ביאור:משנה כריתות פרק ו: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 29:
{{עוגן|משנה ב}}<קטע התחלה=ב/>
(ב) אָשָׁם וַדַּי אֵינוּ כֵן:
{{הע-שמאל|אשם ודאי שלא נשחט - אין חולקים שאינו הקדש, ואם נשחט - הוא כחולין, ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ז#משנה ד|תמורה ז, ד,]] ואינו טעון שריפה. אם נזרק הדם - בשרו נשרף, ולפי [[ביאור:תוספתא/כריתות/ד#ב|תוספתא ד, ב]] - נקבר, וראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ז#משנה ו|תמורה ז, ו.]]
שור הנסקל על שהרג אדם, והתברר שאינו חייב סקילה - מותר ליהנות מבשרו, כי לא נסקל במקדש - למרות שיש בסקילתו מרכיב של כפרה.
עגלה ערופה שנמצא הרוצח לאחר שכבר נערפה - אסור ליהנות מבשרה, כי איסור ההנאה הוא חלק מטקס העריפה, שהתקיים כסדרו - שהרי בזמן שנערפה היה ספק מי הרוצח; וראו [[ביאור: משנה סוטה פרק ט#משנה ז|סוטה ט, ז.]] אבל בתוספתא שם הלכה ג מתירים אותה בהנאה.}}
:אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט - יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר;
| |||