סמ"ג עשה קנג: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 2:
מצות קנ–קנג:
 
כתוב (א) בפ׳ בהר וספרת לך שבע שבתות שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהי׳ לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו יובל היא שנת החמשי׳ שנה תהי׳ לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחוזתו. והרי יש כאן ד׳ מ״עמצוות עשה: אחת, לספור השנים שבע שבע.; שנית, לתקוע בשופר בעשרה בתשרי כדי לצאת עבדים לחפשי.; ג׳ לקדש שנת החמשים.; ד׳ החזרת אחוזה ביובל .[בפ״ב דערכין דף י״ב וכן בת״כ ריש פ׳ בהר]

ולא מנו ישראל שמיטין ויובלות אלא עד אחר י״ד שנה, שבע שכבשו ושבע שחלקו, שנאמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, עד שיהא כל אחד מכיר שדהו וכרמו. ושתי המצות, ספירת השבע שבע וקדוש שנת החמשים, מסורים לבית דין הגדול בלבד. כתב רבינו משה [פ״י דהלכות שמיטה בר״ה דף כ״ד ויובל דף תמ״ט] שכל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו ישראל בשבעים שנה שבין חורבן בית ראשון לבית שני אלא שמיטות בלבד ולא יובל וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן וכן עולה מתלמוד דמסכת ע״ז [דף ט׳] בשמעתא דתנא דבי אליהו כפי חשבון זה שהוא קבלה ושנת השמיטה ידועה ומפורסמת היא אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל וכולם לא מנו אלא לשני חורבן ומשליכין אותו שבע שבע ולפי חשבון זה היה בימיו שנת שבע ומאה ואלף לחורבן מוצאי שביעית ולפי זה החשבון הי׳ בשנת ארבע לפרט מאלף ששי שמיטה בין לפירוש רבינו שמואל בין לפירוש ר״ח [בתוס׳ שם] וכתב שעל זה אנו סומכין ובפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי להתלות ע״ד כא״ן דברי״ו. אמנם בסוף סדר דרבנן סבוראי אומר לפי חשבונם שהיתה באלף ששי שמיטה בשנת חמש לפרט ורוב הגאונים חולקין על זה .

גרסינן בפ׳ אין בערכין [דף י״א וי״ב] תניא רבי יוסי אומר מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היה ומשמרתו של יהויריב היתה והיו הלוים עומדין על דוכנן ואומרים שירה וישב עליהם את עונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה׳ אלהינו עד שבאו גוים וכבשום וכן בשניה. אומר היה רבינו יעקב [בתוס׳ פרק השולח דף ל״ו בד״ה בזמן] שיובל היה נוהג בבית שני ואע״פ שאמרה תורה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה שאין היובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה [בת״כ דלעיל פ״ב ומביאה בערכין דלקמן] ואומר רב נחמן ברבי יצחק שם בערכין [דף ל״ב] שמנו יובלות לקדש שמיטין לא ק״ל הכי אלא ודאי מנו יובלות שהרי אומר שם [דף ל״ג] רבי יוחנן במסקנא שירמיה החזיר השבטים ויאשיהו מלך עליהם שנא׳ גם יהודא שת קציר לה בשובי שבות עמי ואח״כ גלו לבבל וחזרו מכל שבט ושבט מקצתן ומאחר שחזרו מכל שבט ושבט זה קרוי יושביה עליה. ומביא ראיה ממה ששנינו בערכין [דף ל״א] ובפרק מי שאחזו [דף ע״ד] גבי בתי ערי חומה בראשונה היה נטמן יום י״ב חדש כדי שיהא חלוט לו התקין הילל הזקן שיהא חולש מעותיו ללשכה ותניא בערכין [דף כ״ט] אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג .

תניא [בר״ה דף ח׳] וקדשתם את שנת החמשים שנה מה תלמוד לומר לפי שנאמר בעשור לחדש יכול לא תהא השנה מקודשת אלא מיום הכפורים ואילך תלמוד לומר וקדשתם את שנת החמשים שנה מלמד שמתקדשת והולכת מתחילה מכאן אמר רבי יוחנן בן ברוקה לא היו עבדים משועבדים ולא נפטרין לבתיהם ולא שדות חוזרות לבעליהם אלא אוכלין ושותין ושמחים ועטרותיהם בראשיהם עד שמגיע י״ה כיון שהגיע י״ה תקעו בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהם ומפרש שם [בדף ט׳] מאי לשון דרור כמדייר בי דיירא כלומר שגר בכל מקום שחפץ.

שנת היובל אינה במניין שני השמיטה אלא שנת תשע וארבעים שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת חמשים ואחד תחילת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל שהרי אומר התלמוד בפ׳ אין בערכין [דף י״ב] לאפוקי דרבי יהודא דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן. אמנם אין זה ראיה שמצינו לאפוקי שהלכה כן כמו שביארנו [לעיל מ״ע מ״ח] בעניין הכתובה. ואדרבה פוסק רבינו יצחק כרבי יהודא שהרי בשמעתא דתנא דבי אליהו [בע״ז דף ט׳ והסוגיא בתוס׳ שם] הולכת הסוגיא לפי דבריו גבי האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע וכו׳ נשקל מכל מאה תרתי יובל היא תהיה לכם מכאן למדו רבותינו [בר״ה דף ט׳] שיובל נוהג בחוץ לארץ כל זמן שנוהג בארץ. ובזמן שאין היובל נוהג אין עבד עברי נוהג ולא בתי ערי חומה נוהגין ולא שדה אחוזה ולא שדה חרמים כדאיתא בפרק המקדיש שדהו [דף כ״ט] [בת״כ דלעיל ומביאה בר״ה דף ט׳] מצות תקיעת שופר בעשירי לחדש מסורה לבית דין תחילה, [בת״כ דלעיל פרק א׳ ומביאה בר״ה דף ל׳] וכל יחיד ויחיד חייב. [שם ובפרק ראוהו בית דין דף כ״ו] ושופר של יובל ושופר של ראש השנה שוין לעניין דין השופר והברכות והתקיעות אלא שביובל מעבירין שופר בכל גבול ישראל ותוקעין בין בבית דין שקדשו בו את החדש בין בבית דין שלא קדשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אף שלא בפני בית דין כל זמן שב״ד יושבין ובראש השנה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין שקדשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני בית דין היובל והשמיטה שוין לעניין העבודות והאכילות והביעורין ומשפט אחד להם אלא לעניין הא דתניא בספרי בפרשת ראה וזה דבר השמיטה מיעט ללמדך שביעית משמטת כספים ולא יובל בשנת היובל הזאת מיעט ללמדך שיובל מוציא עבדים ומשמט קרקעות ולא שביעית ויובל משמט קרקע בתחילתו ושביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה ועוד דורש בתורת כהנים [בפרשת בהר פ״ג] בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו לרבות שהמקדיש שדהו ובא בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל:
 
מצות תקיעת שופר בעשירי לחדש מסורה לבית דין תחילה, [בת״כ דלעיל פרק א׳ ומביאה בר״ה דף ל׳] וכל יחיד ויחיד חייב. [שם ובפרק ראוהו בית דין דף כ״ו] ושופר של יובל ושופר של ראש השנה שוין לעניין דין השופר והברכות והתקיעות אלא שביובל מעבירין שופר בכל גבול ישראל ותוקעין בין בבית דין שקדשו בו את החדש בין בבית דין שלא קדשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אף שלא בפני בית דין כל זמן שב״ד יושבין ובראש השנה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין שקדשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני בית דין.
 
היובל והשמיטה שוין לעניין העבודות והאכילות והביעורין ומשפט אחד להם, אלא לעניין הא דתניא בספרי בפרשת ראה. וזה דבר השמיטה, מיעט ללמדך שביעית משמטת כספים ולא יובל. בשנת היובל הזאת, מיעט ללמדך שיובל מוציא עבדים ומשמט קרקעות ולא שביעית, ויובל משמט קרקע בתחילתו ושביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה. ועוד דורש בתורת כהנים [בפרשת בהר פ״ג] בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, לרבות שהמקדיש שדהו ובא בנו וגאלה, שחוזרת לאביו ביובל.