מלבי"ם על שמואל א יט: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 4:
(ב) השאלות (ב) למה ישמר בבקר דוקא?:
{{צ|מבקש}}. תחבולות: {{צ|השמר נא בבקר}}. כי רצה להרגו בעודו על מטתו ואין כלי זיינו בידו, כמ"ש (פסוק יב): {{צ|בסתר}}. במקום סתר שלא יודע לאיש, וגם במקום ההוא {{צ|תחבא
העוברים:
(ג) השאלות (ג) מ"ש אדבר בך סותר אל הכלל אשר בידינו שכל דבור שאחריו ב' הוא לרעה:
{{צ|ואני אצא
(במדבר יב, א), כי דברנו בה' ובך (שם כא, ז). ובארנו זה היטב במק"א). ר"ל אני אדבר עליך רע ואראה אם יסכים אבי, ועי"ז יודע לי האמת אשר בלבבו, כמו שיתבאר:
(ד) {{צ|וידבר יהונתן בדוד}}. ר"ל שהתחיל הדבור בגנאי, למשל התחיל לאמר כי דוד הוא איש מפקיר את חייו ומחרף נפשו למות בחנם, שזה אין ראוי לאיש ישר, ודבר זה היה {{צ|טוב}}
{{צ|אל שאול אביו}}, ר"ל שהוטב בעיניו. ואחר שפתח בגנות סבב הדבר {{צ|ויאמר אליו
דבר רע מצד עצמו למסור א"ע לסכנות והוא חטא נגד עצמו, עכ"פ לא חטא לך, ובהפך {{צ|מעשיו טוב לך מאד}}, כזאת וכזאת יעשה למסור נפשו כאחד המופקרים, וזה טוב לך ולא
יגיע לך מזה נזק אך תועלת:
(ה) {{צ|וישם}}. הוסיף לאמר, גם במה ששם {{צ|נפשו בכפו ויך את הפלשתי}}, שזה צמח ג"כ ממה שהוא בלתי חש על חייו, ונמהר ללכת למקום סכנה, עכ"פ נצמח מזה תכלית טוב, א]
לכלל ישראל, וז"ש {{צ|ויעש ה'
שאין לו משפט מות. לפ"ז מתוך גנותו בא ללמוד עליו זכות ולהסיר משטמה:
(ו - ז) {{צ|וישמע
(ח) {{צ|ותוסף המלחמה}}. הנ"ל שנסבבה ע"י שכרת מאה ערלות פלשתים:
(ט) {{צ|ותהי
י), א] ששם בא החנית לידו בעת שהיה דוד מנגן מכבר, כמ"ש שם ודוד מנגן וכו' והחנית ביד שאול, ודוד לא הרגיש בו, אבל עתה היה החנית תחלה בידו ואח"כ ודוד מנגן, והרגיש
דוד להשמר מפניו. ב] ששם כתיב ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדוד ובקיר, שרצה להכותו בערמה ע"י שהטיל החנית הנה והנה שיראה כשוגג, u1488 אבל עתה:
שורה 44:
(יז) {{צ|למה ככה}}. שאל אותה שתי שאלות, א] על ששלחה אותו בעד החלון, וע"ז תוכל להתנצל שברח מעצמו. ב] שאל {{צ|למה ככה}} רמיתני בהתרפים, שעי"כ היה לו עת להתרחק,
ומזה נודע כי {{צ|ותשלחי את איבי
(יח) השאלות (יח) למה אמר ג' פעמים שדוד נס וברח, פסוק י' וי"ב וי"ח?:
שורה 56:
שחבל הוא קצת מן הקהלה וחלק מהם): {{צ|ושמואל עומד נצב עליהם}}. מבואר אצלי שיש הבדל בלשון בין עמידה ובין התיצבות, שעמידה הוא רק הפך הישיבה או השכיבה
וההליכה, אבל ההתיצבות הוא העמידה שצריכה כח וחיזוק להיות נשאר על עמדו, כמו לפני גדול, לפני בעל ריבו, ובא גם כן על הממונה ומשגיח על דבר, כמו (רות ב, ה) לנערו
הנצב על הקוצרים. והנה כל הנביאים בעת חול עליהם הנבואה נפלו על פניהם ואיבריהם מתמוטטים מרוב החרדה, לבד שמואל היה גדול במעלתו בשני ענינים, א] {{צ|עומד
עמדו, לא נופל על פניו. ב] {{צ|נצב עליהם}}, ומשפיע עליהם שפע הנבואה, הוא היה המקור שממנו שאבו, הוא היה הנר שממנו הודלקו נפשותיהם באור האלהי הגדול. והשפע
הגדולה הזאת שהיתה שלימה, בין מצד המשפיע, שהיה עומד כנ"ל. בין מצד המקבלים שהיה להקת הנביאים כולמו, שלפי רוב הקהל האלהיים התרבה הקדושה וההארה. בין מצד
שורה 74:
(כד) {{צ|ויפשט}}. ועת בא לפני שמואל גבר עליו השפע מאד עד פשט בגדי מלכות, כי כשל כח הגוף משאתם עת לבשה נפשו מלכות אלהים: {{צ|ויתנבא גם הוא לפני שמואל}}.
במעלה יותר ממה שהתנבא בדרך, וזאת שנית שנפל ערום על פניו כל היום והלילה כי לא סר הרוח ממנו, מה שלא היה כן למלאכיו שהתנבאו רק לפרקים כברק הנוצץ ומתכסה:
{{צ|על כן יאמרו}}. ר"ל בזה התחזק שנית המשל שהושם בפי כולם על כל המתנבא בלא הכנה, לאמר עליו {{צ|הגם שאול בנביאים
שהיה זה רק שעה קטנה ורק לפני שמואל לא היה למשל, משא"כ שאול שנבא זמן ארוך יום ולילה וגם טרם הגיע אל הנביא, לכן רק הוא היה למשל לא זולתו:
| |||