מלבי"ם על שמואל א יד: הבדלים בין גרסאות בדף

אין תקציר עריכה
[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
(א) השאלות (א - ז) למה אמר בפסוק א' לכה ונעברה, ובפסוק ו' אמר זה שנית והוסיף אולי יעשה ה' לנו, והנער השיב לו, כ"ז היל"ל בפעם הראשון? מ"ש בפסוק ג' ששאול יושב בקצה הגבעה ואתו כשש מאות איש, כבר נזכר למעלה (יג, טו) ובא פה כפול ושלא במקומו, וכן מ"ש ואחיה בן אחיטוב וכו', אין מקומו פה?:
 
{{צ|ויהי היום}}. ביום ההוא שיצא מצב פלשתים אל עבר מכמש מזה: {{צ|ויאמר }} כו' {{צ|לכה ונעברה}}. אז לא היה דעתו עדיין להלחם בם, רק לעבור אל העבר שנגד מצב פלשתים, כי
מכמש היה מצפון לגבע (כמו שיתבאר פ"ה), ושאול ויונתן עמדו בצד דרום של גבע, ורצה יונתן לעבור מדרומו של גבע אל צד צפונו ששם יעמד נגד מצב פלשתים, וז"ש {{צ|אל מצב}}
{{צ|פלשתים אשר מעבר הלז}}, ולכן {{צ|לאביו לא הגיד}}, כי לא היה דעתו עדיין אל הגבורה שהתעורר עליה אח"כ:
 
(ב) {{צ|ושאול יושב}}. בא לבאר מדוע הוצרך לעבור, כי {{צ|שאול יושב בקצה }} דרומי של גבע אל צד מגרון, לא אל צד מכמש, וזה מסבת מעוט {{צ|העם אשר עמו}}, שהיו גם עתה רק
{{צ|כשש מאות איש }} כמו שהיה בבואו לגבע, והתירא מהתראות לפני מחנה פלשתים עם אנשיו המעטים:
 
(ג) {{צ|ואחיה}}. שב אל ספורו שיונתן לא היה דעתו אז אל שיפול במחנה פלשתים, א] מצד שלא הגיד לאביו, ולא היה עושה דבר גדול כזה בלעדיו. ב] שהיה שם אורים ותומים עמהם
והיה שואל בה', כי {{צ|אחיה בן אחיטוב }} כו' {{צ|בן פנחס בן עלי}}, אשר עלי היה {{צ|כהן ה' בשלה}}, אחיה היה {{צ|נשא אפוד}}, ומדוע לא שאל בה'. ג] שגם {{צ|העם לא ידע כי הלך}}
{{צ|יונתן}}, וכל זה ראיה שלא היה במחשבתו אז לעשות נוראות, שא"כ היה מיעד את העם להיות נכונים אחריו:
 
(ד) {{צ|ובין}}. ספר כי בבואו אל צפונה של גבעה נגד מצב פלשתים שאז התנוסס בו רוח ה' לעבור וללחום בשם ה', וזה היה {{צ|בין המעברות, כי אז בקש יונתן לעבר אל מצב}}
{{צ|פלשתים }} ולהכות בם, היו שם שיני סלעים גבוהים מפסיקים ביניהם, והיו גבוהים מאד עד שנקבו בשמות מיוחדים, וכן היה:
 
(ה) {{צ|השן האחד מצוק מצפון}}. שהוא השן שעמד אצל גבע היה מצוק מצד צפוני שהיה שם חלק ושוה, שא"א לרדת ממנו. והשן שעמד אצל מכמש היה מצוק מצד דרומו שנכח
(טו) {{צ|ותהי}}. ועי"כ נתהוה {{צ|חרדה במחנה בשדה ובכל העם}}, ואח"כ {{צ|המצב והמשחית חרדו גם המה}}, כי אם היה בא לעומת מקום המצב לא היו חרדים, כי היו רואים כי
שנים המה, אבל בבואו באמצע בין המצב ובין המחנה ושם הכה חשבו המחנה שכבר נפל המצב והמשחית אחר שהניחום לעבור מגבולם והלאה, ועי"כ חרדה המחנה, ומתוך חרדת
המחנה חרדו גם המצב עד {{צ|שרגזה הארץ }} בכלל. ומבאר כי באמת {{צ|ותהי לחרדת אלהים}}, לא היתה חרדה טבעיית, רק ה' הפיל עליהם פחד וחרדה:
 
(טז) {{צ|ויראו }} כו' {{צ|והנה ההמון נמוג}}. כי המחנה כ"ז שעומדת על דגלה וסדרה, היא קשורה באגודה אחת איש באחיהו ידובקו, ונקראת בשם מחנה או צבא או עם וכדומה. אבל עת
תתהוה מהומה ביניהם ימוגו וימסו אסוריהם, ואז נקראים בשם המון, על המונם ושאונם, ששם המון מורה על קיבוץ בלתי מסודר כחוקי סדרי המלחמה. וראו כי ההמון נמוג
מחבורם, וזה כי {{צ|וילך והלם}}, ר"ל מקצתם הלכו להתרחק הלאה, ומקצתם התקרבו הלום לצד גבעה, כי במהומה הזה יש נבהלו נחפזו לצד הזה ויש ברחו לצד שכנגדו, ובזה נולד
כזאת:
 
(יח) {{צ|ויאמר שאול}}. ולכן רצה לדרוש באורים ותומים מה סבת הדבר ומה הדבר הזה: {{צ|כי היה ארון האלהים }} וכו'. ר"ל כי מעת חרב משכן שילה לא היה מקום קבוע לארון,
והיו מוליכים אותו {{צ|ביום ההוא}}, ר"ל בעת ההיא עם בני ישראל בכ"מ שהתקבצו, ולכן בעת הלכו הגלגל לחדש שם המלוכה הביאו הארון עמם, וכשיצא שאול משם אל הגבעה
הוליכו עמו:
 
(יט) {{צ|וההמון}}. ר"ל בתוך כך נתרבה ההמיה והרעש שמה ({{צ|המון }} זה שם המקרה על ההמיה וקול ענות) עד ששמעו קול מפלתם:
 
(כ) {{צ|והנה היתה}}. ר"ל התלוו אל נצוח שאול ג' ענינים, א] שע"י המהומה היתה חרב איש ברעהו:
 
(כא) ב] {{צ|והעברים}}. שישראל שגרו בצד מערב ארץ ישראל בערי פלשתים {{צ|היו לפלשתים כאתמול שלשום}}, נכנעים תחתם, וגם {{צ|עלו עמם במחנה סביב}}, ר"ל עמדו
סביבות המחנה להספיק צדה וצרכיהם, {{צ|וגם המה }} נהפכו עתה {{צ|להיות עם ישראל אשר עם שאול}}, לעזרם:
 
(כב) ג] {{צ|וכל איש ישראל המתחבאים }} וכו'. ועל כולם:
 
(כג) {{צ|ויושע ה' ביום ההוא}}. כי עקר התשועה היתה השגחיית: {{צ|והמלחמה עברה את בית און}}. ר"ל כשבאו לבית און כבר עברה המלחמה, ר"ל פסקה, כי מאז נפוצו
ב] {{צ|וכל הארץ באו ביער ויהי דבש על פני השדה}}. הגם שדבש אינו בכלל לחם:
 
(כו) {{צ|ויבא }} כו' {{צ|והנה הלך דבש}}. ר"ל הגם שהדבש הלך ולא היה שום עכוב לא בלקיחתו ולא באכילתו, ובכ"ז {{צ|ואין משיג ידו אל פיו}}. וזה היה מפני {{צ|כי ירא העם את}}
{{צ|השבועה}}, והחמירו על ספיקה:
 
(כז) {{צ|ויונתן}}. ספר שיונתן היה לו שלש התנצלות, א] {{צ|שלא שמע בהשביע אביו}}, והיה שוגג. ב] {{צ|וישלח את קצה המטה }} וכו', והיה רק טעימה קצת, שזה ספק אם גזר ע"ז
כנ"ל. ג] {{צ|ותארנה עיניו}}, כי חשכו עיניו מחמת בולמוס רעבון, ועי"ז שב אור עיניו, ובזה במקום שאחזתו בולמוס היה מותר לאכול ע"פ הדין:
 
(כח) השאלות (כח - כט) למה אמר האיש ויעף העם? ותשובת יהונתן אינה מספקת ע"מ שעבר על האלה?:
 
{{צ|ויען }} וכו' {{צ|ויעף העם}}. האיש הזה הוכיח לו שלא היה טעם הגזרה שלא יתאחרו בהכנת הסעודה, שלפ"ז לא גזר רק על אכילת לחם בקביעות, כי הלא בהפך עי"ז העם עיף מלרדוף
אחרי האויב, וטוב היה יותר שיאכלו ויחליפו כח לרדוף. ובודאי היתה כוונתו על העינוי והצום לשם ה' הנותן ליעף כח והמושיע, וא"כ גם הטעימה אסורה:
 
 
(ל) {{צ|אף כי}}. וכ"ש {{צ|לוא אכול אכל היום העם משלל איביו אשר מצא}}, שהיו כגבורים בוסים בטיט חוצות, ואמר כי לא היו מתבטלים עי"כ כי היה אוכל מן השלל אשר
מצא מזומן לפניהם, הלא השלל רב ומוכן לאכל: {{צ|כי עתה }} וכו'. ר"ל והגם שהיו מתבטלים אז בעת אכילתם, הלא ו{{צ|כי עתה }} לא רבתה מכה בפלשתים, בתמיה, ומה שהיו
מפסידים היום בעת האכילה היו מרויחים עתה לטרוף זרוע אף קדקד:
 
(לא) {{צ|ויכו }} וכו' {{צ|אילנה}}. שהיה בחלקו של דן בגבול א"י למערב בתחום פלשתים, ושם עיפו:
 
(לב) {{צ|וישחטו}}. פי' רבותינו שהקדישו הכל שלמים והם אכלו לפני זריקת דמים, וז"ש {{צ|וישחטו}} ארצה, בלא מזבח בנוי: {{צ|ויאכל }} כו' {{צ|על הדם}}. בעוד שהדם קיים (כמו (שמות לד, כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי):
 
(לג) {{צ|בגדתם}}. בקדשים: {{צ|גלו אלי היום אבן גדולה}}. להיות במקום מזבח:
אח"ז שיהיה מזבח בנוי ומשוכלל:
 
(לו) {{צ|ויאמר שאול}}. חשב כי הם מנוצחים בהחלט וא"צ רק לבוז השלל ולמחות יתר הפלטה, וע"כ לא שאל באורים ותומים: {{צ|ויאמר הכהן}}. השיב מי יודע אם לא נתאספו שנית בעריהם, ולכן {{צ|נקרבה }} לשאול בה':
 
(לח) {{צ|במה היתה החטאת הזה היום}}. ר"ל שא"א שהיתה החטאת בזמן העבר, אחר שעשה להם נס ותשועה כיום הזה, וע"כ שנולדה איזו חטאת היום, אחרי הנס:
(מג) {{צ|הנני אמות}}. יונתן בצדקתו לא אמר התנצלות שאמר (למעלה כט - ל), אחר שראה שהגורל עלה עליו כי חטא:
 
(מה) {{צ|היונתן ימות}}. ואמרו שני טעמים, א] גם אם חטא הלא הוא {{צ|עשה הישועה הגדולה }} וכו', והעם ימסרו נפשם עליו כמו שמסר נפשו עליהם, ויגינו עליו. ב] {{צ|חלילה }} לאמר
עליו שחטא {{צ|ושיפול }} אף אחד {{צ|משערת ראש }} נזרו {{צ|ארצה}}, אחר {{צ|כי עם אלהים עשה היום הזה }} ודבקה בו ההשגחה האלהית, איך יצוייר שיחטא ואשם בזדון, ובודאי
המליצו עליו שהיה שוגג ושלא אכל לחם רק טעם דבש, ולא נחשב לו חטא רק לפי מעלתו שעם אלהים עשה היום הזה והקב"ה מדקדק עמו כחוט השערה לעשות לו שגגות
כזדונות, ולא יתחייב מיתה כעובר במזיד. אמנם נשאר הקושיא מדוע לא נענה שאול אחר שיהונתן היה שוגג, וכתב מהרי"א שעקר מה שלא נענה היה בחטאת עצמו על שעבר את