|
|
|
מצות עשה להרוג את עיר הנדחת לעבודה זרה ולשרוף את העיר ואת כל שללה בתוך רחוב שלה, שנאמר {{פסוק|הכה תכה את כל יושבי העיר ההיא לפי חרב וגו׳ ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה}} {{הפניה לפסוקים|דברים|יג|טז|יז}}.
ומסקינן בפרק חלק {{הפניה-גמ1|סנהדרין|קיא|אב}} שאין העיר נעשית עיר הנדחת עד שיהא מדיחה שנים או יותר על שנים, שנאמר {{פסוק|יצאו אנשים בני בליעל|דברים|יג|יד}}. ויהיו מדיחיה מאותו העיר ומאותו שבט, שנאמר {{פסוק|מקרבך וידיחו את יושבי עירם}} {{קטן|(שם)}} שידיחו את רובה. ויהיו המודחים ממאה עד רובן של שבט לדברי ר׳ יונתן בסנהדרין [דף ט״ו].{{הפניה-גמ|סנהדרין|טו|ב}} ולדברי ר׳ יאשיה מעשרה ועד מאה, שנאמר {{פסוק|עיר}} ולא כפר ולא כרך. וצריך שידיחו מדיחיה בלשון רבים, שנאמר {{פסוק|נלכה ונעבדה אלהי׳אלהים אחרים|דברים|יג|יד}}. אם חסר אחד מכל התנאים האלו, הרי העובדין נסקלין וממונם ליורשין [מיימוני{{ממ פ״דרמב"ם|ד|עבודה דהלכות ע״ז]זרה}}.
בית דין הגדול ששמעו על עיר הנדחת ודרשו וחקרו שהוא אמת, שולחים להם שני תלמידי חכמים, להזהיר אותם ולהחזירם למוטב. אם חזרו בתשובה, מוטב. ואם עמדו באיולתם, בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהם לצבא והם צרים עליהם ועורכים עמהם מלחמה עד שתבקע העיר. ומשתבקע העיר מיד מרבין עליהם בתי דינין ודנין אותם. כל מי שיבואו עליו שני עדים ויעידו שעבד עבודה זרה אחר התראה, מפרישין אותו. ואם נמצאו מן העובדים מיעוטא, סוקלין אותם ושאר העיר ניצול. ואם נמצאו מן העיר רובה, מכין העובדים עם נשיהם ובניהם וטפם לפי חרב.
|
