזה כלולים כל העולמות מראש ועד סוף בכח, ונכללים ב"י בחי' ה"ח וה"ג.
ואף שה"ח וה"ג נתפשטו בתכלי' הפשיטות ככל, מ"מ אל נקודה זו תשוקתם, {{ב|ואלי' ילכו|תחיתת הדף השישי בכתב היד}}
והיא אוסף לכל המחנות הקדושים.
}}
== נקודת הנקבה ==
{{רן|
ולהיות כי הוא לערך התפשטות הבחי' הנ"ל יותר בפועל, ה"י נקראת נוקבי'.
כי אף שאין כאן מקום שהוא הכל מני' ובי', מ"מ דרך שאלה יתכן לקרוא בשם נוקבי' כמדע,
כי הכח הוא בסוד נוקבי' והפועל בסוד נוקבי'
ופרט שכולם אל תוך הנקודה ילכו, ואלי' יגיעו - היא כנוקבי' המקבלת שפע,
ולכן ה"י סוד אבן שתיא ונקו' ציון - שהוא בסוד הנוקבי' אשר ממנה הושתת העולם,
והוא מרמז אל נקודה זו שהי' באמת עצמותו מא"ס,
וה"י לערך הבחי' הנ"ל - נוקבי' - ממנה הושתת העולם.
ובזה כיון האר"י ז"ל באמרו שכל העולמות שב??ת ??"ל בא"ס בסוד מל-כותך ?"ל כל עולמים -
והכוונה על הכ"ל שהיה בסוד נוקב"י
וזה ''בריך מלכותך'' - אף שבבור' עולמות הוא דוכר' - רק לערך הבחי' הכ"ל ?"ל.
ולהיות שהנקודה הוא בסוד הנוקב"י לערוך הבחי'
והבחי' בסוד דוכר' - וידוע כי דוכר' נקרא '''הוא'''
- כי הוא ממטה למעלה כל המדרגות ה" נוקב"י בכלילא ב"י - בסוד עטרה ו" ת"ת א" כח"ב כנודע לכל,
לכך נקר' '''הוא'''.
ונוק' נקר' שם כנודע - וזהו גורם שנברא ה"י '''הוא''' - ר"ל הבחי' הנ"ל.
ושוי' נקודה הנ"ל סת?ם בגוי בתוך א"ס בעצמותו
והנקודה הנ"ל כמו אבן אשר בתוך התהום, אשר הוא מקום מקוה מים, ושמה יאספו כולם,
ובמקום שהם הולכים, שם הם שבים ללכת.
והוא רומז אל הנקודה הנ"ל.
וזה שאמר הכתוב אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. - מרמז אל הנקודה הנ"ל.
לכן נקיט לשון "עֻשֵּׂיתִי" שהוא מורה על נוקב"י - שה"י בסוד עשי' כנודע, והיא כח לכל הארץ.
וזהי {{ב|רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ|בכתב היד בטעות: רומקתי}} {{ב|וע"ל|אולי: ועד לכאן - כלומר סוף ציטוט}}.
והנה נחזור להנ"ל - כי הרצון הכולל להבח"י הנ"ל הוא נתפשט בכל פ??אות א"ס,
והנה זה מושכל ומובן אשר מבשרי אחזה אלהי' - שכאשר יחשוב אדם איזה דבר ויחשוב בו יום ביומו
עד אשר יתחזק כח המחשבה בקרבו,
אזי כל חוש"י שהם חוש הרגשה מנפש האדם והמה נכללים בכח האדם - בטלים, וכולם נכללים בזו המחשבה,
שכאשר יהרהר יה"ר במחשבה, אזי לא ישמע ולא ירגיש אף כמעט בבשר החי,
להיות שנתחזק במחשבה ההיא,
הרי שכל כוחיו וחושהו - הכל אזיל מ??' אדם, ונכללים בזה המחשבה, שע? שלדבר אחר אין לו ממף חוש כלל,
אך למחשבה ההיא יה"י בחישו מוסכים ומעותדים להוציא אל הפועל כאשר תמצא באיש אשר יאהב דבר.
ואם יקרה שיוכל להגיעו אותו, אף בטורח גדול, יהיה בעיניו לנקלה כוש"ה, ויהי' בעיניו כימים אחדים באהבתה אותה.
וכן מצאנו שיפעול בכח אשר כפר חזק הכח על זה אנשי' נלאו לעשות אותו,
אך להיות כל כח שלו כחומר לצורת המחשבה ההוא, אזר בק?ל יעשרהו כדאורי' ...
????????
בג"מ הוי האי סולמא ורהיט - ו?? מרא ב"י עמרם ו?? ע"ש.
וכ"כ להיפוך, - כאשר לא יפעיל במחשבה החקוקה אזי יחליש כוחו, ומקרא שלא הוא כי חולת אהבה ???
וכלה ביגון כוחו. הרי מובן שכל חולי יטיש וכח האדם כולם טפלים, ומגררים אחר מחשבת האיש.
וגדול כח המחשבה השואבת, הכל יגידו כחה: היא אינה ניכרת אצל אדם בפועל, רק בכח.
כי כל דבר שהיכרת יעש כחה גדול, כי דבר שניכר, יפעלו בו בטולים רבים.
וכן הדבר הזה בא"ס, להיות שרצונו ה"י בפליטות, יכוין ב"י בחי' הנ"ל דזה נתאמן ונתחזק
שבבן לבין עד עת בריאת עדו?ות.
אם כן כל כח א"ס נכלל ברצון או המחשבה ההיא להתאכסן,
ועתיד לעשות כפי אשר יעד. ולגודל יקר הזה לא אפליג לדבר בזה רק מן המשל הנ"ל.
העצמך תבין הנמשל בכל חוקי ופרטי הדברים, בזה כללה של דבר, כח א"ס, נכללים ברצון הכללי,
והוא נכלל בי' - בחי' הה"ח וה"ג.
ועוד תדע שזה שכור וגלוי כי לפי מחשבת איש תואר אפיו כנודע,
על דרך חכמת אדם {{ב|תאיר|במקור בטעות: תואר}} פניו.
וסי' להדרוקין - עבירה.
}}
}}
| |||