מגיד משנה/הלכות שביתת עשור/פרק א: הבדלים בין גרסאות בדף

וכל שחייבין וכו'. פ''קפק דמגיל' (ז':) משנה אין בין שבת ליוה''כליוהכ אלא שזה זדונו בהכרת וזה זדונו בסקילה. ובמשנה זו נתבאר כל מה שהזכיר רבינו עד ומותר לקנב וכו':

ומותר לקנב וכו'. פ' אלו קשרים (שבת קט"ו:) יוה''כיוהכ מותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה ופירש רבינו מהו הקנוב שיסיר העלים המעופשות וכו' וכן פירש''יפירשי ז''לזל כדבריו והביאו ראיה שקניבה הוא חתיכה ממה שאמרו פרק כלל גדול (דף ע"ג:) האי מאן דקניב סלקא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. ופירוש שחותך סלקא מן המחובר וחוזרת ומצמחת כמבואר פ''חפח מהלכות שבת וביוה''כוביוהכ הותר בתלוש שאין בו אלא משום שבות. והקשו על פירושם דאי להסיר העלים הרעים היינו בורר והיינו מלאכה גמורה. ויש לי לתרץ לדעתם דלא מקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור או מין אוכל ממין אוכל אחר כנזכר פ''חפח מהלכות שבת אבל זה הכל מין אוכל אחד ואין העלין האלו פסולת גמור ולא ראויין להקרא פסולת ואפשר שראויין לאכילה ע''יעי הדחק וכיון שכן אין בזה אלא משום שבות בשבת והותר ביוה''כביוהכ ואע''פואעפ שאמרו מחבץ חייב משום בורר וכן משמר התם בדברים לחים. ופירוש יקצץ השאר אינו ר''לרל דק דק שא''כשאכ הרי זה תולדת טוחן כנזכר פ''זפז מהלכות שבת. אבל הרמב''ןהרמבן והרשב''אוהרשבא ז''לזל פירשו הדחת ירק ואמרו שנזכר בירושלמי שמותר להדיח כבשין ושלקות וכן נזכר בתוספתא ואמרו שזו היא קניבת ירק האמור בגמרא שלנו: וכן מפצעין וכו'. מימרא פרק אלו קשרים מפצעין באגוזים ומפרכין ברמונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש ופירוש דוקא מן המנחה ולמעלה אבל קודם לכן לא דנראה כמתקן לצורך היום א''נאנ דילמא אתי למיכל אבל מן המנחה ולמעלה כיון שהוא סמוך לערב דומה כמי שיש לו פת בסלו ולא אתי למיכל. ופירוש מפני עגמת נפש שחשו חכמים שלא יצטרך לערב לתקן הכל ותהיה נפשו עגומה: ויוה''כויוהכ וכו'. מחלוקת שם (דף קי"ד:) בקניבת ירק ופסק כדברי האוסרים דאינון בתראי ותניא כותייהו: וכבר נהגו וכו'. יש בגמרא (דף קט"ו:) רמז למנהג זה וכו' שאמרו דרבא חזא לבני ביתו דהוו מקדמי לפני המנחה ואסר להו וכדי שיאמינוהו אמר להם אתא אגרתא ממערבא דאסור. ולפי שנהגו כן לא נזכרו דינין אלו בהלכות:

מצות עשה וכו'. מבואר בכתוב ופ' יוה''כיוהכ ביומא (ע"ד:) העלו דעינוי זה הוא מאכילה ושתיה ודרשו כן וזהו שכתב רבינו מפי השמועה למדנו וכו'. וכל האוכל וכו'. שם ברייתא לא ענש אא''כאאכ הזהיר והוכיחו כן. וחיוב החטאת פ''קפק דכריתות (דף ב'.):

וכן למדנו וכו'. דע שזה אינה מצוה מיוחדת מן התורה שא''כשאכ היה ראוי לימנות במנין המצות ואין לומר שהוא בכלל להתענות לפי שאין דעת רבינו להוכיחה אלא משבת שבתון אבל זה לרבינו הוא מפי השמועה ונקרא דברי סופרים אחר שהוא ענין מיוחד בפני עצמו וזהו דעתו בסה''מבסהמ ודברים ארוכים הם אבל העירותי על דעתו ז''לזל והרוצה לעמוד על תוכן דעתו יע''שיעש. ומ''שומש כאן הוא בפ' יוה''כיוהכ (יומא ע"ד:) תנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב מנין ליוה''כליוהכ שאסור ברחיצה ונעילת הסנדל ובסיכה ותשמיש המטה ת''לתל שבתון שבות. ופירוש מפי השמועה למדו פרטי דברים אלו כמו שיתבאר פ''בפב ושם מבואר שאינו ענוש כרת אלא על אכילה ושתיה בלבד. ומ''שומש מכת מרדות כבר הוכחתי כן פ''אפא מהלכות שבת:

כשם ששבות וכו'. זה פשוט ומבואר שם (יומא דף פ"א ע"ב): וצריך להוסיף וכו'. מדברי רבינו נראה שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה''כביוהכ ולא בשבתות וזהו שכתב מתחיל לצום ולהתענות וזהו שלא נזכר בדבריו בהלכות שבת תוספת כלל מן התורה. ובפרק יוה''כיוהכ נראה שהדבר במחלוקת תנאים ששם יש מי שדרש יכול יהא מוזהר על תוספת מלאכה ת''לתל וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה על עצומו של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה וברייתא אחרת שנו שם ועניתם את נפשותיכם וכו' מכאן שמוסיפין מחול על הקדש וכו'. ימים טובים מנין תלמוד לומר תשבתו שבתות מנין ת''לתל שבתכם הא למדת שכל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקדש. ושם אמרו דאיכא מאן דמוקים לה להאי קרא לדרשא אחריתא והיא ידועה בגמרא שכל האוכל ושותה בתשיעי ונתענה בעשירי מעלה עליו הכתוב כאילו נצטוה להתענות ט' ועשירי והתענה ולזה כתב רבינו תוספת בענוי בלבד. אבל ההלכות נראה דעתם לפסוק כדברי הברייתא ששונה תוספת לכל יום קדש והביאו משני הברייתות מקצתן כאילו הן ברייתא אחת ופרק קמא דראש השנה (דף ט') אמרו דר' ישמעאל דורש תוספת מועניתם ור''עורע דורש לכל האוכל ושותה וסובר רבינו שהם חולקים וידוע דהלכה כר''עכרע מחבירו. אבל דעת שאר המפרשים שתוספת יש מן התורה אפילו בשבתות וימים טובים וכן נראה מן ההלכות: וכן ביציאתו וכו'. שם (ע"ב) מפורש:

נשים שאוכלות וכו'. ביו''טביוט פרק המביא (דף ל':) תוספת יוה''כיוהכ דאורייתא וקא חזינן לנשי דאכלו ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי ואמרו שם טעמא מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכתב רבינו וכן כל הדומה לזה ומבואר שם והכונה בכל דבר שאינו מפורש בכתוב ונהגו בו היתר ומסור לכל. והקשו המפרשים והיאך אפשר להן לצמצם שלא יוסיפו כלום ותירצו נראה מכאן דתוספת עינוי של יוה''כיוהכ יש לו שיעור ולא ידעינן ליה ותירוץ אחר יש שאין פורשות אלא מחמת ספק בין השמשות ולא קודם לכן וכבר כתבתי פ''הפה מהלכות שבת שזמן תוספת קודם לבין השמשות: